תלונה למשטרה ולשון הרע: מדוע העילה נדחתה

פסק הדין מדגים כיצד בית המשפט הבחין בין תלונה למשטרה, שעשויה לחסות תחת הגנת תום לב, לבין שימוש בכוח ועיכוב אדם, הנבחנים לפי נסיבותיהם והסמכות החוקית.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית המשפט דחה את עילת לשון הרע בגין תלונה למשטרה לאחר שקבע כי חלות הגנות בחוק. במקביל קיבל את התביעה בעילות תקיפה ועיכוב בלתי חוקי.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

1746-06-21 | בית משפט השלום בתל אביב -יפו | מיה רויזמן-אלדור | 2025-07-13

צד תובע: שגב ישראל אפריאט, בעצמו | צד נתבע: כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני

ייצוג כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני: עו״ד איילת ברלב

פסק הדין עוסק באירוע בחדר מיון, שבמהלכו התערב התובע בוויכוח בין מאבטח לבין אישה ובנה, ובהמשך הוזעקה המשטרה. התביעה כללה, בין היתר, עילת לשון הרע בקשר לתלונה שהגישו המאבטחים, וכן טענות לתקיפה ולעיכוב שלא כדין. בית המשפט דחה את עילת לשון הרע, אך קיבל את התביעה בעילות תקיפה וכליאת שווא.

מה נקבע על התלונה למשטרה

בתלונה יוחסו לתובע חשד לאיומים ולהתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור. בית המשפט קבע כי המאבטחים גם מסרו למשטרה שהתובע נגע במחשבי הצוות. עם זאת, הוא לא קבע שהתובע איים על המאבטחים, נגע במחשבים או צילם בחדר המיון. בית המשפט מצא שהתנהלותו בחדר המיון יכלה לעורר חשד שהוא צילם, אך לא קבע שהצילום אכן התרחש.

בית המשפט הסביר כי ייחוס חשד לביצוע עבירה עשוי להיות פרסום לשון הרע, אך במקרה זה חלה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, העוסקת בתלונה לרשות מוסמכת. לצורך הגנה זו, השאלה המרכזית אינה אם כל פרט בתלונה הוכח כנכון, אלא אם המתלוננים האמינו בתלונתם. בית המשפט לא השתכנע שהמאבטחים לא האמינו בדברים שמסרו, ומצא שהתנהלות התובע והאירועים בחדר המיון יכלו להצדיק חשד ותלונה.

בית המשפט ציין שגם אם הטענה בדבר נגיעה במחשבים לא הייתה נכונה, אין בכך לבדו כדי לשלול את ההגנה, כל עוד לא הוכח שהמאבטחים ידעו שהיא אינה נכונה. הוא הוסיף כי גם חשש שהגעת חברו של התובע נועדה לפגוע במאבטחים או בפרנסתם, ככל שהיה שיקול בהגשת התלונה, לא שולל בהכרח את ההגנה. לצד זאת, כעניין נוסף ולמעלה מן הנדרש, בית המשפט מצא שהגנת סעיף 15(3), הנוגעת להגנה על עניין אישי כשר, חלה אף היא. הגנת אמת בפרסום לא הוכרעה כבסיס עצמאי לדחיית העילה.

הכוח שהופעל והעיכוב

ביחס לחלק הראשון של האירוע, בית המשפט נתן משקל לסרטון ולפערים בין גרסאות המאבטחים. הוא קבע שהתובע לא איים ולא התקרב למאבטח באופן המצדיק הפעלת כוח, ושכוח הופעל כלפיו בעת שהוצא מבית החולים. בית המשפט קבע כי ניתן היה להשיג את מטרת ההרחקה באמצעים עדינים יותר, וכי השימוש בכוח לא היה סביר. הוא לא הטיל על התובע אשם תורם, וציין כי הנזק הגופני היה מזערי, אך לאירוע נלוו עלבון, השפלה ופגיעה בכבוד, בין היתר משום שהתרחש לעיני אחרים.

בהמשך, כאשר התובע ביקש לעזוב את חדר המיון, אחד המאבטחים עיכב אותו עד להגעת המשטרה. בית המשפט קבע שהעיכוב שלל את חירות התנועה שלו ונעשה ללא סמכות חוקית מתאימה בנסיבות המקרה. הפניה כללית לחוק המסמיך מאבטחים לא הספיקה: בית המשפט לא מצא בו בסיס לעיכוב בנסיבות שנדונו. עם זאת, הוא דחה את הטענה שהעיכוב הוא שמנע טיפול רפואי. לפי ממצאי בית המשפט, התובע ביקש להשתחרר, וכשהמשטרה הגיעה הותר לו לעזוב לצורך טיפול רפואי ולחזור לתחנת המשטרה למחרת; הוא בחר להיחקר באותו ערב.

התוצאה והסכומים

בית המשפט דחה את עילות לשון הרע, הפרטיות ומניעת הטיפול הרפואי. הוא קיבל את התביעה בעילת התקיפה והורה על פיצוי בסך 10,000 ש״ח, בין היתר בשל הפגיעה בכבוד ושיקולי הרתעה מפני שימוש בלתי סביר בכוח. בגין העיכוב הבלתי חוקי, שאותו תיאר כקצר, הורה על פיצוי נוסף בסך 5,000 ש״ח, שנועד לשקף את הפגיעה בחירות ובכבוד ואת הצורך להרתיע מפני שימוש לא חוקי בסמכות עיכוב.

הנתבעת חויבה לשלם לתובע הוצאות המשפט בסך 4,500 ₪. נקבע כי הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יחולו דמי פיגורים. פסק הדין אינו מציין אם התשלומים בוצעו בפועל. בית המשפט ציין כי שקל שיקולים מנוגדים, לרבות טענות בדבר התנהלות הנתבעת. הוא חייב את הנתבעת בהוצאות משום שהתובע זכה בשני סעדים, אך פסק את ההוצאות על הרף הנמוך ביותר לנוכח היקף הזכייה המצומצם והפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק, וכן בשים לב לכך שהתובע ייצג את עצמו והכביד על ניהול ההליך.

המשמעות המעשית של ההכרעה

פסק הדין מבחין בין שאלת האחריות לתלונה שהוגשה למשטרה לבין שאלת אופן הפעלת הכוח והסמכות לעכב. הגנה על תלונה לרשות מוסמכת עשויה לחול גם כאשר פרט מסוים לא הוכח, אם לא הוכח שהמתלונן ידע שהוא אינו נכון. מנגד, עצם הטענה כי מאבטח פעל במסגרת תפקידו אינה מספקת, כשאין בסיס חוקי לעיכוב או כשהכוח שהופעל אינו סביר. ההכרעה נשענה על ממצאי המקרה המסוים; תיקים אחרים תלויים בנסיבותיהם ובראיות שהוצגו.

לקריאת פסק הדין המלא – 1746-06-21

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: עילת לשון הרע בגין תלונה למשטרה נדחתה מכוח הגנות בחוק, ואילו התביעה התקבלה בעילות תקיפה ועיכוב בלתי חוקי. ההכרעה נשענה על נסיבות המקרה והראיות שהוצגו.

שאלות נפוצות

לא. בית המשפט קבע שלא שוכנע שהתובע איים. לצד זאת, הוא מצא שההתנהלות בחדר המיון יכלה לעורר חשד המצדיק הגשת תלונה.

בית המשפט קיבל את ההגנה הנוגעת לתלונה לרשות מוסמכת, משום שלא השתכנע שהמאבטחים לא האמינו בדברים שמסרו. הוא קיבל גם, למעלה מן הנדרש, הגנה על עניין אישי כשר.

לא. בית המשפט לא קבע שהתובע איים או נגע במחשבי הצוות. הגנת אמת בפרסום לא הוכרעה כבסיס עצמאי לדחיית עילת לשון הרע.

בית המשפט קבע שהפעלת הכוח לצורך הוצאתו לא הייתה סבירה, ושניתן היה להשיג את מטרת ההרחקה באמצעים עדינים יותר. הוא פסק פיצוי בעילת התקיפה.

בית המשפט קבע שלא הוצג בסיס חוקי מתאים לעיכוב בנסיבות המקרה, ושעצם ההפניה הכללית לחוק סמכויות המאבטחים לא הספיקה.

בית המשפט הורה על 10,000 ש״ח בגין תקיפה ועל 5,000 ש״ח בגין עיכוב בלתי חוקי, בנפרד מהוצאות בסך 4,500 ש״ח ומלוא אגרת בית המשפט שסכומה לא צוין. פסק הדין אינו מציין אם התשלומים בוצעו.

נסכם...

בית המשפט לא קבע שהתובע איים או נגע במחשבי הצוות, אך דחה את עילת לשון הרע משום שלא השתכנע שהמאבטחים לא האמינו בתלונתם. ההגנה על תלונה לרשות מוסמכת והגנה על עניין אישי כשר התקבלו. התביעה התקבלה בנפרד בעילות תקיפה ועיכוב בלתי חוקי.