ת"א 17535-08-21 סוויסה נ' רוימי

הליך: 17535-08-21

שם התיק: ת"א 17535-08-21 סוויסה נ' רוימי

בית המשפט: בית משפט השלום בבאר שבע

שופט/ת: אור אדם

תאריך פסק הדין: 2023-07-20

תובעים: רווית סוויסה | נתבעים: איריס רוימי

ייצוג רווית סוויסה: עו״ד אחז אגם

ייצוג איריס רוימי: עו״ד יריב בן שחר

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בבאר שבע

ת"א 17535-08-21 סוויסה נ' רוימי

ת"א 36072-12-21 סויסה נ' רוימי

לפני: כבוד השופט הבכיר אור אדם

תובעת

רווית סוויסה
ע"י ב"כ עוה"ד אחז אגם

נגד

נתבעת

איריס רוימי
ע"י ב"כ עוה"ד יריב בן שחר

פסק דין

רקע כללי

התובעת, קופאית בסופר, הגישה שתי תביעות לשון הרע: הראשונה בב"ש והשניה באשדוד כנגד הנתבעת, לקוחה בסופר. שתי התביעות אוחדו לדיון משותף.
הנתבעת הגישה תביעה שכנגד.
התביעה הראשונה הוגשה בגין אירוע מיום 13.5.21 בסניף ויקטורי באופקים, ופרסומים ברשת החברתית לאחריו, בגינו נתבע פיצוי בסך 200,000 ₪.
התביעה השניה הוגשה בגין אירוע ממועד שלאחר הגשת התביעה הראשונה, בסניף שופרסל באופקים, בגינו נתבע פיצוי בסך 100,000 ₪ נוספים.
הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, בטענה ללשון הרע ועוולת הנגישה מטעם התובעת כלפיה, באותו אירוע נשוא התביעה הראשונה מיום 13.5.21 בסניף ויקטורי באופקים, ולאחר מכן בהגשת תלונה למשטרה, והנתבעת תבעה פיצוי בסך 144,000 ₪.

עוד בהחלטה מיום 1.2.22, כאשר רק הוגש כתב הגנה בתיק, ציין בית המשפט כי על פניו, בלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי מדובר בוויכוח של מה בכך, ובדברים שלא היו צריכים להאמר, כאשר עניינים מעין אלה נדונים לא אחת במסגרת הליך של תביעות קטנות, מבלי להיכנס להוצאות ניכרות. בית המשפט הדגיש כי לשני הצדדים סיכונים כבדי משקל, והציע לצדדים לנסות להגיע להסכמות באמצעות מגשר כדי לחסוך הוצאות.

בפתח דיון ההוכחות, שב בית המשפט והציע לצדדים לנסות להגיע להסכמות כדי לחסוך הוצאות וסיכונים, אולם הצדדים עמדו על דעתם בדבר ההכרח בשמיעת ההוכחות בתיק.

תקנות 4 – 5 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018, קובעות כי חובת בעלי הדין ובאי כוחם לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית ולסייע במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה, להימנע מכל פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו.
לאחר שמיעת ההוכחות רק התחזקה התחושה, כי מדובר בעניין פעוט שההוצאות בניהול הוכחות אינן מידתיות לאופי הסכסוך, וצר עד מאד שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמות והתעקשו על ניהול ההליך עד תום.

האירוע בסניף ויקטורי

עיקר העובדות מוסכמות לגבי אירוע זה, נשוא התביעה העיקרית והתביעה שכנגד.
אין מחלוקת כי הנתבעת ובעלה הגיעו לקופה בה עבדה התובעת.
אין מחלוקת כי במהלך החשבון ארעו תקלות שונות.
אין מחלוקת כי הנתבעת ובעלה התייחסו באופן בוטה לתובעת.
אין מחלוקת כי התובעת בתגובה סיננה לעברם בחזרה אמירות בוטות.
אין מחלוקת כי הנתבעת התלוננה על התנהגות התובעת בפני הממונים עליה.
אין מחלוקת כי הממונים על התובעת טענו שאין זו התלונה הראשונה המופנית כלפי התובעת.
אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מהעבודה בסניף לאחר האירוע.
אין מחלוקת כי לאחר מכן רשמה הנתבעת רשומות (פוסטים) ברשתות החברתיות בגנות התובעת.

המחלוקות בין הצדדים הן מינוריות, ורובן בדומה לוויכוח בגן הילדים בסגנון "מי התחיל" או "מי אשם יותר".

התובעת העידה כי בעת עיכוב בטיפול בלקוחה קודמת, התלונן על כך בעלה של הנתבעת. בהמשך, כאשר התובעת טיפלה בקנייה של הנתבעת ובבעלה, לאחר שהעבירה את מוצרי הנתבעת, הנתבעת שכחה את הקוד הסודי. התובעת העירה לבעל שלאחר שהתלונן על העיכוב עם הלקוחה הקודמת, כעת גם כאן יש עיכוב. לגרסת התובעת מאותו שלב החלו צעקות וקללות מצד בעלה של הנתבעת.
יודגש כי אין כל טענה שבשלב זה הנתבעת עצמה קיללה.
לנוכח האמור לעיל, פנתה התובעת לקופה הראשית עם החשבונית, וביקשה שהממונה תסיים את החשבון. לטענתה, הנתבעת ובעלה המשיכו לצעוק עליה, ואז סיננה לעברם: "איזה בהמות". בתגובה, הנתבעת אמרה לה: "איך את מדברת, אם הייתי אמא שלך לא היית מדברת ככה", והתובעת השיבה שהיתה מעדיפה למות מאשר שהנתבעת תהיה אמא שלה. בשלב זה, לגרסת התובעת, הנתבעת העיפה לעברה את המוצרים שהיו בקופה.
הנתבעת ובעלה התלוננו לממונים על התנהלותה של התובעת, ועמדו על כך שתפוטר ממקום העבודה. סגן המנהל אמר לתובעת לעלות לחדר המנהלת. ולמחרת היא פוטרה מעבודתה בסניף הויקטורי (ע' 4 – 5 לפרוט').

גרסת הנתבעת מעט שונה: לפי עדותה, היא אם שכולה וכאשר הגיעה עם בעלה לקופה, התובעת התעסקה במכשיר הטלפון הנייד שלה. בעלה של הנתבעת ביקש מהתובעת להזדרז, והתובעת השיבה לו שאם אין לו סבלנות, שילך לקופה אחרת. לטענת הנתבעת לפתע, באמצע החשבון, התובעת קמה והלכה לקופה הראשית.
לשאלת בית המשפט, הנתבעת לא הכחישה כי היתה גם בעיה עם הקוד הסודי.
לטענת הנתבעת, בשלב זה, ללא כל סיבה לכך, התובעת כינתה אותה ואת בעלה "בהמות" באומרה: "קחי את הבהמה של בעלך ותלכו מפה".
הנתבעת שאלה את התובעת מדוע היא מדברת אליהם כך, כאשר הם יכולים להיות הוריה, ואז אמרה התובעת שלא היתה רוצה שהנתבעת תהיה אמה.
עקב התלהטות הדברים, הלכה הנתבעת לקופה הראשית להתלונן על התובעת, ושם נאמר לה שהיו כבר תלונות רבות כלפיה.

נמצא אפוא כי הסתירות בין גרסאות הצדדים אינן מהותיות.
במחלוקות המינוריות בין הגרסאות, גרסתה של התובעת בעיקרה מסתברת יותר.
ראשית, גרסתה תואמת את העדות במשטרה שניתנה בסמוך.
שנית, התובעת לא הססה גם להעיד על דברים לרעתה, כגון שכינתה את הנתבעת ובעלה "בהמות", וכי אמרה לנתבעת שהיתה מעדיפה למות ושהיא לא תהיה אמא שלה, בניגוד לנתבעת שהעידה כי ההתנהגות שלה ושל בעלה היתה ללא מתום.
שלישית, לפי עדות הנתבעת אין כל הסבר מדוע התובעת כינתה את הנתבעת ובעלה "בהמות".
רביעית, סביר והגיוני שלנוכח העובדה שהנתבעת לא מצאה את הקוד הסודי, פלטה התובעת אמירה מיותרת שלא הובנה כראוי והביאה לקללות של בעלה של הנתבעת, בעקבותיהם קיללה התובעת את הנתבעת ובעלה במילה: "בהמות".
יודגש כי בניגוד לטענת התובעת, אין מדובר בלחישה אלא באמירה בוטה ומכוונת כלפי הנתבעת ובעלה, שהנתבעת שמעה היטב והגיבה לה. התובעת הגיבה לתגובה כמתואר לעיל, ואז החליטה הנתבעת להתלונן עליה.
חמישית, גם באשר להשלכת המוצרים, ניתן להעדיף את גרסת התובעת כי הנתבעת בכעסה כי רב הטיחה את ידה במוצרים שעפו לעבר התובעת. דווקא הדיוק של התובעת, לפיו מדובר בדחיפה או הזזה בעידנא דריתחא ולא בכוונה לפגוע (ע' 7 ש' 35 – 36 לפרוט'), מחזקת את אמינות גרסת התובעת בנקודה זו.

יודגש כי אף שהיתה כוונה של הנתבעת להביא לעדות את המנהלת אליזבט, היא לא הובאה בסופו של דבר, ובהעדר עדות מטעמה, עדותה במשטרה מהווה למעשה עדות מפי השמועה, כך שאין לדעת מה נאמר לממונים על התובעת.

מעבר לכך שקללות גרידא בדרך כלל אינן בגדר לשון הרע, כפי שיובהר בהמשך, יצויין כי לא התובעת ולא הנתבעת לא הביאו אף עד נוסף ששמע את הביטויים המעליבים שהטיחו זו בזו, כך שלא הוכח כל "פרסום".

אשר לתלונה שהביאה לפיטורי התובעת, לא הוכח מה נאמר ע"י הנתבעת למנהלי התובעת, ולא הוכח כי הפיטורין היו דווקא בגלל התלונה הנוכחית, שכן גם התובעת הודתה כי האחראית עליה אמרה שהיו מספר תלונות כלפי התנהלות התובעת. כך למשל, אם הנתבעת אמרה לתובעת כי התובעת כינתה אותה ואת בעלה "בהמות" ותו לא, הרי שמדובר בדיווח אמת על מה שקרה ולא בלשון הרע.

בסופו של יום, האירוע בסניף ויקטורי היה אירוע של מה בכך, שבמהלכו שני הצדדים התנהגו שלא כראוי, והטיחו זה בזה אמירות שמוטב היו שלא נאמרו, אולם לא קמה כל עילת תביעה לאף אחד מהצדדים בגין אירוע זה.

פרסום שיש בו לשון הרע ברשות חברתיות
לאחר האירוע הראשון בסניף "ויקטורי" באופקים, פרסמה הנתבעת פרסומים ברשת החברתית "פייסבוק" לגבי האירוע, פרסומים בהם הביעה במילים בוטות את מורת רוחה מהתנהלות התובעת.

התובעת טענה בנוסף, כי בנה של הנתבעת איים עליה ובתה של הנתבעת הכפישה אותה. בסיכומי התובעת היא טענה כי: "אין עוררין כי הנתבעת ערבה את ילדיה לאחר ההתקלות..." (ס' 8 לסיכומי התובעת). יש עוררין...
יודגש כבר כאן, כי בנה ובתה של הנתבעת לא נתבעו, לא הובאה כל ראיה לקשר של הנתבעת עם פרסומים שביצעו, ולכן אין לייחס לנתבעת דבר וחצי דבר בקשר לפרסומים שביצעו ילדיה.

התובעת טענה בסיכומים, כי עיקר התביעה מופנה כלפי ההודעות שפרסמה הנתבעת ברשת החברתית. נותר לבחון אפוא, אם הדברים שפרסמה הנתבעת ברשת החברתית, מהווים לשון הרע.

מיד לאחר האירוע בסניף ויקטורי, העלתה הנתבעת רשומה (פוסט) בפייסבוק כדלקמן: "בימים קשים אלו שעם ישראל עוברים, ולנו הכל צף ועולה, בקניות בויקטורי אופקים, קופאית בשם רווית מתלהמת עלינו בזלזול, גועל נפש, בושה וחרפה. מי גידל אותך? לקרוא לנו בהמות! יהודי ליהודי. מקווה שתפוטר. כל השבוע התלוננו עליה".
בהמשך פורסמה רשומה נוספת: "... חוויה קשה שהיתה לי אתמול, וזה המקום להגיד שאני לא מכפישה את רשת ויקטורי אופקים. תודה על הצדק. יש גבול. הרצחת וגם ירשת. את רווית הקופאית, שלעולם תחרטי אצלי כפני הרוע. בזמן עבודתך יושבת ומאיימת על הבת שלי... ...חמודה, כסף לא תעשי מאיתנו. תודה לאל שנעשה הצדק. עכשיו מאיימת להגיש תביעה נגדנו ונגד ויקטורי. בושה וחרפה לאן הגענו..." .
וברשומה נוספת פרסמה הנתבעת: "... תודה לכל צוות ההנהלה שגיבו אותנו... ...הבינו שמדובר בקופאית הבעייתית שכולם מתלוננים עליה ונתנו לה צ'אנס אחרון. מקווה שאחרי מה שעשתה היום הוא גם האחרון שלה... ...ותודה למנכ"ל ויקטורי, שברגע ששוחחתי עימו התנצל בשמה ובשם כל ויקטורי אופקים, ומאד נחרד מהחוויה הלא נעימה ואף משפילה ומזלזלת, והבטיח שינקוט בכל האמצעים הנדרשים בחומרה ויביא לפיטוריה. הרוויחה ביושר. בסופו של דבר אדם שמדבר אל אנשים מבוגרים שיכולים להיות הוריהם, ולכנות אותנו "בהמות", אז דבר אחד ברור: מבינה מי ההורים שגידלו מפלצת חסרת רגש...".

הנתבעת נשאלה בעדותה לגבי פרסום הרשומות הללו, והסבירה כי חשה פגועה מהתנהגות התובעת כלפיהם, בכך שכינתה אותם "בהמות", ובכך שאמרה שהיתה מעדיפה למות ושהיא לא תהיה אמא שלה. אחרי ששמעה מהאחראית כי אין זו התלונה הראשונה על התנהלות התובעת, החליטה לפרסם את הדבר ברשות החבריות, כדי שלקוחות אחרים לא יחוו התנהגות כזו (ע' 10- 11 לפרוט').

נותר לבחון אפוא, אם הפרסומים הללו מהווים לשון הרע.

קללות וגידופים כלשון הרע -
ההלכה הפסוקה איננה אחידה בסוגיה אם קללות מהוות לשון הרע, שכן בדרך כלל לשון הרע מתייחס לטענה עובדתית שיש בה כדי להכפיש אדם.
בית המשפט העליון הדגיש כך: "...סינון קללה כלפי אדם, קבל עם ועדה, עלול לבזותו עד-מאד, ועל כן להוות משום לשון הרע. עם זאת, לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית..." (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006),‏‏ פסקה 26 לפסה"ד).
בהתאם לכך נקבע, כי לא כל התבטאות פוגענית תחצה את הגבול שבין המותר (חופש הביטוי) לבין האסור (לשון הרע). למשל אמירה מבזה על אדם שהוא 'מפסידן', איננה נעימים לאוזן, אולם אלה דברי גידוף שאינם מגיעים כדי הוצאת דיבה (ע"א (מח' נצ') 10265-12-21 ניסים זמיר נ' עו"ד שמואל סעדיה (27.02.2022), ‏פסקה 3 לפסה"ד).
במקרה אחר אוזכר כי אמירה "כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין", היא דבר גידוף פסול אך איננו בגדר לשון הרע, שכן יש לבחון את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, את נימת הדיבור, הקול וההקשר (ע"א (מח' ת"א) 3245/04 טל בננסון נ' עמנואל פלד (11.01.2006),‏‏ פסקה 5 לפסה"ד).
עוד נקבע כי אמירות כלפי אדם כי הוא "חשוך, נאלח ועלוב", מהווים גידופים שאינם מהווים לשון הרע, וזהו הדין גם לביטוי "חולה נפש" (ע"א (מח' ת"א) 9606-10-22 אמיר חצרוני נ' שידורי קשת בע"מ (16.03.2023)‏.

התייחסות הפסיקה לביקורת צרכנית -
ההלכה הפסוקה קבעה כי ראוי להיזהר ולהשמר בהגדרת ביקורת צרכנית כלשון הרע. קיים אינטרס ציבורי ממשי, כי לקוח שקיבל שירות לקוי, יוכל להתלונן ברשתות החברתיות מבלי לחשוש מתביעת לשון הרע. כל עוד הדברים הם בגדר ביקורת צרכנית הוגנת, מוטב להימנע מקביעת נורמה מחמירה לעניין זה.
נקבע כי הבעת תחושה אישית לגבי התנהלות עסק, היא ביקורת צרכנית מותרת. כך נקבע, כי כאשר לקוחה פרסמה רשומה בגנות טיב האוכל שרכשה, ראה בית המשפט חשיבות רבה לשיתוף הציבור בחוויה הצרכנית של הלקוחה (ע"א (מח' נצ') 5001-02-18 סבטה פוגרבנוי נ' טל חמו (31.10.2018)‏‏ פסקאות 13 – 19 לפסה"ד).
במקרה אחר של ביקורת על טיפול רפואי, נקבע כי גם אם דברי הביקורת היו מוגזמים או אפילו בלתי מדוייקים, מדובר בביקורת אישית המבוססת על התנסות סובייקטיבית, והעובדה שהפרסום נבע מכעס, אינה מאיינת את תום לבו של הלקוח, אם מלשון הפרסום ברור שהוא מבוסס על חוויה אישית (ע"א (מח' ת"א) 26770-05-16 מרפאת איי קליניק נ' משה פרץ (16.07.2018)‏‏).
הודגש כי יש להיזהר בקביעה כי ביקורת צרכנית היא "בלתי סבירה", שמא ייווצר אפקט מצנן של הימנעות צרכנים מלהביע ביקורתם (ע"א (מחוזי חי') 35744-10-19 דוד נאמן נ' מיכאל קריבצ'יקוב (08.01.2020)‏‏, פסקאות 41 – 42 לפסה"ד).

האם ביקורת הנתבעת ברשומות ברשתות החברתיות חרגה מביקורת צרכנית סבירה?
לאחר שאין מחלוקת כי התובעת כינתה את הנתבעת ובעלה "בהמות" ואמרה שהיתה מעדיפה למות ולא להיות בתה של הנתבעת, הרי שללא קשר להתנהלות הבוטה של הנתבעת ובעלה, הטענה שהופיעה ברשומה, לפיה קופאית בסופרמרקט התייחסה ללקוחות בזלזול או באופן מביש - היא ודאי ביקורת צרכנית ראויה, שיש להימנע מלהגדיר אותה כ"לשון הרע".
מירב הרשומה נוגעת לכך ולכן איננה בגדר לשון הרע.

לעומת זאת, ישנם בפרסום גם אמירות החורגות מביקורת צרכנית מותרת. כך למשל, הגדרתה של התובעת כ"פני הרוע" או כ"מפלצת חסרת רגש", אפשר כי ביטויים אלה מהווים "השתלחות פרועה" אשר חורגת מהסביר, בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל.

הנתבעת בסיכומיה נתלתה בהגנות הקבועות בסעיף 14 ובסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. לטענתה, מדובר היה בפרסום שיש בו אמת, והיתה עליה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את התנהגותה הפסולה של התובעת.
הדברים נכונים לגבי עצם התיאור כי התובעת, קופאית בסופר, כינתה לקוחות "בהמות" או השתמשה באמירות האחרות שפורטו לעיל שאינן אמירות ראויות, אולם אין בהגנות אלה להצדיק השתלחות המכנה את התובעת "פני הרוע" או "מפלצת חסרת רגש".

עם זאת, מדובר בעיקר בענייני ניסוח וסגנון. כאמור לעיל, עיקר הרשומות הוא בגדר אמירות מותרות של ביקורת צרכנית. בנסיבות אלה, הפיצוי בגין חריגה מינורית זו מהסביר, חייב להיות פיצוי מצומצם ומינורי.

עוולת הנגישה בתביעה שכנגד

הנתבעת טענה, כי עצם העובדה שהתובעת הגישה נגדה תלונה במשטרה, חייבה אותה להחקר כחשודה, השפילה וביזתה אותה.

סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי נגישה היא פתיחה של הליך נפל בזדון, ובלי סיבה סבירה. הסעיף מסייג כי לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה, רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.
נמצא אפוא, כי פנייה למשטרה בתלונה איננה ולא יכולה להיות בגדר עוולת הנגישה. הגשת תלונה למשטרה היא בגדר מסירת מידע לרשות מוסמכת, שאיננה מקימה עילת תביעה. אפילו מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים אינה מעמידה לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על פי עוולת נגישה (רמ"ש (מח' חי') 22340-03-15 פלונית נ' פלוני (01.06.2015)‏,‏ פסקה יא' לפסה"ד).

הנתבעת בסיכומיה הפנתה לפסיקה לפיה תלונה למשטרה ככלל אמנם איננה בגדר לשון הרע, אולם אם התלונה נעשתה בזדון ובהעדר אמונה באמיתותה – אפשר כי תקום אחריות (ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון ברקו רייבר, פ"ד לו (2) 141 (1981)‏‏). |
דא עקא, בענייננו, כעולה מתלונת התובעת במשטרה נ/2, התובעת פנתה למשטרה בתלונה על התנהגות הנתבעת באירוע, לרבות השלכת מוצרים. התיאור שמסרה התובעת היה תיאור אמת. לא ניתן אפוא לדבר על זדון או העדר תום לב.
הנתבעת טענה בסיכומים, כי העילה להגשת התלונה היתה לפי עדות התובעת, הפרסומים ברשת החברתית. גם לגבי פרסומים אלה, קבעתי כי הנתבעת חרגה בשולי הפרסומים מביקורת צרכנית סבירה.

בנסיבות אלה, לא היה כל מקום לתביעה שכנגד, וניכר כי היא הוגשה רק כמשקל נגדי לתביעה העיקרית.

האירוע בסניף שופרסל

לגבי האירוע השני בסניף שופרסל, בגינו הוגשה התביעה השניה בבית משפט השלום באשדוד שאוחדה עם תביעה זו, כל טענתה של התובעת בעדותה בבית המשפט, היתה כי הנתבעת נכנסה לסופר באגרסיביות וכינתה אותה "שרמוטה" ו"זונה", הכול בגין הגשת התביעה הראשונה (ע' 5 ש' 1 – 5 לפרוט').
בניגוד לטענת התובעת בס' 9 לסיכומים, כי גם בסניף השופרסל ניסתה הנתבעת לגרום לפיטוריה, התובעת לא העידה על כך (ע' 5 ש' 1 – 5 לפרוט') ולא הובאה אף ראיה אחרת לגבי דבר מעין זה. התובעת הצהירה כי תביא לעדות את מנהלת הסניף לגבי הדברים שנאמרו לה, אולם העדה לא הובאה, ולא הובאה כל ראיה לטענה זו.

הנתבעת בעדותה, טענה כי כלל לא ידעה שהתובעת עברה לעבוד בשופרסל, וכאשר נכנסה וראתה אותה נכנסה לחרדות. היא לוותה ע"י סדרנית בקניות ותו לא.

אף כאן ניתן לפי מאזן ההסתברויות להעדיף את עדותה של התובעת, ואני מניח כי הנתבעת אכן קיללה את התובעת, אולם גידופים בלבד, כפי שהוצג לעיל, ודאי בנסיבות העניין של המקרה השני, אינם בדרך כלל בגדר לשון הרע, מה גם שאף כאן לא נטען כי מאן דהוא שמע את הגידופים ולא הובא אף עד להעיד על כך.

לפיכך יש לדחות את התביעה השניה שהוגשה באשדוד.

אשר להגשת תביעה נפרדת לבית משפט אחר - תקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט 2018, עגנו במסגרת המבוא לתקנות, את הכלל שנקבע לא אחת עוד קודם לכן במסגרת ההלכה הפסוקה, כי חובת בעלי הדין ובאי כוחם לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית, ולא לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט, ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין.
בעניין דומה של הגשת מספר תביעות נגד מספר נתבעים בעילה דומה, נקבע כי בהגשת שלוש תובענות שיש בהן שאלות מהותיות זהות של עובדה ומשפט, מדובר בהתנהלות חסרת תום לב. נפסק כי יש בכך משום חוסר תום לב קיצוני בניגוד בניגוד לחובה לניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות, המצדיק מחיקת הבקשות. אמנם מדובר היה בבקשות לאישור תובענה ייצוגית, אולם הראציונאל נכון גם לענייננו (ת"צ (מחוזי חי') 11756-12-17 ראניה תלחמי נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ (13.12.2017)‏‏ ; ר' גם ת"א (מח' ת"א) 2370/08 יוליה גליזר נ' דומקאר בע"מ (7.11.2012)).

התובעת הסבירה כי היא הגישה את התביעה השניה רק לנוכח הגשת התביעה שכנגד (ע' 5 ש' 21 לפרוט'). התובעת לא הציגה כל הסבר לכך שהגישה תביעה נפרדת, לבית משפט אחר, במסגרתו גם לא צויין כי מתנהל הליך דומה בין אותם צדדים בבית משפט אחר, ולא הובהר מדוע היה הכרח להגיש תביעה נפרדת, תחת בקשה לתקן את תביעתה המקורית.
מדובר בהתנהלות לקויה ומנוגדת לרוח התקנות.
עניין זה חייב לבוא בחשבון במסגרת ההוצאות בתיק.

סיכומו של דבר

התביעה העיקרית בגין האירוע בסניף ויקטורי באופקים – נדחית.
התביעה שכגד בגין האירוע בסניף ויקטורי באופקים ובגין התלונה למשטרה – נדחית.
התביעה המצורפת בגין האירוע מסניף השופרסל באופקים – נדחית.

נותרה רק חלק התביעה המתייחס לפרסום ברשתות החברתיות בגנות התובעת.

בקביעת גובה הפיצוי, יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים: אופייה של הפגיעה ונסיבותיה ; מעמדם של הפוגע והנפגע ; חומרת הפגיעה ; תפוצת הפרסום ; התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום (ע"א (מחוזי חי') 18100-01-09 יוסי כהן נ' חדווה יחזקאלי (14.12.2009)‏‏.
בעניין יוסי כהן הנ"ל, אישר בית המשפט המחוזי פיצוי של 5,000 ₪ בגין דברי ביקורת בוטים שהטיחה הנתבעת בעורך הדין בישיבת מועצה.
בעניין אורלי צברי (ת"א (שלום ב"ש) 2713-06 צברי אורלי נ' דקר כהן (20.11.2010), נפסק פיצוי מינורי של 3,000 ₪ בגין תליית שלטים ע"י הורים כנגד מורה, שכן נקבע כי לא נגרם נזק ממשי.
בת"א (שלום רח') 68228-05-18 ירון הופמן נ' רובי ליטאי (21.03.2020)‏‏ נפסק פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין שורה של פרסומים קשים יותר מענייננו בקבוצות ווטסאפ בקיבוץ.
בת"א (שלום ת"א) 39556-08-18 איריס ברנד נ' אהוד אירוס (05.10.2020)‏‏ נפסק פיצוי של 10,000 ₪ בגין מסרון שנשלח וכלל ביטויים קשים והטחת אשמות חמורה בעורכת דין.
בתא"מ (שלום ראשל"צ) 14403-08-16 דן ירדני נ' ניר חנן (08.04.2018)‏‏ נפסק פיצוי של 5,000 ₪ בגין מספר פרסומים במייל ובמסרונים בה כונה התובע "שקרן" ועוד.
בת"א (שלום י-ם) 35855-03-17 שמעון מאיר ביטון נ' דוד מזרחי (11.06.2018)‏‏ נפסק פיצוי של 3,000 ₪ בגין הכפשת בן משפחה בקבוצת ווטסאפ משפחתית.
בתא"מ (שלום קריות) 14987-04-17 אילן טקסירו נ' דורון ביטון (14.02.2019)‏‏ נפסק פיצוי של 5,000 ₪ בגין פרסום בקבוצת ווטסאפ כלפי בעל עסק כי הוא רמאי, נוכל וחולה.
בתא"מ (שלום ת"א) 35328-10-17 עירו מוניץ נ' זיוה שמידט (20.05.2019)‏‏ נפסק פיצוי של 8,500 ₪ בגין שני פרסומים בוטים בקבוצת ווטסאפ של בית משותף, נגד עורך דין של אחת הדיירות, בטענה כי הוא מאיים על הדיירים.
בת"א (של' חי') 50855-12-15 ויקטוריה בלו נ' שני שריון (11.11.2018), נפסק פיצוי של 9,000 ₪, בגין פרסום בקבוצת פייסבוק של אימהות של דברי הכפשה של מוכרת בחנות.
בתא"מ (שלום עכו) 7224-10-18 דניאל זכאי נ' אבירם אדרי (01.12.2019) נפסק פיצוי של 12,000 ₪ בגין כינוי התובע "נוכל" בקבוצת ווטסאפ‏‏, באופן שגרם לפגיעה קשה בפרנסתו.

מן הכלל אל הפרט
מהפסיקה דלעיל ניתן ללמוד כי לנוכח האופי הייחודי של הפרסום ברשתות החברתיות, שרוב הקוראים מייחסים לו משקל נמוך, הפיצוי ככלל הוא סביב ארבע ספרות.
בענייננו, ישנם שורה של שיקולים המחייבים הפחתה משמעותית בגובה הפיצוי מעבר לפסיקה שפורטה לעיל:

כפי שציינתי לעיל, חלק הארי מהפרסום מהווה ביקורת צרכנית שאיננה מהווה לשון הרע. הרשומה כולה היא בגדר צורך צרכני שיש להיזהר מפגיעה בו. רק שני ביטויים מינוריים המופיעים בשולי הרשומה "פני הרוע" ו"מפלצת חסרת רגש" עלולים להוות לשון הרע, ולכן על הפיצוי בגין אמירות שוליות אלה אמור להיות מצומצם למדי.

כאמור בפסיקה שפורטה לעיל, גידופים כשלעצמם בדרך כלל אינם מהווים לשון הרע. הגידופים נשוא העניין חרגו רק במעט מקללות רגילות בגינן אין עילה לפיצוי.

התובעת איננה מופיעה ברשומה בשמה המלא, אלא רק בתיאור: רווית קופאית מסניף ויקטורי. רווית הוא שם נפוץ, מה גם שבעת הפרסום כבר לא היתה התובעת קופאית בויקטורי.
התובעת העידה אמנם כי רבים באופקים ידעו על הסכסוך, אולם היא לא הביאה ולו עד אחד שקרא את הרשומה, זיהה כי מדובר בתובעת והאמירות שבשולי הרשומות שאינן בגדר ביקורת צרכנית ראויה, הביאו אותו למחשבות שליליות לגבי התובעת.

לנוכח הפסיקה שפורטה ומכלול הנסיבות המחייבות פיצוי מצומצם למדי בענייננו, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 1,000 ₪ בלבד. הסכום ישולם בתוך 30 יום.

אשר להוצאות, לנוכח הפער בין גובה הסכום הנתבע בשתי התביעות לגובה הסכום שנפסק, ולנוכח הגשת תביעה נפרדת לבית משפט אחר, פעולה המהווה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, ישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תשגר את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור בתוך 60 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, ב' אב תשפ"ג, 20 יולי 2023, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 12