סע"ש 18286-04-21

הליך: 18286-04-21

שם התיק: סע"ש 18286-04-21

בית המשפט: בית הדין האזורי לעבודה ירושלים

שופט/ת: עמי רוטמן

תאריך פסק הדין: 2024-06-26

התובע: יובל אנגל | הנתבעת: מדינת ישראל - משרד החינוך

ייצוג תובעים: עו״ד אסף כהן

ייצוג נתבעים: עו״ד מוריה אלימלך

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים

סע"ש 18286-04-21

26 יוני 2024

לפני:

כב' השופט עמי רוטמן

נציג ציבור (עובדים) מר אברהם שבבו

נציגת ציבור (מעסיקים) גב' לאה בר אילן

התובע

יובל אנגל

ע"י ב"כ: עו"ד אסף כהן

-

הנתבעת

מדינת ישראל - משרד החינוך

ע"י ב"כ: עו"ד מוריה אלימלך

פסק דין

רקע

התובע עבד משנת 2011 כמורה למדעים בבית ספר עירוני א' למדעים ואומנויות במודיעין-מכבים-רעות (להלן - "בית הספר").

לכתחילה התביעה הוגשה נגד 5 גורמים, ביניהם הגב' עידית ממן, מנהלת מערך כח אדם בהוראה במחוז ירושלים (להלן – "הגב' ממן"); מר דביר שלומי, מנהל בית הספר בו לימד התובע (להלן – "מר שלומי") ובית הספר. במהלך ההליך, התביעה נותרה כנגד הנתבעת בלבד, לאחר שנמחקה בהסכמה כנגד ארבעת הגורמים האחרים.

התביעה הוגשה בגין שני מכתבים, אשר הוצאו לתובע ע"י הגב' ממן לאור היעדרותו מן העבודה החל מתחילת שנת הלימודים תשפ"א (ספטמבר 2020). המכתב הראשון הוצא ביום 2.11.20 (להלן – "המכתב הראשון") וזו לשונו:

"הרינו לפנות אליך הואיל ולא התייצבת לעבודה בתאריך 01.09.2020.

מבדיקה עם מנהל בית הספר ומפקחת בית הספר עולה, כי שובצת לעבודה אך לא המצאת אישור, המצדיק את היעדרותך.

אי לכך, הננו להודיעך כי עליך להתייצב לעבודה לאלתר.

היעדרות שאינה מוצדקת, פוגעת באופן ישיר במהלך הלימודים התקין של בית הספר ועלולה לגרור נקיטת הליכים משמעתיים כנגדך, על כל המשתמע מכך.

יובהר, כי תקופת היעדרות שאינה מוצדקת, תנוכה משכרך.

ככל שקיימת עילה המצדיקה את היעדרותך, המגובה במסמכים, נבקשך להעבירם אל תחום כח אדם בהוראה לידי גבי אורה אלישע ללא דיחוי במייל:...."

עותק מן המכתב נשלח לסמנכ"לית ומנהלת אגף בכיר, כח אדם בהוראה; חשב המחוז; מנהל בית הספר (מר שלומי) ולמפקחת בית הספר.

המכתב השני, מושא התביעה הינו המכתב שנשלח לתובע ביום 14.12.20 (להלן – "המכתב השני") כלהלן:

"על אף האמור במכתבנו מתאריך 02.11.2020, טרם התייצבת לעבודה וטרם המצאת את המסמכים המבהירים את סיבת היעדרותך ואשר יש בהם כדי להצדיק אותה.

נדגיש כי היעדרות בלתי מוצדקת מעבודה, הינה בבחינת זניחת מקום עבודה, ורואים בה כהתפטרות מעבודה על כל המשתמע מכך.

בשלב זה, ניתנה הנחייה לגזברות המחוז, לעצור את תשלום משכורת חודש ספטמבר. על אף האמור לעיל, נבקשך פעם נוספת, ככל שקיימת עילה המצדיקה את היעדרותך, להמציא לנו את המסמכים הרלבנטיים לעניין זה, ללא דיחוי.

הדבר נחוץ על מנת שניתן יהיה להסדיר את תשלום שכרך."

גם עותק ממכתב זה נשלח לאותה רשימת נמענים, שאליה נשלח המכתב הראשון.

כפי שיפורט בהמשך, לטענת התובע יש לחייב את הנתבעת בגין האמור במכתבים אלה בפיצוי בסך של 150,000 ₪ בשל הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"א-1965 (להלן – "החוק"), ולחילופין בגין עוגמת נפש, וכן דרישה לפרסום התנצלות בהתאם.

לאחר שהצדדים לא הגיעו להבנות לסיום ההליך בהתאם להצעות הפשרה של בית הדין, חרף הפערים הקטנים לכאורה שנותרו ביניהם, נשמעו עדויות הצדדים. התובע העיד מטעם עצמו ומטעם הנתבעת העידו הגב' ממן ומר שלומי.

העובדות העיקריות העולות מן התיק

בשל התדרדרות במצבו הרפואי העביר התובע במהלך שנת 2019 למשרד החינוך אישור רופא תעסוקתי בו נקבע שמצבו הבריאותי יאפשר לו לעבוד בשנה"ל תש"פ (2019-2020), לכל היותר 8 שעות עבודה פרונטליות שבועיות (ר' סעיף 5 לתצהיר התובע ואישור הרופא התעסוקתי - נספח 1 לתצהירו של מר שלומי).

במחצית הראשונה של שנת 2020 פנה התובע לנתבעת בבקשה לסיום העסקתו (נספח 3 לתצהיר התובע). במהלך חודש יוני 2020 פנה התובע לנתבעת וביקש כינוסה של ועדה לצורך בחינת פרישתו מרצון, מסיבות בריאותיות (נספח 12 לתצהיר התובע). בפנייתו מיום 6.7.2020 כתב התובע כי – "אני עדיין ממתין להתייחסות לפנייתי מה 17 לחודש הקודם המבקשת וועדה. עיכובים קביעת התובע לוועדה יצרו בעיות מיותרות בשנה הבאה שאינן מחוייבות המציאות. מבקש זרוז התהליך. תודה". מן האמור בפנייתו האחרונה של התובע ניתן גם ללמוד על כך שהיה מודע לעובדה שהוא מיועד ללמד גם בשנת הלימודים שנועדה להתחיל בספטמבר 2020 (תשפ"א).

התובע נעדר מימי ההערכות בסוף החופש הגדול (שו' 12 בעמ' 5 לתמלול הדיון מיום 17.5.23) וכן לא הופיע לעבודתו בתחילת שנת הלימודים בספטמבר 2020.

בהמשך למספר שיחות טלפון שהתקיימו בין התובע לבין מר שלומי במהלך חודש ספטמבר 2020 (טענתו של מר שלומי לפיה הוא זה שיצר קשר עם התובע, חרף הבטחות התובע לעשות כן, לא נשללה על ידי התובע), ביום 21.9.20 שלח התובע לגב' מולי מאירי, סגניתו של מר שלומי דוא"ל שאליו צורפו אישורי מחלה מיום 2.9.20 ועד ליום 24.9.20 (למעט סופי שבוע), ובו כתב "הי מולי בהמשך לשיחתי עם דביר מעביר לך את אישורי המחלה עד כה (3) מצורפים להמשך טיפולך אודה" (נספח 2 לתצהיר התובע).

במסגרת שיחתו של התובע עם מר שלומי באותו יום (21.9.20), נתבקש התובע להודיע מראש על כל היעדרות על מנת שניתן יהיה להיערך לכך בעתיד: "קודם כל תראה, קודם כל שנסגור את הפינה הזו, אתה שלחת וזה גם להבא, שלחת אישור מה שנקרא בדיעבד ואז אתה יודע בסיטואציות כאלה אני לא יכול להכין ככה ממלא מקום כי אין על כך אישור, עכשיו, כי הבנתי שאתה דיברת עם מולי על השבוע הראשון ורק היום העברת אישורי מחלה על שאר הימים אז זה דבר אחד אני אומר לה". ועל כך השיב התובע: "אוקי אז זה פספוס שלי, אני תמיד מודיע לה מראש". ובהמשך ביקש מר שלומי מהתובע לעדכן אותו על מצבו: "אקי, אז אני מחכה לשמוע ממך, בוא נגיד רביעי חמישי, אבל תחזור אלי בסדר" (תמלול השיחה צורף כנספח 4 לתצהיר התובע).

בשיחת טלפון נוספת מיום 21.9.20 דרש מר שלומי מהתובע ליצור קשר ישיר עם גב' לימור שגיא במשרד החינוך: "שלחתי לך כרגע בווטסאפ טלפון של מישהי בשם לימור שגיא". ובהמשך: "אוקי אז תשמע, הכי טוב שתרים טלפון לאותה לימור... התחילה לומר לי לגבי הצורך להביא אישור מרופא תעסוקתי, כיוון שהיא האורים והתומים תיצור איתה קשר ישירות" (תמלול השיחה, נספח 4 לתצהיר התובע).

התובע נעדר מעבודתו גם במהלך חודש 10/2020. אולם, מן העדויות שהוצגו בפנינו עולה כי, חרף הנחייתו המפורשת של מר שלומי, וחרף העובדה שהתובע היה מודע להנחיות לעניין זה, הוא לא עדכן ולא המציא אישורי מחלה "בזמן אמת" לגורם כלשהו בבית הספר או במשרד החינוך בנוגע להיעדרותו.

לנוכח התנהלות התובע כמתואר לעיל, פנה מר שלומי במהלך החודשים 09-10/20 לגורמים במשרד החינוך וביקש סיוע והוראות (ההתכתבויות צורפו כנספחים 1 ו- 2 לכתב ההגנה שהגיש מר שלומי בתיק, בעת שלכתחילה נתבע בו וכן כנספח 2 לתצהירו).

בהמשך לכך, ביום 2.11.20 שלחה הגב' ממן לתובע את המכתב הראשון כאמור.

מכאן ואילך בחר התובע להתנהל באמצעות עו"ד. במכתב בא כוחו מיום 4.11.20 לגב' ממן טען התובע להוצאת דיבתו רעה במסגרת המכתב הראשון. הגב' ממן נדרשה להתנצל ולשלם לתובע 75,000 ₪ (מכתב ב"כ התובע צורף כנספח 5 לתצהיר התובע).

התובע שלח עותקים ממכתבו לשר החינוך, סגן השר ומנכ"ל המשרד. חרף העובדה שהתובע לא התייצב לעבודתו ולא העביר אישורים רפואיים לתקופה שלאחר ה- 24.9.20, למכתב זה לא צורפו אישורים רפואיים כלשהם.

מן המסמכים שצירף התובע לתצהירו עולה, כי בא כוחו שלח ככל הנראה עותק ממכתבו גם למחלקת פניות הציבור של הנתבעת באמצעות דוא"ל. ביום 17.11.20 שלח ב"כ התובע דוא"ל נוסף למחלקת פניות הציבור של הנתבעת, אליו צירף אישור מרופאה תעסוקתית מיום 16.11.20 לפיו התובע אינו יכול לשוב ולעסוק בהוראה (נספח 6 לתצהיר התובע). בתגובה נשלח לתובע מענה לפיו "פנייתך התקבלה בברכה ומועברת לבדיקה וטיפול על ידי הגורמים הרלוונטיים". יש לתמוה על כך שחרף העובדה שבמסגרת המכתב הראשון נכתב במפורש כי מסמכים להצדקת ההיעדרות יש להעביר לגב' אורה אלישע מתחום כח אדם בהוראה, כולל ציון כתובת הדוא"ל שלה, בחר התובע להמציא באותו מועד את המסמך הרפואי הרלוונטי דווקא למחלקת פניות הציבור, אשר ספק אם אנשיה היו מודעים בזמן אמת לדחיפות העניין, ולא לאף גורם רלוונטי אחר בנתבעת או בבית הספר.

ביום 3.12.20 שלח עו"ד לירון ספרד, הממונה על הייעוץ המשפטי של משרד החינוך במחוז ירושלים, לב"כ התובע תשובה (באמצעות הדוא"ל) לפנייתו מיום 5.11.20, שבה נכתב בין היתר, כי מלבד אישורי מחלה עד ליום 24.9.20 לא המציא התובע אישורי מחלה נוספים ולא התייצב לעבודה (נספח 4 לתצהיר הגב' ממן). ב"כ התובע נתבקש להתייחס לאמור עד ליום 8.12.20.

ביום 10.12.20 ומשלא התקבלה התייחסות לפנייה מיום 3.12.20, שלח עו"ד ספרד דוא"ל נוסף לב"כ התובע ובו כתב:

"כיוון שלא התקבלה התייחסות ו/או אסמכתא לפנייתנו המצ"ב שיש בהן ללמד על היעדרות מוצדקת של מרשך ממקום עבודתו, הרי שמחוז ירושלים ימשיך את הליך אי ההתייצבות/זניחת מקום עבודה, בהתאם לנהלי משרד החינוך" (נספח 5 לתצהיר הגב' ממן).

בתשובתו של ב"כ התובע לפנייה כאמור, שנשלחה באותו יום (10.12.20), העלה ב"כ התובע טענות שונות, אשר חלקן מוטב שלא היו מועלות, אולם לגופו של עניין לא צירף אישור רפואי כלשהו לתקופה שלאחר ה- 24.9.20, ואף לא הזכיר את האישור הרפואי שנשלח למחלקת פניות הציבור ביום 17.11.20 (נספח 6 לתצהיר הגב' ממן).

בהתאם לכך ומשדומה כי האישור שנשלח למחלקת פניות הציבור של הנתבעת לא הועבר באותו מועד לגורמים הרלוונטיים, ביום 14.12.20 שלחה הגב' ממן את המכתב השני.

בו ביום השיב ב"כ התובע למכתב השני וצירף אליו אישורי מחלה גם לתקופה שמיום 25.9.20 ועד ליום 15.12.20 וכן את אישור הרופאה התעסוקתית מיום 16.11.20 (נספח 8 לתצהיר הגב' ממן).

במסגרת מכתבו מיום 14.12.20 שב התובע וטען כי בהתנהלות הנתבעת, הוצאה דיבתו רעה ובהתאם לכך העמיד את סכום הפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב על סך של 150,000 ₪ וכן דרש לקבל מכתב התנצלות.

עם קבלת האישורים הרפואיים, הפסיקה הנתבעת את הפעולות בהתאם לנוהל שיבוץ עו"ה קבועים שלא התייצבו לעבודה (נספח 1 לתצהיר הגב' ממן) (להלן – "הנוהל") וחודש תשלום שכרו של התובע לחודשים נובמבר ודצמבר 2020, אשר עוכב באותו מועד (ס' 25 לתצהיר הגב' ממן).

ביום 9.4.21 הגיש התובע את התביעה שבפנינו לבית משפט השלום בירושלים, אשר בהיעדר סמכות עניינית העבירה לבית הדין לעבודה. יש לציין כי בהתאם לתקנה 4 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, לאור מקום מגוריו של התובע (מודיעין) ומקום עבודתו (מודיעין), בית הדין המוסמך לדון בתביעה היה בית הדין האזורי לעבודה תל אביב (בשבתו בבת ים), אולם לאור הוראת סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שחל על בתי הדין לעבודה בהתאם לסעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, לא ניתן היה להעביר את התיק עוד.

עיקר טענות הצדדים

לטענת התובע, תוכן המכתבים, הראשון והשני, מהווים לשון הרע לפי החוק. טענה זו מבוססת, בין היתר, על העובדה שלאחר שבמשך עשרות שנים שירת בצה"ל, עבד לאחר שחרורו במשך 12 שנים כמורה מצטיין, וכן לאור העובדה שדאג לעדכן את הגורמים הרלוונטיים בנוגע לטיפולים שאותם נדרש לעבור ושבעטיים לא התייצב לעבודה, וכן לאור העובדה שבחודש ספטמבר 2020 המציא לנתבעת את אישורי המחלה וכי המציא למחלקת פניות הציבור של הנתבעת את אישור הרופאה התעסוקתית טרם שהוצא המכתב השני. התובע אף הוסיף כי הנתבעת לא הוכיחה ששובץ ללימודים בשנה"ל תשפ"א. עוד העלה התובע טענות בנוגע להתנהלות נציגי הנתבעת, ובכללם באת כוחה בהליך זה. בהתאם לכך, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 150,000 ₪ בהתאם לחוק, בנוסף לפרסום התנצלות והוצאות.

לטענת הנתבעת, האמור במכתבים, ובוודאי במכתב הראשון, הינו נכון, וכי גם אם נפלו אי דיוקים כאלה ואחרים בתוכן המכתבים, אין באמור בהם כדי להוות לשון הרע כהגדרתה בחוק. לטענת הנתבעת, התובע ביקש לשבצו לעבודה בהיקף של 90% משרה לשנה"ל תשפ"א, אולם כאמור לא הגיע לימי ההיערכות ונעדר מעבודתו במשך שלושה שבועות עם תחילת שנת הלימודים, מבלי שהציג אישור רפואי עד ליום 21.9.20, וגם זאת רק לאחר פניות מצד מנהל בית הספר, מר שלומי. לטענת הנתבע, לאחר מכן למעשה התובע "ניתק מגע" עד להוצאת המכתב הראשון, שלאחריו אף שלח את האישורים הרפואיים לגורם לא רלוונטי (פניות הציבור). בנוסף, ולחילופין טוענת הנתבעת כי לאור העובדה שהמכתבים נוסחו בהתאם לנוסח המופיע בנוהל, והופצו לעובדי הנתבעת הרלוונטיים, עומדות לה ההגנות הרלוונטיות בחוק.

דיון והכרעה

כבר כעת מצאנו לומר כי, לאחר בחינת מכלול הנתונים שבתיק, מצאו לדחות את התביעה, כפי שיפורט להלן.

בע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן נ' פלאפון תקשורת בע"מ ואח' (פסק דין מיום 31.3.15, פסקה 17) (להלן - "עניין אבידן") שב וחזר ביה"ד הארצי על שלבי הבחינה הנדרשים בבירור תביעת לשון הרע:

"בהתאם לפסיקה, בחינת התקיימותה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים - "בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע...."

בחינה בהתאם לשלבים שאוזכרו בעניין אבידן

בהתאם לשלבי הבחינה שפורטו לעיל, ראשית, יש לבחון את המשמעות העולה מהביטוי המיוחס לנתבעת, עפ"י אמות מידה של האדם הסביר. דא עקא, כבר בשלב זה עולה קושי, כיוון שכתב התביעה חסר התייחסות למילים המדויקות במכתבים, אשר מהוות לשיטת התובע לשון הרע.

באשר לחובת הפירוט החלה על תובע בעילת לשון הרע נקבע ברע"א 2291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (מיום 25.06.12, פסקה 6) (להלן - "עניין הלפרין"):

"יתרה מכך, כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה (ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1), 160, 163 (1967); ...). אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 177-174). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. ... אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין במפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט ..."

גם סיכומי התובע נעדרים הבהרה אלו ביטויים ספציפיים מהווים לשיטתו לשון הרע. התובע חיבר בין טענותיו לאי דיוקים שנפלו במכתבים לבין טענות כלליות לפגיעה וביזוי וטען במסגרת סיכומיו כי - "תביעת לשון הרע כמוכח כאן היא בגין: עצם הוצאת המכתב הראשון בכלל, כאשר לימים הובהר כי תוכנו והמועדים שנכתבו בו לא נכונים הכוונה שהוא נכתב בגין היעדרות והיעלמות מתחילת השנה ועד ליום 2/11/20 כך עולה ממנו/, תפוצת המכתב שוגרה לכולי עלמא,/ בגין הוצאת המכתב השני כשכולם ידעו שהתובע מיוצג, השיבו לבא כוחו שהעניין בטיפול בלשכת השר והיועמשית.. ואף הודו בכך בחקירתם ובמכתבים שצורפו,/ תוכנו של המכתב השני פוגעני "ומוכיח" התעלמות משמע חרף הפניה מיום 2/11/20 התובע לכאורה לא נענה לדרישתם וזה לא נכון /, בגין הסנקציה המבזה שבו עידית שהתרשלה עצרה לו משכורת/, בגין העובדה ששלומי המנהל טען בחקירתו שהעמיד אותם על טעותם/, עידית טענה בעדותה שידעה על הפנייה הראשונה של הח"מ אך לשיטתה היו חסרים בה מסמכים, נכתב כי התובע שובץ ללימודים ועובדה זו לא הוכחה כי הוא שובץ מעולם / העדים התנהלו כפקידי עזר עובדי קבלן".

באשר לטענת התובע ש"עצם" הוצאת המכתב הראשון מהווה לשון הרע - ההפניה ל"תוכנו" של המכתב הראשון – אינה הפניה לביטויים ספציפיים בו. גם ההפניה ל"תוכנו" הפוגעני (כטענתו של התובע) של המכתב השני - כוללנית. במשתמע, ניתן אולי להבין מטענות התובע שהביטויים הבאים במכתבים מהווים לשיטתו לשון הרע: א. טענת הנתבעת (לשיטת התובע) שהתובע נעדר מעבודתו מתחילת השנה ב. הטענה שעל אף שהתובע שובץ לעבודה התובע לא המציא אישורים מתאימים להיעדרות. ג. הטענה במכתב השני שהתובע לא נענה לדרישות שהעלתה הנתבעת במכתב הראשון. ד. טענת הנתבעת שהתנהלות התובע עולה כדי זניחת מקום עבודתו. ה. פירוט הפעלת סנקציית עצירת משכורת התובע כפי שנטענה במכתב השני.

כאמור בעניין אבידן לעיל, בשלב הראשון יש לברר מהביטויים את המשמעות העולה מהם לפי אמות מידה של האדם הסביר, בהתאם לנסיבות וללשון. משמעותם הסבירה של הביטויים הנ"ל במכתבים היא שיוחסה לתובע התנהלות רשלנית אפשרית כלפי מעסיקתו, התנהלות רשלנית שבאה לידי ביטוי באי דיווח הנוגע להיעדרות. אולם, על אף ההתנהגות המשתמעת המיוחסת לתובע, נכתבו בסייפת המכתבים הסתייגות, כך שבמכתב הראשון נכתב כי: "ככל שקיימת עילה המצדיקה את היעדרותך, המגובה במסמכים, נבקשך להעבירם" ובסייפת המכתב השני צוינה האפשרות: "על אף האמור לעיל, נבקשך פעם נוספת, ככל שקיימת עילה המצדיקה את היעדרותך, להמציא לנו את המסמכים הרלבנטיים לעניין זה, ללא דיחוי".

הפכנו והפכנו בשני המכתבים, אולם לא מצאנו כי בעיני האדם הסביר ניתן לראות בכתוב בהם משום לשןן הרע. על אף מסקנתנו זו, נמשיך בבחינת השלבים הבאים בהתאם לאמור בפסק הדין בעניין אבידן.

בשלב השני, נפנה לבחון האם מדובר בלשון הרע על פי סעיפים 1 ו-2 לחוק, בהתאם לתכלית החוק.

סעיף 1 לחוק מגדיר לשון הרע כדבר שפרסומו עלול –

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

הנתבעת אינה חולקת על הטענה שבוצע "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק.

בעניין אבידן (פסקה 14) שב וחזר ביה"ד הארצי על התכליות בבסיס החוק:

"מצדו האחד של המתרס מצוי חופש הביטוי, שאין צורך להכביר מילים על חשיבותו... מנגד, ניצבת הזכות לשם הטוב של האדם, הכוללת בחובה את האינטרסים לכבוד אישי, גאווה אישית, הכרה אישית בין בני האדם אשר סובבים אותו, ומידת הכבוד וההערכה אשר רוחשים הם כלפיו".

באשר לשיקולים שיש לשקול בעת נבחנת טענת לשון הרע במערכת יחסי עבודה הדגיש ביה"ד הארצי (פסקה 15):

"במערכת של יחסי עבודה קיימים גם ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעת יישומו של החוק וההגנות הנקובות בו, הנובעים מהיותו של מקום העבודה מעין "משפחה" מורחבת, שחבריה שוהים זה עם זה שעות רבות מדי יום ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות. ... חלק מכך נוגע גם לזכותו, וחובתו, של ממונה להעיר לעובדיו הערות ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, כחלק אינטגראלי מניהול תקין של כוח אדם וכאינטרס מרכזי הן של העובדים והן של המעסיק ... מעסיק אמור לפיכך לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, למסור להם אינפורמציה רלוונטית, לנקוט כנגדם בהליכי בירור ומשמעת וליתן בגינם המלצות, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות"

מוקד הפרסום במכתבים לא נגע לאופיו הרע של התובע, לתכונה רעה שלו, או להתנהגות נושאת דופי בכללה, אלא להתנהלות רשלנית החורגת מיחסי עבודה תקינים, אשר בעניינה מחוייבים עובדי הנתבעת לפעול בהתאם לנוהל. כאמור בעניין אבידן, הבחינה בשלב זה - האם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע, צריכה להיעשות בהתאם לתכליות החוק. לזכות חופש הביטוי מצטרפת בעולם העבודה תכלית נוספת – מתן כלים למעסיק לצורך ניהול כוח אדם תקין, אינטרס שהוא של המעסיק והעובד יחדיו. ראיית שליחת מכתב התראה של מעסיק לעובד בגין היעדרות בעבודה ללא המצאת אישורים, התראה שנשלחת לממונים על העובד או הקשורים לכך מקצועית, תוך שבתוכן ההתראה מעלה המעסיק את האפשרות שהוא טועה ושבאפשרות העובד להעמידו על טעותו, כמקימה עוולת לשון הרע בשל הפרת זכותו של העובד לשם טוב, תתעלם מזכותו של המעסיק לנהל כוח אדם באופן סביר ותראה בזכותו של העובד לשם טוב זכות מוחלטת, ולטעמנו לא לכך היתה כוונת מחוקק החוק. על אף שהטענות במכתבים מציגות את התנהלות התובע כהתנהלות שאינה מיטבית, לנוכח התכליות שיש להעמיד בבסיס החוק בהקשר יחסי עבודה ונקודת האיזון המתבקשת, באיזון זכותו של העובד לשם טוב מחד וזכותו של המעסיק לנהל את מצבת כוח האדם במקום העבודה מאידך, איננו סבורים שיש בהתבטאויות משום לשון הרע.

קשה לראות פוטנציאל לפרסום לשון הרע בתוכן המכתבים גם לנוכח זהות המכותבים להם: סמנכ"לית כח אדם בהוראה, חשב המחוז, מפקחת ביה"ס ודביר, שהם עובדי משרד החינוך או אחראים על היבטים הקשורים לעבודתו של התובע, ואשר לא הוכח שיש להם היכרות אישית עם התובע (מלבד מר שלומי, שהוא זה שטען שהתובע לא המציא אישורים לכל תקופת ההיעדרות). לאמור, הפרסום נגע לתחום עבודתם ונעדר פן השמצה אישי.

לנוכח האמור, לא מצאנו כי האמור במכתבים עולים כדי "לשון הרע", גם אם נפלו תקלות בהתנהלות הנתבעת, כפי שהובהר לעיל, וזאת לכל הפחות בעיני האדם או העובד הסביר. די בכך כדי לדחות את התביעה ואין צורך לעבור לדון בשלבים הבאים שצוינו בעניין אבידן. מעבר לצורך ועל מנת שלא להניח טענות ללא דיון, נדון גם בטענות הנתבעת להגנות העומדות לה, ככל שהיינו מוצאים שמדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע.

הגנות העומדות לנתבעת בהתאם לסעיפים 14 ו- 15 לחוק

סעיף 14 לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"

סעיף 15 לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

...

7)) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור"

כעת נפנה לבחינת קיומן של ההגנות כאמור בנוגע לכל אחד משני המכתבים.

המכתב הראשון

בסיכומיו טען התובע: "הכוונה שהוא נכתב בגין היעדרות והיעלמות מתחילת השנה ועד ליום 2/11/20...". לא מצאנו במכתב הראשון טענה כזו. במכתב הראשון הביטוי המתייחס למועד הוא: "הרינו לפנות אליך הואיל ולא התייצבת לעבודה בתאריך 01.09.2020. מבדיקה עם מנהל בית הספר ומפקחת בית הספר עולה, כי שובצת לעבודה אך לא המצאת אישור, המצדיק את היעדרותך". העובדה שהתובע לא התייצב לעבודה ביום 1.9.20 וכי בגין יום זה לא המציא אישורי מחלה נכונה גם כיום, שכן אין בראיותיו של התובע אישור מחלה ליום 1.9.20 ואישורי המחלה שהוגשו מתייחסים לתקופה שמיום 2.9.20 ואילך. גם ביחס לתקופה שמיום 25.9.20 לא הציג התובע כל אסמכתא להמצאת אישורי מחלה לנתבעת או למי מנציגיה טרם שליחת המכתב הראשון - "ש. או-קיי, יש לך אסמכתא ששלחת אישורים לחודש אוקטובר במהלך חודש אוקטובר? לדביר למשרד החינוך? ת. אני צרך לבדוק את הניירת, יש לי אישורים רצפים על כל האישורי מחלה. ש. אתה תוכל להראות לי אם בתצהיר שלך והנספחים שצורפו יש אישור ששלחת אישורים כאלה בחודש אוקטובר. ת. שאלה טובה, אני חושב שבאותו שלב כבר התחלנו להעביר את האישורים דרך עוה"ד" (חקירת התובע, שו' 1-7 בעמ' 11 לתמלול הדיון מיום 17.5.23). התובע אף אישר שהקליט את כל שיחותיו בתקופה הרלוונטית, אך לא המציא תמלולי שיחות המעידים שעדכן טלפונית גורמים כלשהם בהיעדרותו, החל משלהי חודש 09/20 ועד להוצאת המכתב השני (עמ' שו' 31-32 בעמ' 7 לתמלול הדיון מיום 17.5.23). בנסיבות אלה, נציין כבר כעת כי מצאנו שהעובדות המפורטות במכתב הראשון בכל הנוגע להיעדרו של התובע מעבודתו והעובדה שלא המציא אישורים, נכונות בנוגע למרבית התקופה שמיום 1.9.20 ועד ליום 2.11.20 (מועד הוצאת המכתב).

באשר לקביעה כי התובע שובץ לעבודה בשנה"ל תשפ"א, הביטוי המתייחס לכך במכתב הראשון הוא: "מבדיקה עם מנהל בית הספר ומפקחת בית הספר עולה, כי שובצת לעבודה אך לא המצאת אישור". הנתבעת טענה בכתב ההגנה (ס' 41) שהתובע שובץ לעבודה. התובע לא טען בתצהיר שלא שובץ לעבודה. מר שלומי, אשר עשה רושם של אדם ערכי ומהימן, הצהיר (ס' 7 לתצהיר) שהתובע ביקש לשבצו לעבודה לשנת תשפ"א והעיד שהתובע שובץ לעבודה גם לשנה"ל תשפ"ב (שו' 25 בעמ' 74 – שו' 3 בעמ' 75 לתמלול הדיון מיום 17.5.23). כך גם עולה מתמלולי השיחות בין התובע למר שלומי בהם נדרש התובע לעדכן את שלומי על חזרתו לעבודה, על מנת לאפשר פעילות תקינה בביה"ס (מר שלומי העיד גם לעניין זה בנוגע לחשיבות המצאת אישורי המחלה מבעוד מועד – "אגב, אני בדיעבד לא יכול לשבץ מורה ממלא מקום מקצועי במקומו"- שו' 15 בעמ' 78 לתמלול הדיון מיום 17.5.23). לאור התרשמותנו ממהימנותו של מר שלומי ונוכח היעדר טענה ברורה בתצהירו של התובע על כך שלא שובץ לעבודה בשנה"ל תשפ"א, לא מצאנו באי הצגת ראיות לשיבוץ מטעם הנתבעת כמקימה חזקה ראייתית נגדה. נקודת המוצא שבהיגיון היא שהתובע שובץ לעבודה לנוכח צורך ביה"ס במורה למדעים (ולפיכך נדרש התובע לעדכן על מנת שימצא לו מחליף). לפיכך, מצאנו גם שהטענה המופיעה במכתב הראשון לפיה שהתובע שובץ לעבודה הינה נכונה.

לאור האמור לא מצאנו שנפלו במכתב הראשון אי דיוקים, ובוודאי שלא אי דיוקים מהותיים. בנוסף, מצאנו כי המכתב נשלח בהתאם לנוהל, ובתום לב, וכי היה בו אינטרס מובהק לנתבעת בכל הנוגע לניהול מערך כח האדם שלה במטרה לאפשר שגרת לימודים והיערכות מסודרת בבית הספר לטובת ציבור התלמידים. כמו כן, וכפי שהובהר לעיל, המכתב נשלח לרשימת מכותבים רלוונטיים מצומצמת, אשר אחראים על נושא כח האדם והשכר בנתבעת.

בהתאם לכך, מצאנו כי גם אילו היינו קובעים שיש במכתב לשון הרע – ולא כך הוא - הרי שמתקיימות לגביו ההגנות שבסעיף 14 ואף לפי סעיף 15(2), 15(3) ו- 15(7) לחוק.

המכתב השני

לטענת התובע, מן המכתב השני עולה שהוא התעלם מדרישות משרד החינוך, ולא המציא אישורים להיעדרותו חרף ההתראה שנשלחה אליו במסגרת המכתב הראשון. הביטוי במכתב השני המתייחס לכך הוא: "על אף האמור במכתבנו מתאריך 02.11.2020, טרם התייצבת לעבודה וטרם המצאת את המסמכים המבהירים את סיבת היעדרותך ואשר יש בהם כדי להצדיק אותה". באשר לאי ההתייצבות לעבודה – אין חולק כי התובע אכן לא התייצב לעבודה גם עד מועד הוצאת המכתב השני (14.12.20) ולפיכך קביעה זו הינה נכונה. באשר לאי המצאת המסמכים המבהירים את סיבת ההיעדרות – כאמור, ביום 17.11.20 התובע המציא למחלקת פניות הציבור במשרד החינוך אישור רופאה תעסוקתית. יחד עם זאת, לאור העובדה שבמכתב הראשון ניתנה לתובע כתובת דוא"ל לאשת קשר (הגב' אורה אלישע), שאליה נתבקש להמציא את האישורים הרלוונטיים ולאור העובדה שלא ניתן כל הסבר לכך שב"כ התובע בחר לשלוח את האישור דווקא לפניות הציבור ולא לאף אחד מן הגורמים האחרים, שאליו שלח את פניותיו, ואף לא לעו"ד ספרד שעימו התכתב ישירות, וכן נוכח העובדה שמצאנו לקבל את טענת הנתבעת לפיה בגוף כה גדול עשוי לעבור פרק זמן עד שפנייה המתקבלת במחלקת פניות הציבור תועבר למחלקה הרלוונטית, לא מצאנו כי נפלה טעות – ובוודאי לא טעות בחוסר תום לב – גם בנוגע לאי המצאת המסמכים הרלוונטיים, בהתאם לנתונים שהיו בפני הגורמים הרלוונטיים בנתבעת באותו מועד.

בשולי הדברים ומעבר לדרוש, נציין כי בנסיבות אלה גם לא מצאנו כי הנתבעת פעלה ברשלנות עת שלחה את המכתב השני (בהתאם לנוהל), ואף אם היתה פועלת ברשלנות, הרי שיש לייחסה כמעט במלואה להתנהלות התובע. אולם, לאור העובדה שעסקינן בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע ולא בהתאם לפקודת הנזיקין, אשר אף אינה בסמכות בית הדין בעילה זו, הדבר נכתב אך בבחינת למעלה מן הצורך.

בנסיבות אלה, מצאנו לקבוע – אף בבחינת למעלה מן הצורך - כי גם לגבי המכתב השני מתקיימות ההגנות המפורטות בסעיפים 14, 15(2), 15(3) ו- 15(7) לחוק.

לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו כי המכתבים שנשלחו לתובע מהווים משום לשון הרע המזכה בפיצוי בהתאם לחוק. כמו כן, לא מצאנו כי בהתנהלות הנתבעת בעניינו של התובע נפל פגם מהותי אחר, שיש בו כדי לזכות את התובע בפיצוי שבסמכותו של בית הדין לעבודה לתיתו, לרבות בגין עוגמת נפש (הטענה החלופית בסעיף 22 לכתב התביעה).

סיכום

לנוכח האמור לעיל, התביעה נדחית.

לאור התוצאה אליה הגענו, ולאחר שהבאנו בחשבון גם את מכלול נסיבותיו של התיק, החלטנו להעמיד את ההוצאות שישלם התובע לנתבעת על הרף הנמוך של 3,000 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לתובע, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד לתשלומן המלא בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.

ניתן היום, כ' סיוון תשפ"ד, (26 יוני 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

מר אברהם שבבו,

נציג ציבור (עובדים)

עמי רוטמן, שופט

גב' אלה בר אילן,

נציגת ציבור (מעסיקים)

14 מתוך 15