הליך: 17699-07-17
שם התיק: תא"מ 17699-07-17 בוירסקי נ' יסקרוביץ ואח'
בית המשפט: בית משפט השלום בקריות
שופט/ת: בכירה יונת הברפלד-אברהם
תאריך פסק הדין: 2020-08-23
התובע: עו"ד איתן בוירסקי | הנתבעים: פולינה יסקרוביץ, ועד צבר לעסקים
ייצוג תובעים: עו״ד איתן בוירסקי - ת.ז. XXXX
בית משפט השלום בקריות
תא"מ 17699-07-17 בוירסקי נ' יסקרוביץ ואח'
תיק חיצוני:
בפני כבוד הרשמת בכירה יונת הברפלד-אברהם
התובע
עו"ד איתן בוירסקי - ת.ז. XXXX
נגד
הנתבעים
.1 פולינה יסקרוביץ - ת.ז. XXXX
.2 ועד צבר לעסקים
פסק דין
התובע הינו עורך דין, אשר שוכר נכס בבניין הנמצא בקרית ביאליק. את תביעתו הגיש התובע כנגד הנתבעים מכח היותם ועד הבניין בו נמצא הנכס.
תחילתה של התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, אז הגיש התובע תביעה ע"ס של 5,000 ₪, בגין אירוע שארע ביום 18/5/17, שכלל ניסיון להתקנת שלט מטעמו. בשלב מאוחר יותר ביקש התובע לתקן את כתב התביעה לתביעה ע"ס של 25,000 ₪, זאת בגין אירוע אחר מיום 24/9/17, שכלל התקנת מצלמות בשירותי הגברים בבניין וכן טענה לגבי הוצאת לשון הרע כנגד התובע.
ביום 9/7/18 התקיים דיון בבית המשפט לתביעות קטנות, בנוכחות בעלי הדין. במהלך הדיון, והיות ועלה הצורך להביא עדים רלוונטיים למחלוקות, כגון מי שהתקין את השלט ומי שנכח בעת שלטענת התובע הואשם בגניבת מפתח, הועבר התיק מבית המשפט לתביעות קטנות לבית משפט השלום והתיק נשמע בסדר דין מהיר.
לאחר שהועבר התיק, ביקש התובע לתקן את כתב התביעה פעם נוספת והגדיל את סכום התביעה לסך של 50,000 ₪. זוהי התביעה העומדת לפני כעת.
לטענת התובע, כל ההחלטות בבניין מתקבלות באמצעות הנתבעת מס' 1 ולא נערכה אסיפת דיירים, לפחות משנת 2011, אז החל התובע לשכור את הבניין.
התובע תובע נזקים בגין 3 אירועים.
האירוע הראשון מתייחס לרצונו להחליף את השלט שהיה תלוי על הקיר החיצוני של הבניין. התובע טען כי קודם להתקנת השלט פנה לנציגי הועד ולהם לא היתה התנגדות להחלפת השלט אולם כאשר הגיעו המתקינים להתקין את השלט ביום 18/5/17, לא הסכימה הנתבעת מס' 1 למסור לו את מפתחות הגג לצורך ההתקנה. רק כאשר ביקש התובע להתקין את השלט בפועל, באותו יום, נאמר לו על ידי הנתבעת מס' 1 כי יש להגיש מכתב בקשה ולערוך ישיבת ועד , זאת למרות שבכל אותן הפעמים הקודמות בהן החליף את השלטים (3 פעמים), לא נאמר לו דבר דומה.
לאור סירובה של הנתבעת לאפשר לו להתקין את השלט , הזמין התובע מנוף והתקין את השלט שלא דרך הגג. התובע תובע את עלות המנוף, החזרת השלט למחסן המוביל לאחר שהנתבעת לא הסכימה למסור לו את מפתחות הגג ועוגמת נפש. סה"כ תובע התובע בגין חלק זה, 5,000 ₪.
האירוע השני מתייחס לכך כי הנתבעים התקינו מצלמות בתאי השירותים המשותפים של הגברים, מה שגורם לפגיעה בפרטיות ולעוגמת נפש. לפיכך ביקש התובע לתבוע 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק.
האירוע השלישי אליו מתייחס התובע הינו פגיעה בהתאם לחוק לשון הרע היות ולטענתו הנתבעת מס' 1 האשימה אותו כי הוא גנב מפתח לאזני המזכירות במשרדה.
לטענת הנתבעים, התובע לא הוכיח שום נזק שנגרם לו . לעניין המצלמות נטען כי אלו לא עובדות וממילא הופנו כלפי הכיורים ולשירותים עצמם יש דלתות. מטרת הצבתם היתה למנוע לכלוך בשירותים, שנגרם על ידי האנשים והמטרה הושגה. לעניין לשון הרע נטען כי בכתב התביעה המתוקן הראשון טען התובע כי הנתבעת האשימה אותו כי "לקח" את המפתח ולא "גנב" מה שמלמד שהתובע מחפש סיבות להתעשר ע"ח הועד. לעניין השלט נטען כי במקום בעלי עסק נוספים ולכן יש מקום לחלק את התקנת השלטים לטובת כלל העסקים כך שנקבע בהחלטת הועד כי כל השלטים יהיו בגודל זהה , ההחלטה צורפה לכתב ההגנה. התובע לא עדכן את הועד כי בדעתו להחליף את השלט לשלט גדול יותר אלא רק להחליף מדבקה כפי שעשה בפעמים הקודמות. כאשר הגיע עם השלט ביום 18/5/17 התברר כי השלט גדול יותר מהשלט הקודם, למרות שלא ניתן לכך אישור הועד ולכן היה זה תפקידו של הועד למנוע מהתובע לעשות כן. למרות זאת, ובניגוד להחלטת הועד, הגיע התובע ביום שבת עם מנוף והחליף את השלט ללא קבלת אישור.
לאחר שהועבר התיק לבית משפט השלום, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהיר מתקין השלט. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה, תצהיר מתקין המצלמות ותצהיר יוליה שבצוב, עובדת במשרדה של הנתבעת מס' 1.
ישיבת הוכחות נקבעה ליום 4/8/20, אז העידו בעלי הדין בלבד. המוביל מטעם התובע לא הגיע למתן עדות והתובע גם ויתר על חקירתה של יוליה שבצוב. מטעם הנתבעת לא הגיע מתקין המצלמות.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, בדיונים שהתקיימו, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
השלט:
גם אם הייתי מקבלת את טענת התובע כי התנהלות הנתבעים לא היתה כשורה וכי לא היה מקום שלא לאפשר לתובע גישה לגג לצורך החלפת השלט, ואינני מקבלת טענה זו, גם אז לא היה מקום לקבל את דרישת התובע לתשלום הסך של 5,000 ₪ עבור חלק זה של תביעתו והיות והתובע יצר במו ידיו את הנזקים להם הוא טוען.
כאשר הגיע המתקין מטעמו של התובע , ביום 18/5/17, ביקש להתקין את השלט החדש וסורב, היה מקום כי במקום להחזיר את השלט חזרה, זה יונח במשרדו של התובע עד אשר יברר התובע אל מול נציגי הועד, מדוע החלפת השלט אינה מאושרת. במקום זה, התובע הגדיל את הוצאותיו שלא לצורך, החזיר את השלט, והביא מנוף, ביום שבת, כדי להתקין את השלט, ביודעו כי הועד לא מאשר זאת.
לאחר ששמעתי את עדותו של התובע, שאישר כי קודם להחלפת השלט קיבל את אישורה של הנתבעת כמו גם את אישורם של חברי ועד אחרים, אין זה ברור מדוע כאשר לא קיבל את מפתח הגג ביום 18/5/17, לא פנה מידית למי מחברי הועד שאישר לו את התקנת שלט, אם לא לכולם, על מנת לברר מדוע החלפת השלט אינה מאושרת . בעניין זה ראו עדותו של התובע בעמוד 10 שורות 3-5, בדבר הסכמת חברי הועד להתקנת השלט וכן את עדותו בעמוד 12 שורות 6-8 לעניין אי פנייתו לשאר חברי הועד.
התובע אישר כי לא נאסר עליו באופן גורף להתקין את השלט אלא דרשו ממנו כי השלט יהיה בהתאם להחלטת הועד (עמוד 11 שורות 30-34, עמוד 12 שורות 12-13) . הוא גם אישר, כי בניגוד לפעמים קודמות בהן החליף רק מדבקה, הפעם השלט היה גדול יותר (עמוד 12 שורה ,28,26,31-32) . למרות שבאותה פעם, השלט אותו ביקש התובע להתקין היה גדול יותר, הוא הודה כי לא עדכן את הנתבעת בכך, אלא אמר לה שהשלט יהיה פחות או יותר באותו גודל (עמוד 13 שורה 12). מה שהתברר מעדותו של התובע כי בניגוד לפעמים קודמות בהן החליף את השלט (למעשה רק את המדבקה), ולא ערך שינוי בגודלו של השלט, הפעם שינה את גודלו של השלט ולא טרח להודיע על כך לנתבעים ולקבל את אישורם.
התובע, כאזרח וכעו"ד, בוודאי יודע כי הינו כפוף לכללי הבניין בו הוא שוכר משרד ולכן היה עליו לעדכן את הועד כי הפעם ברצונו לשנות את גודל השלט, אז היה מקבל אישור או מסורב. אולם התובע בחר שלא לעדכן את הועד ולכן כאשר גילתה זאת הנתבעת, אסרה על התובע להחליף שלט לשלט גדול יותר, זאת בהתאם לסמכותה על פי החלטת הועד שצורפה לכתב ההגנה. טענת התובע כי לא ידע על ההחלטה אינה רלוונטית היות ולו היה דואג לעדכן את הועד מה בדיוק הוא מבקש לעשות, היה מעודכן בדבר ההחלטה . התובע הוא זה שבחר שלא לעדכן את הועד כי הוא מתכוון לשנות את גודל השלט ולכן אין לו אלא להלין על עצמו , בכך שכאשר גילה זאת הועד, מנע ממנו את התקנת השלט.
כאן המקום לציין כי איני מקבלת את טענת התובע בדבר העדר סמכותה של הנתבעת מס' 1 לפעול כוועד הבניין. התובע שוכר את הנכס משנת 201, בכל אותן שנים, מאז ועד היום, הנתבעת שימשה כנציגת הועד, הדבר היה ידוע לכל הדיירים ובעיקר לתובע, שייצג את הועד כעורך דינו, כאשר אשת הקשר שלו, כב"כ הועד, היתה הנתבעת. התובע לא הביא ולו עד אחד מבין בעלי הנכסים בבניין שיכחיש כי הנתבעת הינה נציגת הועד, כאשר מנגד, הוא ייצג את הועד וקיבל את הנחיותיו, כמייצג, מהנתבעת , כך שגם הוא ידע כי היא נציגת הועד.
כפי שציינתי בתחילת חלק זה, גם אם הייתי סבורה כי לא נפל דופי בהתנהלות התובע, עדיין לא היה מקום לפסוק לתובע את הפיצוי לו הוא עותר. באותו רגע בו אסר הועד על התובע להתקין את השלט היו בפני התובע מספר אפשרויות לפעול, במקום הדרך בה פעל, בה התקין את השלט ביום שבת, בניגוד להוראת הועד ותוך הגדלת נזקיו אותם הוא תובע כעת:
התובע יכול היה כבר באותו רגע להגיש בקשה לאשר את התקנת השלט בהתאם לנהלי הועד ולהמתין לקבלת אישור מתאים, יתכן כי זה היה מתקבל אפילו מידית. הוא גם יכול היה להתאים את השלט לגודל הקודם, אם לא היה מקבל את אישור הועד לגודל החדש, כך שעלות המנוף היתה נחסכת לו ובטח עוגמת הנפש אותה הוא תובע. במקום להקטין את נזקיו ולפעול בהתאם לנהלי הועד, קרי לעתור לקבלת אישור מתאים להתקנת השלט בגודל המבוקש, בחר התובע לפעול בניגוד להנחיה המפורשת ולהתקין את השלט ביום שבת, כאשר המשרדים אינם פעילים כך שלא ניתן לעצור אותו מלהתקין את השלט.
התובע פעל בניגוד להנחיות הועד, לא גילה לוועד איזה שלט ברצונו להתקין וכעת הוא מלין על כך התנהלותו גרמה לו לנזקים.
לו היה התובע פונה לוועד קודם להכנת השלט, מעדכן אותם באיזה גודל מבוקש להכין את השלט, מקבל את אישורם, או את סירובם, ומעבר לכך, לו לאחר שסורבה בקשתו לקבל את מפתח הגג לאור גודל השלט, היה פונה לקבלת אישור להתקנת השלט בגודל בו הוכן השלט, נזקיו היו נמנעים וכן הגשת תביעה זו, שכזכור הוגשה בתחילה רק עבור התקנת השלט.
כל הצדדים אישרו כי קודם למקרה זו לא היתה כל בעיה בהתקנת שלטיו של התובע, שכבר החליף את השלטים מספר פעמים, מה שמדגיש ביתר שאת כי הועד לא מנע מהתובע באופן שרירותי את התקנת השלט, מסיבה שאינה עניינית, אלא בניגוד לפעמים קודמות, הפעם ביקש התובע להתקין שלט גדול יותר והועד, שעליו לראות את טובת שאר הדיירים וזכויותיהם, מנע זאת מנימוקים עניינים . התובע הציג מצג, בכתב התביעה, כאילו בפעמים הקודמות הוחלף השלט ללא כל בעיה וכי לא היה מודע לפרוצדורה בדבר אישור השלט, אולם בעדותו התגלה כי פשוט לא עדכן את הועד ברצונו להחליף את השלט לשלט גדול יותר, כך שהוא זה שנהג שאופן שונה מבעבר והסיבה כי לא עודכן בפרוצדורה היה פשוט משום שלא עדכן את הועד מה ברצונו לעשות.
לאור האמור לעיל, דין חלק זה של התביעה להידחות גם היות והתובע לא קיבל אישור להתקנת השלט, מראש וגם היות ולא רק שלא עשה דבר להקטנת נזקיו אלא אף הגדילם.
לשון הרע:
התובע לא הרים את הנטל הנדרש ממנו ולא הוכיח כי אכן נאמר לו כי הוא גנב את המפתח.
בכתב התביעה המתוקן הראשון (זה שהוגש ביום 22/10/17) , טען התובע, בסעיף 24, כי נאמר לו על ידי הנתבעת כי המפתח לגג חסר וכנראה התובע לקח אותו. כתב התביעה המתוקן הוגש כחודשיים לאחר המקרה הנטען. גרסה זו התפתחה והשתנתה בכתב התביעה המתוקן השני, שהוגש ביום 18/7/18, שם כבר הוסיף התובע משפט נוסף אותו טען כי הנתבעת אמרה "אתה גנבת". לטענת התובע בעדותו בבית המשפט, מדובר בטעות סופר . אינני מקבלת טענה זו.
משפט שאומר אדם לחברו "אתה כנראה לקחת אותו" אינו מהווה לשון הרע. אין בו שום פגיעה , או השפלה או ביזוי. לעומת זאת, טענה כנגד אדם, עורך דין, כי הוא גנב, יכולה בהחלט להוות לשון הרע. השמטת המשפט כי הנתבעת אמרה לתובע שהוא גנב מכתב התביעה המתוקן הראשון, שהוגש רק חודשיים לאחר המקרה , יכולה ללמד כי המשפט כלל לא נאמר. מדובר בהאשמה שלאור התביעות שהוגשו בתיק, אמורה להיות חרוטה היטב בזיכרונו של התובע ולכן אינני מקבלת את טענתו כי מדובר בטעות סופר, אלא כי המילה לא נאמרה.
מעבר לכך, התובע ויתר על חקירתה של יוליה שבצוב שהצהירה בתצהירה כי מעולם לא שמעה את הנתבעת מאשימה את התובע בגניבת המפתח ואף לא בלקיחתו, ויתורו של התובע על חקירתה מותיר את עדותה כפי שהיא, קרי כי הדבר לא נאמר. בנוסף לכך, התובע בכלל לא חקר את הנתבעת על טענתו כי אמרה לו שהינו גנב , כך שגרסתה לא נסתרה, וגם מסיבה זו דין טענתו בדבר לשון הרע להידחות.
המצלמות:
אין מחלוקת כי הותקנו מצלמות בשירותים. טענת הנתבעת היא כי אלו לא מהוות פגיעה בפרטיות גם משום שאינן פועלות וגם משום שאלו לא מכוונות לשירותים עצמם (שסגורים באמצעות דלת) אלא לכיורים. שתי טענות אלו לא נסתרו על ידי התובע.
סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981קובע כי פגיעה בפרטיותו של אדם היא, בין היתר, "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד". במקרה שלפני, לא מדובר בפגיעה בפרטיות משתי סיבות.
הסיבה הראשונה והעיקרית היא, כי לטענת הנתבעת, המצלמות אינן פועלות . הנתבעת עמדה על טענתה זו גם בעדותה בבית המשפט וגם לאורך כל כתבי טענותיה (ראו למשל עמוד 16 לפרוטוקול מיום 4/8/20 שורות 10-22 וכן פרוטוקול הדיון מיום 9/7/19 שורה 16). לו רצה התובע לסתור את טענתה של הנתבעת יכול היה להביא איש מקצוע על מנת שיבחן האם המצלמות בשירותים עובדות, הרי יש לו גישה יום יומית למקום ואף לבקש להעמיד את המחשב אליו מועברות תמונות שאר המצלמות, לבדיקה של איש מקצוע מטעמו. התובע לא הביא כל ראיה לסתור את טענת הנתבעת כי המצלמות אינן עובדות. בשל כך, לא מדובר בצילום של אדם, היות והמצלמה אינה עובדת ולכן חוק הגנת הפרטיות אינו חל.
גם אם היו עובדות המצלמות, ספק אם מדובר בפגיעה פרטיות. סעיף 2(3) לחוק מדגיש כי הצילום צריך להיעשות כשהאדם ברשות היחיד, שהרי אז יש פגיעה בפרטיותו . במקרה שלפני הנתבעת טענה כי המצלמה מופנית לכיורים וכי דלתות השירותים בכלל סגורות וממילא המצלמה לא מופנית לשם. הנתבעת צרפה תמונה מתאימה, התובע צרף מספר תמונות אולם באף אחד מהן לא ניתן לראות כי זווית המצלמה מופנית לשירותים עצמם וכי אין בשירותים דלתות. התובע צרף תמונה שאומרת כי כך נראית האסלה מהמצלמות ואת המצלמה לחוד, אולם לא צילם את חדר השירותים כך כולו שאפשר ללמוד כי אכן המצלמות מופנות לשירותים.
פרשנות למה היא "רשות היחיד" ניתן להסיק מפסק דינו של כב' השופט סולברג בת.א 7236/05 לוין נגד אבני רביד ח.פ. (א.ש.) 557579265, קיבוץ רביד (בית המשפט המחוזי בירושלים, פורסם במאגרים המשפטיים) , שם נקבע כי צילום חזית דלת ביתו של אדם אינה פגיעה בפרטיות בעוד שצילום פנים ביתו, מהווה פגיעה כזו. הכוונה היא כי בכל מצב שבו אנשים ממילא יכולים לראות אותך (כגון יוצא מפתח ביתך) אין ציפייה לפרטיות בעוד שבמקום בו מצופה שיהיה פרטי כגון בתוך תא השירותים עצמו, יש פגיעה.
במקרה שלפני, המצלמות מופנות לכיוון הכיורים, כך שכל אחד שנכנס לשירותים יכול לראות את התובע רוחץ את ידיו, אין ציפייה לפרטיות. התמונה שצרף התובע מראה שבתוך תא השירותים יש דלת כך שגם אם היו המצלמות מופנות לשם, ולא הוכח כי הן מופנות, ספק אם ניתן לטעון להעדר פרטיות.
בעניין דומה ראו פסק דינו של בית המשפט השלום בראשון לציון ת"א 54576-07-13 אמוראי ואח' נ' זגורי ואח':
19.דין הוא כי ברגיל יש לעשות שימוש ברכוש משותף מתוך הסכמה של מכלול הדיירים (ר' למשל סעיף 61 לחוק המקרקעין, הקובע כי "בית משותף יתנהל על פי תקנון המסדיר את היחסים בין בעלי הדירות ואת זכויותיהם וחובותיהם בקשר לבית המשותף; וכן סימן ג'1 בפרק ו' בחוק המקרקעין, המסדיר את הדרך לבצע שינויים ברכוש המשותף). עם זאת, מקום בו מדובר בשימוש רגיל ושגרתי, ניתן לבצע את השימוש ברכוש המשותף ללא קבלת הסכמה מראש. סעיף 31א(1) לחוק המקרקעין קובע, תחת הכותרת "זכותו של שותף יחיד": "באין קביעה אחרת... רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים – (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר".
20.הוראת חוק זו הוחלה על שימוש ברכוש משותף. כך פסק בית המשפט העליון, כי "כאשר בעל דירה משתמש ברכוש המשותף שימוש רגיל באורח סביר" – רשאי הוא לעשות כן, "ובלבד שלא ימנע שימוש דומה מבעלי דירות אחרים" (ע"א 549/73 אנטוני והלן וינטרס ואח' נ' זמורה ואח', פד כ"ח (1) 645 בע' 649). ב"כ הנתבעים הפנה גם להחלטה של כב' המפקח אייזלר בתיק 55/10 בלולו נ' אזרזר, מיום 2.12.10, שם נפסק כי "לא כל שימוש ברכוש משותף מהווה פגיעה המצריך את קבלת הסכמת האסיפה הכללית".
המבחן הוא מבחן הסבירות. במקרה שלפני הסבירה הנתבעת כי המשתמשים נהגו לטנף את השירותים, המצלמות הוצבו כהרתעה ואכן מאז שהוצבו , השירותים נותרים נקיים ולכן יש סבירות בהצבת המצלמות, לכיוון להן כוונו.
יובהר כי לא בכל מקרה הצבת מצלמות בשירותים היא סבירה. יש לבחון מדוע מוצבות המצלמות, היכן הן מוצבות, האם יש חלופות והאם הן פוגעות בפרטיות המשתמשים. במקרה שלפני לא נסתרה הטענה כי המצלמות אינן עובדות כך שאינן פוגעות בפרטיות וכי ממילא הן מופנות לכיורים ולא למקום האחר שפוגע בפרטיות המשתמש.
לאור האמור לעיל, דין התביעה כולה להידחות.
לעניין ההוצאות מצאתי, כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובתה של הנתבעת מס' 1. הנתבעת השתמשה במצלמות שהותקנו בשטח הציבורי על מנת לעקוב אחר התובע לצורך איסוף מידע שישמש לטובתה בהליך זה, מתי מגיע התובע לעבודה. התנהלות זו אינה תקינה ובשל כך איני מוצאת מקום לפסוק לטובתה הוצאות משפט.
אני מחייבת את התובע בשכר טרחת עו"ד בלבד, בגין ייצוג הנתבעים, בסך של 5,000 ₪.התשלום ישולם לנתבעים תוך 30 יום מהיום.
ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, 23 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.
5 מתוך 6