ת"א 1710-05-21 מדמון נ' מנו ואח'

הליך: 1710-05-21

שם התיק: ת"א 1710-05-21 מדמון נ' מנו ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בראשון לציון

שופט/ת: דר להב

תאריך פסק הדין: 2025-06-26

תובעים: אודליה מדמון | נתבעים: אביב מנו, הדר שלומית בלוך, יארה זידאני, לי-רן שלומי גדרון, לירן אודנטליך, מורן צור, נגה לוין, נדין חאג' אחמד, נור אלעין אבו אל היג'א, ענת אטיאס, נתבעות 10-1, אמיר כהנא

ייצוג אודליה מדמון: עו״ד אחז אגם

ייצוג נתבעות 10-1: עו״ד רון לוינטל ועילית גלעד

ייצוג נתבעים: עו״ד אושרה קנצפולסקי

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"א 1710-05-21 מדמון נ' מנו ואח'

לפני

כבוד השופטת דר להב

התובעת:

אודליה מדמון

ע"י ב"כ עוה"ד אחז אגם

נגד

הנתבעים:

1. אביב מנו

2. הדר שלומית בלוך

3. יארה זידאני

4. לי-רן שלומי גדרון

5. לירן אודנטליך

6. מורן צור

7. נגה לוין

8. נדין חאג' אחמד

9. נור אלעין אבו אל היג'א

10. ענת אטיאס

נתבעות 10-1 ע"י ב"כ עוה"ד רון לוינטל ועילית גלעד

11. אמיר כהנא

ע"י ב"כ עוה"ד אושרה קנצפולסקי

פסק דין

לפניי תביעה על סך 100,000 ש"ח מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("החוק" או "חוק איסור לשון הרע").

השאלה המרכזית המתעוררת בהליך דנן, היא האם מכתב שנשלח לאיגוד הכדורסל בישראל ("האיגוד"), במסגרת הליך משמעתי שבו נשפט והורשע הנתבע, שעליו חתומות הנתבעות, ואשר מופיעות בו אמירות לא מחמיאות כלפי התנהלות התובעת, כמאמנת במשחק כדורסל, מהווה פרסום לשון הרע כהגדרתו בחוק (כטענת התובעת), ואם חלה חסינות או הגנה הקבועות בחוק (כטענת הנתבעים).

הרקע העובדתי

הצדדים

התובעת היא מאמנת כדורסל נשים, ובזמנים הרלוונטיים אימנה את קבוצת "בני יהודה" ("קבוצת התובעת").

הנתבעות 10-1 ("הנתבעות") היו בזמנים הרלוונטיים שחקניות קבוצת "בני יהודה באהבה" ("קבוצת הנתבעות"). הנתבע 11 ("הנתבע") הוא הבעלים של קבוצת הנתבעות.

המשחק

ביום 11.2.2021 התקיים משחק כדורסל במסגרת הליגה הארצית של האיגוד, שבו השתתפו שתי הקבוצות – קבוצת התובעת וקבוצת הנתבעות ("המשחק").

ההתרחשויות במשחק תוארו ארוכות על ידי התובעת בתצהירה, אף שהמשחק עצמו הוא רק הרקע לאירוע נשוא התביעה, קרי, שליחת המכתב. בקצירת האומר, במהלך המשחק, התלהטו הרוחות על רקע העובדה שהתובעת לא הייתה שבעת רצון מתפקודו של מר גיא לוקץ' ("לוקץ'"), נער בן כ-16 דאז, שתפקידו היה לעדכן את לוח התוצאות של המשחק. הנתבע, שהגיע בשלב כלשהו של המשחק, ישב ליד לוקץ', ועל רקע הערותיה של התובעת ללוקץ', התפתח ביניהם דין ודברים, שאין חולק כי התקיים בטונים לא נעימים. לאחר שהנתבע נעמד מול התובעת בעמידה מאיימת (לדבריה), היא פנתה לשופט המשחק, מר אורי קלדרון ("השופט"), אשר בסופו של דבר התערב והורה לנתבע לרדת מהמגרש ולשבת בקהל (למען הסדר הטוב יוער, כי בעדותו טען הנתבע כי השופט לא הורה לו לרדת מהמגרש אלא הוא פעל כך מיוזמתו).

התנצלות הנתבע

בערב, לאחר המשחק, שלח הנתבע לתובעת הודעת התנצלות (תמלול הדברים הובא בנספח ב' לתצהיר התובעת):

"היי אודליה, דבר ראשון אני מאוד מתנצל שזה הגיע לרמות כאלה מפגרות של עצבים מצד שנינו, אבל את חייבת להבין שאת ב-, אני, בנרות מחפש מזכירות לקבוצות האלה, ... היום הבאתי ילד חדש... איך שאני בא להחליף אותו, את באה וצועקת, צועקת מעל הראש שלי, והילד אומר לי שהוא, הוא מפח-, הוא חושש, אז אמרתי לך אני מבקש שת-, לכי תעשי את הצעקות מעבר לקו, אז עוד פעם את מתחילה, את מדברת אליי כזה לא יפה, שב, שב, שב, אני מסביר לך, כבר הסברתי לך מיליון פעם אל תשבי על המזכירות ותצעקי, זה לא הולך, זה לא מתאים, הילד הזה עכשיו שלח לי הודעה שאולי הוא לא יחזור, הוא לא יודע אם זה בשבילו, את לא מבינה איזה מאמצים אני עושה בשביל להביא מזכירות לקבוצות האלה, את צריכה להבין את הקונטקסט בגדול ולא לבוא ולצעוק מעל המזכירות, ביקשתי את זה ממך כבר מיליון פעם ומשם הכל התחיל, כל הבעיות התחילו משם... אז זה כל העניין ואני מבקש להבא, תכבדי את זה. דרך אגב אם המאמן היה בא וגם יושב על המזכירות הייתי אומר לו בול אותו דבר אם זה מאמן שלי שאני מעסיק אותו, אותו דבר".

ראוי לציין, כי הודעה זו, שנוסחה הובא על ידי התובעת עצמה, נכתבה באופן ספונטני בסמוך לאחר האירועים, ללא צפי להליך משפטי כלשהו, ודומה כי היא משקפת היטב את הלך הדברים במשחק. כפי שנראה להלן, הדברים תוארו בצורה מפורטת ודומה למדי, בדו"ח שיפוט שנכתב לאחר המשחק.

דו"ח השיפוט

השופט הגיש למוסדות האיגוד דו"ח שבו תיאר את השתלשלות האירועים במשחק. יובהר, מדובר במסמך שנכתב על ידי צד שלישי, שאינו מי מהצדדים להליך דנן, כשהשופט מתאר בו, מנקודת הראות שלו (האובייקטיבית, על פניו) את אירועים. נוכח חשיבותם, יובאו הדברים להלן כלשונם [ההדגשות אינן במקור – ד.ל.]:

"בתחילתו של הרבע הרביעי נכנס לאולם אדם אשר הציג עצמו כמנהל קבוצת בני יהודה באהבה (יכונה להלן "המנהל"; שמו הוא אמיר כהנא לפי דבריו של איש המזכירות) והתיישב בשולחן המזכירות על מנת לסייע לאיש המזכירות היחיד שביצע את עבודת המזכירות. מיד עם תחילתו של הרבע דרש ממאמנת בני יהודה ת"א / בית דני (שמה הוא אודליה מדמון ריכל); תכונה להלן "המאמנת") להפסיק לצעוק ולחזור לאזור הטכני שלה, מאחר שלדבריו היא צעקה באוזניו והוא רגיש לצעקות. הוא צעק לעברה "תעופי מפה, יש לך קו, תעמדי שם". המאמנת השיבה לו "מי אתה בכלל? מה אתה עושה פה? לא ידעתי שהגענו פה לקונצרט, מעכשיו לא מדברים פה". תוך כדי הויכוח ביניהם, השניים הניפו ידיים וקירבו את ידיהם זה לפניו של זו. הרבע המשיך והשניים המשיכו להחליף ביניהם דברים שאותם לא הצלחתי לשמוע.

במהלך עצירה ברבע לאחר שריקה לעבירה, המנהל אמר למאמנת "די כבר, עשית לי חור בראש, אי אפשר כבר". המאמנת ענתה "אני לא רוצה ואני אמשיך לצעוק". באותו רגע, המנהל קם משולחן המזכירות לעבר המאמנת בתנועת איום ונצמד אליה עד מרחק אפס בתנועות מאיימות, כשכל הנוכחים במשחק צופים באירוע. לאחר מכן, המנהל חזר למקומו בשולחן המזכירות, והמאמנת אמרה בצעקות "אני לא ממשיכה את המשחק ככה, מבחינתי המשחק הסתיים" ולקחה בהפגנתיות את כרטיסי המשחק של שחקניות קבוצתה משולחן המזכירות. תוך כדי, היא ניגשה לשולחן המזכירות, דפקה בחוזקה על השולחן מול פניו של המנהל וחזרה למקומה. אני ניגשתי למנהל ששהה בשולחן המזכירות, ואמרתי לו שהוא לא יכול להישאר בשדה המשחק לאחר שהוא ביצע תנועת איום לאחד ממשתתפי המשחק, וביקשתי ממנו לעזוב את האולם. בתגובה, המנהל קם ממקומו ואמר "אני לא נשאר פה ככה" וביקש מאחת השחקניות להגיע להחליף אותו בשולחן המזכירות. לבסוף, המנהל עזב את מקומו והלך לשבת ביציע".

העונש המשמעתי של הנתבע

ככל הנראה עקב דו"ח השיפוט שהגיש השופט, נשלח לנתבע זימון לבית הדין המשמעתי של האיגוד ("בית הדין") (הזימון צורף כנספח 2 לתצהיר הנתבע). צוין בו כי הנתבע מוזמן לישיבת בית הדין שתתקיים ביום 18.2.2021 במשרדי האיגוד. עוד צוין בזימון, כי "נאשם... רשאי במקום הופעה להמציא לביה"ד תגובה בכתב לאשמה ובלבד שתגובה בכתב כנ"ל תימסר למזכירות ביה"ד לא יאוחר מתחילת הדיון. הומצאה תגובה בכתב ידון ביה"ד שלא בפני הנאשם". הנתבע אכן השיב בכתב, ותגובתו צורפה כנספח 3 לתצהירו. יצוין, כי בעדותו בבית המשפט טען הנתבע כי כלל לא הבין שהוא הנאשם בהליך, שכן המכתב היה מופנה לקבוצה, והוא בתגובתו לבית הדין תיאר את השתלשלות העניינים מנקודת ראותו. עוד ציין בעדותו כי לא התייצב לדיון, שכן לא הבין כי הוא עומד לדין.

ביום 18.2.2021 ניתנה החלטת בית הדין (נספח 4 לתצהיר הנתבע). על הנתבע הוטל עונש של הרחקה לשלושה שבועות בפועל, ולמשך שנה על תנאי, וכן קנס כספי בסך 700 ש"ח. לפי האמור בהחלטת בית הדין, הנתבע "התנהג באופן חמור, קם משולחן המזכירות והתקרב באופן מאיים עד למרחק אפס למאמנת היריבה. התנהגות אלימה זו צריכה להתבטא בעונש הולם".

מכתב הנתבעות לבית הדין

ביום 1.3.2021 נשלח מכתב הממוען למר נפתלי גושן, רכז הליגות של האיגוד. על המכתב חתומות: "שחקניות הקבוצה בני יהודה – כדורסל באהבה". כותרת המכתב: "הצד שלנו בסיפור – בתגובה למכתב השופט מהמשחק שנערך בתאריך 11.02.21" ("המכתב" או "מכתב הנתבעות"). מפאת חשיבותו, יובא להלן נוסח המכתב במלואו. ההדגשות והקווים התחתונים אינם במקור, אלא אם נאמר אחרת.

"שלום רב,

אנחנו קבוצת שחקניות בני יהודה באהבה (5010), בניהולו של אמיר כהנא.

אנו כותבות מכתב זה לאחר כשבוע ימים מקבלת ההודעה על הרחקתו של אמיר, בשל האירועים שהתרחשו במשחק מול קבוצת בני יהודה ת"א בית דני (4604) – בתאריך 11.2.21 – שם ארעה התקרית בגינה הורחק.

בשבוע האחרון, מצאנו את עצמנו יחד וכל אחת לחוד, שבות ומהרהרות באירועים אילו ובתוצאתם – על כן, החלטנו לפנות אליכם ולפרוס בפניכם את החוויה, פרטים ונתונים נוספים, שחשוב שיילקחו בחשבון וישמעו.

חשוב לנו לציין, בראשית הדברים – כי השופט אורי קלדרון (17285) תאר בצורה יחסית מדויקת את מהלך האירועים על המגרש וכי נראה שלא נקט עמדה, אלא השאיר את ההחלטה לכם – בית הדין המשמעתי של איגוד הכדורסל בישראל.

בהחלטתכם, באופן מאוד תמוה – כזה שהפריע את מנוחתנו (כפי שסיפרנו בפתיחת מכתבנו) מצאתם כי התנהגותו של אמיר פסולה וכי עליו לשאת באחריות לאירוע. האחריות עליו ורק עליו, הוא ורק הוא.

ובכן, אנו מסכימות כי גם לאמיר היה חלק וצד בסיפור. וכי גם עליו ישנה אחריות רבה בהתדרדרות השיח המילולי שנוצר במחלוקת מול המאמנת של בני יהודה בית דני – אודליה מדמון ריכל.

יחד עם זאת, חלקנו טוענות ודי בצדק – שכל ניסיון אחר לבקש מהמאמנת אודליה להתיישר ולהירגע, לא נשא פרי וכי היה נדרש צעד קיצוני להתנהגות קיצונית.

על כן, אנו מוצאות כי התנהגותה והתנהלותה של המאמנת אודליה מדמון ריכל, נראה וחמקה מעיניכם.

חשוב לנו שיהיה ברור ולא משתמע לשתי פנים כי אודליה נהגה בבריונות, תוקפנות וחוסר ספורטיביות מרגע כניסתה לאולם.

צעקות וקולניות בלתי נסבלת, מחרישת אוזניים – אשר עוררה אי נוחות משמעותית לכולנו ופגעה בתפקודנו באולם לכל אורך המשחק.

להוסיף על חוסר השליטה העצמית בהתנהגותה ולהשתלטות העוינת במרחב, כחלק מהניסיון לשלוט פסיכולוגית במשחק, נוסיף, כי באופן הפגנתי ומשתלח:

עמדה בתוך שטח המגרש בזמן המשחק (!!) והפריעה בצורה בוטה לכל אורך המשחק. יש בידנו צילום וידאו המוכיח זאת!

צעקה בבריונות על נער בן 15 במזכירות וערערה את תפקודו!

צעקה באופן בריוני, מתסיס והמוני בעימות עם אמיר, אשר ניסה להשתלט עליה ולהעמידה במקומה, תרתי משמע, קראתם במדויק כפי שתיאר השופט אורי קלדרון.

על כל זאת ועוד, אנו מבקשות באופן נחרץ כי יינתן דין צדק.

כספורטאיות וכנשים, נכחנו בעימות ובהשתלשלות העניינים – ואנו מבקשות לוודא כי הדיון המשמעתי והאחריות תהיה הוגנת. כרגע, נראה כי נעשתה אכיפה בררנית ולא צודקת.

נושא נוסף הוא תפקודו של השופט אורי קלדרון לאורך [ה]משחק.

השופט דיבר ופנה אל השחקניות לכל אורך המשחק בצורה מתנשאת, פוגענית ועל גבול האלימה. הוא לא אפשר לנו לפנות אליו כלל. הרחיק אותנו במבטים זועמים ומעוררי אימה – ושרק עבירות טכניות לא מוצדקות, שוב ושוב.

האווירה במגרש הייתה מתוחה עד מאוד, פגעה מאוד בהנאה, בתחרותיות ובספורטיביות ואנו מצרות על כך – מעבר לספורט, כולנו הרי באים ובאות ליהנות.

יתרה מזו, הבחור הצעיר, בשם מדיי השופט, חרג באופן מוגזם, מכל כלל התנהגות בינאישית מקובלת. התנהגות שכזו, אף אחת מאיתנו לא הייתה פוגשת מחוץ למגרש.

אממה! על אף השיפוט המחמיר והקפדני, הוא לא מצא לנכון לפעול מול מאמנת הקבוצה השנייה באותה נחרצות ונחישות!

זו, אשר עברה בבוטות על חוקי המשחק שוב ושוב, לא קיבלה אזהרה או עבירה אפילו לא פעם אחת. שוב, פער בוטה בהתנהלותו מול 2 הקבוצות. [הדגשה זו היא במקור – ד.ל.]

תקרית נוספת, חמורה מכך, אשר הטרידה את מנוחתנו יותר, הייתה פנייתו לנער המזכירות, על מנת לשמוע ממנו את החלטתו, בשעה קריטית במשחק – בה היה עליו להחליט, כאשר לא היה דגל במגרש, של מי כדור המשחק.

השופט הגיע בהליכה מהירה, במבט מעורר פחד והתקרב אל הנער במרחק של סנטימטרים ספורים מעיניו ובדיבור מפחיד ומלחיץ וצעק אליו: "של מי הכדור???"

הנער פשוט שקשק מפחד. זו הייתה תקיפה לכל דבר וחלקנו, כהורים לילדים, דוחות בשאט נפש התנהגות שכזו – לו היה זה אחד מילדינו שם, היינו זועקות ומרחיקות את השופט מהמקום. הוא עבר את הגבול!

אנו נשמח כי עם מידע זה ונקודת המבט אשר העלינו כאן, תשקלו שוב את עמדתכם.

יתרה מזו, שווה וחשוב להעביר מכתב זה – אותו אנו רואות יותר מהכל כמשוב פרואקטיבי, במטרה לשפר את הספורט ואת האווירה במגרשים בישראל, לאיגוד השופטים – הם צריכים לשמוע כיצד התנהגות ושפת הגוף של השופטים משתמעת כלפי חוץ לספורטאים, אנשים ונשים.

אנו רוצות להודות לכם על ששמעתם אותנו".

טענות הצדדים בתמצית

טענות התובעת

התובעת טענה בכתב התביעה כי המכתב (שעליו נודע לה, לטענתה, מצדדים שלישיים) רצוף אי אמיתות ואמירות המהוות לשון הרע נגדה. עוד טענה התובעת, כי חזקה שהנתבעות לא פעלו בתום לב, מאחר שהפרסום לא היה אמת והנתבעות פעלו מעבר לנדרש על מנת לפגוע בתובעת. היה על הנתבעות לצפות שהפרסום יפגע וישפיל את התובעת, יבזה אותה ויגרום לה נזקים. עוד טענה, כי אדם בשם מנדל סיפר לה שבמקרה דומה, שאירע כשנה לפני כן, שגם בו הועמד הנתבע לדין משמעתי, ביקש הנתבע מאותו מנדל לכתוב מכתב תמיכה בו שיישלח לאיגוד. לטענת התובעת, כתוצאה מהפרסומים נפגעו הכנסותיה, מיידית ולאורך זמן. עוד טענה התובעת בכתב התביעה, כי מדובר בפרסומים קיצוניים, לא מתונים או מידתיים, שפורסמו בכוונת מזיד, ונוכח כוונת הזדון, ביקשה כי ייפסק לה כפל פיצוי.

בסיכומיה, התמקדה התובעת בשני עניינים מרכזיים:

האחד, כוונתן של הנתבעות לפגוע בתובעת באמצעות המכתב; התובעת הדגישה כי הנתבעות מעולם לא שלחו, לפני או אחרי המכתב הנ"ל, מכתב דומה; הן כלל לא טרחו לוודא מה קורה עם המכתב לאחר שנשלח ומטרתן הבלעדית בשליחתו הייתה לפגוע בתובעת. לדבריה, המכתב – שנכתב ברובו על התובעת – נועד להציגה באור שלילי באיגוד, על מנת לפגוע בה ולהביא לענישתה. אם, כטענת הנתבעות, דו"ח השיפוט תאם את המציאות, מדוע נדרש מכתב "שעושה צדק", אם לא כדי להטות את דעתו של האיגוד נגד התובעת.

השני, זהות כותב המכתב. לטענת התובעת, היחיד שיכול היה להרוויח משליחת המכתב הוא הנתבע. הנתבעות לא הוכיחו מי מהן היא שניסחה את המכתב. לטענת התובעת, עדויות הנתבעים בעניין זה סתרו זו את זו. עוד טוענת התובעת, כי הנתבע הודה בעדותו שהוא זה שכתב את המכתב. הנתבעות לא סתרו את הטענה שהנתבע הוא שניסח את המכתב וגרם לשליחתו מטעם הנתבעות. הנתבעת 10, שלפי הנטען כתבה את המכתב, לא העידה, וממילא בתצהירה לא נכתב שהיא שניסחה את המכתב. כמו כן, לא ברור מדוע הנתבע הוא זה שהעביר את המכתב לאיגוד, עובדה שמחזקת את המסקנה שהמכתב היה מטעם הנתבע, כמו גם העובדה שעל המכתב היה לוגו של הקבוצה.

אשר לטענת הנתבעים כי המכתב נהנה מחסינות לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, טוענת התובעת, כי המכתב נשלח לאחר שכבר התקבלה החלטה בדבר עונשו של הנתבע, ולכן אינו חלק מההליך המשפטי. עוד נטען, כי ההליך בפני האיגוד אינו הליך משפטי כהגדרתו בסעיף, וכי הנתבעות אינן חלק מההליך ולא היו צד לו, ולכן אינן יכולות ליהנות מהגנת הסעיף.

בכל הנוגע להגנת "אמת דיברתי", טוענת התובעת, כי ככל שהיה שמץ של אמת במכתב, הרי שהנתבע לא היה מקבל עונש של הרחקה. התובעת טוענת כי לא קיללה ולא צעקה, ולא עשתה דבר שהיה עלול לגרום ללוקץ' לחשוש. לעניין חציית קו המגרש, טוענת התובעת, כי מדובר בעניין שגרתי, ועובדה שהשופט לא התערב ולא העיר. לטענתה, התנהלותה לא הייתה חריגה ולא הצריכה פנייה מיוחדת לאיגוד, אשר לא מצא פגם בהתנהלותה. התובעת מדגישה כי במשך 23 שנות פעילותה באיגוד, מעולם לא הועמדה לדין משמעתי, בניגוד לנתבע. התובעת טוענת כי הנתבעות לא פירטו במכתב על חלקו של הנתבע באירועים, ומנגד לא חסכו מילות גנאי על התובעת ועל השופט.

התובעת מוסיפה, כי לא קיים תום לב בפרסום, שכן מטרתו הייתה לפגוע בתובעת.

התובעת טענה כי קיימות סתירות קשות בעדויות הנתבעים; כי העדים שהו באולם בזמן עדויות העדים האחרים והתאימו את דבריהם לעדויות האחרות ויש לתת משקל נמוך מאוד לעדותם. כן נטען, כי ב"כ הנתבעים עשו "תרגיל" ו"תיקנו" בעיות בעדויות באמצעות חקירה נגדית של הנתבעים האחרים.

אשר לנזק שנגרם לתובעת, בכתב התביעה נטען כי המכתב הצליח ליצור ספק בנוגע להמשך עבודתה בקבוצה וקידומה כמאמנת עתידית לנבחרת ישראל. בסיכומיה טענה כי סבלה מקשיים בחודשים שלאחר המכתב כתוצאה מהפצתו, ועדותה לא נסתרה. קיים קושי לכמת את הפגיעה הכלכלית שנגרמה לה, ולכן נתבע פיצוי ללא הוכחת נזק, אך מדובר במקרה שבו הייתה כוונה ברורה לפגוע בתובעת.

טענות הנתבעות

הנתבעות טוענות כי מדובר בתביעת סרק, שיש לדחות ולפסוק בגינה הוצאות לדוגמה, הן בשל המהות והן בשל ההתנהלות הדיונית הפסולה מצד התובעת, לאורך ההליך כולו. לטענת הנתבעות, התביעה עוסקת בספקולציות, מבלי שהובאו ראיות, הוכחות או עדים, לא לפרסום עצמו, לא לנזק ולא בכלל.

לטענת הנתבעות, האווירה הטובה במשחק הופרה שוב ושוב, שעה שהתובעת נהגה בתוקפנות על המגרש, הן כלפי לוקץ' והן כלפי הנתבע. לשיטת הנתבעות, הבירור במוסדות האיגוד התעלם מחלקה של התובעת בהלהטת הרוחות וכן מההחלטות וההתנהגות של השופט. לטענתן, מכתבן נועד לתקן את אי הצדק שנגרם, ולהציג את הדברים בצורה אובייקטיבית. לדבריהן, המכתב הכתוב באופן מאוזן, לא חף מביקורת על התנהלות הנתבע, אך בד בבד, הציג גם את התנהלות התובעת, כפי שחוו אותה הנתבעות על המגרש באותו יום. עיקר המכתב עסק בהתנהלות השופט, והתובעת אינה בליבת המכתב. הנתבעות מסרו את המכתב לנתבע, על מנת שישמש אותו במסגרת ההליך המשמעתי, והוא ביקש מהן לשלוח אותו אל הגוף המוסמך באיגוד. זאת לאחר שחברי בית הדין, באופן מוזר, לא ביקשו לגבות עדויות מהנוכחים ביוזמתם.

הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי התובעת בחקירות ובסיכומים הרבתה לעסוק בקונספירציה שלפיה הנתבע הוא שכתב את המכתב והכתיב אותו לנתבעות, שלח אותו בשמן או הורה להן לשלוח אותו. אולם, אין בכך אמת. הנתבעות סברו שנגרם עיוות דין, ניסחו מכתב ושלחו אותו. בכך תם עיסוקן במקרה. התובעת עשתה מאמצים לנסות ו"להוכיח" שהנתבע הוא שעומד מאחורי המכתב. טרם הגשת התביעה לא נערך בירור כלשהו, לא הייתה פנייה מקדימה אל הנתבעות, שנגררו להליך ללא בדיקה מי מהן כתבה את המכתב בפועל ומבלי שאפשרו להן לבוא בדברים לפני הגשתה. המכתב נוסח ע"י ענת ליברמן והופץ בפועל על ידי לי-רן גדרון, כפי שהעידה. הנתבעות כולן עמדו מאחוריו. בניגוד לנטען, המכתב אינו נושא לוגו של הקבוצה.

חסינות מכוח סעיף 13(5) לחוק: לטענת הנתבעות, הפרסום זוכה להגנה מוחלטת. הנתבעות שלחו מכתב לחברי בית הדין כדי להסב את תשומת לבם לכך שקולן כעדות לא נשמע, ושיש לדעתן אחריות להסלמה במשחק, גם לשופט עצמו, גם לנתבע וגם לתובעת. משלוח מכתב במסגרת הליך משפטי או מעין משפטי אל בית הדין, הוא מוגן בהיותו חלק מהליך משפטי. בהתאם להלכה, קיימת הגנה מוחלטת לכל צעד הננקט בקשר עם ההליך, לרבות מכתב. בעת משלוח המכתב, ההליך לא היה חלוט, וניתן היה לערער על גזר הדין. קל וחומר, שניתן לבקש לעיין מחדש בהחלטה. משלוח המכתב בנסיבות כאלה, היא ללא ספק "צעד הננקט בקשר עם ההליך". מכתב הנתבעות נשלח אך ורק אל חברי בית הדין, והפרסום לא חרג מתוך אותו הליך משפטי שבמסגרתו הוגש. כמדיניות שיפוטית אין לעודד הגשת תביעה נגד נתבעות שכל "חטאן" משלוח מכתב אודות זווית ראייתן לאירוע, לבית הדין שדן בו.

מכיוון שהמכתב נשלח במסגרת הליך משפטי ולצורך הליך משפטי, ונהנה מהגנת ס' 13(5) לחוק, הרי שגם פרסומו, ככל שהיה כזה (ולא ידוע על כזה) ממילא היה מוגן לפי סעיף 13(7).

הגנת אמת בפרסום מכוח סעיף 14 לחוק: לטענת הנתבעות, תוכן המכתב אמת, והן חשו חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפנות לאיגוד, לתיקון מה שחוו כעוול כלפי הנתבע. בסיכומיהן טענו הנתבעות, כי האמור במכתב הוא בגדר דעה לגיטימית על אירוע בעל עניין ציבורי, אולם לא מדובר רק בדעה, אלא גם בעובדות אמת. התובעת צעקה על לוקץ', צעקה על הנתבעות ועל הנתבע וגערה בהם. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית את כלל האמירות שיוחסו לה במכתב. התיאור בדו"ח השיפוט דומה לזה שבמכתב הנתבעות. גם סרטון שהוצג תמך בתיאור הנתבעות את האירועים. יתרה מכך, התובעת לא טרחה להביא ולו עד אחד (לא אחת משמונה השחקניות בקבוצתה, או כל עוד רלוונטי אחר) שיעיד לטובתה, הפוך מטענות הנתבעות. היא גם נמנעה מלהציג סרטונים וצילומים של המשחק, שטענה שיש בידה.

הגנת תום הלב: הנתבעות טוענות כי הפרסום נהנה מהגנות סעיף 15 לחוק: הן חשו חובה חוקית, מוסרית וחברתית לפנות לאיגוד, לתיקון מה שחוו כעוול כלפי הנתבע. הדבר נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של מי שמהווה נשוא הפרסום, מדובר בהבעת דעה על בעל תפקיד שיפוטי (השופט במשחק) ובעל תפקיד ציבורי (מאמנת במשחק פומבי), הפרסום היה הבעת דעה על בעל דין או עד בהליך שיפוטי או מעין-שיפוטי; הפרסום היה נושא לחקירה; עסק במעשים של התובעת כפי שהתגלו בפעולה פומבית ובביקורת עליה; הפרסום הביע דעה על התנהגות התובעת בפני הממונים עליה; הפרסום היה חלק מבירור תלונה שהוגשה והופנה לגורם מוסמך; הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן של אירועי ציבורי; הפרסום נועד להכחיש טענות קודמות. יתרה מכך, התובעת אישרה שלדעתה משלוח המכתב היה בסדר ולגיטימי.

הגנות מכוח דיני הנזיקין: הנתבעות טוענות כי עומדות להן הגנות מכוח דיני הנזיקין הכלליים – קנטור, אשם תורם וזוטי דברים. הנתבעות טוענות כי מדובר, על פניו, באירוע שולי למדי, ובפרשה חסרת ערך שאינה מצדיקה את ניהול ההליך המשפטי. מי שיצר פרסום פומבי למכתב היא התובעת עצמה, בכך שהגישה תביעה זו ועמדה על מתן פסק דין. היא שהפכה את אותו מכתב שולי ל"אייטם".

היעדר קיומו של נזק: לטענת הנתבעות, אין בתביעה ראשית ראיה לנזק. גם כשמדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, יש להראות שאיזשהו נזק נגרם. לא ניתן לקבל פיצוי אוטומטי, בגין כל אמירה, ללא הצגת ראשית ראיה לגרימת נזק כלשהו. הזכות לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק מוקנית רק למי שניזוק או נפגע בפועל. התובעת לא הוכיחה נזק כלשהו: לא פגיעה כלכלית, לא פגיעה במוניטין, לא תכתובת, לא עד או אדם כלשהו ששמע, ראה, ידע או התייחס למכתב. התובעת לא הביאה לעדות איש מהאנשים שלטענתה שאלו אותה לגבי המכתב. גם אותו מנדל, שהוזכר בתצהירה, ושלכאורה יידע אותה אודות המכתב, לא הובא לעדות. מאז קבלת המכתב, לא זו בלבד שהקריירה של התובעת לא נפגעה, היא אף קודמה וזכתה בתפקיד מאמנת קבוצת הבוגרות לאומית של רמת השרון, החל מיוני 2022. יתרה מכך, בחקירתה הודתה כי אימון כדורסל הוא תחביב שלה, ולא מקור פרנסתה העיקרי.

סכום התביעה הוכפל בשל "כוונה לפגוע", מבלי שהובאו ראיות כלשהן לאותה כוונה. המונח פורש בפסיקה כחזרתיות של המפרסם, השקעה ניכרת מצדו, פרסום בבמות שונות, השקעת מאמץ, אובססיביות ואינטנסיביות בפרסום. משלוח חד פעמי של מכתב, הוא ההפך הגמור.

העדר פרסום: אין אפילו הוכחה אחת שהוצגה לבית המשפט כי צד ג' כלשהו (כולל הדיינים עצמם) קיבל, קרא, ראה או נחשף למכתב. מדובר בעדות יחידה של התובעת.

טענות הנתבע

הנתבע טען בכתב ההגנה כי דין התביעה לסילוק על הסף, מהטעמים הבאים: הסמכות העניינית לדון בתביעה מוקנית למוסד הבוררות של איגוד הכדורסל, על פי חוק הספורט, התשמ"ח-1988; מדובר בתביעה שהוגשה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט; הפרסום נהנה מהחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק; לכל היותר מדובר בזוטי דברים ובעניינים של מה בכך, ובתביעה קטנונית וקנטרנית. הנתבע טוען, כי בנסיבות העניין, הפגיעה בתובעת היא זניחה ומזערית, מעשה של מה בכך, וכל אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה מלין בגינה. עמידת התובעת על התביעה, בנסיבות אלה, היא קנטרנית לשמה, וכל מטרתה התעשרות שלא כדין על חשבון הנתבעים. הנתבע הוסיף, בסיכומיו, כי התביעה נמתחה על פני למעלה משלוש וחצי שנים שבמהלכן נגרם לו עינוי דין מתמשך, עוגמת נפש ופגישה ממשית בעסקו.

היעדר לשון הרע בפרסום: הנתבע טוען, כי בניגוד לתיאור החד-צדדי שבכתב התביעה, מכתב הנתבעות משקף תמונת מצב אמִתית, שלמה ומאוזנת. מכתב הנתבעות נכתב בתום לב מתוך תחושת חובה להביא לידיעת הגורם המוסמך את מלוא העובדות הנחוצות לצורך הכרעה צודקת ותקינה. לטענת הנתבע, במכתב נעשה ניסיון לתאר באופן שלם, מפורט ומאוזן את האירועים. ההתנהלות המתוארת במכתב נעשתה באופן פומבי, במשחק הפתוח לקהל.

היעדר עילה או יריבות: הנתבע כלל לא יזם, לא כתב ולא השפיע על תוכן המכתב, אינו חתום עליו וגם לא העביר אותו לאיגוד, ומכאן שלא מתקיים ביחס אליו יסוד ה"פרסום". הנתבע טוען, כי התובעת העלתה טענות סותרות וספקולטיביות, ללא אחיזה במציאות, תוך התעלמות מעובדות ברורות ומוכחות, הכל בניסיון לטעת את הרושם המוטעה שלפיו האמור במכתב אינו אמת, וכאילו יש לנתבע קשר לעניין והוא עומד מאחורי שליחתו. היה על התובעת להוכיח כי הנתבע פרסם את המכתב, אולם התובעת לא הביאה ולו בדל ראיה לכך. כל טענותיה בעניין זה נשענו על השערות וספקולציות. יתרה מכך, הוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהנתבע לא שלח, לא פרסם, לא יזם, לא כתב ולא השפיע על תוכן המכתב. כך עלה מדברי הנתבע כמו גם מהדברים הברורים של הנתבעות.

גם בחינת הביטוי על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר בנסיבות העניין, מובילה למסקנה שהוא אינו מהווה לשון הרע. אין לראות בפרסום כזה העלול לבזות, להשפיל או לפגוע בתובעת. מטרתו הברורה היא להציג תמונה אמִתית ומלאה שתאפשר לגורם המוסמך (האיגוד) לתקן את העוול שנגרם לנתבע ולהבטיח פעילות ספורטיבית תקינה.

התובעת עצמה סבורה שההתנהגות המיוחסת לה בדו"ח השיפוט היא התנהגות מקובלת ונורמטיבית במהלך משחק כדורסל, ועצם פרסומה לגורם מוסמך לא נתפס על ידה כעוולה. השופט, שגם אליו התייחס מכתב הנתבעות, לא הגיש כל תביעה בגין המכתב, ומכאן שלא סבר שיש בו כדי לבזות, להשפיל או לפגוע.

המכתב לא נולד יש מאין, אלא נכתב בקשר להליך שהתנהל נגד הנתבע בבית הדין המשמעתי של האיגוד. האמור בו הוא רלוונטי ונחוץ לצורך הפעלה ראויה של סמכות בית הדין המשמעתי של האיגוד, ונמסר על ידי מי שהיו עדות לכל שרשרת האירועים במשחק. החשיפה של המכתב מוגבלת ומצומצמת למספר אנשים בודדים המעורים בתחום הכדורסל ויודעים להתייחס לאמור בו בפרופורציות הנכונות. המכתב אינו חורג מגבולות הטעם הטוב, הוא כולל התייחסות עניינית, ונועד לקדם ערכים חשובים של צדק והגינות בספורט ולמנוע אכיפה בררנית. אין במכתב דבר העלול לגרום פגיעה בשמה הטוב של התובעת, ובוודאי שלא הייתה כל כוונה לכך.

התייחסות למכתב כפרסום המהווה לשון הרע תהווה פגיעה בלתי מוצדקת בחופש הביטוי ואף יהיה בה הקצנה נוספת של חוסר הצדק שכבר נעשה ביחס לנתבע, וכן השתקה ופגיעה בניהול התקין של בית הדין המשמעתי של האיגוד, ופגיעה במוטיבציה ובאכפתיות של אלה שהדאגה להתנהלות הגונה וספורטיבית היא בראש מעייניהם.

הגנת אמת הפרסום: הנתבע טוען, כי האמור במכתב הנתבעות מתאר את העובדות כהווייתן והוא אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. המכתב לא נועד להשפיל, לבזות או לפגוע בשמו הטוב של מי מהמוזכרים בו, לרבות לא בשמה הטוב של התובעת. הוא נועד בתום לב לקדם ערכים חשובים של צדק והגינות בספורט ולמנוע אכיפה בררנית – ערכים שלציבור בכלל ולציבור הספורטאים בפרט יש עניין ממשי בקידומם.

הגנת תום הלב: הנתבעת טוען כי מתקיימות כל אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15(2), 15(3), 15(4), 15(5) ו-15(8) לחוק.

העדר נזק: הנתבע טוען, כי כלל אין צורך לעבור לשלב בחינת הסעד, שכן התובעת אינה זכאית לפיצוי, מכל סוג שהוא, עם או בלי הוכחת נזק. גם אם יימצא כי הנתבע אחראי לפרסום לשון הרע, אז יש להקטין עד למינימום את הפיצוי שייפסק, בשים לב להוראת סעיף 19 לחוק. יתרה מכך, הנתבע טען בסיכומיו כי לא זו בלבד שהתובעת לא הציגה ראשית ראיה לנזק כלשהו שנגרם לה, אלא שמחקירתה עלה שמאז המכתב היא התקדמה בתחום וזוכה להערכה רבה. היא המשיכה לאמן את אותה קבוצה עונה נוספת ולאחר מכן מונתה לאמן קבוצות בליגה בכירה יותר, וכיום היא מאמנת בליגה הבכירה ביותר (הליגה הראשונה). עוד עלה מחקירתה, כי אימון כדורסל הוא תחביב ולא עיסוקה המרכזי (התחום הפיננסי) שבו היא עושה חיל (ר' בעניין זה עמ' 72 ש' 13-11).

דיון והכרעה

כללי

כידוע, תביעת לשון הרע נבחנת במספר שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון אם האמרות שאמר הנתבע הן בבחינת לשון הרע, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ואם התקיים יסוד הפרסום, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. ככל שהתשובה לשאלות אלה חיובית, דהיינו, האמרות מהוות פרסום לשון הרע, אזי עוברים לשלב השני, ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם הפרסום נכנס לגדר אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא, עוברים לשלב הבא, ובוחנים אם לנתבע עומדת איזו מההגנות הקבועות בסעיפים 15-14 לחוק. ככל שלנתבע לא עומדת אף אחת מההגנות ביחס לאמירה כלשהי, יש לעבור לשלב הרביעי, הסעד והפיצוי (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 505-504 (2012) (כב' השופט [כתוארו אז] י' עמית)).

עוד נקבע באותו פסק דין (עמ' 504-503): "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן 'סטרילי' במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע. כך, לדוגמה, עוצמת הביטוי הפוגע, עשויה להשליך על העניין הציבורי במסגרת הגנת אמת דיברתי בסעיף 14 לחוק או בבחינת תום-הלב במסגרת סעיף 15 לחוק... ניתן לומר כי יש 'מקבילית כוחות' בין השלבים השונים – ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 15-14 לחוק, ולהיפך. נתון נוסף שיש לקחת בחשבון לתחילת מסע, הוא עוצמת האינטרס המבקש לחסות תחת חופש הביטוי. יש לבחון את סוג הביטוי במשרעת שבין הביטוי הפוליטי הראוי להגנה מירבית לבין הביטוי המסחרי הראוי להגנה פחותה... בנוסף, יש לבחון מהו הכלי ומה המסגרת של הביטוי".

בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (4.3.2004) נפסק כי חוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה. שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. עוד נקבע שם, כי גם ביטוי שיש בו לשון הרע הוא ביטוי החוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי, אולם ההגנה שניתנת לביטוי חייבת להתחשב בערכים נוספים, ומשתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי.

שלב ראשון – פרסום העולה כדי לשון הרע

(1) האמירות המהוות לשון הרע

בטרם נוכל לבחון אם האמירות שיוחסו לתובעת מהוות לשון הרע, ומכיוון שמכתב הנתבעות היה ארוך וכלל בחובו התייחסות לא רק לתובעת, יש לבחון מהן האמירות אשר התובעת סבורה כי יש בהן כדי "להשפילה בעיני הבריות, או לעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או כדי "לבזותה בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לה" (סעיף 1(1)-1(2) לחוק איסור לשון הרע). מסעיף 31 לסיכומיה, עולה כי התובעת מוצאת פגם באמירות הבאות (ר' הקטעים שהודגשו בנוסח המכתב, כפי שהובא בסעיף ‎13 לעיל): "צעד קיצוני להתנהגות קיצונית"; "שכל ניסיון אחר לבקש מהמאמנת אודליה להתיישר ולהירגע, לא נשא פרי"; "אודליה נהגה בבריונות, תוקפנות וחוסר ספורטיביות"; "צעקות וקולניות בלתי נסבלת, מחרישת אוזניים"; "חוסר השליטה העצמית בהתנהגותה ולהשתלטות העוינת במרחב... באופן הפגנתי ומשתלח"; "צעקה בבריונות על נער בן 15".

(2) האם האמירות עולות כדי "לשון הרע"

מעיון בטענות הצדדים עולה כי הנתבעות לא חלקו על עצם העובדה שהאמירות עולות כדי "לשון הרע". הנתבע, מנגד, טען שאין לראות בפרסום כזה העלול לבזות, להשפיל או לפגוע בתובעת, וכי מטרתו הברורה היא להציג תמונה אמִתית ומלאה שתאפשר לאיגוד לתקן את העוול שנגרם לנתבע.

סבורני, כי אמירות המייחסות לאדם התנהגות "בריונית", "תוקפנית", "משתלחת", וכד', הן אמירות אשר יש בהן משום לשון הרע, כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק. זאת, גם אם המטרה של האמירות היא להציג תמונה אמתית מלאה – טיעון זה יכול להיבחן במסגרת ההגנות, ולא במסגרת הבחינה אם המונח מהווה לשון הרע.

יחד עם זאת, סבורני כי האופן שבו תיארה התובעת את האמירות, בס' 44 לסיכומיה ("כתיבה בשפה בוטה ומעליבה ותוך שימוש במילות גנאי"), אינו מתאר נכונה את תוכן המכתב. השפה שבה עשו הנתבעות שימוש אולי אינה נעימה לתובעת, אולם היא אינה שפה בוטה ומשתלחת.

קריאת המכתב בכללותו מלמדת – וראוי כי הדבר יצוין כבר בשלב זה – כי מדובר במכתב שמטרתו המוצהרת והגלויה היא להביא בפני חברי בית הדין את התמונה בכללותה, כפי שחוו וראו אותה הנתבעות, שנכחו במשחק. הנתבעות ציינו במפורש שהן "מסכימות כי גם לאמיר [הנתבע] היה חלק וצד בסיפור וכי גם עליו ישנה אחריות רבה בהתדרדרות השיח המילולי". התובעת התעלמה מכך לחלוטין. כמו כן, הנתבעות פירטו באריכות מדוע לשיטתן השופט נהג בצורה לא הוגנת כלפיהן לאורך המשחק ולא תרם להרגעת הרוחות. כל זאת, בנוסף לתיאור התנהלותה של התובעת. מטרתן של הנתבעות בשליחת המכתב – והדברים עולים ממנו במפורש – הוא להביא בפני חברי בית הדין נתונים שחשוב (לדעתן) שיילקחו בחשבון ויישמעו, שכן הן חשו שהתנהלותה של התובעת חמקה מעיני בית הדין, ורצונן של הנתבעות כי חברי בית הדין ישקלו מחדש עמדתם לאחר שתובא בפניהם נקודת מבטן.

כפי שציינו הנתבעים, השופט עצמו לא נקט הליך כלשהו בקשר עם המכתב, אף שיוחסו לו דברים לא פחות חמורים מאלה שיוחסו לתובעת. עם זאת, אין בעובדה זו בלבד כדי ללמד כי האמירות אינן מהוות לשון הרע, שכן מדובר במבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי.

אצא אפוא מנקודת מוצא כי המכתב כולל בחובו אמירות המהוות לשון הרע כלפי התובעת.

(3) יסוד הפרסום

דומה כי גם על יסוד ה"פרסום" אין מחלוקת של ממש, במובן זה שמדובר בפרסום בכתב, אשר היה עשוי להגיע לאדם זולת הנפגע (סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע). עם זאת, כבר עתה יצוין, כי מידת התפוצה של המכתב מוטלת בספק.

הנתבעים טענו, כי המכתב נשלח לבית הדין המשמעתי של האיגוד, וגם התובעת טענה כך (ס' 45 לכתב התביעה וס' 26 לתצהירה). עם זאת, התובעת ניסתה לטעון כי המכתב הופץ בתפוצה רחבה יותר, וכי פנו אליה אנשים אחרים בעניינו. בעניין זה יובהר: עדותה של התובעת בעניין זה הייתה עמומה ומלאת סתירות.

בס' 24 לתצהירה טענה: "במהלך משחק למול קבוצה אחרת, פנה אלי המאמן של הקבוצה, מנדל, ושאל אותי מה קרה במשחק נגד בני יהודה באהבה, מאחר והנתבע 11 שלח לו את המכתב של הבנות". לעומת זאת, בעדותה מסרה התובעת גרסאות שונות, כגון גורמים עלומים ש"מתקשרים אלי בטלפון למחרת ואומרים לי 'אודליה, מה זה אומרים, יש מכתב שיצא'" (עמ' 25 ש' 22-16). לעומת זאת, בעמ' 38 ש' 36-33 טענה:

"כשאני קיבלתי טלפון מהיו"ר שלי כמה ימים אחרי המכתב על המכתב ואמרתי לו 'תקשיב, זה לא יעבור חלק מה שהוא עשה פה', הוא ביקש ממני לבטל את התביעה ואני אמרתי שאני לא מבטלת את התביעה כי הוא העביר, הוא, הן, לא משנה, העבירו את המכתב הזה לאיגוד וכבר קיבלתי כמה שיחות".

בהמשך שוב שינתה גרסתה: "למה? כי 2 יושבי ראש התקשרו אלי ואמרו לי 'מה קרה במכתב? מה היה שם?' ודרך אגב עד היום הם שואלים אותי 'מה קרה שם?'" (עמ' 39 ש' 36 – עמ' 40 ש' 3; ר' גם עמ' 62 ש' 14).

עם זאת, התובעת לא ידעה לומר מאיפה קיבלו אותם גורמים נטענים את המכתב: "מאיפה אני יודעת ממי קיבלו את המכתב" (עמ' 67 ש' 9).

זאת ועוד. מנדל לא הובא לעדות. התובעת גם לא ידעה לומר מה שמו המלא. הנתבע העיד כי אינו יודע במי מדובר. גם אותם "יושבי ראש" שהתובעת טענה כי התקשרו אליה, לא זו בלבד שזהותם נותרה עלומה, אלא שגם לא הובאו לעדות. הגרסה היחידה הקיימת לעניין הפצת המכתב מחוץ לכותלי בית הדין היא גרסתה של התובעת עצמה, ואף זאת מפי השמועה. עדות יחידה של בעלת דין, ללא כל סיוע, על כל המשתמע מכך (ר' סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971).

מנגד, הנתבעים העידו כי המכתב נשלח לאיגוד בלבד (ר' עדות הדר בלוך, עמ' 93 ש' 7-1), וכן דבריה שם, בש' 22-19:

"ממה שאני יודעת הנתבע, הנתבע היה זאת אומרת נתן לנו את הכתובות של האיגוד ואנחנו העברנו את המכתב, יכול להיות שבמקביל נעשה שגם הנתבע העביר את המכתב, אני לא יודעת בדיוק איך זה עובד ברמה הטכנית, בסוף במהות אנחנו כתבנו את המכתב ודאגנו שהמכתב יעבור לאיגוד".

נותרנו אפוא עם העובדה שהמכתב נשלח לבית הדין המשמעתי של האיגוד הכדורסל. ככל שהמכתב הגיע לצדדים שלישיים כלשהם (שלא הובאו לעדות), לא ידוע כיצד הגיע לידיהם. הפרסום מצד הנתבעים מתמצה בשליחת המכתב לבית הדין.

שלב שני - חסינות

הנתבעים טענו כי הפרסום חוסה תחת סעיף 13(5) לחוק, הקובע:

"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

סעיף 13 לחוק קובע "הגנות מוחלטות", שאינן מותנות בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב. גם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלוונטי (רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (19.8.2009) ("עניין חיר")). הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, שהמחוקק מצא לנכון לפרוס עליהם הגנה רחבה, גם במחיר של פגיעה אפשרית בשם הטוב.

ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, יסודה בחשש שהעילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן להתבטאויות במסגרת הליך משפטי ותמנע מהגורמים המעורבים בו להתבטא באופן חופשי. מטרת ההגנה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך.

נוכח תכליתה וחשיבותה, נפסק כי פריסת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק היא רחבה, ותחול לא רק על דברים שנאמרו באולם המשפט אלא על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עניין חיר, פס' 8). כן ר' רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס (14.10.2020) ("עניין מנו ספנות"); רע"א 43/11 הרם נ' זקס (28.8.2011) ("עניין הרם"); ע"א 7517/17 גואטה נ' מיטלפונקט (11.11.2018)).

סבורני כי ההליך המשפטי בפני בית הדין של האיגוד הוא בבירור "הליך שיפוטי", כמשמעו בסעיף. לעניין זה ר' סעיף 11 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (כן ר' לעניין מנגנוני השיפוט הפנימיים של האיגוד, רע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (4.10.2009)). מלבד זאת, מעלה התובעת שתי טענות נוספות בעניין תחולת הסעיף: האחת, הנתבעות לא היו חלק מההליך או צד לו, ולכן אינן יכולות ליהנות מהגנת הסעיף; השנייה, המכתב נשלח לאחר שכבר התקבלה החלטה בדבר עונשו של הנתבע, ולכן אינו חלק מההליך השיפוטי.

אכן, לשון הסעיף דורשת כי הפרסום יבוצע ע"י "בעל דין, בא כוחו של בעל דין, או עד". אלא, שפרשנותם של מונחים אלו צריכה להיעשות בזיקה לתכליתו של הסעיף, קרי, לאפשר התבטאות חופשית של המעורבים בהליך השיפוטי ובקשר אליו, על מנת שלא לחבל בתקינותו. אני סבורה (ודומה כי הפסיקה אף היא תומכת בכך) שפרשנות תכליתית של הסעיף מחייבת את המסקנה כי גם מי שאינו מוגדר באופן פורמלי כצד להליך, אך הוא מגיש במסגרתו בקשה או הודעה שיש לה קשר ישיר להליך, ויש לו מעמד במסגרתו או שהוא בעל אינטרס לגיטימי להביע בו את עמדתו, ייחשב כבעל דין או עד לצרכי תחולת ההגנה. זאת, בשל הרצון לאפשר הגשה חופשית של בקשות והודעות גם על ידי מי שאינם צד ישיר להתדיינות אך יש הצדקה לשמוע את עמדתם במסגרתו (השוו: עניין הרם ועניין מנו ספנות הנ"ל).

פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 13(5) לחוק מחייבת את המסקנה כי הנתבעות – שחקניות הקבוצה שממשחקיה הורחק הנתבע, מנהל הקבוצה, בעקבות ההליך המשמעתי, ולכן הן נפגעות כתוצאה מההחלטה – בעלות אינטרס לגיטימי להביע את דעתן במסגרת אותו הליך משמעתי. למצער, ניתן לראות בנתבעות עדות פוטנציאליות בהליך, אשר בשל האופן שבו נוהל (הסתמכות על תגובה בכתב בלבד, ללא התייצבות הנתבע לדיון), לא נשמעו בו עדויות כלל. מכל מקום, יש לראות בנתבעות כמי שהגנת הסעיף פרושה עליהן, מכוח האינטרס הישיר הלגיטימי שלהן בתוצאות ההליך.

אשר לשלב שבו נשלח המכתב (לאחר שהתקבלה ההחלטה על עונשו של הנתבע) – ההלכה פרסה את הגנת הסעיף לא רק על דברים שנאמרו באולם המשפט, אלא גם על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים" (עניין חיר, ס' 8). המבחן הוא מהותי, הבוחן את הקשר לסכסוך המשפטי הקיים ולהליך קונקרטי שנפתח (עניין הרם, עניין מנו ספנות).

בענייננו, מדובר אמנם במכתב שנשלח לבית הדין לאחר שהורשע הנתבע ונגזר דינו, קרי, לאחר שההליך הסתיים באופן פורמאלי, אולם כפי שניתן להבין מהמכתב, הנתבעות קיוו כי באמצעות המכתב יומתק (או יבוטל) עונשו של הנתבע, מאחר שבית הדין עשוי להשתכנע כי לא עמדה בפניו התמונה המלאה (ר' לשון המכתב: "אנו נשמח כי עם מידע זה ונקודת המבט אשר העלינו כאן, תשקלו שוב את עמדתכם"). היינו, המכתב הוגש בקשר ישיר והדוק להליך השיפוטי ולעונש שנגזר במסגרתו, ומתוך תקווה כי עוד לא מאוחר לשנות את תוצאותיו. אין במועד שליחת המכתב כדי לשלול את תחולת ההגנה של סעיף 13(5) לחוק, על פי תכליתו.

הנה כי כן, לשיטתי חלה החסינות שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, ודין התביעה להידחות ולו מטעם זה. למעלה מן הצורך, אראה כי חלה גם ההגנה מכוח סעיף 14 לחוק, וכן אתייחס לסוגיות נוספות שהעלו הצדדים.

שלב שלישי – הגנת סעיף 14 (אמת בפרסום)

סעיף 14 לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

ההגנה כוללת שני יסודות אובייקטיביים, שאם הנתבע יצליח להוכיחם, הוא יזכה להגנה, ללא קשר למניעיו ומטרותיו: אמיתות הפרסום ועניין ציבורי. על מנת לבחון את אמיתות הפרסום, על בית המשפט לערוך השוואה בין העובדות העולות מהפרסום, לבין המציאות העובדתית שתוכח לו, אולם הזהות לא חייבת להיות מוחלטת. די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות. זאת, נוכח המשקל שיש לתת לחופש הביטוי.

אשר לסוגיית העניין הציבורי, מדובר בהכרעה ערכית-נורמטיבית שיפוטית אובייקטיבית. מדובר בניתוח בן שלושה שלבים: האם היה אינטרס ציבורי בעשיית הפרסום ומה מידת תרומתו של הפרסום לקידום אותו אינטרס ציבורי; מידת הפגיעה שגרם הפרסום לשמו הטוב של הנפגע; האם האינטרס הציבורי שבפרסום הצדיק את עשייתו למרות הפגיעה שבו. קיומו של אינטרס ציבורי מוכרע בהתאם למבחן התועלת: "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006)).

קיימים מקרים שבהם יש תועלת ציבורית בפרסום המופנה למספר מוגבל של אנשים, אף שתוכן הפרסום כשלעצמו אינו תורם דבר לציבור הרחב. התועלת הציבורית במקרים כאלה תתבטא ביתרון לכלל החברה מכך שהמידע הועבר למי שאליו הופנה. לעתים העניין הציבורי מתבטא באינטרס שבאכיפת החוק או הדאגה להגנת הציבור מפני סיכונים שונים. בחינת התועלת הציבורית מצריכה גם את בחינת היקף הפרסום, זהות נמעניו ומספר החזרות על הפרסום.

מן הכלל אל הפרט.

(1) אמיתות הפרסום

בהתאם לראיות שהובאו בפניי, סבורני כי הנתבעים הרימו את הנטל להראות כי "הדבר שפורסם היה אמת", בהתאם לנטלי ההוכחה במשפט אזרחי.

נזכיר מהן האמירות המהוות לשון הרע אשר מתייחסות לתובעת: "צעד קיצוני להתנהגות קיצונית"; "שכל ניסיון אחר לבקש מהמאמנת אודליה להתיישר ולהירגע, לא נשא פרי"; "אודליה נהגה בבריונות, תוקפנות וחוסר ספורטיביות"; "צעקות וקולניות בלתי נסבלת, מחרישת אוזניים"; "חוסר השליטה העצמית בהתנהגותה ולהשתלטות העוינת במרחב... באופן הפגנתי ומשתלח"; "צעקה בבריונות על נער בן 15".

ההתנהלות המיוחסת לתובעת באמירות אלה – התנהגות בריונית, תוקפנית ולא ספורטיבית, צעקות וקולניות, חוסר שליטה עצמית וכיו"ב – עולה באופן ברור מהראיות בתיק.

בראש ובראשונה, דו"ח השיפוט, שנכתב על ידי גורם אובייקטיבי בסמוך לאירועים עצמם, מתאר אף הוא התנהלות בריונית, תוקפנית, צעקנית, קולנית וחסרת שליטה עצמית מצד התובעת. יצוין, כי התובעת עצמה העידה שהשופט הוא גורם "ניטראלי" (עמ' 48 ש' 30). העדה הדר בלוך סברה שהתיאור בדו"ח השיפוט היה הוגן ותואם את מה שקרה (עמ' 102 ש' 6-3). להלן יובאו חלק מהאמירות המיוחסות לתובעת מתוך דו"ח השיפוט:

התובעת אמרה לנתבע: "מי אתה בכלל? מה אתה עושה פה? לא ידעתי שהגענו פה לקונצרט, מעכשיו לא מדברים פה".

הן הנתבע והן התובעת "הניפו ידיים וקירבו את ידיהם זה לפניו של זו".

התובעת צעקה לעבר הנתבע: "אני אמשיך לצעוק".

התובעת "דפקה בחוזקה על השולחן מול פניו של המנהל".

כל הדברים הללו נאמרו על התובעת בדו"ח השיפוט עצמו, שנכתב בסמוך לאחר האירוע, על ידי גורם ניטראלי. למרות זאת, התובעת טענה כי בדו"ח השיפוט לא נאמר לגביה "כלום" (עמ' 28 ש' 20-15).

סרטונים מהמשחק הציגו אף הם התנהגות צעקנית וקולנית מצד התובעת, אשר אף דפקה על השולחן (ר' למשל עמ' 33 ש' 25 ואילך), דבר המלמד על חוסר שליטה עצמית.

עדותו של לוקץ' אודות התנהלות התובעת, הייתה כדלקמן (עמ' 80 ש' 20-5):

"היה השתוללות כאילו זה היה איזשהו מהומה כזאתי סביב הלוח תוצאות... אודליה לא אהבה שכאילו הדברים ב-delay... ונהייתה איזשהו כזאתי מהומה סביב השולחן... התעצבנה שרשום את זה בטופס ולא רשום את זה עדיין על הזה על הלוח ואז כאילו זה התפוצץ כאילו נהיה ממש צעקות וזה ואמיר כזה ניסה כאילו שהיא תלך כאילו שהיא לא, היא כאילו ממש באה בחריפות כאילו כלפיי שאני לא עושה את העבודה שלי כמו שצריך, המאמן ניסה כזה להגן עלי ולראות שדברים קורים כאילו בהתנהלות הוגנת".

על אף שלוקץ' טען כי הוא מורגל להתנהלות כזו מעולם הכדורסל, הוא ציין (עמ' 81 ש' 17-15): "אני לא חושב שאם מישהו היה רואה את זה מהצד הוא היה שככה כאילו שככה צועקים, כאילו שככה משתוללים לידי, אז הוא היה אוהב את זה כאילו". לשאלת ב"כ התובעת השיב (עמ' 83 ש' 34-29):

"ש: הרגשת שאתה צריך שמישהו יגן עליך בסיטואציה?

ת: כאילו כן הרגשתי, תראה, אני טיפה חסר אונים בסיטואציה שכזאת, כן, כאילו אני כל כאילו ילד שבא לעשות מזכירות, כאילו אני לא, אין לי יותר מידי מה לעשות, לא כל כך מכיר כאילו איך מתנהלים בסיטואציות כאלה, כמובן שלא הייתי צועק חזרה, אני יש לי כאילו להסביר את עצמי וזה כאילו זה גם הוסבר, כאילו אני אמרתי כמה פעמים שאני כותב קודם, שאני כותב קודם".

דברי הנתבעות במכתב קיבלו אפוא ביטוי בדו"ח השיפוט, בסרטונים ובעדותו של לוקץ'.

גם הנתבע העיד על אופן התנהלותה של התובעת במשחק ("עמ' 133 ש' 30-25):

"היא באה והתנפלה על המזכירות, מקום שהיא לא אמורה להיות לפי החוק של הכדורסל, היא אמורה להיות מאחורי הקו, היא לא אמורה להגיע למזכירות, היא הגיעה למזכירות, היא צעקה במזכירות, אני אחרי שהיא צעקה כמה פעמים אני קמתי ואמרתי 'גם אני יכול לצעוק', במילים האלה, אפשר לראות את זה בסרטון ואז התיישבתי והיא באה והיא השתוללה והיא הכתה על השולחן והיא צעקה על השופט ואת שמעת את כל העדויות פה וזהו".

מעל הכל, למרות שבתביעה ובתצהירה הכחישה התובעת מכל וכל את ההתנהלות המיוחסת לה - הרי שבעדותה, כשעומתה עם המעשים והפעולות המיוחסים לה, אישרה התובעת עצמה שכך נהגה, ולשיטתה מדובר בהתנהלות מקובלת בעולם הכדורסל.

כך, למשל, כשנשאלה לגבי הדברים שיוחסו לה בדו"ח השיפוט, תגובתה הייתה: "דברים מקצועיים שהם בשגרה" (עמ' 30 ש' 19); וכן: "זה בסדר, מותר לו, הוא כתב את מה שקרה באירוע" (עמ' 31 ש' 6). עוד הוסיפה התובעת: "מאמנים זה אדרנלין, זה אמוציות של משחק" (עמ' 31 ש' 16). בשלב מאוחר יותר בעדותה אף העידה התובעת: "ככה אני מתנהגת כל הזמן וככה אנחנו מאמנים, ככה אנחנו מתנגדים... זה אמוציות של מאמנים" (עמ' 40 ש' 26 וש' 31).

כשנשאלה לגבי התנהלותה הקולנית והצעקנית, השיבה: "אני חושבת שאנחנו בכדורסל, היית פעם במשחק כדורסל?" (עמ' 53 ש' 4). וכן הביעה עמדתה, ביחס לאמירות של הנתבעות במכתב: "כל אחד והתחושות שלו ואנחנו בכדורסל" "(עמ' 53 ש' 32). וכן: "אבל אנחנו בכדורסל... זה לא שחמט צריך להיות בשקט או ספריה" (עמ' 55 ש' 31-29); "אתה מוזמן לבוא לראות משחקים, כל מאמן מתנהג ככה, זה אמוציות של מאמנים וזה בסדר, יש בשביל זה יש שופטים על המגרש שמחליטים אם זה עובר את הקו או לא עובר את הקו" (עמ' 69 ש' 22-20).

אשר להתנהלות מול הנתבע, אישרה התובעת כי היה מדובר ב"התלהמות של ריב... ואדרנלין ואמוציות" (עמ' 57 ש' 27-25).

הנה כי כן, לא זו בלבד שהתובעת אישרה את אופן ההתנהלות המתוארת, הרי לשיטתה, כשהדברים תוארו בצורה דומה למדי בדו"ח השיפוט, לא הייתה עם זה שום בעיה, וממילא, מדובר בהתנהלות אמוציונלית "רגילה" של מאמנים במשחק כדורסל, והנתבעות היו רשאיות לדעה משלהן כי מדובר בהתנהלות קולנית וצעקנית.

לכל אלה יש להוסיף אלמנט נוסף: הימנעות התובעת מלהביא ולו עד אחד שיספר אודות ההתרחשויות מנקודת מבטו (יוזכר, כי בקבוצתה היו מספר שחקניות שיכלו להעיד לטובתה). הימנעות זו פועלת לחובתה של התובעת ומקימה חזקה כי לו הייתה מביאה עד כאמור, עדותו הייתה מחזקת את גרסת הנתבעים. כשנשאלה הנתבעת מדוע לא הביאה מי מהשחקניות בקבוצתה לעדות, תחילה השיבה: "שאלה מצוינת" (עמ' 28 ש' 1) ולאחר מכן: "כל אחת והסיבה שלה, אני לא נכנסת לחיים האישיים" (עמ' 28 ש' 14); על תשובה זו חזרה גם בעמ' 49 ש' 6: "כל אחד והסיבה שלו".

המסקנה היא אפוא, כאמור, כי המתואר במכתב תואם את המציאות כפי שהוכחה לפניי.

(2) קיומו של עניין ציבורי

הנתבע הועמד לדין משמעתי, הורשע ונענש. הנתבעות חשו שהאכיפה הייתה בררנית, שכן חרף העובדה שלא רק הנתבע נהג שלא כשורה (כפי שאף אישרו במכתבן), אלא גם התובעת עצמה. הנתבעות הרגישו שנעשה חוסר צדק ועיוות דין בכך ששני צדדים שהיו שותפים להתנהלות דומה, לא זכו לדין דומה. על רקע זה יש לבחון את קיומו של העניין הציבורי. כאשר מתקיימת אכיפה בררנית – כפי שסברו הנתבעות שמתבצעת במקרה דנן – הרי שנפגע עיקרון שלטון החוק, השוויון בפני החוק ואמון הציבור. זהו האינטרס הציבורי שעומד על הפרק, וזהו אינטרס ציבורי ראוי שיש להגן עליו.

ודוק, לא הוכח כהוא זה כי מטרתן של הנתבעות בשליחת המכתב הייתה לפגוע בתובעת או להביא לענישתה (דברי העדה הדר בלוך, עמ' 95 ש' 29-28):

"ש: אז המטרה שלכן הייתה שאודליה תחטוף?

ת: המטרה שלנו הייתה שיהיה צדק".

עמ' 107 ש' 11-10:

"ש: אז אני אומר, 1000 פעם אם היית מנסה לפגוע באודליה.

העדה, גב' בלוך: הייתי עוד 1000 פעם מנסה שיהיה צדק".

דברי העדה לי-רן גדרון, עמ' 114 ש' 5-3:

"כי הוא הראש מנהל קבוצה שלנו והבנו שנעשה עוול ויזמנו מכתב כדי באמת ליצור צדק, הרגשנו שנעשה חוסר צדק בכל ההליך, נקרא לזה, משפטי פנימי של האיגוד והרגשנו שיש לנו סיי ואנחנו רוצים להשלים אותו".

עמ' 115 ש' 30-26:

"מה שהרגשנו שהיה לא תקין זה שלאור זה שדו"ח השיפוט היה הראה בסופו של דבר את 2 הצדדים, את העוולה שנעשתה שם מ-2 הצדדים, בסופו של דבר היחיד שנענש זה היה אמיר.

ש: אז למה לא כתבת.

ת: ידעתי שזה לא צודק".

עמ' 116 ש' 24-20:

"ש: אבל את מסכימה איתי שהמטרה למעשה הייתה שגם אודליה תיפגע כמו שאמיר נפגע?

ת: מי זאת אודליה? אני לא מכירה אותה בגלל, אין לי שום עניין איתה.

ש: אבל לעשות איזון, כמו שאמיר נפגע גם אודליה תיפגע?

ת: לא, אתה מכניס לי מילים, זה לא העולם שלי".

עמ' 127 ש' 18-10:

"אני אמרתי לך, הכוונה שלי במכתב הייתה נקייה וטהורה, לא חשבתי, לא רציתי לפגוע באף אחד, אני לא מכירה את אודליה באופן אישי, אני חושבת שכנראה שאם היא התקדמה כנראה שיש לה כישורים, אני חושבת שחבל שהיא מבזבזת את הכישורים שלה על תביעות ועל דברים שמיותרים בעיני בחיים ולא חשבתי בצורה כזאת בכלל, אין לי, לא היה לי שום תחושת נקם, לא רציתי שאף אחד יפגע, לא התכוונתי שאף אחד ייענש, התכוונתי בסך הכול שבאיגוד ידעו מה קרה על המגרש באותו ערב נתון ושיעשו מה שהם צריכים כדי שדבר כזה פשוט לא יקרה שוב, זה הכול".

עמ' 128 ש' 10-6:

"ש: מעולה, אז רק תגידי לי, לא באלטרואיזם, ספציפית מה ציפית שהאיגוד יעשה עם המכתב מחר?

ת: ציפיתי שאולי הוא ייצור שוב איזשהו דיון, יזמין את כל הצדדים שהיו מעורבים כולל השופט, כולל אודליה, כולל אמיר וכולל אותנו ואז יהיה דיון על מה שקרה במשחק ואז אולי נוכל ביחד לחשוב איך למנוע ממצב כזה לקרות שוב".

ואלה דברי הנתבע אודות מטרת המכתב (עמ' 143 ש' 12-10):

"וזהו. ודרך אגב זה היה בזמן עדיין הייתי בעונש ואני גם אחרי שהם שלחו את זה הייתה לי תקווה שזה ישנה איזה משהו וכמובן שהאיגוד לא הגיב וזה הבעיה הגדולה שהאיגוד כנראה פישל גם".

וכן עמ' 150 ש' 21-19:

"אבל המכתב הזה לא גרמתי לו לקרות, הן החליטו שהן כותבות אותו, הן הגישו אותו ואני בפנים שמחתי שהן עושות את זה, אני לא אשקר, כי אני חשבתי שאולי זה יביא לשינוי מסוים באיגוד ויבינו שנעשתה פה טעות".

הנה כי כן, התכלית של שליחת המכתב הייתה מניעת עיוות דין אשר לשיטת הנתבעות נגרם עקב העמדתו של הנתבע לדין משמעתי והענשתו, בעוד שהתובעת "יצאה נקי" חרף התנהלותה כפי שתוארה בדו"ח השיפוט ובמכתב הנתבעות. מדובר ב"עניין ציבורי" כהגדרתו בחוק, שכן כאמור, עומדים ביסוד המכתב ערכים של שוויון בפני החוק, שלטון החוק וצדק.

עוד יש לציין, כי היקף הפרסום היה מצומצם, ולא עלה על הנדרש. המכתב נשלח לבית הדין המשמעתי של האיגוד, ולא הוכח כי חרג מכך. קיים מתאם בין האינטרס הציבורי שבשמו נעשה הפרסום לבין האופן שבו נעשה הפרסום, בהיקף מצומצם ולנמענים הרלוונטיים בלבד.

הנה כי כן, אני סבורה כי הפרסום נהנה גם מהגנת סעיף 14 לחוק, "אמת בפרסום", ואף מטעם זה, דין התביעה להידחות. אף שדי בכך, ראיתי לנכון להתייחס למספר סוגיות נוספות שעלו בסיכומי הצדדים.

זהות כותב המכתב

התובעת הרחיבה בסיכומיה בנוגע לשאלה מיהו שכתב למעשה את המכתב, וביוזמת מי נוסח ונשלח. זה המקום להזכיר שני כללי יסוד: ראשית, הנטל להוכיח את כל רכיבי העוולה, לרבות יסוד הפרסום וזהות המפרסם, מוטל על התובעת. שנית, בעל דין אינו רשאי לטעון טענות עובדתיות חלופיות (תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

התובעת טוענת, מצד אחד, כי הנתבעות אחראיות לפרסום ולכן תבעה אותן. מצד שני, היא טוענת כי לא הוכח מי כתב את המכתב ואחראי לשליחתו. ומצד שלישי, היא טוענת כי הנתבע הוא שיזם את המכתב, ניסח אותו עבור הנתבעות ואף העביר אותו לבית הדין המשמעתי. המסקנה העולה מכך היא כי התובעת בעצמה לא עקבית ביחס לטענה מי אחראי לפרסום, וייתכן שדי היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה נגד כלל הנתבעים.

לגופו של עניין, סבורני כי גם ניסיונותיה הנרחבים של התובעת בסיכומיה להצביע על אינדיקציות לכך שהנתבע היה אחראי לשליחת המכתב, נותרו בגדר ספקולציות בלבד, ובפרט הטענה כי "רק לנתבע" היה אינטרס בשליחת המכתב (אף שהנתבע עצמו לא הגיש ערר על ההחלטה ולא ביקש עיון חוזר בה); וכי הנתבעות "לא התעניינו" במה שעלה בגורל המכתב לאחר שנשלח.

להלן העדויות הרלוונטיות של הצדדים לעניין זה:

העדה הדר בלוך בעמ' 90 ש' 19-17:

"שהתובעת חשבה שנעשתה כאן איזה שהיא קונספירציה כדי שאנחנו נגיש מכתב בשם מישהו שאמר לנו להגיש את המכתב וזה לא נכון, אתה רוצה שאני אגיד את זה עוד פעם?"

ובעמ' 97 ש' 10-9: "מי שניסחה את המכתב שלנו הייתה ענת"; "אני יודעת שענת ניסחה אותו מ-א' עד ת', זהו" (עמ' 99 ש' 13). כמו כן, בעמ' 97 ש' 21-18:

"ש: יכול להיות שאמיר העביר לכם את הנוסח?

ת: לא.

ש: איך את יודעת?

ת: זה בטוח שלא, כי אני יודעת, כי הייתי בתוך השיח של כל הקבוצה".

העדה לי-רן גדרון בעמ' 115 ש' 6-3:

"אז אני אגיד לך, פתחתי Word, היה לי בלוק, אמרתי אני לא מסוגלת לכתוב... אמרתי לענת 'תקשיבי, אני לא יודעת כאילו איך לנסח את זה, תעשי לי טובה תכתבי את, כי את טובה יותר בכתיבה' וזה מה שקרה".

כמו כן, עמ' 113 ש' 33-29:

"ת: אני הייתי, אני זאת ששלחתי את ה-mail.

ש: את זאת ששלחת את ה-mail?

ת: כן.

ש: אז כשאת אומרת שהעברת לנתבע בשביל להעביר זה לא נכון?

ת: לא, אני ביקשתי ממנו את ה-mail של האיגוד".

הנה כי כן, על המכתב חתומות שחקניות קבוצת הנתבעות. גם התובעת עצמה טענה כי הנתבעות הן ששלחו את המכתב לבית הדין. על מנת להוכיח כי בניגוד לעולה מהמכתב מי שלמעשה אחראי לו הוא הנתבע, היה על התובעת להרים את הנטל במאזן הסתברויות, אלא שמלבד צבר ספקולציות, לא עלה בידה לעשות כן. הנתבעות העידו כי הן נשים עצמאיות שניסחו את המכתב בעצמן (ליתר דיוק, אחת מהן ניסחה אותו והיתר הצטרפו בהסכמה וחתומות עליו). הנתבע אף הוא העיד כי הוא לא ניסח את המכתב, לא ביקש מהנתבעות לכתוב אותו, ומלבד מסירת כתובת הדוא"ל של האיגוד, לא היה מעורב בשליחתו. גם אם לנתבע הייתה תקווה כי עונשו יומתק בעקבות המכתב, אין פירוש הדבר כי הוא "עומד מאחוריו" וכי הוא פרסם אותו.

כוונת הנתבעות לפגוע

טענה נוספת שעליה הרחיבה התובעת בסיכומיה, נוגעת לכך שלשיטתה, מטרתן הבלעדית של הנתבעות בשליחת המכתב הייתה לפגוע בה. מעבר לכך, שלשיטתי, מטרתן של הנתבעות בשליחת המכתב לא הייתה לפגוע בתובעת או להענישה, אלא להביא לידיעת בית הדין את התמונה כהוויתה (כפי שהן חוו אותה) ולהצביע על חוסר הצדק שנגרם, לשיטתן, תוך ניסיון לתקנו (ור' בעניין זה פרק ג.4(2) לעיל); הרי שנוכח העובדה שהפרסום זוכה הן לחסינות הן להגנה, הרי שהכוונה של הנתבעות אינה מעלה או מורידה (היא יכולה הייתה להיות רלוונטית לסוגיית הפיצוי, אשר ממילא אינה על הפרק).

סוגיית ההוצאות

הנתבעים בסיכומיהם הרחיבו בסוגיית פסיקת ההוצאות שלשיטתם יש לפסוק במקרה דנן. אכן, יש מקום לפסוק הוצאות, הן בגין דחיית התביעה לגופה, תביעה שהוגשה נגד 11 נתבעים ונוהלה במלואה; והן בגין התנהלות התובעת לאורך ההליך. להלן יובאו בקצרה מחדליה הדיוניים של התובעת בניהול ההליך:

סוגיית ההמצאה של כתב התביעה: כתב התביעה הומצא לנתבע באמצעות אפליקציית whatsapp, המצאה שאינה תקפה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לנתבעות הומצא כתב התביעה למעלה משנה לאחר שהוגש, תוך שנדרשו מספר החלטות ודחיות בגין כך.

דחיות מועדים רבות מצד התובעת: התובעת הגישה לא פחות משש בקשות דחייה של מועדי דיון בתיק (בקשה מיום 6.2.2022, בקשה מיום 26.6.2022, בקשה מיום 20.3.2023, בקשה מיום 28.11.2023, בקשה מיום 28.3.2024 ובקשה מיום 2.5.2024). אכן, לרוב לא נתקלים במקרים שבהם דווקא התובע הוא שגורם לדחיית הבירור של תביעתו, והדבר אומר דרשני ועשוי להצביע על מידת החשיבות שייחסה התובעת עצמה לתביעתה. לכך מצטרפות בקשותיה לפטור אותה מהתייצבות לדיונים, בתביעה שהיא עצמה יזמה.

עוד יש לציין את העובדה שהתובעת עצמה איחרה למעלה משעה לדיון ההוכחות (ר' הערת בית המשפט בפתח הפרוטוקול).

גם תצהיר התובעת הוגש באיחור (בקשה לדחיית המועד הוגשה ביום שבו היה אמור להיות מוגש, ובפועל הוגש ללא נספחיו, שהוגשו בנפרד, לאחר מספר ימים).

לבסוף, סיכומי התובעת הוגשו תוך הפרת החלטת בית המשפט בעניין אורך הסיכומים. אף שנקבע כי אורכם לא יעלה על 10 עמודים, הוגשו בפועל סיכומים בני 13 עמודים, תוך שבפתח הסיכומים – מבלי להגיש בקשה מקדימה, ותוך הצבת בית המשפט בפני עובדה מוגמרת – נכתב: "מתבקש לאשר את הגדלת כמות העמודים לסיכומים ל-13 כפי שמופיע כאן (באופן הדדי כמובן)".

הרושם המתקבל הוא כי התובעת הגישה תביעה ללא הפנמת ההשלכות של הדבר על הנתבעים עצמם, מבלי לפעול בשקידה ראויה על מנת לקדמה ולנהלה כראוי, מבלי לעמוד במועדים שנקבעו ובהחלטות בית המשפט, ומבלי לכבד את זמנם של הצדדים שכנגד. זאת, ללא קשר למהות התביעה וסיכוייה. בית המשפט מחויב, כעניין של מדיניות שיפוטית וכהכוונת התנהגות, לתת ביטוי להתנהלות שכזו בפסיקת הוצאות.

סיכום

נוכח דחיית התביעה לגופה וכן בשים לב לשיקולים שלעיל, אני פוסקת כי התובעת תישא בשכר טרחת עו"ד לטובת הנתבעות 10-1 בסך של 15,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,500 ש"ח לטובת כל אחת מהנתבעות 10-1 (סה"כ 15,000 ש"ח נוספים); כן תישא התובעת בשכ"ט עו"ד לטובת הנתבע בסך של 15,000 ש"ח ובהוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת הנתבע.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, ל' סיוון תשפ"ה, 26 יוני 2025, בהעדר הצדדים.

25 מתוך 25