ע"א 17770-03-22 רדיו הצפון החזקות בע"מ נ' ליבמן

הליך: 17770-03-22

שם התיק: ע"א 17770-03-22 רדיו הצפון החזקות בע"מ נ' ליבמן

בית המשפט: בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

שופט/ת: ישראלה קראי-גירון

תאריך פסק הדין: 2023-04-20

המערערת (תפקיד בהליך המקורי לא אומת): רדיו הצפון החזקות בע"מ, ח.פ. 512107186 | המשיבה (תפקיד בהליך המקורי לא אומת): טטיאנה ליבמן

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 17770-03-22 רדיו הצפון החזקות בע"מ נ' ליבמן

לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון

המערערת

רדיו הצפון החזקות בע"מ, ח.פ. 512107186

נגד

המשיבה

טטיאנה ליבמן, ת"ז XXXX

פסק דין

מבוא

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' באום) מיום 13/1/2022 (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין ניתן בהליך בתיק ת"א שמספרו 10726-06-20, שנוהל בבית משפט השלום בחיפה, ותחילתו בתביעה שהגישה המערערת כנגד המשיבה (להלן: "התביעה").

בתביעה עתרה המערערת לחיוב המשיבה לפצותה בגין עוולה שלטענתם ביצעה המשיבה כלפיה, בהתאם להוראת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

מדובר בתביעה בנוגע לפרסומים שפרסמה המשיבה ביום 14/5/2020 בנוגע למשדר הצדעה שערכה המערערת, ונועד לטענתה להוקיר את גורמי ההצלה וגורמי העזר בחיפה ולהעלות על נס את הישגי עיריית חיפה ותושבי העיר. שם המשדר היה "רדיו צפון מצדיע ללוחמי הקורונה של עיריית חיפה" (להלן: "הפרסום"). בפסק הדין דחה בית משפט קמא את התביעה, וזאת ללא צו להוצאות.

רקע עובדתי

המערערת הינה תאגיד המפעיל תחנת רדיו בשם "רדיו צפון".

המשיבה הינה עיתונאית, אשר כיום עובדת בעיתון "ידיעות חיפה". בעבר עבדה המשיבה בתחנת הרדיו "רדיו חיפה". לטענת המערערת, קיימת תחרות עזה בין תחנת רדיו חיפה לבינה.

ביום 14/5/2020 שידרה המערערת את המשדר שתואר לעיל, בשם "רדיו צפון מצדיע ללוחמי הקורונה של עיריית חיפה" (להלן: "השידור" או "המשדר" בהתאמה). מטרת המשדר הייתה להוקיר את גורמי ההצלה וגורמי העזר בעיריית חיפה, מכיוון שלטענת המערערת באותה תקופה שיעור התחלואה בנגיף הקורונה בחיפה היה מהנמוכים בישראל. במסגרת המשדר התראיינה גם ראש עיריית חיפה, הגב' עינת קליש (להלן: "הריאיון").

באותו יום, פרסמה המשיבה בדף הפייסבוק הפרטי שלה, אשר אחריו עוקבים 6,776 משתמשים, את הפרסום הבא, שייקרא להלן: "הפרסום הראשון".

"ראש העיר עינת קליש ממה את מפחדת?

הסבר:

העירייה הביאה את רדיו צפון לשדר מרחוב הרצל בהדר, תחת הכותרת מצדיעים ללוחמי הקורונה של העירייה.

על-פי תכתיבי העירייה הוזמנו מרואיינים שונים מהעירייה לבמה שהוצבה בבית הקרונות וספרו על עבודתם בזמן הקורונה.

אין לי מושג כמה עולים לנו שידורי הליקוקים האלה ולמה השת"פ עם רדיו שהחיפאים לא מחוברים אליו. מילא עם רדיו ארצי, אבל רדיו מקומי ממטולה? טוב שלא הביאו רדיו טבריה.

העירייה כאמור לא מגיבה לשאלות קשות כפי שאתם כבר יודעים, אבל כל זה ניחא.

השיא של כל האיוולת הזאת היה שראש העיר עינת קליש הגיבורה שיושבת בעירייה ממש כמה מטרים מבימת המשרד, לא הגיעה פיזית כמו שאר המרואיינים, אלא התראיינה בטלפון! ממה את מפחדת ראש העיר? מהתושבים? אנחנו כל כך מפחידים? שימי שלטים כמו לחזירי בר רק עם תמונה שלנו!

חכו השיא מגיע במשפט הראשון של המגישה שמתארת את כל העשיה הנפלאה בעיר בזמן הקורונה:

המגישה רינה בניון: "הכל בזכות מי שעומדת מאחורי כל זה ובזכותה שיעור התחלואה בחיפה הוא הנמוך ביותר בארץ, ראש העיר עינת קליש"

קליש: שלום רינה

אני: פיפי

זה הזכיר לי את הכתבות של אלירן טל.

שהפך כעת לממלא מקום דובר העירייה.

וכתב לכאורה לרינה את השאלות שהגברת קליש לא תתבאס עליו.

יללה הלכתי להקיא".

בו ביום, ביום 14/5/2020, לאחר העלאת הפרסום, פנתה מנכ"לית המערערת, הגב' רינה בן עיון (להלן: "הגב' בן עיון") אל המשיבה בדרישה להסיר את הפרסום. עוד נדרשה המשיבה לפרסם הודעת התנצלות. המשיבה לא נענתה לדרישה וטענה כי אין בפרסום לשון הרע כלפי המערערת. אציין שלאחר הפנייה, כן ערכה המשיבה את הפרסום והוסיפה בסוף הפרסום את המילים "הכל לכאורה".

ביום 17/5/2020 פנתה המערערת בשנית למשיבה. המערערת הציעה לזנוח את טענותיה כנגד המשיבה בתנאי שהמשיבה תסיר את הפרסום, תפרסם פרסום התנצלות, תתרום סך 20,000 ₪ לעמותת "תבורז" הפועלת להנצחת חלל צה"ל סמ"ר רז מינץ ז"ל, ותשלם סך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ לכיסוי ההוצאות המשפטיות של המערערת.

משסירבה המשיבה לדרישות המערערת, הגישה המערערת את כתב התביעה המקורי, בגינו ניתן פסק הדין, ובו עתרה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק (להלן: "כתב התביעה המקורי").

לאחר קבלת כתב התביעה המקורי, פרסמה המשיבה פרסום נוסף שתוכנו כדלקמן וייקרא להלן: "הפרסום השני":

"רבים פונים אלי בשעות האחרונות, בעקבות תביעה קנטרנית שהוגשה נגדי על ידי רדיו צפון.

התביעה הוגשה בעקבות פוסט אישי ופרטי שפרסמתי, ממש כאן, בו הבעתי את דעתי על יום שידורים של אותה תחנה בחיפה.

אני מבינה שאנשים ש"טוב הלב" שלהם, הוא אשר מניע אותם תמיד, מנסים להכפיש את שמי באופן מתוזמר בשעות האחרונות. שירגישו טוב עם עצמם.

לכל חבריי אגיד, המדובר בתביעה אשר נועדה כל כולה להלך עלי אימים ולמנוע ממני להמשיך ולהביע את דעותיי.

אני מיוצגת על ידי משרד עורכי הדין טיקוצקי מחיפה, ומשוכנעת כי הצדק גם ייעשה וגם ייראה. תביעה שכנגד תוגש בקרוב.

אני מרגישה מצוין ורחוקה מלהתרגש.

הדבר המעציב והמצמרר ביותר מבחינתי, הוא השימוש שעושה התובעת בשמו ובזכרו של חלל צה"ל. הניצול הציני שעושה התובעת בשמו של החייל המנוח, היא המעליבה ביותר מבחינתי, ועליה להתבייש

אתרום לעמותה באהבה רבה ומכל הלב והנשמה.

אמשיך תמיד להביע את דעותיי. איש לא יאיים עליי וינסה להשתיק אותי מלהביע את דעתי וטעמי האישי.

שיהיה סוף שבוע נהדר. ותודה ענקים לחבריי העיתונאים והכתבים היקרים על הפרגון, התמיכה והעידוד. אוהבת".

לאחר הפרסום השני, ביקשה המערערת ביום 9/6/2020 לתקן את כתב התביעה, כך שתביעתה תתייחס גם לפרסום השני, ותביעתה תיוותר תביעה לתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק, ובקשתה אושרה (להלן: "כתב התביעה המתוקן").

טענות הצדדים בהליך קמא

לטענת המערערת, הפרסומים הנ"ל מהווים לשון הרע כנגדה מפני ש:

הפרסום הראשון מציג את המערערת כ"בובה של העירייה", אשר שידרה משדר מתחנף שאינו עומד בכל סטנדרט עיתונאי. מהפרסום ניתן להבין שהעירייה הכתיבה את זהות המרואיינים והשאלות שיישאלו.

המשיבה האשימה את המערערת בפומבי שתמורת בצע כסף היא שידרה משדר חנופה, וזאת כאשר בפועל במהלך הריאיון נשאלו המרואיינים גם שאלות נוקבות ולא מתחנפות.

בפרסום נעשתה השוואה לתחנת רדיו מקומית מרוחקת, כדוגמת "רדיו מקומי ממטולה" ו"רדיו טבריה, ומדובר בהשוואה המבזה את מעמדה של המערערת ופוגעת במוניטין שלה.

הציטוט בפרסום מהריאיון עם הגב' קליש הינו שגוי ולא מדויק. עוד נטען שהמשיבה לא חיכתה לסיום המשדר עד שפרסמה את הפרסום הראשון.

המשיבה עצמה פרסמה פרסומים מתחנפים, המחמיאים לראש עיריית קריית מוצקין ולראש עיריית נשר.

אין לקבל טענת המשיבה כי התכוונה בפרסומים לבקר את התנהלות עיריית חיפה. זאת, משום שאם כך הדבר, לא ברור מדוע המשיבה הכפישה בפרסומים גם את המערערת וסירבה להתנצל על כך אחר כך.

המערערת פעלה בתום לב ופנתה למשיבה פעמיים בטרם הגשת התביעה בבקשה ליישר ההדורים מחוץ לכותלי בית המשפט.

המשיבה ערכה את הפרסום הראשון ועצם העריכה נחשב לפרסום מחדש.

בפרסום השני נטען שהמערערת עשתה שימוש ציני בשמו ובזכרו של חלל צה"ל ובכך פגעה המשיבה בשמה הטוב של המערערת.

למשיבה לא עומדת הגנת תום לב מפני ש:

המשיבה לא פנתה למערערת בבקשה לברר את גרסתה בטרם פרסמה את הפרסומים.

הפרסום נעשה בזדון ובמטרה לפגוע המערערת.

המשיבה לא מודה בהוצאת לשון הרע כלפי המערערת.

לטענת המערערת, היא זכאית בגין הפרסומים לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק, כאשר הוא משוערך למועד הגשת התובענה, בסך 142,446 ₪.

לטענת המשיבה יש לדחות את התביעה מפני ש:

מדובר בתביעת השתקה פסולה, אשר כל מטרתה למנוע מהמשיבה לפרסם ביקורת על ראש עיריית חיפה.

עיקר הפרסום והביקורת בו מופנים כנגד עיריית חיפה ולא כלפי המערערת.

המשיבה לא מועסקת ברדיו חיפה והיא פרסמה את הפרסומים באמצעות המשתמש הפרטי שלה ובו היא מבטאת את דעותיה האישיות בכובעה כתושבת העיר חיפה, ולא כגוף תקשורת מקובל או כעיתונאית.

כל החלק העובדתי של הפרסומים הינו אמת ויש עניין ממשי לפרסמו. כך לדוגמה, עיריית חיפה כן סייעה במימון השידור בכך שסיפקה גידור ומחסומים לצורך המשדר. החלק הנוסף בפרסומים הינו הבעת דעתה של המשיבה על היחסים בין המערערת לעיריית חיפה, ובהתאם להוראת החוק קמה למשיבה הגנה, גם אם היה מדובר בפרסום פוגע.

לפי תנאי הזיכיון, למערערת אין רשות להפעיל את שידוריה בעיר חיפה ובעצם ביצוע המשדר עברה המערערת על החוק. לפיכך, לפי הכלל בדבר מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, יש לדחות את התביעה.

עריכת הפרסום הראשון אינה מהווה פרסום נוסף.

לחילופין, ככל ויקבע כי הפרסום הינו פוגעני כאמור בחוק, למשיבה עומדות הגנות תום לב בגין:

המשיבה פעלה מתוך שליחות ציבורית ומתוך חובה מוסרית.

הפרסום הינו אמת ויש עניין ממשי לפרסמו.

הגנת תום לב בגין עניין אישי.

תוכן הפרסום מהווה הבעת דעה מותרת על מעשה שבוצע בפומבי.

מלשון הפרסום עולה שלא הייתה כל כוונה לפגוע מעבר לסביר במערערת באותן נסיבות, אלא לשקף אירוע שקרה באמת ואת תחושותיה של המשיבה.

חופש הביטוי של המשיבה גובר על הזכות לשם טוב של המערערת במקרה דנן.

פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, אשר דחה תביעת המערערת, כי במקרה דנן מדובר בפרסומים כהגדרתם בסעיף 2 לחוק, משום שפרסומים ברשת חברתית שהינם גלויים למשתמשים שעוקבים של המשיבה (6,776 משתמשים), נחשבים לפרסום לפי דרישות החוק.

עוד קבע בית משפט קמא כי יש לפרש את הפרסומים הרלוונטיים על סמך כל הפרסום, ולא רק על יסוד חלקים ממנו.

בהתאמה, קבע בית משפט קמא לעניין הפרסום הראשון כי עניינו בעיקר ביקורת שהפנתה המשיבה כלפי עיריית חיפה אודות קיום המשדר, וכל הביקורת שעולה מהפרסום כלפי המערערת הינה ביקורת משנית ושולית.

עם זאת, בית משפט קמא קבע כי הפרסום הראשון פוגעני ומהווה לשון הרע, מפני שהאמירות שיוחסו למערערת במרביתן נועדו להקטין את המערערת ולהציגה כתחנת רדיו לא מקצועית, תוך שימוש בשפה גסה ובכך, יש בו כדי לבזות את המערערת וכדי לפגוע בעיסוקה.

בית משפט קמא התייחס לאחר מכן להגנות להן טוענת המשיבה וקבע:

בנוגע להגנת אמת דיברתי – המשיבה לא הוכיחה שהמשדר התקיים על פי תכתיבי העירייה ושהמשדר התקיים מכספי ציבור שגבתה העירייה ונועדו למטרות אחרות, ואימץ גרסת המערערת, כי לא נסתרה טענתה שהשידור נעשה ללא קבלת תמורה מהעירייה.

בנוגע להגנת הבעת דעה – בית משפט קמא קבע שפרסום המשיבה, ובעיקר המשפטים "שידורי ליקוקים", "רדיו שהחיפאים לא מחוברים אליו" ו"יללה הלכתי להקיא", מהווים הבעת דעה לגיטימית של המשיבה, החוסה תחת הגנת הבעת דעה בהתאם לסעיפים 15(4) ו-15(6) לחוק. כך גם בנוגע לאמירות בפרסום הראשון, של: "מילא עם רדיו ארצי, אבל רדיו מקומי ממטולה?" ו"טוב שלא הביאו רדיו טבריה", הן הבעת דעה המהווה לכל היותר אמירה מבזה כנגד ערים אלו ולא כלפי המערערת.

בית משפט קמא דחה בנוסף את הטענה כי המשיבה ציטטה באופן לא מדויק את הנאמר במשדר, וקבע שמבחינת הקורא הסביר אין הבדל בין הציטוט בפרסום לנאמר במשדר, גם אם הציטוט אינו מהווה ציטוט מדויק, ולכן אין אמירה זו עומדת בתנאים הנדרשים בחוק.

לאור קיומן של ההגנות כאמור לעיל ומכיוון שלפי בית משפט קמא הביקורת בפרסומים הופנתה בעיקר כלפי עיריית חיפה ופורסמה בחשבונה הפרטי של המשיבה, ומכיוון שהמערערת הינה תחנת רדיו המשדרת לציבור ומכוח תפקידה היא חשופה לביקורת ציבורית, בית משפט קמא קבע שהפרסום הראשון לא חרג מתחום הסביר ולמשיבה עומדות ההגנות בחוק, ולא עלה בידי המערערת לסתור קיומן.

באשר לפרסום השני, בית משפט קמא קבע שהפרסום הינו מסר אישי של המשיבה למערערת, וקורא סביר, אשר לא מודע למכתב ששלחה קודם המערערת למשיבה, לא מבין את ההקשר בו נכתבו הדברים ולא מייחס אותם למערערת, ובכך הפרסום לא מהווה פרסום אסור כנדרש בחוק. מעבר לצורך, קבע בית משפט קמא שגם אם היה מדובר בפרסום אסור, למשיבה עומדת הגנת הבעת דעה בגין פרסום זה בהתאם לסעיף 14(5) לחוק.

בית משפט קמא דחה את טענת המשיבה לפיה המערערת פעלה בניגוד לזיכיון שניתן לה, ולפיכך מכוח עיקרון "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", יש לדחות תביעתה.

לאור האמור, בית משפט קמא דחה את התביעה. עם זאת, לאור התנהלות הצדדים בהליך, בית משפט קמא לא עשה צו להוצאות.

טענות הצדדים בערעור

באשר לפרסום הראשון, לטענת המערערת שגה בית משפט קמא מפני ש:

הפרסום כן מבזה את המערערת בכך ש:

המשיבה תיארה אותה כגוף תקשורת אשר פועל ללא סטנדרטים.

המשיבה השוותה את המערערת לתחנות רדיו מקומיות.

המשיבה ציטטה את המערערת באופן מניפולטיבי ושקרי.

המערערת השוותה את המשדר "לכתבות של אלירן טל" ובחקירתה הבהירה כי מדובר בכתבות שמטרתן חנופה בלבד.

עיקר הפרסום הופנה כלפי המערערת ולא כלפי עיריית חיפה, והמשיבה אף הצהירה בהליך קמא שמעשי המערערת הם אלו שהניעו אותה לכתוב את הפרסום. לכן, קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת תפסה מקום משני ושולי בפרסום הראשון שגויה.

למשיבה לא עומדת הגנות תום הלב מפני ש:

הפרסום הראשון אינו אמת.

המשיבה לא חיכתה לסיום כל המשדר לפני שפרסמה את הפרסום.

המשיבה לא נקטה באמצעי סביר להיווכח אם יש אמת בפרסום.

המשיבה לא ניסחה את הפרסומים באופן של הבעת דעה ולא הפרידה בין החלק העובדתי הסובייקטיבי.

אין זה משנה שהפרסום נעשה מהמשתמש הפרטי של המשיבה בפייסבוק בשביל לקבוע שהמשיבה פעלה בתום לב.

באשר לפרסום השני, טוענת המערערת שכל מטרתו הייתה לבזות אותה ולהשפיל אותה, תוך שימוש ציני בזכרם של חללי צה"ל, ושגה בית משפט קמא משלא קיבל תביעתה. לטענת המערערת, למשיבה לא עומדת הגנת תום הלב מפני ש:

המערערת אינה ממלאת תפקיד ציבורי.

הפרסום אינו מסר אישי כלפי המשיבה ושאר המשתמשים כן מבינים את משמעות הפרסום.

לטענת המשיבה יש לדחות את הערעור מפני ש:

הפרסום הראשון של המשיבה לא התייחס למערערת, אלא לראש העירייה הגב' קליש, על ראיון עמה שבוצע במשדר, והביקורת בו אינה כלפי המערערת. מה גם, שלדעתה בית משפט קמא שגה בפסק דינו כאשר הביע דעה אישית על המניע של המערערת לקיים את השידור ושמדובר במעשה טוב ונדיב למען ציבור המאזינים. זאת כאשר המערערת כלל לא הוכיחה את המניע לקיום השידור. יצוין כי המשיבה לא הגישה ערעור נגדי.

המערערת לא הוכיחה את התביעה מפני ש:

היא לא צירפה תמלול מלא של הריאיון עם ראש העיר.

הוכח שעדי המערערת ומר טל מסרו עדויות שקריות אשר נסתרו בחקירותיהם הנגדיות.

למשיבה כן עומדת הגנת אמת דיברתי מפני ש:

הוכח שהמשיבה פרסמה את דברי הביקורת כהבעת דעה פרטית בעמוד הפרטי שלה.

על פי עדותו של מר טל, העירייה כן הכתיבה את רשימת המרואיינים במשדר, והמערערת בחרה את מרואייניה מרשימה זו.

המשיבה הוכיחה שהעירייה מימנה חלק מעלויות המשדר בדרך של העמדת ציוד ואמצעים שווי כסף לטובת ביצוע המשדר.

האמירה שהמערערת אינה רדיו חיפאי הינה אמת ואכן חיפאים לא מחוברים אל תחנת המערערת בהתאם לזיכיון שניתן לה.

העירייה פרסמה את המשדר באתר האינטרנט הרשמי שלה.

ראש העירייה זכתה ליחס מפרגן בראיון אשר אינו מקובל בכלי התקשורת.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, וזאת מבלי שהחלטתי זו תהווה התייחסות כלשהי לפרסום, תוכנו והלשון הנקוטה בו, וכך אני מורה. אני סבורה כי פסק דינו של בית משפט קמא סביר ומנומק, וכולל הכרעה סבירה בסוגיות שהועמדו להכרעתו, והן האם כוונת הפרסומים הייתה לפגוע ולבזות את המערערת, והאם עומדת למשיבה הגנה על פי הוראת החוק באשר לפרסומים הפוגעניים שפרסמה.

סעיף 15 לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

...

(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

סעיף 16 לחוק קובע:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

בבואי לדון בשאלת תום הלב בנוגע לפרסומים הרלוונטיים, ובהתעלם מהלשון הנקוטה בהם, אשר אינה לשון יאה לכל הדעות, עליי לבחון את מידת הסבירות שבפרסום, מידת אמינותה של המשיבה כמפרסמת, אמיתות הפרסום ומידת הזהירות שנקטה המשיבה לבדוק את אמיתות הפרסום.

בבואי לבחון את הגנת הבעת דעה האמורה בסעיף 15(4) לחוק, עליי לבחון גם האם הפרסום הינו בגדר הבעת דעה, האם הבעת הדעה נוגעת לעניין ציבורי והאם הפרסום נעשה בתום לב.

האם הפרסום הראשון הינו בגדר הבעת דעה

באשר להבחנה בין עובדה לדעה, בפסיקה נקבע כי פרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית ומנגד הבעת דעה משקפת עמדה אישית המתבססת על ייסוד סובייקטיבי.

בבואו של בית משפט להבחין בין הבעת דעה לעובדה, עליו לבחון את הפרסום בשלמותו ואת הרושם הכללי שיוצר כל הפרסום בעיני הקורא הסביר על פי מבחני השכל הישר וכללי ההיגיון, וזאת בהתאם להקשר הענייני שבו הדברים נאמרו. עוד נקבע כי ככל ובית המשפט אינו מגיע למסקנה חד משמעית, יש להיעזר בכללי המדיניות לסיווג האמירה מבחינה משפטית.

ראה לעניין זה:

דנ"א 7325/95‏ ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס‏, פ''ד נב(3) 1 (1998) (להלן: "פרשת קראוס").

ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, סה(3) 369 (8/2/2012) (להלן: "פרשת אילנה דיין הראשונה").

רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12/11/2006) (להלן: "פרשת בן גביר").

בענייננו, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא משקבע כי הפרסום הראשון הינו בגדר הבעת דעה מהסיבות הבאות:

מהתרשמות הפרסום בכללותו עולה כי עיקר הביקורת בפרסום מופנית כלפי העירייה ולא כלפי המערערת, ובו המשיבה מפרסמת את דעתה הביקורתית על העירייה והעומד בראשה. ניתן ללמוד זאת גם מהמשפטים הבאים, המופיעים בפרסום:

"ראש העיר עינת קליש ממה את מפחדת".

"העירייה כאמור לא מגיבה לשאלות קשות כפי שאתם כבר יודעים, אבל כל זה ניחא".

"ממה את מפחדת ראש העיר? מהתושבים? אנחנו כל כך מפחידים?"

נדמה כי הקורא הסביר של ציטוטים אלו לומד כי המשיבה מפנה תהיות סובייקטיביות כלפי ראשת העירייה, וקובעת בהבעת דעה שהיא מפחדת לא כעובדה אובייקטיבית. משכך, קורא סביר יניח שהפרסום נכתב מנקודת מבט סובייקטיבית של המשיבה, ועניינו הפניית ביקורת כלפי העירייה והעומדת בראשה, ולכן צדק בית משפט קמא בקביעותיו בעניין זה.

גם אם נתרכז במשפטים המיוחסים למערערת, נראה כי צדק בית משפט קמא כי מדובר בהבעת דעה, במסגרת פרסום שלשונו כאמור בעייתית:

המשפט "אין לי מושג כמה עולים לנו שידורי הליקוקים האלה ולמה השת"פ עם רדיו שהחיפאים לא מחוברים אליו" הינו בגדר הבעת דעה. קורא סביר לא יחשוב שמדובר במשפט המתאר מציאות אובייקטיבית, ודווקא בחירת מונחים הכתובים בלשון נמוכה שאינה יאה מחזקת תחושת הקורא הסביר כי מדובר בהבעת דעה סובייקטיבית ולא בפרסום אובייקטיבי. בוודאי נכון הדבר כאשר המשיבה מודה ש"אין לה מושג". קורא סביר יבין מכך שהמשיבה לא מתיימרת לקבוע עובדה אובייקטיבית, אלא שהיא מביעה את דעתה, כנראה על דבר שאין לה מושג בו לדעתה. אצל המשיבה זוהי הבעת דעה, בלשון קלוקלת אמנם, אך אין לראותה כפרסום אובייקטיבי. אין מחלוקת שהמשדר נועד להודות לעירייה ולחזק את עובדיה בעקבות התמודדותם עם מצב התחלואה בעיר. לדעת המערערת ורבים אחרים, מדובר במעשה שניתן רק לשבח אותו. המשיבה ביקשה להביע דעה אחרת, כנראה גם בשל העובדה שלדעתה ראשת העירייה לא הסכימה להתראיין למקומות אחרים ושיתפה פעולה רק עם משדרים שנועדו לשבח את פעילותה.

כך גם המשפט בפרסום הראשון "זה הזכיר לי את הכתבות של אלירן טל. שהפך כעת לממלא מקום ודובר העירייה. וכתב לרינה את השאלות שהגברת קליש לא תתבאס עליו", הינו בגדר הבעת דעה. את המשפט פותחות המילים "זה הזכיר לי", ומכאן ניתן ללמוד שאין מדובר בהצגת עובדה מוגמרת, אלא הבעת דעה, וקריאת כל הפרסום מלמד כי אין למשיבה ידיעה בפועל מי כתב למי את השאלות שנשאלה ראשת העיר בראיון. מדובר בהבעת דעה על השאלות שנשאלו בראיון, תוך השוואה לכתבות של דובר העירייה בתפקידיו הקודמים.

באשר לציטוט הלא מדויק של דברי המגישה במשדר, "הכל בזכות מי שעומדת מאחורי כל זה ובזכותה שיעור התחלואה בחיפה הוא הנמוך ביותר בארץ, ראש העיר עינת קליש", לא מצאתי כי ציטוט לא מדויק יש בו כדי לשלול את הגנת תום הלב של המשיבה. המשמעות המובנת מהמשפט כפי שמצוטט אינה שונה משמעותית מהציטוט המקורי, שהוא "אנחנו גם רוצים להגיד תודה גדולה למי שעמדה ועומדת בראש האופרציה הזאת ובין היתר בזכותה שיעור התחלואה בחיפה הוא מהנמוכים בעולם". משני הציטוטים מבינים שלראש העיר נזקף ההישג של היקף שיעור התחלואה הנמוך, ואין לקבוע רק מן השינוי הלא משמעותי בין הציטוטים שמדובר בציטוט זדוני באופן השולל את הגנת החוק כלפי פרסום אסור.

לאור האמור, אני סבורה כי אכן הפרסום הראשון הינו בגדר הבעת דעה.

אציין כי גם אם לא ניתן היה להגיע למסקנה חד משמעית לאופן סיווג הפרסום, לפי כללי המדיניות המשפטית הרצויים ניתן לסווג את האמירה כהבעת דעה. כאמור, עיקר הביקורת העולה מהפרסום היא כלפי העירייה ולא כלפי המערערת.

באשר למשקל חופש הביטוי בפרסום שמטרתו לעורר ויכוח ציבורי, נקבע בפרשת ע"א 4534/02‏ ‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004)‏:

"מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת,
סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה
להציג אמת עובדתית".

עוד נקבע כי בביקורת כלפי מוסד ציבורי ועובדיו ככלל חופש הביטוי יגבר על אינטרס ההגנה על מוסד ציבורי, וזאת בהתאם למבחן הוודאות הקרובה.

ראה לעניין זה:

דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 23 (2011).

האם הבעת הדעה בפרסום הראשון נוגעת לעניין ציבורי

בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, סז(1) 667 (2014) (להלן: "פרשת אילנה דיין השנייה") נקבע להגדרת המושג עניין ציבורי כך:

"המשמעות המקובלת בפסיקה ביחס לדרישה "עניין ציבורי" במסגרת סעיף 14 לחוק יפה גם לענייננו. משמע, מידע ייחשב לכזה שיש בו עניין לציבור מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי".

עוד נקבע בפרשת אילנה דיין הראשונה:

"עניין ציבורי" לא קיים רק בפרסום המזהיר את הציבור מפני סכנה חמורה לחייו או לבריאותו. "עניין ציבורי" הוא מושג רחב יותר, המתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי (ראו גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 189-188)".

כך לצורך קביעה כי במקרה ספציפי עסקינן בהבעת דעה בנוגע לעניין ציבורי, נקבע שיש להתחשב בחשיבות המטרה של הפרסום, הרלוונטיות של המידע או חלקים ממנו, הצורך לזהות את הפרט בו מדובר והצורך לפרסם את המידע דווקא ברבים.

בענייננו, הפרסום נוגע למשדר של המערערת אשר פורסם ברבים ועסק בתפקוד עיריית חיפה בזמן מגפת הקורונה. כמו כן, ראש העירייה התראיינה בשידור.

אין מחלוקת כי יש לציבור עניין במשדר הנוגע לפעילות העירייה בזמן מגפת הקורונה ולכן ניתן להגדיר את המשדר כנושא חברתי או פוליטי אשר יש בו עניין לציבור. משכך, ההתייחסות למשדר בפרסום שיש בו הבעת דעה הינו פרסום שיש בו עניין ציבורי, וצדק בית משפט קמא בקביעתו לעניין זה.

האם הפרסום נעשה בתום לב

כאמור, סעיף 16 קובע חזקת תום לב למפרסם. על מנת שהחזקה תקום, יש להוכיח בפן החיובי שהפרסום לא חרג מתחום הסביר. באשר לפן השלילי, על המערערת כתובעת במקרה דנן הוטל הנטל להוכיח שהתקיימו אחד התנאים המנויים בסעיף 16(ב) לחוק כדי ליצור חזקה שהנתבע פעל בחוסר תום לב.

במקרה דנן אני סבורה שצדק בית משפט קמא בקביעותיו המנומקות. לטעמי, הוכח כי הפן החיובי הנדרש התקיים בנסיבות המקרה דנן. כאמור, הפרסום הראשון נוגע בעיקר לתפקוד העירייה והביקורת כלפי המערערת הינה משנית. בהתחשב בכך ומשקבעתי כי קורא סביר יבין שהפרסום עוסק בהבעת דעה בלבד איני סבורה שהפרסום חורג מתחום הסביר וממכלול הפרסום לא התרשמתי שהמשיבה חצתה קווים אדומים בביקורתה כלפי המערערת. מה גם שהמשיבה עצמה העידה כי מטרת הפרסום הייתה למתוח ביקורת על התנהלות העירייה ולא על המערערת.

עוד אציין שמקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא שמכיוון שהמערערת היא תחנת רדיו, היא חשופה לביקורת ציבורית ולהבעת דעה, ויש להתחשב בכך בבואו לבחון האם התקיים הפן החיובי של מבחן תום הלב בנסיבות העניין.

באשר לתנאי השלילי, סעיף 16(ב) קובע חזקה שנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב אם: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים לבדוק אמיתותו או אם הוא התכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.

בפסיקה נקבע כי הנטל להוכחת קיום התנאי השלילי רובץ על הנפגע מהפרסום.

ראה לעניין זה:

ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ''ד נו(3) 245 (2002).

בענייננו, איני סבורה כי בית משפט קמא שגה משקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב. ראשית, המערערת לא הביאה ראיות לכך שהמשיבה לא נקטה אמצעים סבירים להיווכח אם האמור בפרסום הוא אמת. המשיבה העידה כי היא פנתה לעירייה, ולמחזיק תיק התרבות בעירייה דאז, מר חיון, וזה השיב שדוברות העירייה סיכמה עם המערערת על השידור מראש. צדק אם כך בית משפט קמא משקבע כי הפנייה לעירייה מהווה אמצעי סביר לבירור נסיבות המשדר ואין תנאי זה מתקיים.

לאור זאת, אני סבורה שצדק בית משפט קמא בקביעותיו בנוגע לפרסום הראשון ולאורן דחה את התביעה, וזאת מבלי להתעלם מהמילים הלא ראויות שבחרה המשיבה לכלול בפרסום. לכך כנראה התייחס בית משפט קמא בשאלת ההתנהלות וההוצאות.

הפרסום השני

באשר לפרסום השני, בית משפט קמא קבע כי הפרסום אינו בגדר לשון הרע כלפי המערערת, ומכל מקום למשיבה עומדת הגנת הבעת דעה מכוח סעיף 15(4) לחוק.

לא מצאתי ממש בטענות המערערת כי יש להתערב בקביעה של בית משפט קמא. המערערת מלינה על האמור בפסקה בפרסום השני, הטוען שהמשיבה עושה ניצול ציני בשם החייל המנוח. מבלי לדון בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע, אין חולק כי מדובר בהבעת דעה ולא פרסום עובדה אובייקטיבית. ניתן ללמוד זאת מהמשפטים:

"הדבר המעציב והמצמרר ביותר מבחינתי".

"הניצול הציני שעושה התובעת בשמו של החייל המנוח, היא המעליבה ביותר מבחינתי".

לטענת המערערת, מטרת הפרסום השני נועד לבזות אותה, ולכן חלה חזקה השוללת את תום הלב בהתאם לסעיף 16(ב)(3). לפי סעיף זה, למפרסם לא תקום חזקת תום לב אם "הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". על מנת שחלופה זו תתקיים, יש להוכיח כוונת זדון של המשיבה לפגוע המערערת.

ראה לעניין זה:

ת"א (מחוזי מר') 20070-09-15 וינשטיין נ' ג'רבי (21.6.2018).

פרשת אילנה דיין השנייה.

לצורך הוכחת הנדרש מוטל נטל על המערערת להוכיח שהמשיבה השתמשה בשפה משתלחת בהיקף לא סביר ולא מידתי ומעבר לרמת הנסבל. עוד ניתן היה ללמוד על חוסר תום לב מצד המשיבה ככל שלא היה כל קנטור או התגרות מצד המערערת כלפי המשיבה.

ראה לעניין זה:

ת"א (מחוזי ת"א) 43503-01-21‏ ‏ ‏UserWay Ltd נ' Accessibe Ltd (2.3.2021).

ע"א (מחוזי ים') 11282/07‏ ‏ בן דב נ' מזר (22.10.2008).

פרשת בן גביר לעיל.

בענייננו, ולאחר בדיקת העניין, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא והנטל המוטל על המערערת לא הורם בנוגע לפרסום השני. עיקר הפרסום השני נועד להשיב למכתב מטעם המערערת שנשלח למשיבה בעניין הפרסומים שביצעה והדרך המוצעת ליישב הסכסוך בין הצדדים. במסגרת הפרסום השני התייחסה המשיבה לדרישות המערערת שנשלחו אליה במכתב והעבירה על דרישות אלו ביקורת. איני סבורה כי ביקורת זו נכתבה בשפה כה משתלחת וכה בלתי מידתית, המצדיקה קבלת טענת המערערת, ולטעמי צדק בית משפט קמא בקביעותיו המידתיות והסבירות ובהנמקתו. ניתן ללמוד מהאמור בפרסום השני כי כוונת המשיבה הייתה לפגוע המערערת פגיעה אופן בלתי מידתית, אשר גוברת על זכות הבעת הדעה וחופש הביטוי של המשיבה גם בהתחשב בזכות הצדדים, ולכן אני דוחה את טענות המערערת בעניין זה.

לסיכום

לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות, וכך אני מורה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך כולל של 7,500 ₪ בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דין זה, אחרת תישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד התשלום בפועל. הסכומים שהופקדו על ידי המערערת ישמשו לתשלום ההוצאות והיתרה תושב למערערת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשפ"ג, 20 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 14