מכתבים על היעדרות עובד: מתי הם אינם לשון הרע?

האם מכתב שמברר היעדרות עובד ומבקש מסמכים רפואיים הוא לשון הרע? בית הדין לעבודה בחן את תוכן המכתבים, מטרתם וזהות הנמענים, ודחה את התביעה בנסיבות שנדונו.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה תביעה בגין שני מכתבים על היעדרות מהעבודה. נקבע כי בהקשר התעסוקתי ובתפוצה הממוקדת של המכתבים, הם אינם לשון הרע. ההגנות בחוק נדונו גם כחלופה.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

18286-04-21 | בית הדין האזורי לעבודה ירושלים | השופט עמי רוטמן | נציג ציבור (עובדים) אברהם שבבו | נציגת ציבור (מעסיקים) גב' לאה בר אילן | 2024-06-26

התובע: יובל אנגל | הנתבעת: מדינת ישראל – משרד החינוך

ייצוג התובע: עו״ד אסף כהן | ייצוג הנתבעת: עו״ד מוריה אלימלך

מכתב ממעסיק שמברר היעדרות או מבקש מסמכים רפואיים אינו הופך אוטומטית לפרסום לשון הרע. בפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים נדחתה תביעה בעקבות שני מכתבים שנשלחו לעובד בנושא היעדרותו. בית הדין בחן את משמעותם בעיני אדם סביר, את מטרתם ואת זהות הנמענים, וקבע כי בנסיבות המקרה אין בהם לשון הרע.

מה עמד ברקע המכתבים?

העובד לימד בבית ספר, ונעדר מעבודתו בתחילת שנת הלימודים בספטמבר 2020. לפי ממצאי בית הדין, הוא שלח בספטמבר אישורי מחלה המתייחסים לתקופה שהחלה ב-2 בספטמבר, אך לא הציג אישור ליום הראשון בחודש. בית הדין מצא גם שלא הוכח כי אישורים לתקופה שמסוף ספטמבר ואילך הועברו בזמן לגורמים הרלוונטיים. לפי הממצאים, במהלך אוקטובר לא נמסרו לגורמים אלה עדכונים או אישורים בזמן אמת.

המכתב הראשון, שנשלח בנובמבר, ציין כי העובד לא התייצב לעבודה, כי שובץ לעבודה וכי לא הוצג מסמך המצדיק את ההיעדרות. הוא גם ביקש להמציא מסמכים אם יש לכך הצדקה. עותקים נשלחו לבעלי תפקידים שעסקו בכוח אדם, בשכר ובניהול בית הספר. המכתב השני, שנשלח בדצמבר, ציין שהעובד עדיין לא חזר לעבודה ושלא התקבלו אצל הגורמים הרלוונטיים מסמכים המצדיקים את ההיעדרות. הוא גם הודיע על הנחיה לעצור תשלום שכר.

בית הדין התייחס לכך שבנובמבר הועברו מסמכים רפואיים למחלקת פניות הציבור, ולא לכתובת של אשת הקשר בתחום כוח האדם שצוינה במכתב הראשון. העובדה שהמסמך נשלח למחלקת פניות הציבור לא נעלמה מעיני בית הדין, אך לא הוכח שהגיע בזמן לגורמים שטיפלו בהיעדרות. בית הדין קיבל את האפשרות שבארגון גדול עשוי לחלוף זמן עד שפנייה כזו תועבר למחלקה המתאימה. בדצמבר נשלחו אישורים נוספים בתגובה למכתב השני.

איך בחן בית הדין את הפרסומים?

בית הדין ציין כי כתב התביעה וסיכומי העובד לא הבהירו באופן מספק אילו ביטויים מדויקים במכתבים, לשיטתו, מקימים עילת לשון הרע. עם זאת, הוא בחן את הטענות לגופן. בהתאם למבחן האובייקטיבי, נבחנה משמעות המכתבים בעיני האדם הסביר ובהקשר שבו נכתבו, ולא רק לפי תחושת הפגיעה של מי שקיבל אותם.

לפי בית הדין, המכתבים עסקו בהתנהלות הקשורה להיעדרות ולהעברת מסמכים, ולא באופיו של העובד או בתכונה שלילית כללית שיוחסה לו. עוד נשקלה העובדה שהמכתבים אפשרו לו להציג מסמכים שיסבירו את ההיעדרות. הנמענים היו בעלי תפקידים רלוונטיים לניהול כוח האדם, השכר והעבודה בבית הספר, ולא ציבור רחב. בית הדין לא מצא שהוכחה היכרות אישית של הנמענים עם העובד, למעט מנהל בית הספר.

ההכרעה הביאה בחשבון את המתח בין ההגנה על השם הטוב לבין הצורך של מעסיק לנהל כוח אדם, לברר היעדרויות ולהיערך להחלפת עובד. בית הדין הדגיש כי מכתב שנוגע לתפקוד בעבודה ולבירור ענייני, ומופץ לגורמים הקשורים לכך, צריך להיבחן בהקשר התעסוקתי שלו. בנסיבות אלה נקבע שהמכתבים אינם לשון הרע, גם אם היו תקלות בהתנהלות המעסיק.

ההגנות נדונו כחלופה

לאחר שקבע שאין מדובר בלשון הרע, בית הדין הוסיף ובחן את ההגנות שהועלו, למעלה מן הצורך. הוא קבע כי אילו היה מוצא שהמכתבים מהווים לשון הרע, היו עומדות למעסיק ההגנות של אמת בפרסום ועניין ציבורי, וכן הגנות הנוגעות לחובה או לעניין אישי כשר ולהבעת דעה של ממונה על עובד. לכן אין לקרוא את הדיון בהגנות כאילו הוא מחליף את הקביעה העיקרית שלפיה לא התקיימה לשון הרע.

ביחס למכתב הראשון, בית הדין קבע כי העובד לא התייצב לעבודה ביום 1 בספטמבר ולא הציג אישור מחלה לאותו יום. הוא גם מצא שהעובד שובץ לעבודה לשנת הלימודים. באשר למכתב השני, נקבע שאין מחלוקת שהעובד לא חזר לעבודה עד מועד שליחתו, וכי המסמך הרפואי שהועבר למחלקת פניות הציבור לא הוכח ככזה שהגיע במועד לגורמים שטיפלו בנושא. בית הדין לא מצא שהאמירות במכתב השני היו שגויות או נכתבו בחוסר תום לב על בסיס המידע שהיה בידי הגורמים הרלוונטיים באותה עת.

התוצאה והמשמעות המעשית

העובד תבע 150,000 ₪ וכן ביקש פיצוי חלופי בגין עוגמת נפש ופרסום התנצלות. התביעה נדחתה, ולא נפסק פיצוי בגין לשון הרע או עוגמת נפש; גם דרישת ההתנצלות לא נענתה. בנפרד מהפיצוי שנדחה, התובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות בסך 3,000 ₪ בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין. אם ההוצאות לא ישולמו במועד, הן יישאו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לפסק הדין.

המסקנה אינה שכל מכתב של מעסיק על היעדרות מוגן מפני תביעת לשון הרע. פסק הדין מדגים את החשיבות של תוכן המכתב, מטרתו, הנמענים והמידע שהיה זמין בעת שליחתו. ההכרעה נקבעה לפי נסיבות המקרה, ומקרים אחרים עשויים להיבחן אחרת.

לקריאת פסק הדין המלא – 18286-04-21

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: בנסיבות שנדונו, מכתבים ממוקדים על היעדרות ועל מסמכים נדרשים, שנשלחו לגורמים רלוונטיים במקום העבודה, אינם לשון הרע. התביעה נדחתה, והוצאות בסך 3,000 ₪ נפסקו בנפרד.

שאלות נפוצות

שני מכתבים שנשלחו לעובד בנוגע להיעדרותו מהעבודה: הראשון עסק באי התייצבות ובבקשה למסמכים המצדיקים אותה, והשני ציין שהעובד טרם חזר ושלא התקבלו אצל הגורמים הרלוונטיים מסמכים כאמור.

בית הדין בחן את משמעותם בעיני אדם סביר ובהקשר התעסוקתי. הוא מצא שהמכתבים עסקו בבירור היעדרות ובניהול כוח אדם, לא בהשמצה אישית, ונשלחו לבעלי תפקידים רלוונטיים.

בית הדין קבע, בין היתר, שלא הוצג אישור מחלה ליום הראשון שאליו התייחס המכתב הראשון, שהעובד שובץ לעבודה ושלא חזר לעבודה עד מועד המכתב השני. ביחס לאישור שנשלח למחלקת פניות הציבור, לא הוכח שהוא הגיע בזמן לגורמים שטיפלו בנושא. ההגנות נדונו כחלופה לקביעה העיקרית שאין לשון הרע.

בית הדין ציין שהאישור נשלח למחלקת פניות הציבור ולא לגורם בתחום כוח האדם שאליו הופנה העובד. לא הוכח שהאישור הגיע בזמן למי שטיפלו בהיעדרות, ובית הדין קיבל את האפשרות שפנייה בתוך ארגון גדול עשויה להתעכב בהעברתה.

לא. ההכרעה תלויה בנסיבות שנבחנו, ובהן תוכן המכתבים, מטרתם, זהות הנמענים והמידע שהיה זמין בעת שליחתם. בית הדין לא קבע כלל גורף לכל מכתב במקום העבודה.

התביעה לפיצוי בסך 150,000 ₪, הטענה החלופית לעוגמת נפש ודרישת ההתנצלות נדחו. בנפרד, התובע חויב בהוצאות בסך 3,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין; פסק הדין קובע הפרשי הצמדה וריבית אם התשלום לא יבוצע במועד.

נסכם...

המכתבים עסקו בהיעדרות ובהעברת מסמכים, ונשלחו לבעלי תפקידים רלוונטיים. בית הדין קבע שאין בהם לשון הרע בעיני האדם הסביר ובהקשר של ניהול יחסי עבודה. לחלופין, נקבע כי ההגנות שבחוק חלות על שני המכתבים. התביעה לפיצוי נדחתה, והוצאות בסך 3,000 ₪ נפסקו בנפרד.