ת"א 17925-10-24 מאלדה ואח' נ' קוסקס ואח'

הליך: 17925-10-24

שם התיק: ת"א 17925-10-24 מאלדה ואח' נ' קוסקס ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בירושלים

שופט/ת: סגן הנשיא אורן סילברמן

תאריך פסק הדין: 2025-11-09

תובעים: מסרט מאלדה, דרז'ה מאלדה | נתבעים: אודיה קוסקס, מוטי חנניה

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 17925-10-24 מאלדה ואח' נ' קוסקס ואח'

לפני

כבוד השופט, סגן הנשיא אורן סילברמן

תובעים

1. מסרט מאלדה

2. דרז'ה מאלדה

נגד

נתבעים

1. אודיה קוסקס

2. מוטי חנניה

פסק דין

בהליך זה עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בסך של 250,000 ₪ בעילות שונות ומתן צווי עשה.

טענות הצדדים

כתב התביעה

התובעים, בני הקהילה האתיופית, נשואים זה לזו ומתגוררים עם חמשת ילדיהם בדירה בבניין בXXXX בבית שמש. הנתבעים שכניהם של התובעים ומתגוררים באותו בניין כחמש שנים, כאשר התובעים גרים בקומה השנייה שבבניין והנתבעים בקומה הראשונה.

התובעים טענו שזמן קצר לאחר שהשתכנו הנתבעים בדירתם בבניין הם החלו להשמיע גידופים ואמירות גזעניות מובהקות כלפי התובעים על רקע מוצאם, לרבות בנוכחות דיירים אחרים מהבניין ולעיני ילידיהם הקטנים. בין הדברים שנאמרו לטענתם הם: "שלוחית", "מי נתן לך לגדל ילדים", "חולת נפש", "פסיכופתית", "צריכה טיפול פסיכיאטרי", תראו את השחורה הזאת", "תיסגרי את החלון אתיופית מסריחה". הנתבעת כך נטען נהגה גם לפנות לילדיהם של התובעים באמירות כגון: "אתם ילדים לא מתורבתים", "ילדים ברברים", ארסים". הנתבעת אף הייתה יורקת לכיוון התובעת וילדיה, ונהגה להצהיר לא פעם באוזני כל שהיא פועלת כך כדי לשבור את רוחם של התובעים ולגרום להם לעזוב את הבניין. התובעים כך נטען, חשו מבוישים, מובכים ואובדי עצות, אולם סברו שאם יבליגו על העלבונות ויתאזרו בסבלנות הנתבעים יירגעו ויניחו להם לנפשם.

לא רק שהנתבעים לא חדלו מהתנהגותם הפוגענית על פי הנטען, אלא שזו רק הלכה והחמירה. לטענתם, הנתבעת בילתה את מרבית זמנה בעישון סיגריות בחדר המדרגות של הבניין יחד עם חברותיה, וכאשר הייתה התובעת מגיעה למבואת הכניסה הייתה הנתבעת חוסמת במכוון את המעבר למדרגות המובילות לדירות. כך גם בכל פעם שחלפה התובעת בחדר המדרגות הנתבעת הייתה מקללת אותה בנוכחות שכנים אחרים: "כלבה אתיופית", "אתיופית ברברית", "הנה השחורה הזאת". נוכח אמירותיה המעליבות של הנתבעת שנאמרו על רקע מוצאה של התובעת, חשה התובעת לטענתה מושפלת ושכבודה נפגע.

ביום 12.6.2023 ישבה הנתבעת ועישנה בחדר המדרגות של הבניין ולא אפשרה לתובעת לעבור. התובעת ביקשה מהנתבעת לאפשר לה לעבור. אולם אז החלה הנתבעת לקלל אותה ולהכות אותה תוך שהיא סוטרת לה בחוזקה על פניה, נותנת לה מכות בצוואר, אוחזת בכוח בכף ידה ונושכת את האצבע שלה. התובעת שבה לביתה כשהיא חבולה בגופה ובנפשה, והנתבעת, ככל הנראה כ"טקטיקת הגנה" הגישה כנגד התובעת תביעה קטנה שרצופה בכזבים שמטרתה להטריד את התובעת. טרם הדיון ביקשה הנתבעת למחוק את התביעה ככל הנראה בשל אימת הדין.

הנתבע נהג גם הוא להתנכל ולהטריד את התובע. כך לטענתם, כששיחק התובע עם ילדיו ועם ילדי השכנים צעק הנתבע לעבר ילדת השכנים: "תודי שאת מאוהבת בבן שלי, רק שלא תתאהבי באתיופי מסריח". התובע פנה אל הנתבע במטרה לייצר אווירה רגועה אולם התובע ביטל אותו בהינף יד.

הנתבעים נהגו להפחיד את ילדי התובעים כאשר הם אפשרו לכלבם להסתובב חופשי בשטח הבניין. לטענתם, כאשר הכלב היה רואה את ילדי התובעים הוא היה רץ לכיוונם, חושף שיניים ומתנהג בתוקפנות. ביום 24.11.2023 יצאו על פי הנטען התובעים עם ילדיהם לטייל, הנתבע שהבחין בתובעים שיוצאים מביתם שיחרר מיד את כלבו שהגיע בריצה ובנביחות לעבר הילדים שהחלו לצרוח ולבכות. התובע פנה אל הנתבע בבקשה שיקשור את כלבו ברצועה והנתבע אכן הכניס את הכלב לבית. אולם כעבור מספר שניות החלה הנתבעת, כך נטען, לצעוק: "למה הכנסת את הכלב?" האתיופי המסריח הזה לא יגיד לך מה לעשות", "עכשיו תצא או שאני אצא ואני רוצחת את אשתו". הנתבע כך נטען, נענה לדרישת הנתבעת ויצא שוב עם הכלב מביתו ואמר: "אם תבוא עוד פעם אחת אני לא יודע מה אני עושה לך", "אם לילדה שלך יש בעיה הכלב יטפל בה". במקביל הגיעה הנתבעת עם כוס של מים ואיימה לשפוך את תכולתה על התובעים.

ביום 21.8.2024 בשעה 16:30 שב התובע מעבודתו ומצא את בתו מתייפחת בבכי ומספרת כי הנתבעת, שראתה שהיא בגינה, שחררה את הכלב שרץ לעברה וכמעט נשך אותה. התובע דיווח על האירוע לעיריית בית שמש. יום לאחר מכן כשיצא התובע עם בתו מהבית החל הנתבע שככל הנראה ארב להם, לצעוק על הילדה. התובע העיר לנתבע לחדול מצעקותיו והנתבע בתגובה אמר לו: "י' טמבל אני אפרק לך את הצורה ואשפיל אותך ליד הבנות שלך י'בן זונה". התובע בתגובה הזמין משטרה ובזמן שנגבתה עדותו, צעקה הנתבעת לעבר שוטר: "אני הזמנתי ראשונה משטרה", "אתה רוצה שמישהו ירצח פה". השוטר כך נטען עזב לאחר זמן מה, והתובע הגיש תלונה באותו יום.

ביום 23.8.2024 עת שהו בביתם הבחינו בסתימת מים אקוטית ופתאומית בחדר האמבטיה. כשפתח התובע את פתח הניקוז הוא גילה שהנתבעים החדירו שקיות ניילון רבות בזדון על מנת לגרום לסתימה. התובע פנה לנתבע והפציר בו שיפתח את הסתימה אך הוא לטענתו חייך ברשעות ואמר: "אני חיכיתי לרגע הזה שתתחנן אלי ועכשיו תעוף מפה". אם לא די בכך, בזמן שחילץ התובע את שקיות הניילון שהוטמנו בניקוז, הגיעו שוטרים בעקבות תלונת הנתבעים כי הוא זה שמסב נזק למערכת הניקוז. השוטר, כך נטען, שהבין מה באמת התרחש, הלך לדירת הנתבעים, פתח את הצינור והוציא את שקיות הניילון בעצמו.

בחודש ספטמבר 2024 החלו הנתבעים להסב נזק לרכושם של התובעים ותכו את צמיגי רכבם הפרטי של התובעים וכן נהגו להיצמד לרכב ובכך לחסום את הגישה אילו.

התובעים טענו שהם עשו כל שביכולתם כדי להימנע מאינטראקציה וחיכוכים מיותרים עם הנתבעים, אולם פרטיותם ואיכות חייהם נפגעו בצורה קשה והם נאלצו להימנע מלצאת מביתם או לשוב אליו, כדי לא להיתקל בנתבעים.

לטענתם, האמירות הפוגעניות שהפנו כנגדם הנתבעים הם בגדר לשון הרע כהגדרת החוק. על כן עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בסך של 100,000 ₪ בשל נזקים נפשיים שנגרמו להם נוכח הגילויים הגזעניים והפוגעניים. עוד עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בסך של 100,000 ₪ כפיצוי עבור הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו להם כתוצאה מאלימות פיזית ונפשית מצד הנתבעים וכן הפגיעה ברכושם. התובעים עתרו גם לפיצוי בסל של 50,000 ₪ בגין אובדן הנאה ושימוש סביר בביתם וכן בגין פגיעה בפרטיות. כמו כן עתרו התובעים כי ביהמ"ש ייתן צו קבוע אשר ימנע מהנתבעים לפגוע ברכושם, ובפרט לסתום את הצנרת, ולחדול מלגרום לתקרים בצמיגים ולחייב את הנתבעים לקשור את כלבם ברצועה וכן לחייבם בהוצאות שכר טרחת עו"ד.

כתב ההגנה

הנתבעים הכחישו בהגנתם באופן גורף את כלל הטענות שהועלו בכתב התביעה ובפרט טענות לעניים גילויי גזענות מצדם, דברי דיבה או גידופים כלפי התובעים. ממילא לטענתם כדי שביטוי על פי החוק ייחשב ל"פרסום", הוא צריך להיאמר בנוכחות אדם נוסף זולת הנפגע, ובמקרה דנן לא הובאה כל ראייה לנוכחות אדם נוסף. משכך טענו הנתבעים כי לא היה כל "פרסום" ודין התביעה להידחות מחוסר עילה. עוד נטען בהקשר זה כי ניסיון התובעים לייחס להם מניע גזעני הוא פסול שכן הם מקבלים כל אדם בברכה על צבעו וגזעו.

הנתבעים הכחישו את כל הטענות בנוגע לשחרור ושיסוי כלבם בילדי התובעים. לטענתם הכלב נמצא אצלם כארבע שנים ומעולם לא הייתה כל תלונה לגביו, לרבות מצד ילדי התובעים. הנתבעים טענו שהם אלה שהזמינו משטרה לאחר באירוע מיום 22.8.2024 לאחר שהתובעת היא זו אשר תקפה את הנתבעת.

התובעים הכחישו את כל האירועים המתוארים בכתב התביעה, הן בנוגע לתובעת ולנתבעת והן בנוגע לנתבע ולתובע. כך גם הוכחשו כל הטענות בנוגע לגרימת נזק לצנרת הניקוז ופגיעה ברכוש התובעים.

באשר לאירוע זה נטען מיום 23.8.2024 טענו הנתבעים כי התובע לא פנה אליהם באופן ישיר בנוגע לבעיה בניקוז, אלא באמצעות השכן שילו. הנתבע השיב לשילו שאם לתובע יש בעיה שיפנה אילו ישירות. ממילא, כך נטען, דירת הנתבעים נמצאת מעלה דירת התובעים ולא הם חסמו את הצנרת באמצעות השקיות. סביר לטענתם שהתובעים הם שהטמינו את השקיות ולחלופין מקורן בדירה שמעל דירת הנתבעים. ממילא לטענתם מדובר בבניין ישן, כך שסתימות צנרת הם עניין שכיח.

באשר לאירוע הנטען מיום 12.6.2023 אישרה התובעת שהיא וחברתה אכן ישבו בחדר המדרגות. הנתבעת לטענתה קמה על מנת לאפשר לתובעת לעבור, אולם זו החלה להטיח בנתבעת קללות ואיומים ולפתע החלה גם לתקוף אותה פיזית. הנתבעת אישרה שיומיים לאחר אירוע האלימות מצד התובעת היא אכן הגישה תביעה כנגדה, אולם היא החליטה למחוק את התביעה נוכח הריונה המתקדם ולאחר שהרוחות נרגעו מעט.

הנתבעים הכחישו את הנזקים הנטענים ואת הסעדים המבוקשים וטענו כי נוכח המפורט, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

ראיות הצדדים

מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית חותמים על ידם.

בנוסף אושר זימון העדים - שילה אילוז, טובה אילוז ושלמה אילוז, שכנים של הצדדים בבית. בהמשך אושר זימונו של השוטר מולגוטה.

לדיון שנערך ביום 09.11.25 התייצבו למתן עדות השוטר מולוגטה וכן העדה טובה כרמלי (שזומנה תחת השם אילוז). העדים שילה ושלמה אילוז לא התייצבו לעדות. תחילה עתרו התובעים למתי צווי הבאה אך לאחר הפסקה והבהרות מצד בית המשפט בנוגע להשלכות צווי ההבאה המבוקשים התובעים ויתרו על העדתם.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית חתומים על ידם וכן תצהירי השכנים מרדכי אטיאס ואורפז אפריאט ותצהירים של עדים שנכחו בבניין - לירן מבורך ומיטל בניסטי.

לדיון שנערך ביום 09.11.25 התייצבו הנתבעים וכן העדים מרדכי אטיאס ואורפז אפריאט. הנתבעים ויתרו על תצהירי העדי לירבן מבורך ומיטל בניסטי ואלו אינם מהווים ראיה בהליך.

הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה בגמר שמיעת הראיות.

דיון והכרעה

בע"א 462/20 אורי אטיאס נ' גלעד בובליל (‏12.9.2021) נפסק - "הכלל הבסיסי בדבר הטלתו של נטל השכנוע הוא כי "המוציא מחברו – עליו הראיה". פועל יוצא הוא כי, ברגיל, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להוכיח את טענותיו בשיעור העולה על 50% (ראו: קדמי, בעמ' 1719; יניב ואקי דיני ראיות כרך ד 1926 (2021); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 26 (2006)). ככלל, בעוד שנטל השכנוע נותר קבוע לאורך ההליך, חובת הבאת הראיה עשויה לעבור במהלך ההליך מבעל דין אחד למשנהו. ודוק, חובת הבאת הראיה היא חובה נלווית ומשנית לנטל השכנוע, ועל פיה נדרש בעל הדין הנושא בנטל השכנוע להביא ראיות המספיקות לצורך הרמתו של נטל זה; ככל שעמד בכך, עוברת החובה לבעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיותיו של בעל הדין הראשון" (פסקה 27).

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים והראיות, לאור כך שנטל הראיה מוטל לשכמם של התובעים והם לא עמדו בו, הרי שדין התביעה הכספית להידחות. בכל הנוגע לצווי העשה המבוקשים יש מקום להיעתר לתביעה בחלקה. להלן נימוקיי.

התביעה הכספית

לא עלה בידי התובעים להוכיח את גרסתם העובדתית על פי כללי נטל השכנוע וניתן לומר כי בנסיבות דנן נותרנו עם גרסת התובעים אל מול גרסת הנתבעים, כאשר כפות המאזניים, לכל היותר, מאוזנות.

ראשית, אל מול טענות התובעים, המגובות אך בעדותם בלבד, בדבר אמירות חמורות שהשמיעו כלפיהם הנתבעים במועדים שונים כמפורט בהרחבה לעיל, עומדת הכחשה מפורשת וחד משמעית של הנתבעים בכתב ההגנה ובעדותם.

לכאורה בידי התובעים ראיות אשר יכולות היו לתמוך את טענותיהם ולהטות את כף המאזניים – כך, טענת התובע בתצהירו ובעדותו כי "כל הדיירים" שמעו וראו, אך אין כל פירוט לשמות הדיירים, פרטי דירתם או זימונם למתן עדות. ויוער, התובעים עתרו לזימון עדים בהליך זה כך שידעו כי ניתן לזמן גם שכנים אלו. כך, טענת התובע בחקירתו כי יש בידו סרטון בטלפון הנייד המתעד חלק מהאירועים "מהתקופה האחרונה". על אף עדות זו לא צורף כל סרטון מטעם התובעים ולא כל בקשה לצירוף ראיה. כך, עדות התובעת בחקירתה בנוגע לקיומן של עדות לאירועי האלימות והאחרים אשר לא פורטו בשם, במקום מגורים או זומנו למתן עדות. כך, עדות התובעת כי קיימים סרטונים אשר מתעדים את הכלב נובח ומפחיד את הילדים, אך גם אלו לא צורפו. כך, העדה שזומנה מטעם התובעים לתמיכה בגרסתם תמכה, למעשה, בגרסת הנתבעים והכחישה "צעקות גזעניות" או את האמירות המיוחסות לנתבעים. כך, באופן דומה העידו גם מר אטיאס וגב' אפריאט כי לא שמעו אמירות גזעניות מצד הנתבעים כלפי התובעים. עדותם זו ודאי עומדת בסתירה לטענות התובעים בדבר אמירות גזעניות לאורך שנים וכ"דפוס" של התנהגות.

העדרו של תיעוד מצד התובעים מעורר קושי עובדתי לאור טענתם בכתב התביעה ובפניי בדבר תחושתם כי מדובר בהתעמרות וגזענות מכוונת לאורך שנים. מצופה ממי שנוהגים כלפיו באופן המתואר כי יתעד את האירועים, ודאי לאחר שגמר אומר לנקוט בהליכים משפטיים משמעותיים.

שנית, לבד מכך שהאמירות לא הוכחו במאזן ההסתברויות הנדרש, ולכל היותר המאזניים מאוזנות (קביעה שמשמעותה דחיית גרסת התובעים עליהם הנטל), הרי שגם משפטית לא קמה בידי התובעים עילה על בסיס חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965, כאשר הם מודים במפורש בסיכומים כי לא עלה בידם להוכיח את יסוד הפרסום הנדרש בהעדר כל ראיה לכך שאדם אחר מלבדם שמע את הדברים המיוחסים לנתבעים (סעיף 2 לחוק).

למען הסדר הטוב נזכיר - בהתאם להלכה "את בחינת השאלה אם פרסום פלוני מהווה לשון הרע יש לערוך ב-4 שלבים: בשלב הראשון יש לבחון אם מה שפורסם עולה כדי "פרסום" במובנו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע; בשלב השני יש לבחון אם מה שפורסם מהווה "לשון הרע" כאמור בחוק זה, וזאת לפי משמעות הפרסומים בהקשר אובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; ובשים לב לקביעותינו להלן בדבר מידת העניין הציבורי שבפרסום (וראו פסקה 12 לעיל). ככל שנמצא כי "פורסם" דבר מה המהווה "לשון הרע", יש להוסיף ולבחון בשלב השלישי את תחולתן של ההגנות השונות הנזכרות בחוק, שיש בכוחן לשלול את אחריותו של המפרסם בלשון הרע. אם לא קמות הגנות מסוג זה, בשלב הרביעי והאחרון ייקבע הסעד המתאים בנסיבות העניין ראו והשוו לשלבי הניתוח כאמור עניין הרציקוביץ', בעמ' 568; עניין שרנסקי, פסקה 17)" (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (פורסם בנבו)).

עוד נזכיר כי הנטל להוכיח כי קיים פרסום המהווה לשון הרע מוטל על כתפי התובע. באם יוכח כי היה פרסום וכי הוא מהווה לשון הרע, הנטל להוכיח כי התקיימה איזה מההגנות הקבועות חוק, רובץ על כתפי הנתבע (ר' אורי שנער דיני לשון הרע (1997) בעמ' 93 וכן, בין היתר, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו)).

כאמור, בהעדר יסוד פרסום איננו נדרשים כלל לבדיקת השלבים הבאים הנדרשים לשם גיבוש העוולה.

לבד מכך נציין כי מכוח חוק איסור לשון הרע מחייבת קונקרטיות בנוגע לאמירות. בהתאם, עילה יכולה היתה לקום לתובעים בהתייחס לאירועים ספציפיים שתוארו על ידם בכתב התביעה. אולם, לא יכולה לקום בידם עילה מכוח החוק בהתייחס לטענה לביטויים ואמירות כלליות, ללא קונטקסט ומועדים קונקרטיים, ללא פירוט נסיבות וממילא ללא יסוד הפרסום (ר' למשל סעיפים 13 ו- 19 לכתב התביעה).

שלישית, לא עלה בידי התובעים להוכיח את גרסת התובעת בנוגע לאירוע האלימות הקונקרטי הנדון בכתב התביעה מיום 12.06.23 – בעוד התובעת טוענת כי היא זו אשר הותקפה, הנתבעת טוענת את היפוכם של דברים. העדה אשר זומנה מטעם התובעים לתמוך בגרסת התובעת, לרבות לאור עדות התובעת בפניי כי עדה זו היא אשר "חילצה" את התובעת מנשיכת הנתבעת, תמכה דווקא בגרסת הנתבעת – העדה כרמלי בהתייחסה לאירוע התקיפה אישרה כי התובעת היא זו אשר תקפה את הנתבעת, כי התובעת היא זו אשר פצעה את הנתבעת ושרטה אותה והכחישה בכלל כי ראתה אירוע של נשיכה. גם עדותו של מר אטיאס תומכת בגרסת הנתבעים – הוא מאשר כי ראה דווקא את הנתבעת שרוטה. הוא מאשר את האמור בסעיף 8 לתצהירו בנוגע לאמירות והתנהגות התובעת לאחר האירוע, תיאור שלא נסתר בחקירתו.

רביעית, לבד מטענות הדדיות של הצדדים ליריקות, כאשר כל צד טוען כי האחר ירק לכיוונו (ואולי האמת העובדתית מצויה בין שניהם), אין כל ראיה אחרת התומכת בגרסאות הצדדים. עדויות העדים האובייקטיבית לא תמכו בטענה כי הנתבעים ירקו. באופן דומה אמורים הדברים גם בהתייחס להטרדות, איומים ורדיפה שיטתית אשר נטענו בפרק הסעדים בכתב התביעה.

חמישית, לא הוכח במאזן ההסתברויות כי הנתבעים הם אלו אשר סתמו את מערכת הביוב ביום 23.08.24. עצם קיומה של סתימה, שניתן היה לפתוח באמצעות קופסת ביקורת בדירת הנתבעים, אין משמעה כי הנתבעים הם אלו אשר גרמו לסתימה. בהקשר זה צודקים הנתבעים כי היה על התובעים לתמוך את טענתם בחוות דעת מומחה כי לא היתה כל דרך אחרת לגרימת הסתימה, אך דבר לא הוגש.

קושי נוסף קיים בגרסת התובעים הוא בכך שסתימה כאמור משמעה גם גרימת נזק ליתר הדירות בבית לאור הסכמת העדים כי מדובר בצנרת משותפת לכל הכניסה. קשה לקבל טענה כי הנתבעים ביקשו לגרום לכל הדיירים נזק רק בשל רצונם "לנקום" בתובעים. בהקשר זה גרסת הנתבע בעדותו בנוגע לאירועים באותו היום מקובלת ושוללת גם היא מעורבות פעילה של הנתבעים בגרימת הסתימה.

גם אם נקבל את גרסת התובעים כי הסתימה נגרמה בשל שקיות ששמו הנתבעים, וגם אם נקבל את הטענה כי הדבר נעשה במכוון, הרי שלאור התנהלותו המבורכת של השוטר מולוגוטה הרי שלא נגרם כל נזק, ונשוב לכך עוד להלן.

שישית, אין מחלוקת כי כלבם של הנתבעים אינו קשור ברצועה כל העת כאשר הוא שוהה מחוץ לבית – כך עולים הדברים מהתיעוד שצורף על ידי הנתבעים, לרבות, שהות של הכלב ממש מחוץ לדלת דירת התובעים (ולא ביציאה לעשיית צרכים בניגוד לגרסתם). כך עולים הדברים מהודאות של הנתבעים בעדותם. כך עולים הדברים אף מהסרטון שהציגו הנתבעים לתובעים במהלך עדותם ובו מתועד הכלב כאשר הוא בחצר הבית ללא רצועה. כך עולים הדברים גם מעדות הגב' אפריאט, המתייחס לכלב הנתבעים כ"כלב של השכונה" אשר מצוי בחוץ הרבה פעמים חופשי. להשלכות עניין זה נתייחס עוד להלן במסגרת צווי העשה המבוקשים.

אולם, אין כל ראיה ל"שיסוי הכלב בילדים" אשר נטענה בכתב התביעה - שיסוי הינה פעולה אקטיבית שמבצע בעל הכלב אשר מורה לכלבו "לתקוף" אחרים. העובדה כי כלב מצוי ללא רצועה, נובח או חושף שיניים איננה בגדר "שיסוי". גם אם נקבל את התיאור העובדתי של התובעת לאירוע מיום 24.11.23, הרי שלא ניתן להגדירו כ"שיסוי", ודאי כאשר על פי עדות הנתבעים (שלא נסתרה בעדות התובעת, ור' גם סעיף 24 לתצהירה ששותק בהקשר זה) הכלב היה קשור לרצועה בעת שהוצא בשנית; כך האירוע מיום 21.08.24 לא הוכח בהעדר עדות עובדתית קבילה כלשהי – מדובר בסיפור ששמעו התובעים מביתם וככזה הינו בגדר עדות שמיעה שאיננה יכולה להוות ראיה לתוכנה, ודאי בהתייחס לפעולה המהווה עבירה פלילית.

שביעית, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעים הם אלו אשר ביצעו תקרים לגלגלי רכבם. איש מהתובעים לא ראה את הנתבעים גורם את הנזק. מדובר בסברה בלבד שאין בה די במאזן ההסתברויות כדי לחייב את הנתבעים, ודאי כאשר מיוחסים מעשים פליליים.

שמינית, לכל היותר הוכח אירוע אחד שבו איים הנתבע על ילדם של התובעים כי ישבור לו את הטלפון (כפי שתועד הנתבע מודה בסרטון מצלמת החזה של השוטר שזמן לאירוע מיום 22.08.24). מדובר באירוע נקודתי שקיבל הסבר בעדויות הנתבעים (לטענתם לאור כך שמצלמים את ילדיהם). בכל מקרה, מדובר באירוע קונקרטי יחיד שאינו מגלם נזק, וודאי לא "דפוס" כנטען. לא הוכח כי האירוע נחקר על ידי המשטרה או כי הוגש כתב אישום בגין האיום הנטען.

תשיעית, אירוע חסימת הרכב המתועד מוטב שלא היה נטען כלל – מדובר באירוע מינורי, יחיד וחד פעמי (לא נטען אחרת), שלא מצדיק פיצוי בכל דרך או בכלל ניהול הליך משפטי בגינו. ודאי לא ניתן לומר כי מדובר בדפוס חוזר כנטען בהעדר ראיה אלא למקרה בודד ויחיד.

בהקשר זה, מעבר לכך שניתן הסבר על ידי הנתבע מדוע חנה כפי שחנה, הרי שניתן היה לפנות, גם באמצעות השכנים או אפילו באמצעות המשטרה, לבקש להזיז את הרכב כאשר זהות הבעלים ידועה וברורה. מכל מקום – אין כל ראיה או טענה לקיומו של נזק בגין האירוע הנקודתי.

עשירית, במסגרת הסיכומים טענו התובעים כי טענתם ל"מניעת הנאה ושימוש סביר" בביתם מבוססת על עוולת המיטרד ליחיד.

בע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ פד"י ל(3) 785 נקבעו הכללים המנחים להכרעה בעוולת מטרד ליחיד - נקבע כי העוולה דורשת קיומה של הפרעה ממשית אשר בחינתה נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית בנוגע ליכולת לעשות שימוש סביר במקרקעין או להפיק הנאה סבירה מהם. אין די בתחושה סובייקטיבית, אף אם היא ממשית. בחינת קיומה של העוולה נעשה גם תוך איזון הזכויות המתנגדות של הצדדים.

לאור מסכת הראיות לא ניתן לומר כי אמת מידה אובייקטיבית קיימת להפרעה הממשית הנדרשת, בפרט כאשר לכל היותר יש ראיות לאירועים נקודתיים בלבד.

מעבר לכך, הוראת סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי "לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". כפי שיובהר עוד להלן – התובעים לא טענו לנזק בפועל, לא הוכיחו קיומו של נזק ובוודאי שלא את שיעורו של הנזק, וזאת ללא כל טיעון בהקשר זה בכתב התביעה, בראיות או בסיכומים.

אחד עשר, במסגרת הסיכומים טענו התובעים להפרות של חוקים שונים. דא עקא, בהעדר טענה מפורטת בכתב התביעה בנוגע לחוקים אלו, לרבות, עילה נזיקית כלשהי (בכלל האמור אף לא טענה להפרת חובה חקוקה בצירוף פירוט הוראת החוק שהפרתה נטענת כפי שדורשת ההלכה) הרי שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית וממילא אין לדון בה.

שנים עשר, לא עלה בידי התובעים להוכיח את הנזקים הנטענים – לא עצם קיומם, לא שיעורם ככל ובוודאי שלא השיעור שנתבע.

כך, בהתייחס לסעיף 90.1 לכתב התביעה – טענה לקיום של נזקים נפשיים ורגשיים מחייבת ראיה אך דבר לא הוגש – לא חוו"ד מומחה, הנדרשת להגשה כתב עם כתב התביעה לשם הוכחת עניין שברפואה בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 87(א)), ואפילו לא מסמך רפואי, מסמך טיפולי, או ראיה לטיפול רגשי. גם מסמך מבית הספר הנוגע למצב הילדים לא הוגש. התובעים טענו בעדויותיהם כי טיפלו בדברים לבדם במסגרת סמכותם ההורית ואישרו כי הם אינם בעלי השכלה או הכשרה בתחום. עדות התובעים אך מחזקת את הקביעה כי לא נגרמו כל נזקים נפשיים ורגשיים כאמור, ודאי לא כאלו בעלי השלכה אשר הצריכו טיפול מקצועי וממילא לא כאלו שהינם ברי פיצוי.

מכל מקום, כאמור לעיל, התובעים הודו בסיכומים כי כשלו בהוכחת יסוד הפרסום כך שגם פיצוי סטטוטורי מכוח חוק איסור לשון הרע לא ניתן לפסוק בנסיבות דנן.

כך, לא עלה בידי התובעים לבסס עילה משפטית בת תוקף, וממילא לא את קיום הנזקים או שיעור הנזקים אשר נתבעו בסעיף 90.2 לכתב התביעה.

כאמור, אלימות פיזית ומילולית לא הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש. כך גם לגבי טענות ליריקות או הטרדות באופן כללי, ודאי לא מכוונות או שיטתיות כפי שנטען. אף שביקשתי את הבהרות התובעים בסיכומים, לא עלתה כל טענה מבוררת לעילה משפטית לפיצוי בהקשרים אלו.

הוצאות משפטיות קודמות והוצאות רפואיות שנטענו לא הוכחו בדבר – לא בטענה מפורטת, לא באסמכתא לתשלום ולא בקבלה. התובעים מודים שלא נזקקו לטיפול רפואי ולא נטלו כזה כך שתמוהה מדוע בחרו לתבוע נזק בהקשר זה ובהיקף של מאה אלף ₪.

נזקים הקשורים בתקרים בגלגלים לא הוכחו גם הם בהעדר כל ראיה לעלות תיקון, עלות גרר, או ראיה כלשהי לנזק שנגרם לאיזה מהצמיגים.

בכל הנוגע לסתימת הביוב הרי שלא נגרם לתובעים כל נזק שעה שהביוב נפתח עוד באותו היום על ידי השוטר מולוגוטה, ללא כל עלות. אין טענה על סתימה חוזרת. אין כל ראיה מצד התובעים בדבר נזק כלשהו, ממוני או אחר, כתוצאה מאירוע ההצפה הקונקרטי, וזאת אף אם יקבע כי הנתבעים סתמו את הביוב במכוון.

ויודגש, בהעדר עילה כלשהי לפיצוי סטטוטורי הרי שעל התובעים להוכיח קיומו של נזק ואת שיעורו. אולם, התובעים לא הוכיחו דבר בנוגע לנזקים ואפילו לא פירטו כיצד עתרו בהקשרים אלו לפיצוי בסך של 100,000 ₪, אפילו לא בסיכומים.

כך, אין כל יסוד לטענה לפיצוי הנתבע בסעיף 90.3 לכתב התביעה בהעדר כל ראיה לנזק – אף אם היינו מקבלים את מכלול טענות התובעים הרי שעליהם היה להוכיח נזק ואת שיעורו, אך כאמור לא הוכח דבר, ואפילו לא נטען דבר בהתייחס לנזק – לא בכתב התביעה, לא בתצהירי התובעים ולא בסיכומים מטעמם. אין כל הסבר מדוע נתבע וכיצד חושב הסכום המפורט בכתב התביעה.

גם בהקשר זה נציין – אין לתובעים כל עילה מכוח חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981, והם גם אינם מפרטים כזו - לא בכתב התביעה ולא בסיכומים. אף אם היינו מקבלים את מכלול טענות התובעים הרי שאלו אינם נכללים בגדר "פגיעה בפרטיות" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק. בהתאם גם בהקשר זה אין בידי התובעים זכות כלשהי לפיצוי סטטוטורי.

צווי עשה

בהתייחס לצווי העשה שהתבקשו על ידי התובעים הרי שיש להיעתר לתביעה בחלקה.

ראשית, בכל הנוגע להחזקת הכלב הרי שהוכח, מראיות הנתבעים עצמם, כי הכלב מוחזק מחוץ לבית כאשר הוא משוחרר וללא רצועה. מדובר בפעולה בניגוד להוראת סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002 ותקנה 18 לתקנות להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ה-2005 (להלן: "חוק הפיקוח" ו- "תקנות הפיקוח" בהתאמה). לא הוכחה קיומה של הוראה חוקית אחרת בישוב ועל הנתבעים היה הנטל בהקשר זה.

במסגרת ההליך הוכח כי אין מדובר באירוע חד פעמי, ומעדות הגב' אפריאט עולה כי מדובר אפילו באירוע תדיר. ודאי אמורים הדברים כאשר קיים תיעוד של הכלב שוכב בחדר המדרגות, בסמוך לדלת דירת התובעים, באופן שמפריע ומקשה את המעבר, ודאי למי שחושש או מפחד מכלבים. אין כל הצדקה לשהותו של הכלב בדרך זו בבית משותף.

ויודגש, גם אם הכלב "ידידותי" ולא תקף בעבר, אין בדין החרגה וגם כלב כזה יש להחזיק בהתאם להוראות הדין, ועל כן יש מקום ליתן צו בהקשר זה לשם הגנה על התובעים וילדיהם.

שנית, הוכח בהליך כי הייתה סתימה אשר נגרמה בשל שקיות שהיו בצינור בסמוך לקופסת הביקורת בדירת התובעים ואשר נפתחה על ידי השוטר מולוגטה כפי שמתועד בסרטון מצלמת הגוף שהוצג. גם אם לא הוכח כי הנתבעים גרמו לאותה הסתימה, הרי שוודאי הוכח מהראיות שבפניי כי מקופסת הביקורת שבדירת הנתבעים ניתן לגרום נזק על ידי סתימת יציאת הביוב מהקומות העליונות.

מאחר ובין הצדדים סכסוך, על מנת למנוע מחלוקת עתידית, יש להורות על איסור סתימת הצנרת האמורה.

שלישית, בכל הנוגע לסעדים הנוספים אשר התבקשו בנוגע לנזקים לרכוש התובעים הרי שלא הוכח כי הנתבעים גרמו לכל נזק כך שאין מקום לחייבם באיסור, שממילא קיים בדין, ודאי בהתייחס לגרם נזק מכוון לרכוש הגובל בפלילים (תקרים לצמיגים).

ויודגש, כאמור לעיל, אירוע נקודתי של חסימה בחניה אינו מצדיק הליך שיפוטי רחב היקף כפי שנוהל, וגם לא מתן סעד, ודאי כאשר מדובר בחניה ברכוש ציבורי, ובכל מקרה לא בחניה פרטית של התובעים או בחניה הצמודה לדיירי הבית המשותף.

סיכום

לאור כל האמור לעיל דין התביעה להתקבל בחלקה.

ניתן בזה צו עשה אשר מחייב את הנתבעים לפעול בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק הפיקוח ותקנה 18 לתקנות הפיקוח, ולהחזיק את כלבם בהתאם להוראות הדין.

למען הסר ספק - נאסר על הנתבעים להותיר את הכלב ללא רצועה והשגחה כנדרש בדין בכל חלק של חדר המדרגות בבית.

ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבעים לסתום את צנרת האינסטלציה מקופסת הביקורת בחדר השירותים בכל דרך.

התביעה הכספית נדחית.

לאור קבלת התביעה בחלקה כאמור, בהתחשב בטיב המחלוקת שבין הצדדים ובצוי העשה שהתקבלו, יש מקום לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו בניהול ההליך.

לאחר תשלום הסכומים שנפסקו לטובת העדים מטעם התובעים תשיב המזכירות את יתרת הפיקדון לתובעים באמצעות בא כוחם בכפוף לכל עיקול או מגבלה בדין.

ולפני סיום מספר מילים לצדדים - ידו של המשפט קצרה מלסייע ביד שכנים מסוכסכים אשר אינם רוצים לסיים את המחלוקות בדרכי שלום. התעקשות על הכרעה שיפוטית מביאה לתוצאה שמחייבים הדין וההלכה ולרוב היא איננה מערבת שיקולי צדק קונקרטיים או מסיימת את המחלוקת. למרבה הצער הכרעה שכזו לעיתים אף מתחילה מחלוקת חדשה, לעיתים אף עם שכנים נוספים אשר נגררים להליך. היה בידי הצדדים לנצל את ההליך כדי "לפתוח דף חדש" ונעשה אף ניסיון עוד במהלך שמיעת הראיות. לצערי הזדמנות פז זו התפספסה וההכרעה התבקשה וניתנה. אני תקווה כי על אף המשקעים ישכילו הצדדים להבין כי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" ויגלו אורח רוח, נדיבות וכבוד הדדי, לא צריך יותר מזה לשם שכנות שקטה ונעימה.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ח חשוון תשפ"ו, 09 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 13