ת"א 1746-06-21 אפריאט ואח' נ' בית חולים וולפסון ואח'

הליך: 1746-06-21

שם התיק: ת"א 1746-06-21 אפריאט ואח' נ' בית חולים וולפסון ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בתל אביב -יפו

שופט/ת: מיה רויזמן-אלדור

תאריך פסק הדין: 2025-07-13

תובעים: שגב ישראל אפריאט, בעצמו | נתבעים: כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני

ייצוג כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני: עו״ד איילת ברלב

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בתל אביב -יפו

ת"א 1746-06-21 אפריאט ואח' נ' בית חולים וולפסון ואח'

לפני כבוד השופטת מיה רויזמן-אלדור

התובע:

שגב ישראל אפריאט
בעצמו

נגד

הנתבעת:

כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני
ע"י ב"כ עו"ד איילת ברלב

פסק דין

רקע

ביום 3.5.21 הגיע התובע, מר שגב ישראל אפריאט, לחדר המיון בבית החולים וולפסון בכדי לקבל טיפול רפואי בקשר עם התקף אסטמה בו לקה. עם הגעתו לבית החולים, החל להתערב בשיח שהתנהל בין חייל ואמו מחד, לבין המאבטח שנכח במקום מאידך. התערבותו של התובע הובילה להסלמה של האירוע ולהשתלהבות רוחות שסיומה התערבות מאבטחים נוספים שסייעו בהוצאתו בכוח של התובע אל מחוץ לכותלי בית החולים.

התובע והמאבטחים הזמינו משטרה (שמצדה הזמינה מד"א), ולאחר שבהנחייתם שב והוכנס התובע לבית החולים, גם הפעם שהותו בחדר המיון לא התנהלה על מי מנוחות. לאחר סדרה של אירועים מתגלגלים בינו לבין מאבטחי בית החולים, המאבטחים הזמינו פעם נוספת משטרה והגישו תלונה נגד התובע. משביקש התובע להשתחרר על דעת עצמו על מנת לגשת ולקבל טיפול רפואי בבית חולים אחר, התובע עוּכַּב על ידי אחד המאבטחים בשטח בית החולים עד להגעת המשטרה.

תביעה זו עניינה הפיצויים שלטענת התובע חבה לו הנתבעת בגין התנהלות עובדיה המאבטחים והעוולות שעוולו כלפיו במעשיהם.

הנתבעת, כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני, היא חברת האבטחה של בית החולים וולפסון, והמאבטחים בהם נתקל התובע בהגעתו לחדר המיון ביום 3.5.21 הם עובדיה.

התביעה, שנכון למועד כתיבת פסק דין זה עומדת על סך של 388,000 ₪, הוגשה במקור על סך של 1,355,000 ₪ נגד בית החולים וולפסון בלבד, בעילות שונות שעיקרן פרסום לשון הרע; תקיפה; הטרדה מינית והתנכלות מינית; רשלנות והפרת חובה חקוקה; מניעת טיפול בניגוד להוראות סעיף 11(א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק זכויות החולה"); הפרת סודיות רפואית ופגיעה בפרטיות.

עם התקדמות ההליך עדכן התובע את תביעתו על דרך צמצום הסעדים והיקפם, וגם ביקש לתקן את כתב התביעה על דרך מחיקת בית החולים וולפסון כנתבע וצירופה של כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני כנתבעת, ועל דרך הפחתת סכום התביעה והעמדתו על סך של 795,000 ₪.

כאמור, גם לאחר שהגיש התובע כתב תביעה מתוקן בו הופחת סכום התביעה, תוקן סכום התביעה פעם נוספת והופחת לסכום כולל של 388,000 ₪ (ר' ישיבת קדם המשפט השנייה מיום 2.7.23).

בהמשך, ובמסגרת סיכומיו, צמצם התובע תביעתו לארבע עילות בלבד. בתוך כך, התובע עומד על זכותו לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 153,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע שלטענתו ביצעו כלפיו עובדי הנתבעת בכך שהגישו נגדו תלונות למשטרה על איומים שלא היו ועל הרס מחשבים שלא היה בכדי להביא למעצרו; פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין מניעת טיפול בהתקף אסטמה עד להגעת המשטרה; פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין עוולה של הפרת פרטיותו בכך שפורסם מצבו הנפשי בפני הנוכחים בחדר המיון; ופיצוי על דרך האומדנה בגין עוולות של תקיפה וכליאת שווא.

הנתבעת הכחישה זכאותו של התובע לסעדים שתבע. לטענתה, התובע התערב בשיחה שאינה נוגעת לו בכניסה לבית החולים, בעקבותיה התעמת עם מאבטחי בית החולים בקשר לעניינים שאינם קשורים אליו, הפריע למאבטחים בביצוע עבודתם ואיים עליהם. כתוצאה מכך הוצא מבית החולים, המשטרה הגיעה פעמיים והוגשה נגדו תלונה במשטרה. לטענתה מדובר בתובע סדרתי שתביעה זו אינה אלא חלק משיטה בה הוא נוקט להגשת תביעות בעילות דומות של לשון הרע והטרדה, תוך ניסוי מזלו במערכת בתי המשפט, התעסקות אובססיבית בתקנות סדר הדין האזרחי ופסיקת הוצאות, ותוך שהוא מודע לכך שגם אם תידחה תביעתו הוא לא יוכל לשלם את ההוצאות שתיפסקנה נגדו (שהלוא מלכתחילה קיבל פטור מאגרה בשל מצבו הכספי).

זה המקום לפתוח סוגריים ולציין, כי יחד עם הגשת כתב התביעה המקורי הגיש התובע בקשה לקבלת סרטוני מצלמות האבטחה ממצלמות הגוף של שלושת המאבטחים שנטלו חלק באירוע וכן ממצלמות בית החולים. ביום 11.9.22 הודיעה ב"כ בית החולים וולפסון כי הסרטונים מתיק המשטרה הועברו לידיה. מאחר שמצולמים שם באי בית החולים ופרסום הסרטונים עלול להוביל לפגיעה בפרטיותם, ומשלא ניתן היה טכנית לטשטש את דמויותיהם, בהחלטתי מיום 19.12.22 הוריתי כי עותק מהסרטונים יועבר לבית המשפט, ובמקביל יתאפשר לתובע ולנתבעת לצפות בסרטונים במשרדי הפרקליטות. עוד הוריתי, כי ככל שיתעורר בכך צורך קונקרטי יצפו הצדדים בסרטונים גם באולם בית המשפט במעמד הצדדים וב"כ, בדלתיים סגורות. הצדדים צפו בסרטונים במשרדי הפרקליטות, ועותק של הסרטונים (עשרה במספר) הועבר גם לבית המשפט (ר' הודעת הפרקליטות על רשימת הסרטונים שהועברו לעיון בית המשפט – ביום 4.1.23).

בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות, אשר במהלכן צפו הצדדים ועדיהם בסרטונים (בהתאם לבקשתם) ונחקרו התובע ושלושת המאבטחים עובדי הנתבעת, ולאחר דיוני ההוכחות סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

לטענת התובע, הנתבעת עוולה כלפיו בעוולת פרסום לשון הרע באמצעות המאבטחים עובדיה, בכך שטענו בפני המשטרה כי התובע איים עליהם וגרם נזק למחשבי המיון, הגישו נגדו תלונת שווא וכתוצאה מכך התובע נעצר בגין הפרת הסדר הציבורי ובגין איומים, נאזק ושוחרר בערובה עצמית. התיק נסגר ללא כל פעולה נוספת מצד התובע. לטענתו, הלכה היא כי האשמת אדם בביצוע עבירה פלילית ואף ייחוס לו חשד לביצוע עבירה כאמור מהווה לשון הרע, ובענייננו הדבר נעשה אף בכוונה לפגוע.

בסיכומי התשובה הוסיף וטען התובע, כי על אף שהתלונה על גרם נזק למחשבי המיון לא צוינה בכותרת התלונה למשטרה הוא נשאל על כך בחקירה, ובכל מקרה לטענתו הפניה למשטרה נגועה בזדון והוּנעה מרצון נקם. לטענת התובע הסרטונים שהועברו לידו או למצער חלק מהם, ערוכים ומגמתיים. בהקשר זה לטענתו, גרסת הנתבעת כי המאבטח שמצלמת הגוף שלו צילמה את האירוע "כיבה את המצלמה לשנייה" לא מתיישבת עם העדויות ועם ההיגיון והצילומים שגולו למעשה חתוכים והוצאו מהם העובדות שמוכיחות את צדקת התובע, באופן שתומך בטענתו כי נשללה מהנתבעת הגנת תום הלב.

התובע הוסיף וטען, כי לא עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום, שכן הוּכח כי ישב בחדר המיון עם המחשב שלו ולא נגע במחשבי המיון, ומדברי מאבטח הנתבעת עצמו עולה כי המניע לתלונה היה נקמה. הנתבעת גם לא הוכיחה שהתובע איים על המאבטחים עובדי הנתבעת, וגם הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעת שכן הנתבעת עצמה לא האמינה באמיתות הפרסום.

בכל הנוגע לעוולה של מניעת טיפול רפואי טען התובע, כי משראו המאבטחים שהתובע עומד על זכויותיהם של חייל ואמו שהגיעו לקבלת טיפול רפואי במיון – הם מנעו מהתובע טיפול רפואי בכך שגררו אותו אל מחוץ לבית החולים, זרקו אותו על השיחים וגרמו לו חבלות. התובע גם הוּנחה להיכנס למחלקת מבודדי הקורונה בעת שלא הייתה לו קורונה והוא סובל מאסטמה ובר סיכון להידבק מהנגיף זמן ממושך וללא טיפול. לטענתו, הנתבעת לא העלתה כל טענת הגנה מפני האשמה זו.

בכל הנוגע לעוולה של הפרת זכותו של התובע לפרטיות טען התובע, כי מהסרטונים עולה שהמאבטחים עובדי הנתבעת טענו בקול ובאזני כולי עלמא אודות מצבו הנפשי, בכדי להקניטו. לשיטתו, טענת ההגנה של הנתבעת לתחולת סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – "חוק הגנת הפרטיות") נטענה בכלליות ובסתמיות ללא פירוט עובדתי.

עוד הוסיף התובע, כי הפנייתה של הנתבעת לכך שהתובע מפרסם בעצמו את דבר היותו חולה נפש לא יכולה לעמוד לה מאחר שהתובע החל לפרסם זאת לאחר האירוע מושא דיוננו וכחלק מהטיפול שהוא עובר. בכל מקרה הפרסומים שצירפה הנתבעת לתיק ללא היתר מהווים הרחבת חזית מאחר שאלו לא נטענו בכתב ההגנה, ובכל מקרה פרסום מצבו הנפשי של התובע ברבים נעשה באופן זדוני כדי לפגוע, ותוך שימוש במידע שהמאבטחים השיגו במסגרת עבודתם.

בכל הנוגע לעוולה של תקיפה וכליאת שווא טען התובע, כי המאבטח אמיליו כהן (להלן – "אמיליו") דחף אותו אל הקיר, והמאבטח רן גבריאל (להלן – "רן") גרר אותו לכל אורך היציאה וזרק אותו על שיח שצמוד למתחם הכניסה לחניון. מעשים אלו תועדו במצלמות שבאחריות הנתבעת המנהלת את אבטחת המקום. מצלמת הגג ומצלמת הגוף של רן לא הועברו למשטרה באופן שמעורר את החשד שהנתבעת מסתירה את האמת ובאופן שצריך להיזקף לחובתה.

לטענתו משכך, ובפרט משהוא כלל לא התנגד פיסית להוצאתו מחוץ לכותלי בית החולים על ידי רן, מתקיימים יסודות עוולת התקיפה לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין והנתבעת חבה כלפיו כשולחתו של רן.

עוד טען התובע כי בוצעה כלפיו עוולה של כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין. המאבטח מיכאל אנדרס רמירז (להלן – "מיכאל") מנע ממנו ללכת לבית חולים אחר על אף שגם השוטרת שהגיעה בפעם הראשונה למקום קבעה כי הצדדים לא יתקרבו שוב זה אל זה ביציאה. עיכובו של התובע נעשה לטענתו ללא סמכות וללא עילה, כפעולת נקם בלבד.

הנתבעת מצדה הכחישה את כל טענות התובע.

בכל הנוגע לעוולת לשון הרע הנטענת, מאחר שהתובע מיקד אותה בסיכומיו אך ורק באמירתם של המאבטחים כי התובע איים עליהם וגרם נזק למחשבי המיון -טענה הנתבעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהתמלאו יסודות פרסום לשון הרע בענייננו.

לטענתה, טענתו העובדתית של התובע בהקשר זה שקרית שכן המאבטח מיכאל לא אמר בחקירה שהתובע הרס את המחשבים וגם המאבטחים לא טענו שהתובע גרם נזק למחשבים. התלונה שהוגשה נגד התובע במשטרה הייתה בגין "איומים והתנהגות העלולה להפר את שלום ציבור...ואמירתך למאבטח אני אXXXן אותך". די בכך כדי לשלול לשון הרע והתלונה הוגשה כדין.

לטענת הנתבעת, לאחר הופעת המשטרה במקום בפעם הראשונה והשבת הסדר הציבורי על כנו, התובע נכנס לחדר המיון לצורך קבלת טיפול והשוטרת הזהירה אותו. למרות זאת התובע הזמין את חברו מישל טרוני, אדם גדול מידות, והמאבטח מיכאל שלא הׅכּירוֹ סבר שהתובע הזמינוֹ על מנת לאיים עליו ולפגוע בו. תלונת המאבטחים למשטרה התבססה בין היתר על החשש שהתובע הזמין בריון כדי לפגוע בהם ולא מדובר בתלונת שווא אלא בחשש אמיתי. על הנתבעת חלות ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע"), ובכלל זה הגנת תום הלב/הבעת דעה, והגנות סעיפים 15(5); 15(8) או 15(3) לחוק איסור לשון הרע. הפניה למשטרה נעשתה לשם הגנה. לחלופין עומדת למאבטחים הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

עוד הוסיפה וטענה הנתבעת, כי התובע טוען לפגיעה בשמו הטוב ובמוניטין שלו כתוצאה מהפרסומים בעוד שלא נראה כי נהנה משם טוב ומוניטין בשים לב למידע המצוי אודותיו במרשתת ולכך שאין לו פרנסה. בכל מקרה לא כל גידוף וקללה מהווה לשון הרע ובתי המשפט לא ממהרים להעניק סעד לתובעים בשל קללות, מה גם שהוכח בענייננו כי התובע הוא זה שקילל וגידף את המאבטחים.

בכל הנוגע לעוולת התקיפה, לטענתה התובע הגיע ביום האירוע לחדר המיון, התערב בסכסוך לא לוֹ, הפריע למאבטחים בעבודתם, השתולל, תקף את המאבטחים ולא נענה לבקשות חוזרות ונשנות לחדול מהתנהגותו. הוא גם החל לצלם במקום תוך פגיעה בפרטיות באי בית החולים. המאבטחים נהגו באיפוק והרחיקו אותו מהשער, התובע איים בלשון בוטה על המאבטח והמשיך להפריע לסדר הציבורי והתקרב למאבטח וכתוצאה מכך הורחק מהכניסה למיון על ידי המאבטח אמיליו תוך הפעלת כוח סביר ולא הותקף.

לטענתה, התובע הביע התנגדות פיזית לזוז מהמקום ורק אז תפסו אותו בחולצה וביד תוך הפעלת כוח סביר כדי להרחיקו מהמקום. גם בפעם השנייה כשהתובע שהה בחדר המיון ראו שהוא ממשיך לייצר פרובוקציות ומפריע לסדר, מדבר בטלפון בקול, עומד בכניסה למיון ומבקשים להוציאו החוצה. המשטרה שהגיעה למקום בפעם הראשונה הזהירה את התובע, וכשהוזמנה שנית התובע עוכב במסגרת סמכות המאבטח עד להגעת המשטרה למקום. הוגשה תלונה והתובע הוזמן לחקירה.

לטענתה המאבטחים פעלו כמצופה מהם – ניתנו לתובע אינספור הזדמנויות להירגע ולהפסיק לייצר פרובוקציות, ומשלא חדל – הוצא מהמקום על ידי המאבטח שפעל בהתאם לסמכותו, והוא עוכב עד להגעת המשטרה למקום.

בכל הנוגע לעוולה של פגיעה בפרטיות טענה הנתבעת כי בניגוד לטענות התובע, בצפייה בכל הסרטונים לא נשמעים המאבטחים אומרים שיש לתובע בעיה נפשית והתובע גם לא מפנה למיקום כלשהו בו הם אומרים זאת. השוטרת שהוזעקה למקום, שאינה קשורה למאבטחים, נשמעת אומרת בסרטון שהתובע אינו יציב ושואלת אותו האם נטל תרופות לטיפול נפשי, אך אין זה קשור למאבטחים ולא מהווה פגיעה בפרטיות.

בנוסף, מאחר שהתובע עצמו מצהיר על עצמו (בין היתר באינטרנט) שהוא חולה נפש – לא ברור כיצד נפגעה פרטיותו. ואם בכך לא די הוסיפה הנתבעת וטענה, כי עצם כינויו של אדם "חולה נפש" אינה מהווה פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. ברור כי למאבטחים או לשוטרים אין מידע רפואי בקשר לתובע וגם אם המונח הועלה על ידי מי מהם, ברי כי הכוונה לקללה רגילה ולא לאבחנה רפואית או הכרזה על מצבו הרפואי של התובע. בכל מקרה הנתבעת טענה להגנות שבסעיפים 18(2)(ד), (ו) של תום הלב, ולהגנת סעיף 18(3) של עניין ציבורי לפי חוק הגנת הפרטיות.

הנתבעת גם הוסיפה, כי טענת התובע לכפל פיצוי בשל כוונה לפגוע היא טענה שיש לפרט בכתב התביעה ולהניח תשתית ראייתית בדבר הכוונה לפגוע – דבר שלא נעשה בענייננו. לא הוכחה שום כוונה של המאבטחים לפגוע בתובע, להיפך – הם עשו כל שביכולתם כדי להרחיקו מהמקום בדרכי שלום.

בכל הנוגע לטענה בדבר מניעת טיפול רפואי טענה הנתבעת, כי התובע לא הוכיח שנמנע ממנו טיפול בהתאם לחוק זכויות החולה. להיפך – התובע הוא שהפריע לסדר הציבורי ובתחילה נמנעה ממנו כניסה והוצא מהמתחם, לאחר מכן אפשרו לו להיכנס למיון ולקבל טיפול רפואי והוא המשיך והפריע לסדר, דיבר בטלפון ולא רצה להישאר בחדר ולקבל טיפול. לבסוף התובע עוכב על ידי המאבטח עד להגעת שוטר כשהעיכוב היה מוצדק כי לבסוף עוכב התובע בבית החולים על ידי המשטרה בהתאם לדוח העיכוב של השוטר. השוטרים הציעו לתובע ללכת הביתה ולבוא למחרת בבוקר לתחנת המשטרה אך הוא התעקש לנסוע איתם לתחנה ולהיחקר באופן מידי וסירב להצעה לסוּר לקבלת טיפול בבי"ח איכילוב.

הנתבעת הוסיפה וציינה, כי למאבטחי בית החולים מוקנות סמכויות עיכוב מכוח חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור, התשס"ה-2005, לשמור על הסדר הציבורי ולהפסיק הפרות סדר במצבים מסוימים. גם אדם שנמצא בטיפול או שצריך טיפול רפואי ניתן להוציא מהמוסד בצורה מסודרת. המאבטחים פעלו כפי שמצופה היה מהם לנהוג, לא מנעו טיפול רפואי מהתובע ודין עילה זו להידחות.

בכל הנוגע לתקיפה וכליאת שווא – לטענת הנתבעת התובע ויתר על טענות אלו במסגרת תיקון כתב התביעה ואין מקום להתייחס אליהן. ממילא הוא לא הותקף ולא נכלא כליאת שווא והודה בכך בפרוטוקול.

בכל מקרה טענה הנתבעת, כי התובע גרם לאירוע ולנזקיו הנטענים באשמו הבלעדי או המכריע וחל סעיף 65 לפקודת הנזיקין. ככל שבית המשפט יסבור שיש מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, בית המשפט מוסמך להורות על הפחתת הפיצוי בשיעור שימצא לנכון ויש לעשות כן במקרה דנן.

בכל מקרה טענה הנתבעת, כי מצלמות האבטחה של בית החולים אינן בשליטתה. פרקליטות המדינה, כבאת-כוח בית החולים הציגה את הסרטונים לתובע ולנתבעת יחדיו במשרדי הפרקליטות. גם הטענה שהועברו חלק ממצלמות הגוף שגויה. המאבטחים הסבירו כי הם לא מצלמים לאורך כל המשמרת ורק לחלקם יש מצלמת גוף ושהם צריכים להפעיל אותה ופירטו מתי צילמו. הנתבעת טענה כי אין בידיה סרטונים נוספים זולת אלו שהועברו, ואלו הועברו במלואם ללא כל עריכה.

דיון והכרעה

למעשה בתביעה זו עליי להכריע במספר שאלות עובדתיות ומשפטיות:

האם עוולו מאבטחי הנתבעת כלפי התובע בעוולה של תקיפה?

האם עוולו מאבטחי הנתבעת כלפי התובע בעוולת פרסום לשון הרע בכך שהגישו נגדו תלונת שווא שקרית למשטרה, וככל שביצעו עוולה שכזו האם ביצעו אותה בכוונה לפגוע?

האם הפרו מאבטחי הנתבעת את זכותו של התובע לפרטיות?

האם עוולו מאבטחי הנתבעת כלפי התובע בכך שמנעו ממנו קבלת טיפול רפואי ובכך שעיכבו אותו שלא כדין באופן העולה כדי כליאת שווא?

ככל שעוולו מאבטחי הנתבעת כלפי התובע באיזו מן העוולות שלעיל, מה גובה הפיצוי לו זכאי התובע בנסיבות?

טרם אדרש לבחינת השאלות הללו, ועל מנת להקל על הדיון ולפשטו, עליי לקבוע תחילה ממצאים עובדתיים בנוגע לאופן התרחשות האירועים מושא התביעה ולכך אתפנה כעת.

השתלשלות מהלך האירועים מאז הגעת התובע למיון ועד הובלתו לתחנת המשטרה

בהתאם לגרסת התובע בתצהירו, בשל החמרה בהתקף אסטמה בו לקה, הוא הגיע באופן עצמאי למיון בית החולים וולפסון ביום 3.5.21 בשעה 18:40 לערך, כאשר בכניסה הבחין במאבטח אמיליו שטען בפני גברת ובנה החייל שיש לו סמכות למנוע מהבן טיפול רפואי. לטענת התובע הוא התערב בשיח, אמר לאותה גברת שלמאבטחים אין סמכות למנוע טיפול רפואי ובתגובה השיב לו אמיליו כי התובע מפריע לו "לתפעל אירוע" (ס' 6-5 לתצהיר התובע).

לטענת התובע, לאחר אותה התערבות אמיליו התקרב אליו ונצמד אליו ואז דרש ממנו להתרחק כיוון שהתובע צמוד אליו. התובע סירב, ועמד על זכותו ליידע את הגברת אודות זכויותיה. לטענתו בהמשך לאמור אמיליו איים עליו ואמר "זוז או שאני אXXXן אותך" ומשלא נרתע התובע, אמיליו דחף אותו ובכך למעשה תקף אותו (ס' 7 לתצהיר התובע).

התובע הוסיף וטען, כי לאחר מכן אמיליו הזמין שני מאבטחים נוספים (מיכאל ורן), כאשר מיכאל דחף אף הוא את התובע ולאחר מכן רן תפס אותו, גרר אותו כ – 60 מטרים אל מחוץ לכותלי בית החולים והשליך אותו על השיחים שמחוץ לבית החולים, באופן שגרם לפציעותיו (ס' 7; 19 לתצהירו).

לטענת התובע בשלב זה הוא התקשר בעצמו למשטרה שהגיעה למקום (ושלחה גם ניידת מד"א) על מנת לוודא שיקבל טיפול רפואי (ס' 8 לתצהירו).

התובע טען כי כשהמשטרה הגיעה בפעם הראשונה, המאבטחים שיקרו ואמרו שהתובע הוא שאיים על אמיליו בעוד שלא כך היה (ס' 9 לתצהירו).

לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ואת עדויותיהם של שלושת המאבטחים שלקחו חלק באירוע, ולאחר שעיינתי בכלל חומר הראיות שבתיק וצפיתי בסרטונים שעותק מהם הועבר לעיוני, שוכנעתי במהימנות הגרסה העובדתית שהציג התובע בהקשר זה. אנמק.

ראשית, הגרסה העובדתית ששטח התובע בכתב התביעה ובתצהירו עולה בקנה אחד עם הגרסה שמסר בחקירתו במשטרה, זמן קצר ביותר לאחר האירוע. בתוך כך טען בחקירתו:

"קודם כל לא הייתי קרוב, הם היו צמודים אחד לשני ואז הוא אמר לי להתרחק אמרתי לו שאני עובד במשרד עורכי דין ואני מתקשר לעורך דין שיבוא לייעץ לה, גם אם מאבטח נצמד לאישה וצורח עליה ואומר לה שהיא לא תקבל אישור יש לי זכות להתערב ולעזור לה הוא היה קרוב מלהרביץ לה ובמקום להרביץ לה הוא הרביץ לי, הוא קריזיונר הוא אלים והחברים שלו גם אמרו שהם יגידו שאמרתי שאני אXXXן אותם, הכל מתועד יש מצלמות גוף, הוא סירב למסור מצלמות גוף, הוא גם אמר זו תהיה מילה שלך נגד המילה שלנו, ואמרתי לו שזה מלה שלו נגד הצווים שאני אוציא נגד כל המצלמות שם, חמור מכך אחד מהם אמר שהוא לא היה בכלל באירוע והוא היה זה שהכי הרביץ לי זה הוא שתפס אותי וזרק אותי החוצה."

(עמ' 30 ש' 36-32; עמ' 31 ש' 38-37 לתע"ר התובע).

התובע גם ציין בחקירתו, כי המאבטחים היכו ותפסו אותו והוציאו אותו ממתחם בית החולים באלימות קשה ללא סיבה, בפרט כאשר הוא עצמו לא הרים ידיים ולא איים באופן שמצדיק הפעלת כוח (עמ' 30 ש' 17-14 לתע"ר התובע).

דברים דומים מסר התובע בעדותו לפניי, עת הודה כי הוא והמאבטח אמיליו עמדו קרובים זה לזה אך הכחיש כי הוא זה שהתקרב לאמיליו והתעקש על כך שאמיליו הוא זה שהתקרב אליו (עמ' 12 ש' 11-4 לפר'). התובע גם הכחיש לחלוטין כי אמר לאמיליו "אני אXXXן אותך" אלא הודה שהשתמש בביטוי זה ביחס למאבטח אמיליו כאשר סיפר העניין לעוה"ד שלו בטלפון (עמ' 12 ש' 33-16; עמ' 13 ש' 15-1 לפר').

בכל הנוגע לתקיפתו ציין התובע בעדותו:

"אמיליו דחף אותי על הקיר, רן תפס אותי וגרר אותי בכל החניון ובסוף גם זרק אותי על השיחים. ובעניין הזה אני אפנה גם לנספח 7 לתצהיר העדות הראשית שלי, רואים שמה את החבורות שהיו עליי....מי שהיכה אותי היו אמיליו, רן ומיכאל. כשמיכאל זה גם לא כזה היכה אותי, הוא דחף אותי קצת. אבל רן גרר אותי לאורך כל החניון וזרק אותי ממש זרק אותי כמו שק תפוחי אדמה הישר לתוך השיחים, וברגע שהוא עשה את זה היה גם אפשר לראות אותו ואת המאבטחים של כניסת החניון פשוט נקרעים מצחוק. אמיליו דחף אותי חזק על הקיר, העיף אותי על הקיר...מיכאל דחף אותי קצת גם."

(עמ' 15 ש' 30-28; עמ' 16 ש' 26-20 לפר').

דברים אלו שמסר התובע גם מוצאים חיזוק ותמיכה בדוח הפעולה שמילאה השוטרת ימית, בעקבות קריאת התובע למשטרה לאחר שהוצא משטח בית החולים והושלך לטענתו על השיחים (ביום 3.5.21 שעה 18:50:30). בדו"ח הפעולה צוין כי התובע מדווח שהמאבטח של בית החולים הרביץ לו (נספח 10 לתע"ר התובע).

מיותר לציין כי כאשר עומת התובע עם הטענה שאמר למאבטח אמיליו "אני אXXXן אותך" הכחיש זאת לחלוטין וטען כי המאבטח הוא שאמר זאת לתובע. התובע גם הוסיף כי לטענת המאבטח הוא גם הקליט הכל ומצלמות הגוף יכולות להוכיח זאת (עמ' 30 ש' 12-6 לתע"ר התובע), ולטענתו שלושת המאבטחים תיאמו גרסאות לומר שהתובע אמר לאמיליו את המשפט לעיל.

שנית, אל מול גרסת התובע לא מסרו המאבטחים גרסה במסגרת תצהיר (הנתבעת ביקשה תחילה לזמן עדים אלו ללא תצהיר (בקשה מיום 7.5.24) ובהמשך ויתרה לחלוטין על העדתם (הודעתה מיום 12.5.24). הדבר אילץ את התובע לזמנם לעדות בעצמו, תוך שהתאפשר לו לחקור אותם בחקירה נגדית (החלטה מיום 15.5.24)). כל שמונח אם כן לפניי הוא אך הודעותיהם במשטרה ועדויותיהם לפניי.

לפחות אחד מהמאבטחים (רן) לא ראה בעיניו את האירוע המרכזי שקדם למהלך התקיפה הנטען בזמן אמת אלא הצטרף למקום לאחר מכן, ומעבר לכך גרסאותיהם של המאבטחים לא היו מסונכרנות לחלוטין זו עם זו.

מבין שלושת המאבטחים, מיכאל היה היחיד שמסר הודעה למשטרה ביום האירוע עצמו (נספח 3 לתצהיר התובע).

מהודעתו של מיכאל עלה, כי הגיע לכניסה למיון בהמשך לקריאת אמיליו ורן שהתמודדו עם אישה שהפרה את הסדר, ואז לפתע הגיע התובע ואמר שהוא "עובד במשרד עורכי דין" (עמ' 20 ש' 5 לתע"ר התובע). מיכאל מסר שהתובע החל לצלם את המאבטחים ולפני כן אמר לאמיליו "אני אXXXן אותך" והתקרב אליו מספר פעמים על אף שאמיליו ביקש ממנו להתרחק (עמ' 20 ש' 10-8 לתצהיר התובע). מיכאל הוסיף וטען כי אם ימשיך להפריע להם בעבודה ייאלצו להוציא אותו, התובע ביקש את פרטיו ומיכאל ביקש את פרטי התובע ומשלא מסר לקחם דרך הצוות הרפואי ואז אמיליו ורן הוציאו את התובע מבית החולים (עמ' 20 ש' 14-10 לתע"ר התובע).

זה המקום לציין, כי בעדותו לפניי, כאשר עומת מיכאל עם הטענה שלא שמע באוזניו את התובע מקלל את אמיליו, לא ציין מיד ששמע באוזניו את התובע מקלל או מאיים ("אני אXXXן אותך"), אלא רק השיב "אתה כן אמרת את זה אוקיי?" (עמ' 43 ש' 2-1; 19-18; 22 לפר'). בהמשך עדותו כאשר נשאל האם שמע את אמיליו אומר דברים לא ראויים לתובע השיב: "אני לא זוכר כאילו מה שראינו בסרטון כאילו, אבל הוא כן איים, הוא גם הביא אנשים בסופו של דבר..." (עמ' 44 ש' 2-1 לפר'), ובהמשך עדכן גרסתו לעניין זה וטען כי שמע את התובע אומר זאת (עמ' 45 ש' 8 לפר') .

המאבטח אמיליו, אשר עיקר האירוע הראשוני שהתרחש עם הגעת התובע למיון התרחש מולו, מסר הודעתו במשטרה רק ביום 12.10.21, כחמישה חודשים לאחר האירוע מושא דיוננו. בהתאם לגרסה שמסר, התעורר ריב בין אמו של חייל לבין אחות בחדר המיון כאשר הוא ומיכאל ביקשו מהאם ובנה לצאת מחדר המיון (עמ' 22 לתע"ר התובע). לטענתו תוך שיח עם האם הגיע התובע ואמר לה "אני עובד במשרד עורכי דין" וכי המאבטחים שקרנים והוא מכיר את החוק, נתן לה כרטיס ביקור ואמר שאם יש לה בעיה שתפנה אליו ויעזור לה.

אמיליו טען כי בשלב זה פנה אל התובע ואמר לו "ידידי, אתה מפריע לנו, אנחנו באמצע אירוע, תן לנו לעשות את העבודה שלנו" והתובע התקרב אל אמיליו בצורה מאיימת ואמר שזה מקום ציבורי וזכותו להגיד ולומר מה שרוצה. אמיליו הוסיף וטען, כי בשלב זה הזיז את התובע ממנו בעדינות ואמר לו לא להתקרב ולזוז אלא שהתובע המשיך להתקרב אליו והוא הזיז אותו שוב. בינתיים האם ובנה נכנסו למיון לקבלת טיפול והתובע המשיך לקלל ולהקניט ולהרים את הקול ולאיים שהוא עובד במשרד עו"ד והוא "יXXXן לנו את הצורה" והתקרב לכיוון מיכאל. מיכאל תפס את התובע בחולצה ויחד עם אמיליו לקחו את התובע החוצה לפינת העישון, התובע המשיך להתלהם, המאבטח רן הצטרף ומיכאל ביקש מרן להוציא את התובע מחוץ לבית החולים (עמ' 22 לתע"ר התובע).

אמיליו אמנם ציין בהודעה שמסר למשטרה כי התובע לא תקף איש באלימות (עמ' 23 לתע"ר התובע), אך בעדותו לפניי התעקש על כך שבאירוע התובע התקרב אליו ולא הוא אל התובע (עמ' 44-40 לפר' מיום 23.9.24).

המאבטח רן (שכאמור לא נכח במקום מרגע הגעת התובע אלא מאוחר יותר) מסר הודעתו במשטרה גם כן ביום 12.10.21, כמה שעות לאחר אמיליו. לטענתו עבד עם אמיליו והם נקראו לטפל באירוע צעקות של אישה שביקשה טיפול עבור בנה. הם קראו למיכאל האחמ"ש שלקח אותה לדבר איתה בחוץ הרחק מאנשים. בשלב זה רן נכנס למיון ואמיליו נשאר בחוץ ולאחר זמן ראה בחור עומד לידי אמיליו ומיכאל זורק הערות, בהמשך אמיליו והתובע העלו טונים ורן התקרב ומיכאל החליט שצריך להוציא את התובע החוצה ושאל את התובע אם זקוק לטיפול והלה השיב שלא (עמ' 25 לתע"ר התובע).

רן הוסיף וטען כי בהוראת מיכאל, הוא ליווה את התובע אל מחוץ לבית החולים תוך הפעלת כוח סביר לאחר התנגדות שלו, רן חזר למיון וכעבור כמה דקות התובע חזר ורן הבין שדיבר עם מיכאל וביקש טיפול רפואי (עמ' 25 לתע"ר התובע).

אמנם אמיליו ומיכאל טענו כי התובע התקרב לאמיליו מספר פעמים על אף שהלה ביקש ממנו להתרחק, ואולם רן לא יכול היה להעיד על כך בעצמו, ובכל מקרה גרסתם שונה לחלוטין מזו של התובע.

שלישית, צפייה בסרטון 1/10 תומכת לחלוטין בגרסת התובע.

תחילתו של סרטון 1/10 היא ברגע שהאישה ובנה שהתווכחו עם אמיליו עמדו בכניסה לחדר המיון, כאשר התובע כבר שם בעיצומו של שיח עם אמיליו. כבר מעיתוי התחלת הצילום יש לתמוה על הפער בין מהלך ההתרחשויות שצולם בסרטון לבין טענת המאבטחים כי האירוע צולם מתחילתו.

התובע טען, כי במצלמת הגוף של אמיליו לא רואים את הרגע בו הגיע התובע על אף שנטען לפניו שהאירוע מצולם ושהמאבטחים אמרו (גם בחקירתם במשטרה) שמצלמות הגוף עובדות ומתעדות כל רגע. למרות טענותיהם של המאבטחים כי האירוע מצולם כולו, הסרטון לא כולל את צילום השלב בו אמיליו אמר לו "אני אXXXן אותך", והוא גם לא כולל צילום של הקטע בו רן גרר אותו אל השיחים.

העובדה שסרטון 1/10 שהוצג החל רק בנקודת הזמן בה התובע כבר היה באירוע והוא ואמיליו עמדו בסמיכות זה לזה אינה עולה בקנה אחד עם הגרסאות שמסרו המאבטחים בזמן אמת, או בהודעות שמסרו למשטרה.

כך למשל, בהודעתו למשטרה מיום 12.10.21 טען כי הוא ומיכאל ביקשו מהאם ובנה לצאת מחדר המיון ובשלב זה הדליקו את המצלמה (עמ' 22 לתע"ר התובע). לא רק שאמיליו אישר דברים אלו בעדותו (עמ' 22 ש' 8-5; עמ' 23 ש' 7-5 לפר' 23.9.24), אלא אף שלל מפורשות את האפשרות לכך שכיבה את המצלמה בשלב כלשהו בין הרגע שהפעיל אותה באירוע עם האם והבן החייל ועד להגעת התובע (עמ' 23 ש' 16-10 לפר' 23.9.24).

גם באחד מסרטוני מצלמת גוף, שצילמה את המפגש בין המאבטחים לבין מר מישל טרוני ידידו של התובע שהגיע לבקשתו לחדר המיון בהמשך האירוע, טען אמיליו שמצלמת הגוף שלו צילמה עוד מהאירוע הקודם, לפני שהתובע הגיע (סרטון 9/10 דקות 11-10 לסרטון).

ואולם בהמשך עדותו לפניי, כאשר נשאל אמיליו כיצד הסרטון שהועבר לא התייחס לכל מה שצולם לפני שיא האירוע של התובע מול אמיליו נזכר לפתע שלאחר שהאם נרגעה הוא כיבה את המצלמה "לשנייה אחת", ואז האם שוב התחילה להתלהם והגיע גם התובע והחל האירוע איתו (עמ' 24-23 לפר' 23.9.24).

כאשר נשאל המאבטח מיכאל כיצד לא רואים במצלמת הגוף שהתובע איים על אמיליו השיב מיכאל כי יש במיון רק מצלמה אחת שהייתה על אמיליו, ורק לאחר שהתובע התערב ומיכאל הזהיר אותו שהמאבטחים יוציאו אותו מהמיון הוא התחיל להגיד "אני אXXXן לאמיליו" ואז מיכאל הנחה את אמיליו להפעיל המצלמה ולהתחיל לצלם (עמ' 45 ש' 20-17 לפר').

כאשר עומת מיכאל עם הדברים השונים שמסר אמיליו בהודעתו במשטרה ציין כי הדבר אינו נכון וכי הם מצלמים רק כשיש התפרעות של אלימות (עמ' 49-48 לפר').

בעניין זה התובע טען שהנתבעת פעלה לשיבוש מהלכי משפט וערכה את הסרטונים תוך השמטת המקטעים שאינם נוחים לגרסתה (ס' 36; 40; 46 לתצהיר התובע, ור' גם הדברים שמסר התובע בחקירתו במשטרה, עמ' 31 ש' 43-39 לתצהירו, ור' גם דו"ח הפעולה של השוטרת גב' ימית גל כפי שצורף להודעת הנתבעת מיום 9.5.24). מנגד, הנתבעת הכחישה כמובן כל עריכה של הסרטונים, טענה כי הם בשליטת בית החולים, הועברו על ידו לפרקליטות והיא צפתה בהם יחד עם התובע במשרדי הפרקליטות, ללא כל שליטה עליהם.

הגם שלא הוכח לפניי שהנתבעת או מי מטעמה ערכו את הסרטונים ואין באפשרותי לקבוע זאת באופן פוזיטיבי, קשה שלא לתמוה על פערי הגרסאות בין המאבטחים שהיו מעורבים באירוע בנוגע לתחילת הפעלת מצלמת הגוף באירוע מושא דיוננו. פערי גרסאות אלו לכל הפחות מערערים את מהימנות גרסת המאבטחים לעניין מועד התחלת הצילום ובכלל. בנסיבות אלו החלל הראייתי שנוצר ביחס למהלך העניינים שעד לתחילת צילום סרטון 1/10 צריך להיזקף לחובת הנתבעת ולחזק דווקא את גרסת התובע.

מכל מקום, גם אלמלא הקושי בגרסאות המאבטחים לעניין מועד התחלת הצילום וגם לוּ הייתי יכולה לקבוע פוזיטיבית שאיש לא ערך את הסרטונים ולא שיבש את הראיות, די לטעמי גם במקטע הסרטון שכן הוצג כדי לתמוך בגרסת התובע בכל הנוגע להשתלשלות האירועים עד להוצאתו מתחום בית החולים בשלב הראשון של האירוע.

בסרטון נשמע המאבטח אמיליו פונה אל התובע בלשון אלימה ובוטה, תוך שהוא עושה שימוש בביטויים לא מכבדים לרבות מונחים כגון "אל תבלבל לי במוח". התובע לעומתו לא נראה בשום שלב כמי שמאיים או מתקרב אל אמיליו, אלא להיפך (שניות 20-19 לסרטון).

עוד ניתן לראות בסרטון כי לא היה כל איום מצד התובע כלפי אמיליו. הלשון הבלתי הולמת, הטון המאיים והתוקפנות היו מצד אמיליו בלבד. עוד ניתן היה לראות בסרטון כי המאבטחים תופסים את התובע בידיו בכוח ואומרים לו "אל תתחיל להרים ידיים", הגם שהתובע עצמו לא נצפה בשום שלב מרים ידיים בתנועת אלימות (להבדיל מתנועת שיח רגילה, ר' שנייה 40 לסרטון).

אשר על כן אני קובעת, כממצא עובדתי, שהתובע הגיע ביום 3.5.21 לחדר המיון בבית החולים וולפסון, הבחין בוויכוח בין אם ובנה למאבטח אמיליו, והחליט על דעת עצמו להתערב לטובת האם ובנה תוך שהציג עצמו כמי שעובד במשרד עו"ד. בהתערבותו היקשה התובע על ניסיונותיו של המאבטח אמיליו להשתלט על האירוע מול האם ובנה ועורר בכך את קצפו של אמיליו. אמיליו ביקש מהתובע לא להפריע לו בתפעול האירוע ולזוז, התובע סירב והתעקש על זכותו לסייע לאם ולבנה, הרוחות השתלהבו, אמיליו החל לדבר בצורה תוקפנית כלפי התובע, ודרש מהתובע לא להתקרב אליו על אף שהתובע עצמו לא התקרב אל אמיליו אלא אמיליו התקרב אליו. בשום שלב לא נשמע שהתובע קילל את אמיליו או איים עליו. משסירב התובע לשעות לבקשתו של אמיליו לזוז, החל אמיליו (בסיוע מיכאל ורן) לגעת בידיו של התובע בכוח, להדוף אותו ובהמשך רן אף הרחיק את התובע מהמקום תוך אחיזה קשוחה ואיתנה בידו, מרחק של עשרות מטרים עד לפתח בית החולים, לצד השיחים.

משקבעתי ממצאים עובדתיים בנוגע לאופן השתלשלות האירועים טרם כניסתו של התובע לחדר המיון, אתפנה כעת לבחינת השתלשלות האירועים לאחר כניסתו לחדר המיון.

לאחר הוצאתו של התובע מתחום בית החולים כאמור לעיל, הגיעה משטרה יחד עם מד"א למקום (בהתאם לקריאת שני הצדדים), התובע הוחזר לחדר המיון לקבלת טיפול רפואי ושוטרת בשם ימית החלה לשוחח עם שני הצדדים ולתשאל אותם (כל צד בנפרד) אודות המתרחש. התשאול נערך בתוך מתחם חדר המיון.

התובע טען, כי במהלך אותו תשאול השוטרת ימית שאלה אותו האם הוא מטופל פסיכיאטרית והוא השיב כי הוא סובל מפוסט טראומה מילדות ונוטל כדורי ציפרלקס. לטענתו, אמיליו ששמע זאת החל לומר לכל כי התובע חולה נפש ובכך הפר את זכותו של התובע לפרטיות (ס' 10; 27 לתצהירו). לטענתו למד ממצלמות האבטחה כי גם המאבטח רן נהג באופן דומה ופגע בפרטיות התובע (ס' 27 לתצהירו).

הנתבעת הכחישה אמירות שכאלו מצד המאבטחים, ובכל מקרה טענה שלא בוצעה שום פגיעה בפרטיות.

אציין כי באף אחד מהסרטונים לא מצאתי עיגון או תמיכה לטענת התובע שהמאבטחים הפיצו ברבים כי הוא חולה במחלת נפש. המקום היחיד בסרטונים בו ניתן לשמוע שמי מהמאבטחים מתייחס למצבו הנפשי של התובע הוא בסרטון 10/10, שם אמר אמיליו לשתי נשים בחדר המיון "זה שהוא לא בסדר שיעשה מה שהוא רוצה..." (דקות 3-2 לסרטון).

אני קובעת אם כן כממצא עובדתי, כי לא הוכח שהמאבטחים או מי מהם הפיצו את דבר מחלת הנפש ממנה סובל התובע בפומבי, אלא כל שהוכח הוא שאמיליו אמר בקול רם בחדר המיון שהתובע "לא בסדר".

בנוסף, במהלך שהייתה של המשטרה בחדר המיון לצורך תשאול הצדדים, בסרטון 2/10 נצפה התובע כשהוא אוחז את מכשיר הנייד שלו בשתי ידיו אל מול המאבטח אמיליו ואחות המיון. כאשר נחשד בצילום החדר החל מיד לשוחח בטלפון, כך שגם אם ניתן וסביר היה לחשוד שהתובע צילם את המקום, לא ניתן לקבוע בוודאות שהתובע ביצע פעולת צילום כלשהי (דקות 2:00-2:30 לסרטון). יתרה מכך, כאשר השוטרת העירה לתובע שאסור לו לצלם התובע הושיט לה את היד עם מכשיר הנייד על מנת שתבדוק אם צילם, באופן שמחזק את טענתו כי לא צילם דבר (דקות 19-18 לסרטון).

בנוסף, מרגע שהמשטרה עזבה את מתחם בית החולים לאחר שהוזמנה למקום בפעם הראשונה על ידי שני הצדדים, נראה היה כי התובע היה חסר שקט בחדר המיון, דיבר אל מכשיר הטלפון הנייד שלו, החזיק אותו בידיו, התהלך הלוך ושוב, והסב לא מעט רעש והפרעה בחדר המיון.

בעדותו לפניי ציין המאבטח מיכאל:

"אני כן זוכר שאתה הגעת לשם, ישבת, ישבת בכיסא, לקחת מחשב, שמת מחשב... שלך, המחשב שאתה שמת מחשב איפה שהמיון, איפה שצריכים לשבת מטופלים, אתה התחלת להפריע שם, לקחת טלפון התחלת לצלם מטופלים שם, הצוות הרפואי קרא לנו אמר לנו תשמע הבן-אדם הזה מצלם אותנו, מצלם תיקים רפואיים וככה הזמנו משטרה..." (עמ' 54 ש' 9-3 לפר').

מיכאל אמנם לא ידע לאמת בוודאות שהתובע צילם את חדר המיון במכשיר הנייד שלו, אך טען:

"א כל הצוות הרופא אמר לי שהוא כן מצלם, אמיליו אמר לי שהוא מצלם וכשאני הגעתי איתו אני כן ראיתי אותו עם טלפון והיה לו גם מחשב שמה וזהו, כאילו איך הוא החזיק את הטלפון וזה אני לא זוכר." (עמ' 55 לפר').

גם המאבטח רן ציין בעדותו כי הפרות הסדר שביצע התובע בחדר המיון כללו צילום, צעקות וקללות על המאבטחים (עמ' 62 ש' 23-19 לפר'). רן הודה כי הייתה התלהמות הדדית מצד שני הצדדים בחדר המיון (עמ' 64 ש' 33 לפר'). לצד זאת, רן לא יכול היה להצביע על ראיה (לרבות לא בסרטון) המלמדת על כך שהתובע צילם את חדר המיון ממכשיר הנייד שלו (עמ' 64-62 לפר').

חוסר השקט וההפרעה לסדר שייצר התובע במהלך שהייתו בחדר המיון נלמדים גם מהצפייה בסרטונים.

כך למשל, בסרטון 5/10 רואים שהתובע עצמו מייצר פרובוקציות ומהומה על לא דבר בחדר המיון. אמיליו פנה אל התובע בבקשה שיירגע ויקבל את הטיפול והתובע השיב בעצבים שהוא מיוצג בידי עו"ד והורה למאבטח לפנות אליו באמצעות עו"ד (דקה 1 בסרטון). עוד נצפית אחות חדר המיון מתלוננת על כך שהתובע מפריע במיון ושירעיש בחוץ (דקות 4-3 לסרטון).

אשר על כן אני קובעת כממצא עובדתי כי התנהלות התובע בחדר המיון יכולה הייתה לעורר את החשד שהוא צילם חלק מהמתרחש בחדר המיון במכשיר הנייד שלו, גם אם לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי שאמנם צילם כאמור. מעבר לכך, התובע יצר בהתנהלותו העצבנית והרעשנית הפרעה בחדר המיון.

בהמשך להתנהלות הרועשת של התובע בחדר המיון, הוא התקשר, בזמן אמת, לחבר בשם מישל טרוני וביקש כי הלה יגיע לחדר המיון וזה אמנם הגיע למקום.

לטענת התובע, לאחר שהבחין כי בהגעתה הראשונה של המשטרה למקום המאבטחים תיאמו ביניהם גרסאות הזמין את חברו מישל טרוני שיתלווה אליו לבית החולים וכשהלה הגיע הוא פנה על דעת עצמו לשוחח עם המאבטחים, בעוד התובע התיישב על כיסא בכניסה לחדר המיון והמתין לקריאת האחיות. בתוך כך לטענתו הוציא את המחשב האישי שלו ועסק בו, לאחר זמן נקרא לחדר האח וקיבל טיפול ואבחון ראשוני ונשלח לבדיקת קורונה (ס' 11 לתצהירו).

גם המאבטח מיכאל ציין בהודעה שמסר למשטרה בערב האירוע גרסה דומה, לפיה לאחר שהתובע הזמין ניידת משטרה ומד"א ולאחר שהשוטרים הזהירו אותו והוא נרגע הוא ישב על כסא עם הלפטופ שלו ליד המאבטחים, המאבטח רן עלה מול מיכאל בקשר ואמר ששיש מישהו שרוצה לדבר איתו, מיכאל הגיע וזיהה את מישל טרוני. מיכאל ואמיליו הסבירו למישל טרוני מה קרה והוא התנצל והלך. לטענת מיכאל תחילה לא זיהה את מישל טרוני אלא רק אדם גדול מידות וחשב שהגיע כדי לפגוע במאבטחים ולכן הזמין ניידת. לטענתו, לאחר שמישל טרוני הלך וכבר זומנה הניידת הוא עיכב את התובע בגלל הפרת הסדר הציבורי עד להגעת הניידת. לטענתו, כשהתברר מה קרה הוא עצר את התובע בסמוך לשער הכניסה והתובע הקליט אותו ועורר פרובוקציה וצעק שמיכאל מעכב אותו "כליאת שווא" ואז הגיעה המשטרה (עמ' 20 לתע"ר התובע).

המאבטח רן מסר אף הוא בהודעתו למשטרה כי כשעה לאחר שהתובע נרגע הגיע בחור בשם מישל טרוני ואמר בטון מאיים שהמאבטחים תקפו את הלקוח שלו, רן קרא למיכאל שהפנה אותו למצלמות, מישל עזב את בית החולים והתובע המשיך לקבל טיפול (עמ' 25 לתע"ר התובע).

בעניין הגעתו של מר מישל טרוני למקום, למעשה לא קיימת סתירה בין הגרסאות, וממילא אחד הסרטונים מתעד את כל ההתנהלות של המאבטחים מול מר טרוני. בסרטון 9/10 נצפית הגעתו של מר טרוני לחדר המיון. ניתן להבחין כי מר טרוני, שהוא אדם גדול ממדים ובעל קעקועים רבים על גופו נכנס לחדר המיון באופן מאיים למדי, תוך שביקש מהמאבטחים מיכאל ורן להזדהות ולהציג תעודה מזהה ולבקשתם הציג תעודת זהות בעצמו (דקות 6-5 לסרטון). לאחר שיח עם המאבטחים (שהחל תחילה בטון שעלול להתפרש כמאיים אך במהלך השיחה השתנה), מר מישל טרוני עזב את מתחם המיון.

אני קובעת אם כן כממצא עובדתי, כי בעודו בחדר המיון ממתין לקבלת טיפול רפואי, התובע הזמין את חברו מישל טרוני למקום. מר טרוני הגיע לשוחח עם המאבטחים, במראה ובטון שתחילה עלולים היו להתפרש כמאיימים, אך במהלך השיחה עם המאבטחים נרגע והלך לדרכו.

לטענת התובע, לאחר שהמתין זמן רב מבלי לקבל טיפול השתחרר על דעת עצמו, אך כשהגיע למזכירות לקבל טופס שחרור המזכירה השיבה לו כי "תלמד לחכות" ומשנרמז לו לטענתו כי ימתין שעות רבות בחר לעזוב את חדר המיון ללא טופס שחרור על מנת לפנות עצמו לאיכילוב (ס' 12 לתצהירו).

לטענתו בשלב זה המזכירה קראה למיכאל, שרץ אחריו, הניף לעברו יד והצמיד אותה לגופו באופן שלא יאפשר לו לצאת החוצה ובכך תקף אותו ואף עיכב אותו (ס' 13 לתצהירו). או אז התקשר התובע אל ידידו ומעסיקו אותה עת, עו"ד אהב כהן, בשעה 20:50 לערך, ולטענתו עו"ד כהן היה עד (טלפוני) לדבריו של מיכאל לפיהם: "אתה הבאת לפה את מישל טרוני, הוא יפגע לי בפרנסה אם הוא יפרסם את זה ולכן אני מעכב אותך, יש לי סמכות. ובכך לטענתו מיכאל עיכב אותו שלא כדין (ס' 13 לתצהירו). לטענת התובע מיכאל אמר זאת גם לשוטרת (ס' 22 לתצהירו).

צפייה בסרטון 6/10 מלמדת כי אלו הדברים שמסר התובע לשוטרת ימית ולשוטר הנוסף שהגיע עׅמה, ולפיהם לאחר שהחליט לשחרר עצמו מהמיון ולצאת מבית החולים המאבטח מיכאל החליט לעכב אותו כי התובע החליט לפגוע לו בפרנסה (דקה 5-6; דקה 9-10 לסרטון). כשהשוטרת טענה לפניו שנגע במחשבים של הצוות היה מופתע ובהלם אמר "מה? אני ישבתי עם הלפטופ שלי...." הוציא את הלפטופ וביקש להראות שהוא פתוח על כתב התביעה שהוא כותב נגד המאבטחים (דקות 6-7 לסרטון).

באותו סרטון נצפה גם המאבטח מיכאל אומר לשוטרת שאין כל טענה לאלימות ואיומים אלא הפרת סדר מצד התובע, ושהתובע בא לפגוע להם בפרנסה (סרטון 6/10, דקות 3-2 לסרטון). בנוסף, עיון בסרטון מלמד שהשוטרת הסבירה לתובע שהוא עוכב אך ורק בשל חשד להפרת הסדר הציבורי (דקות 18-17 לסרטון 6/10; סרטון 7/10).

מחקירתו של התובע (נספח 6 לתצהירו) כמו גם מכתב הערובה שנמסר לתובע עם שחרורו מתחנת המשטרה (נספח 9 לתצהירו) עולה כי נחקר בחשד לאיומים ולהפרת הסדר הציבורי. בחקירתו נטען לפניו כי המאבטחים טענו שהוא נגע במחשבי הצוות וביצע פרובוקציות (עמ' 31 לתע"ר התובע).

אני קובעת אם כן כממצא עובדתי, שבשלב כלשהו לאחר הגעת מר מישל טרוני לחדר המיון הזמינו המאבטחים משטרה והגישו תלונה נגד התובע, כאשר סעיפי התלונה הם איומים והתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור בלבד. במסגרת הגשת התלונה טענו המאבטחים כי התובע גם נגע במחשבי הצוות, ולפחות מיכאל הביע את החשש מהבאתו של מר טרוני כדי לפגוע בפרנסת המאבטחים. לאחר שהתובע ביקש להשתחרר על דעת עצמו, ומשטרם הגיעה המשטרה, מיכאל החליט לעכב את התובע ועיכב אותו בפועל עד להגעת המשטרה.

התובע אמנם הוסיף וטען, כי הוא עוכב לתחנת המשטרה במקום ללכת לבית חולים לקבל טיפול ונאלץ להמתין זמן אב לחקירה שהחלה בשעה 23:50 שבסיומה בשעה 1:40 לערך שוחרר לביתו. במסגרת זו התובע הגיש תלונה שכנגד בגין ידיעות כוזבות, כליאת שווא ועבירות נוספות (ס' 15-14; 51 לתצהירו).

ואולם מהסרטונים שהוצגו לפניי עלה כי לאחר שהגיעה המשטרה למקום, השוטרת אפשרה לתובע לקבל טיפול רפואי ולהגיע לתחנת המשטרה למחרת בבוקר אך התובע התעקש להתלוות אל המשטרה באותו שלב (סרטון 6/10 דקות 17-16; 19-18 לסרטון). התובע גם נצפה בסרטונים נוספים מודה שהשוטרת הציעה לו להגיש תלונתו בבוקר והוא התעקש לעשות זאת באותו יום (סרטון 4/10).

אשר על כן אני קובעת כממצא עובדתי כי עם הגעת המשטרה למקום התאפשר לתובע להשתחרר לצורך קבלת טיפול רפואי בבית חולים אחר ולהגיע לתחנת המשטרה באופן עצמאי למחרת בבוקר, אך הוא בחר ואף התעקש להגיע לתחנת המשטרה עוד באותו ערב, להיחקר ולהגיש תלונה נגד המאבטחים.

לאחר ההצטיידות בממצאים העובדתיים שהוכחו בכל הנוגע להשתלשלות האירועים מושא הליך זה, ניתן להתפנות כעת למלאכת ההכרעה בעילות התביעה ובזכאות התובע לסעדים שביקש.

האם עלה בידי התובע להוכיח שבוצעה כלפיו עוולת תקיפה שלא כדין?

כאמור, לטענת התובע הוא הותקף בידי המאבטחים שביצעו כלפיו עוולת תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין").

טרם אבחן טענותיו לגופן אבהיר, כי אין באפשרותי לקבל את טענת הנתבעת שהתובע ויתר על הסעד בגין עוולה זו בכתב התביעה המתוקן. התובע התייחס לעוולת התקיפה באופן מפורש בכתב התביעה המתוקן (ס' 9, 29-28 לכתב התביעה המתוקן). התובע אמנם לא פירט את הפיצוי המדויק שהוא דורש בגין עוולה זו, ואולם בשים לב לכך שהתובע אינו עו"ד והגיש התביעה בעצמו, לא די בכך כדי לשלול ממנו זכאות לפיצוי בגין עוולה זו ככל שתוכח, ובלבד שלא יזכה לפיצוי כולל הגבוה מסכום התביעה הכולל בו נקב.

לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין שכותרתו "תקיפה":

(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח" לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

סעיף 24 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "הגנה מיוחדת", מונה את ההגנות מפני עוולת התקיפה וקובע כי בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם:

"

(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;

(2) השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;

..."

לאור הממצאים העובדתיים שקבעתי ביחס להתנהלות האירוע עד להוצאתו של התובע מתחום בית החולים לפני שכלל נכנס לחדר המיון, ובפרט בשים לב לסרטון 1/10 המדבר לטעמי בעד עצמו, קשה לחלוק על כך שהוצאתו של התובע בכוח מחוץ לתחומי בית החולים, על ידי מספר מאבטחים במקביל, היוותה משום "תקיפה".

בנוסף, לא שוכנעתי כי התובע היווה איום כלשהו על חייו, גופו או חירותו של מי מהנוכחים במקום, לרבות המאבטחים, או כי שהייתו במתחם בית החולים הייתה שלא כדין.

בנוסף, גם לוּ יטען הטוען שהתערבותו הווכחנית של התובע בסכסוך לא לוֹ היוותה איום כלשהו שהצדיק התערבות, לא שוכנעתי כי צריך היה להרחיקו מהמקום בכוח, ובכל מקרה לא שוכנעתי שהכוח שהפעילו המאבטחים ביחס לתובע היה כוח סביר בנסיבות.

אמנם המאבטחים הכחישו בענייננו שימוש בכוח בלתי סביר לצורך הוצאתו של התובע מבית החולים.

כך למשל, כאשר עומת המאבטח רן בחקירתו עם טענת התובע כי גרר אותו מחוץ לבית החולים וזרק אותו על השיחים בחוץ ציין רן כי לא היה ולא נברא וכי הוא רק הוציא את התובע מבית החולים (עמ' 65 ש' 33-24 לפר'), ותיאר כי עשה כן באמצעות תפיסת ידו של התובע (עמ' 72 ש' 27-26 לפר').

לטענת רן, התובע "צעק והוא הפר את הסדר, הוא התערב באירוע שהיה לנו, שהוא לא היה אמור לפי דעתי לפי מה שאני חושב. אם הוא לא היה התערב כל זה היה נמנע, סתם חבל שזה מגיע למצבים כאלה. וזהו, הוצאנו אותו החוצה." (עמ' 73 ש' 31-28 לפר'). ובהמשך: "חוץ משתפסתי לו את היד והוצאתי אותו החוצה, לא עשיתי שום דבר. לא הרמתי עליו ידיים, ההפך דיברנו בכבוד." (עמ' 75 ש' 17-16 לפר').

גם אמיליו עצמו שלל בעדותו מכל וכל שנעשה כלפי התובע שימוש בכוח לא סביר וציין:

"אז אני אומר, אני 25 שנה ב-MMA, אומנויות לחימה. תאמין לי שאני לא צריך עוד 2 אנשים שיוציאו אותי. שיוציא, יוציא בן אדם. אני עושה את זה כל כך יפה. לא נגענו בך. אתה יודע מה זה עם פינצטה? פינצטה. בן אדם אחד תפס לך ביד מפה, אני תופס אותך ביד מפה, הוצאנו אותך החוצה לכיוון איפה שפינת העישון, וערן, הבחור שרואים אותו קצת יותר שמנמן, ליווה אותך החוצה... ליווה אותך החוצה. אתה יודע מה זה, אתה עכשיו, אתה יודע מה זה עכשיו, יש בסרטונים, כשיש עימותים עם אנשים שיורים בהם ביפו ובאים משפחות פשע, תאמין לי, זה כבר לא כוח סביר. אותך זה פינצטה. בוא, אל תכעס. כן?... אז זה, זה זלזל. אני לא יכול אפילו לגעת בו. הוא היה נשבר אם הייתי נוגע בו. אז זה באמת לא כוח סביר? נו באמת. לא נגענו בו." (עמ' 40-39 לפר' מיום 23.9.24).

ואולם הצפייה בסרטון 1/10 מלמדת לטעמי על אלימות וכוח מיותרים שהופעלו כלפי התובע, שכל "חטאו" (הראשוני) היה רצון לסייע לאנשים שלשיטתו נעשה להם עוול.

בהקשר זה חשוב לזכור, כי סבירות השימוש בכוח אינה אלא פועל יוצא של הצורך בו, והשאלה היא תמיד אם ניתן להשיג את המטרה החוקית גם בלא שימוש בכוח או במידה פחותה של שימוש בכוח (ע"א 667/77 דדון נ' אטיאס, לב(2) 169(1978)).

כפי שקבעתי לעיל, התובע הוצא בכוח מבית החולים מבלי שהיווה איום ממשי או אחר כלשהו כלפי המאבטח אמיליו, מבלי שהתקרב אליו ולמעשה ללא כל הצדקה. בענייננו בהחלט ניתן היה לנסות ולהרחיק התובע מהמקום או להרגיעו בדרכים עדינות ורגועות יותר וחבל שלא כך נעשה.

משכך, אני קובעת כי בוצעה כלפי התובע עוולת התקיפה, ובהתאם יש לפצות את התובע בגין הנזקים שביצוע עוולה שכזו כלפיו הסבו לו.

נזקים אלו הם נזקים לא ממוניים של כאב וסבל ועוגמת נפש, ויש להכריע בהם בנסיבות על דרך האומדנה, כאשר גובה הפיצוי צריך להיגזר ממכלול נסיבות העניין.

בנסיבות שתוארו איני סבורה כי נכון יהיה להטיל על התובע אשם תורם כלשהו לנזקיו. כאמור – כל "חטאו" היה שביקש להתערב לטובת אנשים שהוא סבור היה בתום לב שנעשה להם עוול. מכאן ועד הצורך להוציאו בכוח על ידי מספר מאבטחים מתחומי בית החולים – הדרך ארוכה.

לצד זאת לא שוכנעתי כי התקיפה שחווה התובע גרמה לו לנזקי גוף משמעותיים.

במהלך חקירתו במשטרה בסמוך לאחר האירוע, השוטרת ביקשה לראות את סימני החבלה מהתקיפה והתובע הפנה לשריטות והוריד חולצתו. החוקרת העירה כי לא הבחינה בשום סימן, הגם שצולמה השריטה לה טען (עמ' 31 ש' 46-45 לתע"ר התובע). בתמונת השריטה הנטענת שצירף התובע לתצהירו בשחור לבן (נספח 7 לתע"ר התובע) קשה להבחין בנזק כלשהו (עמ' 67 לפר').

בתמונות הצבעוניות שצורפו על גבי הדיסק שהעבירה הפרקליטות יחד עם הסרטונים אמנם ניתן להבחין בשריטה קלה בחלק הפנימי של זרוע התובע ובשריטה קלה נוספת בזרוע. ואולם בכל מקרה מדובר בנזק מזערי.

אם נבחן פסיקות פיצוי במקרים של תקיפה, ניווכח כי טווח הפיצוי מגוון ורחב. כך למשל, בת"א 55323-03-21 פלוני נ' מ"י (21.6.2025) שעסק בשימוש כוח במסגרת מעצר, לתובעת שבמסגרת מעצרה הופעל עליה כוח בלתי סביר מצד שוטרים נפסק פיצוי בסך 28,000 ₪, ולתובע שנקבע כי רוסס בגז פלפל באופן שגרם לו לפגיעות נפסק פיצוי בסך 50,000 ₪, תוך שנקבע כי יש להפחית מהפיצוי 15% בגין אשם תורם לשני התובעים; בת"א63556-08-22 נ. מ נ' מוטאי (25.6.2024) שעניינו שימוש בגז פלפל בניגוד להנחיות כלפי קטינות שהפריעו לעבודת דחפור, נקבע פיצוי בגובה אלפי שקלים בודדים כנגזרת של נסיבות הפגיעה בכל אחת מהן; בת"א 43244-11-21 פלוני נ' משטרת ישראל (28.2.2024) נקבע פיצוי בסך 20,000 על נזק לא ממוני שנגרם כתוצאה ממכת אגרוף לעין ויד הדוגמאות עוד ארוכה ונטויה. פירוט לגבי מקרים שונים בהם נעשה שימוש בלתי סביר בכוח, נסיבותיהם וגובה הפיצוי שנפסק שם לתובעים ר' למשל בת"א 20044-12-22 פלוני נ' גלבוע (10.5.2024) ובת"א 31242-12-20 הלברשטיין נ' משטרת ישראל (29.8.2023)).

בסופו של דבר גובה הפיצוי בגין תקיפה שלא כדין נקבע על דרך האומדנה בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט המשקלל את נסיבות האירוע, את מהות התקיפה ועוצמתה, את ההשלכות של התקיפה על התובע והנזקים שנגרמו לו, וכן שיקולי הרתעה ושיקולים של מדיניות.

בנסיבות שלפניי, הגם שהנזק שנגרם לתובע כתוצאה מתקיפתו על ידי המאבטחים היה מזערי, בהינתן העובדה שנזק כלשהו נגרם, ובהתחשב בכך שמעבר לנזק הפיסי המזערי לתקיפה נלווית גם תחושת עלבון, השפלה ופגיעה בכבוד האישי (בפרט כשהיא מבוצעת לאור יום ולעיני כל) ועל רקע שיקולים של מדיניות משפטיות ראויה והרתעה מפני שימוש לא סביר או מיותר בכוח – אני סבורה כי נכון יהיה להעמיד את גובה הפיצוי לתובע בגין עוולה זו על סך של 10,000 ₪.

האם ביצעו מאבטחי הנתבעת כלפי התובע עוולת פרסום לשון הרע בכך שהגישו נגדו תלונת שווא שקרית למשטרה, וככל שביצעו עוולה שכזו האם ביצעו אותה בכוונה לפגוע?

כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה פלילי כלשהו ומוסרים חשד זה לאחר, יש בכך משום פרסום לשון הרע כמשמעותו בסעיפים 1 ו – 2 לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת הפנתה להגנות הקבועות בסעיפים 15(3); 15(5) ו- 15(8) לחוק איסור לשון הרע, ואני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן עלה בידיה להוכיח לכל הפחות התקיימותן של ההגנות הקבועות בסעיפים 15(3) ו – 15(8) לחוק האמור.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מונה את המצבים בהם נתבע שפרסם פרסום בתום לב ייהנה מהגנה לפי החוק. תלונתו של אזרח למשטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא לכאורה מסוג המקרים בהם קמה הגנת תום-הלב לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, הקובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע כי:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

בהתאם לממצאים העובדתיים שקבעתי לעיל, התנהלות התובע בחדר המיון יכולה הייתה לעורר את החשד שהוא צילם חלק מהמתרחש בחדר המיון במכשיר הנייד שלו, גם אם לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי שאמנם צילם כאמור. מעבר לכך, התובע יצר בהתנהלותו העצבנית והרעשנית הפרעה בחדר המיון. בעודו בחדר המיון ממתין לקבלת טיפול רפואי, התובע גם הזמין את חברו מישל טרוני למקום. מר טרוני הגיע לשוחח עם המאבטחים, במראה ובטון שתחילה עלולים היו להתפרש כמאיימים, אך במהלך השיחה עם המאבטחים נרגע והלך לדרכו. בשלב כלשהו לאחר הגעת מר מישל טרוני לחדר המיון הזמינו המאבטחים משטרה והגישו תלונה נגד התובע, כאשר סעיפי התלונה הם איומים והתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור בלבד. במסגרת הגשת התלונה טענו המאבטחים כי התובע גם נגע במחשבי הצוות, ולפחות מיכאל הביע את החשש מהבאתו של מר טרוני כדי לפגוע בפרנסת המאבטחים.

כאמור, לא שוכנעתי (וממילא לא הוּכח) שהתובע נגע במחשבי הצוות או פגע במחשבי הצוות או צילם בחדר המיון. גם לא שוכנעתי (וממילא לא הוּכח) שהתובע איים באופן כלשהו על המאבטח אמיליו.

לצד זאת, התנהלות התובע בפועל כפי שהוכחה, בהחלט יכלה להקים עילה להגשת תלונה נגדו בחשד לביצוע עבירות של איומים והתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, ובמובן זה הגשת התלונה ממילא עשויה לחסות תחת הגנת אמת הפרסום.

גם אם טענו המאבטחים בפני השוטרים כי התובע נגע במחשבי הצוות וגם אם אין מדובר בטענה נכונה, לא שוכנעתי כי המאבטחים סברו שאינה נכונה בזמן אמת ולא היה די בכך כדי לשלול מהם את ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

זאת ועוד, גם לוּ הייתה נכונה טענת התובע ואחד השיקולים שעמדו ביסוד הגשת התלונה נגדו הוא שיקול של נקם בשל סברתם של המאבטחים כי הזמנתו של מר טרוני למקום נועדה לפגוע בפרנסתם – גם בכך לא די היה כדי לשלול מהמאבטחים את ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

בהקשר זה נפסק, כי ניתן ליהנות מהגנת תום הלב בנוגע לפרסום הכרוך בהגשת תלונה למשטרה גם אם הפרסום או חלק ממנו איננו אמת, ובלבד שהתלונה לא הוגשה למרות חוסר אמונה באמיתותם. בתוך כך נקבע, כי בקביעתה של ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע המחוקק ביקש לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. עוד נקבע בעניין זה כי יש לפרש את ״תום הלב״ בהקשרה של ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו. נקבע גם כי בהחלט ייתכן שהגנה זו תתקיים גם אם עצם הגשת התלונה נעשתה מתוך רצון או כוונה להזיק (השוו למשל ל ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) ; ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016), להלן – "עניין דניאל").

במישור העקרוני נקבע, כי יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, על מנת להבטיח את המטרה החשובה של הגשת תלונות למשטרה ללא מורא. דומה כי לא צריך להכביר מלים בדבר החשיבות שבשמירת הגישה החופשית להגשת תלונות במשטרה. האינטרס הציבורי מחייב נקיטת זהירות רבה בכל הנוגע להפעלת סנקציות בגין הגשת תלונות. נקבע גם, כי פרספקטיבה נוספת על הדברים נוגעת לאינטרס של רשויות האכיפה בקבלת מידע, מהמתלוננים ומצדדים שלישיים שונים, אינטרס אשר עשוי להיפגע מקום שבו קיים חשש מפניה לרשויות בשל חשיפה אפשרית לתביעות לשון הרע. בהתאם לכך, הקביעה כי תלונה הוגשה בחוסר תום לב צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, שבהם אין ספק כי המתלונן יודע שתלונתו אינה אמת (ר' עניין דניאל לעיל).

אשר על כן, שוכנעתי כי קמה למאבטחים הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בנסיבות.

למעלה מן הנדרש אוסיף כי לטעמי קמה למאבטחים בענייננו גם הגנת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע הואיל ו"הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".

על רקע הפרת הסדר הציבורי מצד התובע בחדר המיון, ועל רקע שליחת אדם בעל חזות מאיימת למיון לתחקור המאבטחים באופן שעלול להתפרש כאיום, הגשת התלונה למשטרה בהחלט עלולה להיחשב ככזו שנועדה להגן על עניינם של באי חדר המיון ושל המאבטחים עצמם, פן יתנכלו להם התובע או מי מטעמו בהמשך.

אשר על כן, אני סבורה כי עלה בידי הנתבעת להוכיח הגנות ראויות מפני חבותה בעוולת פרסום לשון הרע ודין התביעה בעילה זו להידחות.

האם עלה בידי התובע להוכיח כי מאבטחי הנתבעת הפרו את זכותו של התובע לפרטיות בכך שטענו בפומבי שהתובע חולה בנפשו?

כזכור, התובע טען כי נפגעה זכותו לפרטיות בשל כך שהמאבטחים חשפו לאזני כלל באי המיון את מחלת הנפש שלו.

הגם שפרסום מחלת נפש של אדם בפני אדם אחר מהווה עקרונית פגיעה בפרטיות כמובנה בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, לא הוכח לפניי כי אמנם נעשה פרסום שכזה בפועל בענייננו.

אמיליו הודה בעדותו כי אמר ל"אנשים שעובדים אתי" שאפילו השוטרת אומרת שהתובע חולה נפש (עמ' 32-30 לפר' מיום 23.9.24), ובהמשך הודה כי אחת מהאנשים אליהם הפנה את הדברים הייתה חולה אותה איננו מכיר, בּׅתהּ של עובדת בית החולים אותה הוא מכיר. ואולם לטענתו הוא לא ציין שהתובע "חולה נפש" אלא רק אמר שהתובע "לא בסדר" מבחינת ההתנהגות (עמ' 38-37 לפר' מיום 23.9.24).

כאמור, לא מצאתי כל אזכור בסרטונים להפצת מחלת הנפש של התובע כקביעת עובדה ברבים, והסרטונים תומכים דווקא בטענתו של אמיליו לעניין זה.

בהתאם, קבעתי לעיל כממצא עובדתי לעיל, כי לא הוכח שהמאבטחים או מי מהם הפיצו את דבר מחלת הנפש ממנה סובל התובע בפומבי, אלא כל שהוכח הוא שאמיליו ציין בקול רם בחדר המיון שהתובע "לא בסדר".

בהקשר זה מקובלת עליי טענת הנתבעת, כי ברור שלמאבטחים אין מידע רפואי בקשר לתובע וגם אם המונח "לא בסדר" הועלה, ברי כי הכוונה לצורת התבטאות או לדעה אישית על מצבו הנפשי של התובע ולא לאבחנה רפואית או הכרזה על מצבו הרפואי.

בכל מקרה, בדומה להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, גם סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות קובע הגנות מפני פגיעה בפרטיות מקום שהנתבע עשה הפגיעה בתום לב באחת מהנסיבות המנויות בסעיף. בתוך כך סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות מקים הגנה מקום שהיה בפגיעה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם הייתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב.

גם לוּ הייתה מפורסמת מחלת הנפש של התובע ברבים (ולא שוכנעתי כי כך היה, להבדיל מהבעת עמדה או צורת התבטאות לא מנומסת בלבד), בשים לב להפרעה שיצר התובע בחדר המיון היה למצער לציבור באי המיון עניין בקבלת הסבר להתנהלות זו. מאחר שהתובע עצמו הודה בחקירתו במחלת הנפש ממנה הוא סובל והודה כי היו לו אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים (עמ' 16 ש' 33; עמ' 17 ש' 19-10 לפר') ברי כי עסקינן בפרסום שהוא אמת ואשר היה בעשייתו עניין ציבורי בהקשר הנתון.

אשר על כן אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח שעוולו כלפיו בעוולה של הפרת הפרטיות ודין תביעתו בעילה זו להידחות אף היא.

האם עוולו מאבטחי הנתבעת כלפי התובע בכך שמנעו ממנו קבלת טיפול רפואי והאם עיכובו עד להגעת המשטרה נעשה שלא כדין ועולה כדי כליאת שווא?

טענת מניעת הטיפול הרפואי שהעלה התובע רלוונטית למעשה לשתי אפיזודות של עיכוב באירוע המתגלגל בחדר המיון מיום 3.5.21:

האפיזודה הראשונה נוגעת למניעת טיפול רפואי במועד ההגעה לחדר המיון כתוצאה מהוצאתו של התובע אל מחוץ לבית החולים.

האפיזודה השנייה נוגעת למניעת טיפול רפואי בבית חולים אחר, לאחר שהתובע החליט להשתחרר על דעת עצמו ועוכב בידי המאבטח מיכאל עד להגעת המשטרה. בתוך כך צריך יהיה להידרש גם לשאלת חוקיות עיכובו של התובע בידי מיכאל.

אשר לאפיזודה הראשונה - יש לזכור, כי התובע הגיע לחדר המיון לצורך קבלת טיפול רפואי ולמרות זאת, מרצונו החופשי, התעכב בקבלת הטיפול הרפואי לצורך התערבות בסכסוך לא לוֹ. כתוצאה מהשתלהבות הרוחות הורחק התובע מבית החולים, אך הושב בסמוך לאחר מכן לצורך קבלת הטיפול הרפואי.

איש לא ביקש למנוע מהתובע טיפול רפואי, ולאחר שהוצא משטח בית החולים הוחזר לשם תוך זמן קצר. זה המקום להוסיף ולהזכיר, כי בכתב ההגנה שהגיש בית החולים וולפסון מטעם הפרקליטות (עוד טרם תוקן כתב התביעה וטרם נמחק בית החולים מן ההליך) צוין, שבית החולים סיפק לתובע טיפול רפואי טוב וראוי, צורף גיליון הטיפולים בתובע מיום 3.5.21, ואף נטען כי התובע הוא שבחר לעזוב את בית החולים על דעת עצמו מבלי להיבדק ומבלי שחתם על הטפסים הנדרשים (ר' גיליון המיון שנפתח לתובע ביום 3.5.21 ובו צוין כי התובע עזב את המיון על דעת עצמו, נספח ג' לכתב ההגנה של בית החולים).

מובן כי הטענות והמסמכים הללו אינם חלק מחומר הראיות שבתיק. ואולם, מקום שהתובע עצמו לא הכחיש שהתקבל למיון אלא טען שהחליט להשתחרר על דעת עצמו – לא ניתן לחלוק על נתון זה.

אשר על כן טענתו למניעת טיפול רפואי בהקשר זה – דינה להידחות.

אשר לאפיזודה השנייה אמנם שוכנעתי כי עיכובו של התובע בידי מיכאל עד להגעת המשטרה נעשה שלא כדין, ואולם לא שוכנעתי כי הייתה לעיכוב השפעה מעשית על מניעת הטיפול הרפואי מהתובע. אבהיר.

כזכור, קבעתי לעיל כממצא עובדתי, כי לאחר שהתובע ביקש להשתחרר על דעת עצמו, ומשטרם הגיעה המשטרה, מיכאל החליט לעכב את התובע ועיכב אותו בפועל עד להגעת המשטרה.

על מנת לבחון האם המאבטח מיכאל הפעיל את סמכות העיכוב כדין יש לבחון מה מקור ההסמכה החוקי לפעולתו. הנתבעת הפנתה בהקשר זה באופן כללי לחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס"ה-2005 (להלן – "חוק הסמכויות"), וגם המאבטח רן טען בעדותו כי למאבטח סמכות לעכב אדם עד 3 שעות או עד הגעת שוטר (עמ' 73 ש' 10 לפר').

ואולם לא די באמירה או בהפניה כללית לחוק הסמכויות כדי ללמד על סמכות עיכוב בנסיבות. הנתבעת לא הצביעה על עיגון חקיקתי מפורש וספציפי לסמכותו של המאבטח לעכב את התובע בנסיבות וגם לא מצאתי עיגון שכזה בחוק הסמכויות.

חוק הסמכויות נועד, לפי הוראת סעיף 1 שבו, להעניק לגורמים המוסמכים על פיו, סמכויות לצורך שמירה על ביטחון הציבור מפני פעילות חבלנית עוינת ומפני אלימות, וזאת במקום ובדרך שיבטיחו שמירה מרבית על כבוד האדם, פרטיותו וזכויותיו.

"מאבטח" הוגדר בסעיף 2 לחוק הסמכויות כמי שהוסמך לפי סעיף 7 לחוק, לשם ביצוע פעולות אבטחה ושמירה על ביטחון הציבור לפי חוק זה, ו"עיכוב" הוגדר שם כהגבלת חירותו של אדם לנוע באופן חופשי.

אין ספק כי המאבטח מיכאל עיכב את התובע, מאחר שמנע בעדו מלצאת את תחומי בית החולים עד להגעת המשטרה. ואולם סעיף 6 לחוק הסמכויות המסדיר את סמכויות העיכוב מתייחס לסמכויותיו של מאבטח בהקשר זה רק בסעיף 6(ב) הקובע כי:

"היה לחייל מוסמך או למאבטח חשד סביר שאדם נושא שלא כדין נשק, או עומד לעשות שימוש שלא כדין בנשק רשאי הוא לעכב את האדם עד לבואו של שוטר." (ההדגשה שלי – מר"א).

סעיף 6א.(א) לחוק הסמכויות אמנם מאפשר למאבטח לעכב אדם עד להגעת משטרה מקום שאותו אדם ביצע אדם מעשה אלימות בפני מאבטח מוסמך או בפני אדם אחר הקורא לעזרה והמצביע עליו בפני מאבטח מוסמך, או מקום שנוכח המאבטח המוסמך כי בשל איום ממשי או מעשה של אדם בפניו או בפני אדם אחר הקורא לעזרה והמצביע עליו בפני מאבטח מוסמך, הוא עומד לבצע מעשה אלימות במקום כאמור. ואולם סמכות העיכוב במצב זה מותנית בקיומו של חשש שאותו אדם יימלט או שזהותו אינה ידועה.

מיכאל טען בעדותו כי עיכב את התובע בשל הטענה שהוא מצלם את התיקים הרפואיים ואת הצוות הרפואי בחדר המיון (עמ' 56 ש' 32-31 לפר').

לטענת התובע מיכאל הצדיק את העיכוב בטענות שווא אחרות כגון:

"לי במקום כשמיכאל עיכב אותי הוא נתן לי מספר סיבות משתנות למה הוא מעכב אותי. אחת מהם הוא אמר אתה הרסת את הציוד של המחשבים. אחרת הוא אומר לי אתה הבאת לי את מישל שהוא יפגע לי בפרנסה. אחרי זה הוא אומר לי שאני מה עוד עשיתי שם? כל מיני, וכהנה וכהנה הוא אמר לי אתה בא אתה לפגוע לנו בפרנסה, אתה רוצה להפיל מאבטח, דברים כאלה." (עמ' 22 ש' 11-7 לפר').

בין אם הסיבה לעיכוב היא זו שהציג מיכאל ובין אם זו לה טען התובע, וגם אם התלונה שהגישו המאבטחים נגד התובע הייתה מוצדקת – עדיין לא די בתלונה זו או בטעמים שהוצגו לעיכובו של התובע כדי להקים למאבטח עילה חוקית לעכבו.

דברים אלו מתחדדים ביתר שאת מקום שהמאבטחים עצמם הודו שהתובע לא נקט במעשי אלימות במהלך האירוע המתגלגל מושא דיוננו, מקום שממילא זהותו של התובע הייתה ידועה עוד מראש וכבר מראשיתו של האירוע, ומקום שהתובע לא היווה כל איום ממשי או אחר כלשהו לסביבה.

משמעותו של העיכוב היא שלילת חירות התנועה של התובע (לצד ההשפלה והפגיעה בכבודו, הנובעים מעצם העיכוב) באופן שבהחלט עשוי להקים בענייננו עוולה של "כליאת שווא" כמובנה בסעיף 26 לפקודת הנזיקין.

זה המקום לפתוח סוגריים ולציין, כי אין באפשרותי לקבל את טענת הנתבעת שהתובע ויתר על הסעד בגין עוולה זו בכתב התביעה המתוקן. התובע התייחס לעוולת כליאת השווא באופן מפורש בכתב התביעה המתוקן (ס' 34-31 לכתב התביעה המתוקן). התובע אמנם לא פירט את הפיצוי המדויק שהוא דורש בגין עוולה זו, ואולם בשים לב לכך שהתובע אינו עו"ד והגיש התביעה בעצמו, לא די בכך כדי לשלול ממנו זכאות לפיצוי בגין עוולה זו ככל שתוכח, ובלבד שלא יזכה לפיצוי כולל גבוה מסכום התביעה הכולל בו נקב.

על פי סעיף 26 לפקודת הנזיקין: "כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות."

אמנם סעיף 27 לפקודת הנזיקין קובעת מספר הגנות מפני עוולת שווא בשורת מצבים, בהם הנתבע:

(1) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם;

(2) התובע היה נתון במשמורת כדין לפי הוראות חיקוק;

(3) התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, ושלילת חירותו היתה, או נראה שהיתה, נחוצה באופן סביר להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים ובוצעה בתום לב ובלי זדון;

(4) המעשה שהתובע מתלונן עליו היה מעשה, שהאדם שעשהו היה צפוי לעונש לפי הוראות חיקוק אילולא עשהו;

(5) הנתבע והתובע היו שניהם חיילים בצבא-הגנה לישראל והנתבע פעל מכוח דין החל על הצבא ולפי אותו דין;

(6) הנתבע הוא הורו או אפוטרופסו או מורהו של התובע, או שהיחס שלו אל התובע דומה לשל הורו או אפוטרופסו או מורהו, והוא שלל מהתובע את חירותו שלילה ארעית בלבד לזמן שהיה נחוץ באופן סביר למען ייטיב דרכו."

ואולם לא מצאתי בסעיף ההגנות האמור ולוּ הגנה אחת הרלוונטית לעיכוב התובע בנסיבות דיוננו. בהתאם - שוכנעתי כי המאבטח מיכאל לא היה מוסמך לעכב את התובע בנסיבות ועיכוב התובע היה שלא כדין.

השאלה הנשאלת היא מה נפקותו של עיכוב התובע שלא כדין בנסיבות, האם היה בעיכוב זה כדי למנוע מהתובע קבלת טיפול רפואי, וגם אם לא – האם די בעצם אי-חוקיות העיכוב כדי לזכות את התובע בפיצוי.

אפתח בכך שלא שוכנעתי בקשר כלשהו בין העיכוב לבין מניעת טיפול רפואי מהתובע.

ראשית, התובע החליט כאמור מסיבותיו שלו, להשתחרר על דעת עצמו, ורק אז עוכב לפרק זמן מסוים שכלל לא הוכח מׅשכוֹ, אך יש להניח כי מדובר בדקות ספורות.

שנית, כשהגיעה המשטרה למקום, ניתנה לתובע האפשרות להשתחרר באופן מידי לצורך קבלת טיפול רפואי. התובע הודה בכך בעדותו, ואף הודה כי הוא בחר מיוזמתו להשלים את החקירה כבר באותו ערב להבין על מה בדיוק התלונה שהוגשה נגדו וגם להגיש תלונה נגדית (עמ' 23 ש' 33-23; עמ' 24 ש' 6-1 לפר').

אשר על כן, אני קובעת כי ככל שמתן הטיפול הרפואי לתובע התעכב – היה זה מחמת רצונו של התובע ובשליטתו.

אשר לעצם העיכוב הבלתי חוקי, די בקיומו כדי להקנות לתובע פיצוי. בעיכוב נשללה חירותו ונפגע כבודו כאדם.

השאלה הנשאלת היא מה גובהו הראוי של הפיצוי בנסיבות. גם כאן, בדומה לפיצוי בגין עוולת התקיפה, קביעת גובה הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט על דרך האומדנה, כנגזרת של שקלול כלל נסיבות המקרה.

בענייננו, בגין עיכוב בן מספר דקות, שלאחריו ניתנה לתובע האפשרות להשתחרר ולחזור לתחנת המשטרה למחרת בבוקר, הפיצוי המגיע לתובע הוא בעיקרו סמלי, כזה שנועד לשקף מחד את החשיבות שמצווים אנו לייחס לכבודו של אדם ולחירותו באשר הוא אדם מחד, ואת שיקולי המדיניות שנועדו להרתיע משימוש לא חוקי בסמכויות העיכוב של מאבטחים מאידך.

אני סבורה כי פיצוי בסך 5,000 ₪ הוא פיצוי ראוי בנסיבות וכך אני מורה (השוו למשל למקרה בו לתובע עוכב כ-5 שעות לאחר מעצר שלא כדין, ועוכב פעם נוספת עיכוב בן כ-7 שעות לאחר מעצר כדין נפסק פיצוי בסך 11,500 ש"ח (תאד"מ 19851-03-21 שמואלי נ' מ"י (3.6.2025)); למקרה בו לתובע שנעצר שלא כדין ועוכב למשל כ-7 שעות נפסק פיצוי בסך 8,500 ₪ (תאד"מ 14237-03-21 חיון נ' מ"י (24.3.2024); וכיו"ב).

סוף דבר

אשר על כן, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה לפיצוי בגין עוולת התקיפה ובגין עוולת כליאת השווא בשל עיכוב בלתי חוקי מתקבלת, והתביעה בגין שאר העילות נדחית.

בהתאם, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 15,000 ₪, בתוספת הוצאות ניהול ההליך בסך 4,500 ₪.

הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא דמי פיגורים מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

כמו כן, הנתבעת תישא במלוא אגרת בית המשפט בגין ניהול הליך זה (בהמשך להחלטת כב' הרשמת מיום 12.7.21).

בקביעת גובה הוצאות ניהול ההליך לקחתי בחשבון שיקולים מווקטורים מנוגדים.

מחד, לא נעלמה מעיניי טענת התובע כי הנתבעת עשתה דין לעצמה החל מהתנהלות המאבטחים שלה באירוע עצמו בזמן אמת וכלה באופן ניהול ההליך תוך הגשת ראיות ללא רשות; העובדה כי חזרה בה מזימון עדים ימים בודדים עובר לדיון ההוכחות; העובדה כי ביקשה לצרף ראיות בהליך הסיכומים; דחיית בקשתה לצירוף ראיה לאחר שמיעת העדויות (בקשה מיום 15.12.24) תוך שנקבע כי העניין יישקל בפסיקת ההוצאות בסיומו של ההליך וכפוף לתוצאותיו (החלטה מיום 17.12.24); כמו גם חריגתה מהיקף הסיכומים שנקצב.

מאידך, ובאותה נשימה, לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת כי בהגשת התביעה דנן התובע הכניס את המערכת לסחרור מוחלט – החל מהגשת תביעה מקורית על סכום אסטרונומי של 1,355,000 ₪ לצד הגשת בקשה לפטור מאגרה; דרך תיקונים רבים של כתב התביעה; הגשת בקשות חוזרות ונשנות בעניינים הנוגעים לזוטי דברים תוך הטרחת הנתבעת ובית המשפט בזוטות; וכלה באופן ניהול ישיבות ההוכחות וההתנהלות הדיונית שלאחריהן. התובע העמיס בקשות מבקשות שונות על ההליך, הגיש תגובות לתשובות (גם אם לאחר בקשת רשות לכך) והכביד על ניהול ההליך (ר' לשם הדוגמה בלבד החלטות מיום 19.9.21; 30.11.21). עוד לקחתי בחשבון את הפער האדיר בין סכום התביעה (גם לאחר כלל התיקונים שנערכו בו) לבין הסכום שנפסק בסופו של יום.

אני סבורה כי התנהלותם של שני הצדדים באופן ניהול ההליך רחוקה מלהיות משביעת רצון (וזאת בלשון המעטה). אך ורק מן הטעם שהתובע זכה בתביעתו בשני סעדים מני הרבים שתבע, ואף זאת בסכום נמוך משמעותית מסכום התביעה – מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאותיו, אך זאת על הרף הנמוך ביותר המתחייב בנסיבות, ובשים לב לכך שייצג עצמו והעמיס על ניהול ההליך גם בקשות מיותרות.

המזכירות מתבקשת לסגור את התיק ולהמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, בי"ז תמוז תשפ"ה, ב13 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

18 מתוך 31