הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
17699-07-17 | בית משפט השלום בקריות | הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם | 2020-08-23
התובע: עו"ד איתן בוירסקי | הנתבעים: פולינה יסקרוביץ, ועד צבר לעסקים
תביעה שנגעה לשלושה אירועים בבניין משרדים הסתיימה בדחיית מלוא התביעה. בית משפט השלום בקריות בחן מחלוקת על התקנת שלט, טענה לפגיעה בפרטיות בשל מצלמות בשירותים משותפים, וטענת התובע כי אחת הנתבעות ייחסה לו נטילה של מפתח שלא כדין בפני עובדות במשרדה. בית המשפט דחה את שלושת חלקי התביעה, אך נימוקיו בכל אחד מהם היו שונים.
השלט: שינוי בגודל ואי-הקטנת הנזק
התובע טען כי נתקל בסירוב לקבל את מפתחות הגג לצורך התקנת שלט, לאחר שלדבריו קיבל קודם לכן הסכמה להחליפו. מנגד, הנתבעים טענו כי השלט החדש היה גדול יותר, וכי לא ניתן לכך אישור. בית המשפט קבע כי התובע אישר בעדותו שהפעם ביקש שלט גדול יותר, ושלא עדכן את נציגות הבניין על השינוי המבוקש. נקבע גם כי הוא לא פנה לחברי ועד אחרים שלטענתו הסכימו להתקנה, כדי לברר את הסירוב.
בית המשפט דחה את דרישת הפיצוי בגין אירוע זה גם מטעם נוסף: לאחר שההתקנה סורבה, התובע החזיר את השלט והזמין מנוף להתקנה ביום שבת, אף שידע שהוועד אינו מאשר את השלט במתכונתו. לפי ההכרעה, יכול היה להשאיר את השלט במשרדו, לבקש אישור או להתאים אותו לגודל הקודם. לכן נקבע כי לא פעל להקטנת הנזק ואף הגדיל את הוצאותיו. בית המשפט הוסיף כי גם אילו סבר שהתנהלות הנתבעים לא הייתה תקינה, לא היה בכך כדי להצדיק את הפיצוי שנתבע.
טענת לשון הרע: גרסה שהשתנתה ולא הוכחה
התובע טען כי אחת הנתבעות האשימה אותו בפני עובדות המשרד בנטילת מפתח. בית המשפט התמקד בהבדל בין שתי גרסאות שהופיעו בכתבי התביעה: בכתב המוקדם תוארה אמירה שלפיה ייתכן שהתובע לקח את המפתח, ואילו בכתב מאוחר יותר נוספה טענה להאשמה חד-משמעית וחמורה יותר. התובע הסביר בעדותו כי מדובר בטעות סופר, אך בית המשפט לא קיבל את ההסבר. הוא ציין כי ההבדל בין האפשרות שהמפתח נלקח לבין ייחוס מעשה פלילי הוא מהותי, וכי השמטת ההאשמה החמורה בכתב שהוגש כחודשיים לאחר האירוע החלישה את גרסת התובע.
גם העדויות לא תמכו בטענה: עובדת המשרד מסרה בתצהיר שלא שמעה את האמירה הנטענת, והתובע ויתר על חקירתה. בית המשפט התייחס לכך שעדותה נותרה ללא חקירה נגדית. נוסף על כך, התובע לא חקר את הנתבעת על הטענה, וגרסתה לא נסתרה. על יסוד מכלול הדברים נקבע כי התובע לא הוכיח שההאשמה הנטענת נאמרה. בית המשפט הבחין בין אמירה מסויגת שלפיה ייתכן שהתובע לקח את המפתח, שלדעתו אינה לשון הרע, לבין ההאשמה החמורה יותר שהתובע לא הוכיח כי נאמרה.
מצלמות בשירותים: המיקום והראיות היו מכריעים
לא הייתה מחלוקת שהותקנו מצלמות בשירותים המשותפים. הנתבעים טענו שהמצלמות אינן פועלות ומכוונות לכיורים, ולא לתאי השירותים. בית המשפט קבע שטענות אלה לא נסתרו: התובע לא הציג ראיה לכך שהמצלמות פעלו, אף שיכול היה להביא איש מקצוע לבדיקה, ולא הראה שהן מכוונות לתוך התאים. לפי ההכרעה, צילום אדם באזור הכיורים, שבו משתמשים אחרים יכולים לראותו ממילא, שונה מצילום בתוך תא שירותים סגור.
בית המשפט הוסיף שגם שימוש ברכוש משותף נבחן לפי נסיבותיו וסבירותו. הנתבעים הסבירו שהמצלמות נועדו להרתיע מפני לכלוך בשירותים, וכי לאחר התקנתן המקום נשאר נקי. על רקע הראיות שהוצגו, נקבע כי לא הוכחה פגיעה בפרטיות. עם זאת, פסק הדין מדגיש שאין להסיק שכל הצבת מצלמות בשירותים סבירה: יש לבחון את מטרתן, מיקומן, החלופות ואת מידת הפגיעה בפרטיות.
התוצאה והמשמעות
התביעה כולה נדחתה, ולא נפסקו פיצויי לשון הרע. התובע חויב לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש״ח בתוך 30 יום. בנפרד, בית המשפט קבע שאין לפסוק הוצאות משפט לטובת אחת הנתבעות, לאחר שמצא כי השתמשה במצלמות באזור הציבורי כדי לעקוב אחר מועדי הגעת התובע לעבודה לצורך איסוף מידע להליך. פסק הדין ממחיש כי תוצאה בתביעת לשון הרע תלויה גם בהוכחת עצם הפרסום ובמהימנות הגרסה, ולא רק בחומרת הדברים הנטענים.
לקריאת פסק הדין המלא – 17699-07-17
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
