ת"א 17636-11-15 ליטבאק נ' ש.י. – א.ד. תקשורת בע"מ ואח'

הליך: 17636-11-15

שם התיק: ת"א 17636-11-15 ליטבאק נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בעפולה

שופט/ת: ויסאם חיר

תאריך פסק הדין: 2020-05-04

תובעים: זוהר ליטבאק | נתבעים: ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ, שמעון וייס, יעקב שלזינגר

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בעפולה

ת"א 17636-11-15 ליטבאק נ' ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ ואח'

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט ויסאם חיר

תובע

זוהר ליטבאק

נגד

נתבעים

1. ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ

2. שמעון וייס

3. יעקב שלזינגר

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 100,000 ₪ בגין שני פרסומים של לשון הרע שפורסמו על ידי הנתבעים בשני מועדים שונים, בעיתון שבבעלותם בשם "עובדה" וכן בפייסבוק.

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

בתחילת פברואר 2014 מונה התובע כדובר עיריית עפולה, לאחר תהליך הבחירות ובחירתו של מר יצחק מירון לראשות העיר. התובע כיהן בתפקיד זה עד לחודש אוגוסט בשנת 2015. במסגרת תפקידו, היה התובע, בין היתר, מתקשר עם הנתבעים בכל הנוגע לפרסומים מטעם העירייה ואף היה מעדכן אותם בכל הקשור לעירייה.

בחודש אפריל ובחודש אוקטובר 2015 פורסמו שתי כתבות אודות התובע בעיתון בשם "עובדה" (להלן: "העיתון") ובדף הפייסבוק של העיתון. העיתון הינו עיתון מקומי המופץ חינם ומוחזק על ידי הנתבעת מספר 1, כאשר הנתבעים 2-3 כבעליה ומנהליה המורשים של הנתבעת מספר 1 וכן הנתבעים 2-3 משמשים כעורכים בעיתון.

הפרסום הראשון פורסם ביום 22.04.15 תחת הכותרת "הדובר ליטבאק פוטר", וזה תוכנו:

"ואם לא די לראש העיר בפרשה הגדול הזו, אזי השבוע החליט לסיים את קשריו עם דוברו, זוהר ליטבאק. ליטבאק, שעזר לראש העיר בתקופת מערכת הבחירות, היה מינוי צפוי, וכולם ציפו שהאיש הצעיר והדומיננטי יסייע לראש העיר בקדנציה החדשה שלו.

ליטבאק, שאיננו מנוסה בתפקיד הדוברות, החל את תפקידו בתקופה קשה לראש העיר החדש, ומייד לאחר מכן נאלץ להתמודד עם פרשת החקירות, המינויים, העתיקות ומאה ימי החסד חלפו כלא היו.

האופוזיציה הלוחמנית לא השאירה לו זמן על מנת לטפל בתדמית הישוב, והוא עלה לכותרות רק בנושאים שליליים.

היה ברור כי התדמית העירונית שנפגעה תביא את הנהלת העירייה ואת ראש העיר לנקוט בצעדים קשים.

אחד ממקורביו של ראש העיר אמור ל"עובדה": "רצינו דם חדש וצעיר שינהל את הדוברות אבל לצערנו הוא לא סיפק את הסחורה".

אחד מחבריו הקרובים של ליטבאק אמר בתגובה כי הפיטורין הם מעשה נבלה וכי העירייה עוד יצטערו על המהלך. לדבריו הדובר ליטבאק הוא אדם ישר מה שהביא אותו להיות נטע זר בעירייה". (להלן: "הפרסום הראשון").

ביום 30.10.15 פורסמה כתבה נוספת בעניינו של התובע וזה תוכנה:

"בלהט הבחירות שאחרי הבחירות ותוך גילוי זחיחות של מנצחים מונו לתפקידים אנשים שלא התאימו לתפקידם. אחד מהם היה דובר העירייה בראשית הקדנציה, זוהר ליטבאק.

הוא אומנם עשה ככל יכולתו על מנת לגונן על ראש העיר הנבחר, אבל ניכר בו שלא בא מהתחום.

לפני כמה חודשים סיים את תפקידו בקולות צורמים. היו שטענו כי ליטבאק מונה לתפקיד בעיקר בשל ייחוסו המשפחתי כחתנו של ישראל רון, פעיל ציבור ותיק ומהאנשים המקורבים שפעלו לצד מירון משך שנים" (להלן: "הפרסום השני").

התובע טען, כי הפרסומים נועדו לנקום בו וזאת מפני שבשלב מסוים החליט לצמצם את היקף הפרסומים בעיתון "עובדה". נטען, כי שתי הכתבות מהוות פרסום לשון הרע כנגדו וכן כי הפרסומים לא חוסים תחת אף אחת מההגנות שבחוק. התובע הוסיף, כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בו ומשכך יש לחייב בפיצויים מוגדלים.

מנגד, הנתבעים הכחישו את טענות התובע. נטען, כי שני הפרסומים לא מהווים פרסום לשון הרע. נהפוך הוא. המדובר בכתבות המציירות את התובע באור חיובי ומפנות את הזרקור לכישלון דווקא לגורמים אחרים שהכשילו את התובע במילוי תפקידו. לחילופין, הנתבעים טענו, כי הפרסומים חוסים תחת הגנת "אמת הפרסום" ולגבי המשפט לפיו המינוי של התובע "היה מינוי צפוי", שהופיע בפרסום הראשון, הפרסום מהווה הבעת דעה, בהתאם להוראות סעיף 15(4) לחוק.

ראיות הצדדים

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. לתצהיר צורפו מסמכים שונים.

מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של נתבע 3 בלבד. לתצהיר צורפו מסמכים שונים.

דיון והכרעה

המתווה לבדיקת תחולת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") נקבע על ידי בית המשפט העליון והוא מורכב מארבעה שלבים:

בדיקת קיום יסודות לשון הרע והפרסום.

תחולה של חסינות הפרסומים המותרים.

קיומן של ההגנות והחזקות שבחוק.

סעדים.

(ראו, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' (פורסם בנבו)).

בהתאם להוראות החוק, לצורך השלב הראשון על התובע להוכיח 2 יסודות: האחד, "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, אשר נעשה ל"אדם או יותר זולת הנפגע", כדרישת סעיף 7 לחוק, והשני, "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק.

בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עצם הפרסומים אודות התובע וכן לגבי תוכן הפרסום. המחלוקת נועצה בעניין היות הפרסומים לשון הרע, וכן בשאלת החלת הגנת "אמת בפרסום" על הנתבעים במקרה דנן. בנוסף, קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבות הנתבעים 2-3 לעצם הפרסום, בטענה כי החבות חלה אך ורק על נתבעת 1. כמו כן, הצדדים חלוקים בדעותיהם בעניין גובה הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובע. להלן אדון בסוגיות שבמחלוקת.

תחילה, לעניין חבותם של הנתבעים 2-3.

הנתבעים 2-3 טענו, כי אין לתובע עילת תביעה כנגדם, שכן, העיתון בו בוצעו פרסומים הופץ על די הנתבעת 1, התובע לא הוכיח אם מי מהנתבעים 2-3 היה אחראי לפרסום והחליט על הפרסום, כאשר הפרסומים נעשו על ידי הנתבעת 1, וכן כי התובע לא הציג עילה להרמת מסך התאגדות. יחד עם זאת, הנתבעים 2-3 מאשרים, כי שימשו כעורכים בעיתון וכי הם משמשים כבעלים וכמנהלים המורשים בנתבעת מספר 1.

התובע התייחס לטענה זו של הנתבעים בסיכומי תשובה מטעמו. התובע ציין, כי בסעיף 17 לכתב הגנה, הנתבעים הודו כי הם העורכים של העיתון ומשמשים כבעליה ומנהליה של הנתבעת 1. לפי כך מוטלת עליהם אחריות לפי סעיף 11 לחוק, וזאת בהיותם "האחראי לאמצעי התקשורת".

לפי סעיף 11 (א) לחוק, האחריות על הפרסום מוטלת גם על הנתבעים 2-3. וזה לשון הסעיף:

"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".

ראו, גם סעיף 11(ג) לחוק המגדיר את המושגים המצוינים בסעיף הקודם, בזה הלשון:

"עורך אמצעי תקשורת", בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום;

"אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם".

אם כן, בענייננו, שני הפרסומים נעשו באמצעות עיתון מקומי המוחזק ומנוהל על ידי הנתבעת 1. הנתבעים 2-3 מודים, כי הינם משמשים כבעלים וכמנהלים המורשים של הנתבעת מספר 1 וכן משמשים כעורכים בעיתון "עובדה". משכך, הינם עונים על ההגדרה שבסעיף 11 לחוק. בנוסף לכך, הנתבע מספר 3, בעצם הודה, כי הוא הביא את הדברים לפרסום. הנתבע 3 טען, כי את המידע שבבסיס הכתבה קיבל בעצמו מהתובע (ראו, נספח 15 לתצהיר הנתבע 3).

לאור האמור, החבות בגין הפרסומים חלה על שלושת הנתבעים 1-3 יחד ולחוד.

יסוד "לשון הרע"

ראשית אדגיש, כי לא מצאתי מקום לקבל את טענת התובע לפיה, עצם טענת הנתבעים כי יש אמת בפרסום כוללת בחובה הודאה, כי הפרסומים הם לשון הרע. הנתבעים טענו מפורשות, כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע ולחילופין, כי הדבר חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום".

הפרסום הראשון

התובע טען, כי בפרסום הראשון הנתבעים כתבו עליו דברי לשון הרע, כמפורט להלן:

"הדובר ליטבאק פוטר".

"היה מינוי צפוי".

"איננו מנוסה בתפקיד הדוברות".

"עלה לכותרות רק בנושאים שליליים".

"לא סיפק את הסחורה".

"אחד מחבריו הקרובים של ליטבאק אמר בתגובה, כי הפיטורין הם מעשה נבלה וכי בעירייה עוד יצטערו על המהלך".

על פי הדין, השאלה אשר יש לשאול שעה שבוחנים האם פרסום מהווה לשון הרע, אינה במובן זה שבוחנים את הפרסום בעיניו הסובייקטיביות של המפרסם או בעיני מושא הפרסום. שאלה זו היא שאלה אובייקטיבית והיא נבחנת בעיני בית המשפט. בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (כב' הש' בייניש) נפסק, כי המבחן הקובע בפסיקה למה ייחשב כהוצאת לשון הרע איננו מה הייתה כוונתו של המעוול, אלא כיצד היה האדם הסביר מפרש את דבר הפרסום. כמו כן, בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008) הדגישה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה (בסעיף 18) כי "לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו" [ההדגשה במקור – ו.ח.].

לעניין יסוד לשון הרע, הנתבעים טענו, כי אין בפרסום הראשון משום ביזוי, השפלה ופגיעה בתובע. הכתבה מציינת, כי מדובר בצעיר דומיננטי אשר ניכר היה באופיו כי יוכל לעזור לראש העיר. אכן הכתבה מציינת, כי דבר זה לא קרה וכי ראש העיר סבור, כי התובע "לא סיפק את הסחורה", אלא שהכתבה גם מספקת את הסיבה לכך, שכביכול התובע מונה בתקופה קשה של חקירות נגד ראש העיר וכך גם פעולות האופוזיציה מנעו ממנו לעסוק בעיקר, תדמיתה של העיר. הנתבעים טענו, כי מדובר בכתבה מפרגנת אשר מציגה את התובע, צעיר דומיננטי ואמביציונרי, כקורבן של הנסיבות.

לאחר עיון בפרסום הראשון, שהינו חלק מכתבה גדולה יותר הנפרסת על פני עמוד שלם (ראו, נספח ג' לתצהיר התובע), הגעתי למסקנה, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעים.

כאמור, התובע הצביע על המשפטים המפורטים לעיל מתוך הפרסום הראשון מהם, לטענתו, נגזרים דברי לשון הרע. ככלל, אם בוחנים כל אחד מהמשפטים, המפורטים בסעיפים א-ו' לעיל, בפני עצמו מגיעים למסקנה, כי למעט סעיפים ב, ג, ו- ה, יתר המשפטים אינם מהווים לשון הרע לכשעצמם ואין בהם כדי להביא להשפלה או לביזוי של התובע, על אף שניתן לטעון להיותם בעלי משמעות כפולה.

עיון בפרסום בכללותו מביא למסקנה, כי אדם סביר המעיין בכתבה מקבל את הרושם, כי התובע מונה לתפקיד אף שלא היה מתאים ומוכשר לכך. התובע נכשל בתפקידו ועקב כך הוא פוטר. אין ספק, כי ייחוס כישלון מקצועי לאדם לאחר שהתקבל לתפקיד שלא כדין וללא הכשרה מתאימה ובפועל לא עמד בציפיות שהממונים עליו תלו בו, עונה על הגדרת פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק.

הצדדים התייחסו לכל אחד מהרכיבים שבפרסום הראשון כמפורט בסעיפים א-ו לעיל. חלק מהמשפטים שהצדדים התייחסו אליהם יכולים להיחשב דו-משמעיים. בהכרעה אם פרסום מהווה פרסום לשון הרע יש מקום להתייחס למכלול הפרסום ולהקשר הדברים.

גם אם הייתי מוכן לאמץ את טענת הנתבעים לפיה הקורא הסביר יתרשם מהפרסום הראשון, כי הביקורת איננה מכוונת כלפי התובע אלא היא ממוקדת בגורמים אשר הכשילו אותו בתפקידו, עדיין לא ניתן להתעלם מהרושם הנוסף שעולה מהפרסום ולפיו התובע ועל אף הציפיות ממנו לא הצליח לבצע את המוטל עליו ולממש את הציפיות ממנו. הביטויים "לא סיפק את הסחורה" ו- "היה מינוי צפוי" על אף ש"איננו מנוסה בתפקיד הדוברות" הינם ביטויים שיש בהם להטיל דופי בתובע, בכישוריו ובמקצועיותו.

משמצאנו, כי הפרסום הראשון בכללותו עונה על ההגדרה של פרסום לשון הרע, להלן אבחן את טענת הנתבעים לתחולת ההגנות שבחוק.

הנתבעים טענו, כי הפרסום שנעשה על ידם חוסה תחת ההגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק, שעניינה "אמת הפרסום" ולעניין המשפט לפיו המינוי של התובע "היה מינוי צפוי" נטען להגנה המעוגנת בסעיף 15(4) לחוק.

סעיף 14 לחוק קובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

סעיף 15(4) לחוק קובע, כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

....

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

היסוד הראשון הנדרש בהגנת "אמת הפרסום" הוא שהדבר שפורסם היה אמת. מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (ראו, ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843). המבחן בעזרתו מכריע ביהמ"ש לקיום יסוד זה הינו המבחן האובייקטיבי.

היסוד השני בהגנת אמת הפרסום הינו קיומו של "עניין ציבורי". ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד זה מוכרעת על ידי בית המשפט באיזון בין אינטרסים מתנגשים: האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים אודותיו לבין האינטרס שבחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. הנטל להוכיח התקיימותם של שני התנאים לעיל מוטל על הנתבע (ראו, רע"א 6517/98 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (6.12.1198)).

יישום המבחנים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בפסיקתו ושילובם בראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט מוביל למסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן ביחס למשפטים אשר מהווים לשון הרע בפרסום הראשון, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את אמיתות תכנם. כך, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי המינוי של התובע היה צפוי (לא הובאה שום אסמכתא או ראיה בהקשר זה), כי התובע אינו מנוסה בתפקיד הדוברות או כי התובע לא סיפק את הסחורה.

במסגרת הראיות שהוצגו בפניי הוכח, כי התובע פוטר. מההודעות נספח 15 לתצהיר הנתבע עולה, כי התובע עצמו עדכן את הנתבע 3 כי הוא פוטר. התובע לא הכחיש את העובדה, כי פוטר מהעירייה.

הנתבעים הציגו חילופי הודעות בין הנתבע 3 לבין התובע מהן ניתן להיווכח, כי התובע נהג לעדכן את הנתבעים על דברים הנוגעים אליו באופן כללי.

מההודעות שצורפו כנספח 15 לתצהיר הנתבע 3 עולה, כי אכן בחודש 4/2015 כבר פוטר התובע באופן לא רשמי. בחקירתו, התובע אישר, כי עוד לפני שפוטר הוא הועבר למשרד אחר בקמת הקרקע. התובע אישר, כי "כל ממשקי העבודה שלי ידעו איפה אני יושב ומה נסיבות שהובילו לשינויי המשרדים" (פרוטוקול, עמוד 12, שורה 18).

אכן, הכתבה הראשונה, שפורסמה ביום 22.4.15, פורסמה לפני שנערך לתובע שימוע פורמלי. אלא, שלא ניתן להתעלם מן העובדה, כי פרסום הכתבה הראשונה היה לאחר שהתובע כבר הועבר ממשרדו הסמוך לראש העיר ולאחר שסגן ראש העיר הודיע לו, כי הוא מפוטר (ראו, פרוטוקול, עמוד 13, שורות 1-3). משמע, במועד פרסום הכתבה הראשונה כבר נמסרה לתובע הודעה על פיטורין וזו נמסרה מפי גורם שלא ניתן להתעלם ממעמדו בעירייה (סגן ראש העיר). העובדה, כי בפועל נדרש לבצע פעולות נוספות ולהשלים את הליך הפיטורין באופן פורמלי, אינה הופכת את הפרסום לפרסום שאינו אמת ואין בה כדי לשלול את הגנת "אמת הפרסום" (בהקשר זה ראו, הסיפא לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). בנוסף, הנתבע העיד, כי התובע סיפר לו על פיטוריו הצפויים ועל סיבת הפיטורים לפיה לכאורה לא ביצע את עבודתו כראוי ואף הדליף מידע לתקשורת. התובע אישר זאת בחקירתו (עמוד 18, שורות 24-26).

לאור האמור, הדיווח שהתובע פוטר אין בה כשלעצמה משום פרסום לשון הרע. אלא, שכאשר משפט זה מתחבר לדיווחים הנוספים שבכתבה, לדוגמא שהתובע מונה על אף חוסר ניסיונו וכי הוא לא סיפק את הסחורה, הפרסום בכללותו מהווה פרסום לשון הרע. בהינתן זאת, בנוגע למשפט זה אמיתות הפרסום הוכחה. לעניין היסוד השני להגנת "אמת הפרסום, שעניינו קיומו של עניין ציבורי, הצדדים לא הציגו עמדות הפוכות. אני בדעה, כי פרסום כאמור בעיתון מקומי המשרת את תושבי האזור ובשים לב להלך הרוח ששרר אותה עת בכל הנוגע להתנהלות העירייה והעומד בראשה, קיים עניין ציבורי בפרסום משפט זה.

לעניין הטענה, כי "המינוי היה צפוי", הנתבעים טענו, כי מדובר בהבעת דעה או הלך רוח של הכותב, אשר לדידו היה זה מינוי צפוי. נטען, כי התובע היה פעיל בולט בסיעתו של ראש העיר הנבחר והיה מקורב לראש העיר. הוא אף הוצב במקום ה- 11 בסיעתו של ראש העיר הנבחר. עוד נטען, כי במערכת הבחירות הופיע התובע כחלק מ"הנבחרת שתחזיר את התנופה לעפולה". כמו כן, נטען, כי התובע התקבל לעבוד כעוזרו של ראש העיר, אף זאת ללא מכרז כלשהו, עוד לפני שמונה כדובר העירייה. משכך, נטען כי הלך רוחו של הכתב, לפיה המינוי היה צפוי, בהחלט סביר בנסיבות. אין בידי לקבל טענות אלו. הדברים שנכתבו בכתבה לא נכתבו כהלך רוח או כדעה של הכתב. המשפט "היה מינוי צפוי" נכתב כעובדה מוגמרת ולא הוכח, כי אכן הדבר היה צפוי. לא בכדי הועלתה ההגנה של הבעת דעה רק ביחס למשפט זה.

לעניין היות הפרסום לשון הרע אציין, כי אמירה לפיה מינויו של בעל תפקיד מקצועי הינו מינוי צפוי כאשר הרושם המתקבל מהכתבה הינו כי המינוי הינו צפוי בשל קשר כזה או אחר עם הגורם הממנה וכי בפועל בעל התפקיד שמונה אינו מתאים ואין לו את הניסיון הדרוש, הינה אמירה המהווה פרסום לשון הרע, שכן אמירה כזו עלולה הן להשפיל אדם בעיני הבריות והן עלולה לפגוע במשרתו במשלח ידו או במקצועו.

כך גם לעניין האמירה, כי התובע אינו מנוסה בתפקיד הדוברות. בנוסף לכך, לעניין אמירה זו, הנטל להוכיח את אמיתותה מוטל על הנתבעים. על כן, לא ברור טענות הנתבעים שהתובע לא הוכיח ניסיון בדוברות ולא הציג הודעות שהוציא לעיתונות בתפקידיו הקודמים. בנוסף, הנתבע 3 צירף לתצהירו חלק מדו"ח מבקר המדינה המתייחס למשרת דובר העירייה. אלא, שהדבר עומד בניגוד לסעיף 30 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח- 1958 [נוסח משולב].

לעניין הטענה, כי התובע לא סיפק את הסחורה, אכן בכתבה צוין, כי מדובר באמירה של אחד ממקורבי ראש העיר. אלא, שלצורך הוכחת הגנת "אמת הפרסום" אין די בכך שהנתבע 3 יציין את שמו של אותו מקורב במסגרת חקירתו הנגדית. נדרש, להוכיח את העובדה, כי המשפט נאמר על ידי אותו מקורב, באחת הדרכים המקובלות להוכחת עובדה במשפט אזרחי, ובכלל זה לזמן את אותו מקורב למתן עדות או להציג ראיה אחרת בכתב. הטענה, כי בפועל התובע פוטר מהעירייה ומכך נגזרת המסקנה, כי הלך רוחו של ראש העיר היה שהתובע לא מספק את הסחורה, הינה בגדר עדות סברה באופן מובהק.

לעניין האמירה, כי מעשה הפיטורין הינו מעשה נבלה וכי העירייה עוד תתחרט על זה, אציין, כי הנתבע 3 העיד, כי הדברים נאמרו לו על ידי התובע עצמו וכי זו פרקטיקה מקובלת בתחום. התובע לא סתר את עדותו של הנתבע 3 בהקשר זה.

התובע טען, כי בפרסום הראשון הנתבעים הפכו מעיתונאים המדווחים על התרחשות אירועים לעיתונאים היוצרים מציאות חדשה. נטען, כי הנתבעים קיבעו מהלך לפיטורי התובע בתודעה הציבורית וגרמו לאנשים להתנהג לפיו עד שהוא התקיים בפועל.

לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק, לא עלה בידי התובע להוכיח טענה זו. לא הוצגה כל ראיה או עדות המלמדים, כי הגורם המוסמך שקיבל את ההחלטה לפטר את התובע פעל או הושפע מהפרסום של הנתבעים. כמו כן, כפי שצוין לעיל, במועד פרסום הכתבה הראשונה, התובע כבר קיבל הודעה לא רשמית בדבר פיטוריו מפי סגן ראש העיר.

התובע טען, כי שתי הכתבות פורסמו ללא קבלת תגובתו. מנגד, הנתבע 3 טען, כי לא מצא לנכון לבקש את תגובתו של התובע בשל העובדה כי המידע שבבסיס הכתבה נמסר לו על ידי התובע עצמו. אין בידי לקבל טענה זו. מהעדויות בתיק עולה, כי התובע נהג לעדכן את הנתבעים 2-3 בענייניו האישיים, בשים לב לקשר שנוצר ביניהם במהלך העבודה. לא הוכח על ידי הנתבעים, כי הדברים שנאמרו לנתבע 3 נאמרו לצורך פרסומם ברבים או כי התובע ידע כי הדברים שהוא מוסר לנתבע 3 ישמשו כנגדו והמידע אותו מסר לנתבע 3 ימצא את דרכו לדפי העיתון. בנוסף לכך, גם אם הייתי מוכן לקבל את הטענה, כי המידע נמסר לנתבע 3 על ידי התובע עצמו, עדיין יש משמעות לכך שהדברים מוצאים את דרכם לעיתון, יש משמעות לאופן הצגת הדברים בכתבה ויש משמעות להקשר הדברים. משכך, אין בטענת הנתבע 3 כאמור לעיל כדי לפטור אותו מן החובה לבקש את תגובת מושא הפרסום טרם ביצוע הפרסום.

הפרסום השני

ביחס לפרסום השני מיום 30.10.15, טען התובע לפרסום לשון הרע, בדברים הבאים:

ניכר בתובע שלא בא "מהתחום".

לפני כמה חודשים סיים את תפקידו בקולות צורמים.

היו שטענו כי ליטבאק מונה לתפקיד בעיקר בשל ייחוסו המשפחתי כחתנו של ישראל רון פעיל ציבור ותיק ומהאנשים המקורבים שפעלו לצד מירון משך שנים.

התובע טען, כי בפרסום האמור הנתבעים חזרו באופן מגמתי על הטענה, כי הוא לא בא מהתחום והעצימו את הטענות נגדו על ידי האמירה כי זכה לקבל את תפקידו בשל קשריו המשפחתיים ולא בשל כישוריו המקצועיים. התובע טען עוד, כי פרסום זה בא לנקום בו על רקע פועלו המקצועי מול הנתבעים וכי בפרסום זה הנתבעים שמו לעצמם מטרה לחסל אותו מקצועית ולהבטיח כי לא יזכה שוב בכל תפקיד של דובר רשות באזור. בנוסף נטען, כי גם במקרה זה הנתבעים נמנעו מלבקש תגובתו ולפרסם אותה בהתאם.

הנתבעים טענו, כי הפרסום השני איננו מהווה לשון הרע ולכל היותר מדובר בפרסום המציג באור שלילי את העירייה והיושב בראשה, אשר פעלו למינוי אנשים לתפקידים שאינם תואמים את כישוריהם, אך בשל קרבתם אישית אליהם, ואין בו כדי לבזות ולהשפיל את התובע.

לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הפרסום השני מהווה פרסום לשון הרע נגד התובע. גם אם יש בכתבה להציג את העירייה ומי מטעמיה באור שלילי, עדיין הטענה, כי התובע מונה לתפקיד בשל קרבה משפחתית בעודו חסר כישורים נדרשים למילוי התפקיד נאמרה במפורש והיא עונה על ההגדרה של לשון הרע, כהגדרתה בחוק. המשפטים הנוספים שנכתבו באותו הפרסום, בדבר אי התאמת התובע לתפקיד דובר העירייה וסיום תפקידו בקולות צורמים, מוסיפים לרושם השלילי.

משקבעתי, כי המדובר בפרסום המהווה לשון הרע, להלן אבחן את טענת הנתבעים לתחולת הגנת "אמת הפרסום". במסגרת זו, על הנתבעים להוכיח, כי תוכן הפרסום השני הינו אמת. כך, על הנתבעים להוכיח אמת בפרסום, בין היתר, לגבי הטענה בדבר מינוי התובע לתפקיד דובר העירייה בעקבות קרבה משפחתית לחמו. מעיון במכלול הראיות שהוגשו לתיק עולה, כי הנתבעים לא הוכיחו את אמיתות הדברים, כנדרש בדין.

אכן, במסגרת הפרסום השני האמירה בעניין מינוי התובע לתפקיד עקב הקרבה המשפחתית הובאה, כביכול, מפיו של אחר, המקורב לראש העיר. אלא, שאותו מקורב לא זומן למתן עדות ולא הובאה כל ראיה להוכחת האמירה מלבד עדותו של הנתבע. לצורך הוכחת הגנת "אמת הפרסום" נדרש להוכיח את תוכן הפרסום. הנתבעים לא יכולים לצאת ידי חובתם רק על ידי ציון שמו של אותו מקור (מקורב לראש העיר), שכביכול אמר את הדברים, במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע מספר 3 (זאת להבדיל, לדוגמא, מהגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק). יפים בהקשר דבריו של המלומד א' שנהר, לשון הרע, 1997, בעמ' 218, שם הוא מסביר כי:

"פרסום עשוי להביא דברי לשון הרע כציטוט של אדם אחר. הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת 'אמת דיברתי' באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אכן אמר את הדברים. הסיבה לכך היא שהאדם הסביר יסיק לרוב מפרסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר, כי דברי ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם – שהרי ההנחה המקובלת היא ש'אין עשן בלי אש' ושאדם לא יחזור על השמצות שהשמיע אדם אחר אם לא יאמין שיש ממש באותן השמצות. לפיכך מפרסם של פרסום חוזר כזה יהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר".

זאת ועוד. לא רק שאין די בעצם איזכור שמו של אותו מקור במסגרת החקירה נגדית, אלא שבהקשר זה עדותו של הנתבע 3 הינה עדות יחידה של בעל דין שלא נתמכה בכל ראיה או אסמכתא אחרת.

הסעד – שיעור הפיצוי

התובע טען, כי מטרת הפרסומים הייתה לפגוע בו כתוצאה מהחלטתו כדובר העירייה לצמצם את הפרסומים של העירייה בעיתון שבבעלותם. כמו כן, התובע טען, כי מדובר בשני פרסומים מכפישים שבוצעו בשני מועדים שונים, באמצעות עיתון בעל תפוצה רחבה, כ- 35 אלף עותקים, וכן בדף הפייסבוק של העיתון, כאשר העיתון מופץ במקום מגוריו ומקום עבודתו. לאור זאת, התובע עתר לפיצוי בסך של 100,000 ₪. התובע טען עוד, כי על אף שמדובר בתביעה ללא הוכחת נזק, נגרמו לו נזקים רבים בעקבות שני הפרסומים ובכלל זה פגיעה כלכלית ותעסוקתית, סבל, פגיעה בשם ובמוניטין, הכפשות ברחוב ומתח בבית.

מנגד, הנתבעים ביקשו להתחשב בכך שכל הפרסומים נעשו במטרה להביא לידיעת תושבי העיר עפולה את השערוריות המתרחשות בעירייה, את המינויים הלא ראויים, את הפיטורים הלא ראויים ואת המניעים הלא ראויים לכל פעולות העירייה. הנתבעים הוסיפו, כי לא כעס ולא נקמנות הניעו אותם אלא רצונם לבער את השחיתות בעיר עפולה.

חשוב לציין, כי מהעדויות בתיק דנן, איני סבור כי הפרסומים נעשו בכוונת זדון. כבר נפסק, כי "הכוונה לפגוע – משמעותה כוונה ברמה הגבוהה העולה עד כדי כוונה זדונית, בדומה לכוונה הפלילית, שאחרת כל פרסום שיש בו לשון הרע ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. כך קבעה הפסיקה, כי נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" (ראו, ת"א 6296-05-08 לוביאניקר נ' עמיתי ואח' (2.7.15) וכן רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13)). בניגוד לטענת התובע, מעיון בתXXXX לבין הגב' שרה אהרוני, שצורפו לתצהיר הנתבע 3, לא מתגלה כוונה לפגוע בתובע, אלא הבעת מחאה רגילה עקב צמצום פרסומים בעיתון הנתבעים מצד התובע.

עוד אציין, כי בפועל, לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים שנטענו על ידו. התובע לא הביא כל עדות או ראיה לפגיעה כלכלית או תעסוקתית בעקבות הפרסומים או להכפשות ברחוב.

בענייננו, מדובר בכתבות שפורסמו בעיתון מקומי בעל תפוצה רחבה וכן פרסום במרשתת, באמצעות עמוד הפייסבוק של העיתון. המדובר בשני פרסומים בשני מועדים שונים, הכוללים טענות קשות בנוגע לאופן קבלת התובע לתפקיד. עוד נטען, כי התובע נכשל במילוי תפקידו ובעקבות כך פוטר. הנתבעים לא ביקשו את תגובתו של התובע לשני הפרסומים. מהעדויות בתיק עלה, כי לצורך הכתבה הנתבעים עשו שימוש במידע שנמסר להם על ידי התובע באופן וולונטרי. לא הוכח, כי התובע ידע שהנתבע 3 יעשה שימוש במידע האמור. כמו כן, הנתבעים הסתמכו על מקור, שכביכול מקורב לראש העיר, מבלי שנעשו בדיקות נוספות ומבלי שננקטו אמצעי זהירות נוספים לצורך אימות המידע ובדיקת תוכנו. כמו כן, העיתון הופץ במקום מגוריו ובמקום עבודתו של התובע ובשלב זה אף שהעיתון נסגר, הפרסומים עדיין קיימים בעמוד הפייסבוק של העיתון. מנגד, שני הפרסומים נעשו במטרה להביא לידיעת תושבי העיר עפולה את המתרחשות בעירייה. לא הוכחה כוונה לפגוע בתובע.

בשקלול מכלול השיקולים כמפורט לעיל ובשים לב כי המדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין ראוי להעמיד את סכום הפיצוי לתובע על סך כולל של 25,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 25,000 ₪.

כמו כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ובכלל זה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪ וכן החזר האגרה ששולמה על ידי התובע, בצירוף הצמדה מיום התשלום בפועל ועד למועד פסק הדין.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר העתק פסק דין לבאי כוח הצדדים.

זכות ערעור כחוק

ניתנה היום, י' אייר תש"פ, 04 מאי 2020, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 13