מתי התבטאות חריפה ברשת אינה לשון הרע? הכרעה על רקע מחלוקת ציבורית

הכרעה בתביעת לשון הרע בעקבות שתי התבטאויות ברשתות החברתיות, שעסקו בייעוץ שנתן רופא למטופל מאושפז שנפטר. בית המשפט בחן את משמעות הפרסומים לפי ההקשר והבחין בין העובדות שבבסיס הדעה לבין ייחוס אחריות למוות.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית המשפט דחה תביעה בגין שתי התבטאויות שייחסו לרופא אחריות למות מטופל. בנסיבות המקרה, הדברים הובנו כהבעת דעה חריפה במסגרת פולמוס ציבורי ולא כלשון הרע. לחלופין, נקבע כי חלה הגנת תום הלב להבעת דעה בעניין ציבורי. הגנת אמת בפרסום נדחתה.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

1590-02-22 | בית משפט השלום בבת ים | רונית אופיר | 2023-06-12

צד תובע: אבשלום כרמל | צד נתבע: אייבי בנימין

ייצוג אבשלום כרמל: עו״ד טל ניצן | ייצוג אייבי בנימין: עו״ד אורנה גולדמן

תביעה על סך 70,000 ש״ח עסקה בשתי התבטאויות ברשתות החברתיות, שבהן יוחסה לרופא אחריות למותו של מטופל שאושפז בשל קורונה. בית המשפט דחה את התביעה: בנסיבות המקרה, ההתבטאויות הובנו כהבעת דעה חריפה במסגרת פולמוס ציבורי, ולא כלשון הרע. לחלופין, נקבע שאילו היה מדובר בלשון הרע, הייתה עומדת למפרסם הגנת תום הלב על הבעת דעה בעניין ציבורי. במקביל, הגנת אמת בפרסום לא התקבלה.

הרקע להתבטאויות

המטופל פנה לרופא במהלך אשפוזו והתייעץ איתו על הטיפולים שהוצעו לו. בפסק הדין תוארה התכתבות שבה הרופא המליץ בתחילה להיענות להצעות צוות בית החולים, ובהמשך כתב שהיעילות של פלזמה ממחלימים מוטלת בספק והמליץ שלא לקבל אותה או רמדסיביר. בית המשפט קבע שהייעוץ ניתן מרחוק, בלי שהרופא בדק את המטופל, ושלא הייתה לו אחריות רפואית פורמלית כלפיו. המטופל כתב שביטל את הטיפול ברמדסיביר בעצת רופא אחר.

המטופל נפטר. לאחר מכן, ולפני שהסתיים בירור של משרד הבריאות, פורסמו שתי התבטאויות: אחת בשידור של הסכת ברשת החברתית פייסבוק, והשנייה בתגובה ברשת החברתית טוויטר. בשתיהן יוחסה לרופא ולרופאים נוספים אחריות למוות, ובתגובה המאוחרת נטען גם שהייעוץ שניתן למטופל תרם לכך. התביעה התמקדה במשמעות הדברים ובהשלכות של ייחוס אחריות כזו לרופא.

המשמעות נקבעת לפי ההקשר

בית המשפט בחן את משמעות ההתבטאויות מנקודת מבט אובייקטיבית: לא רק לפי המילים עצמן, אלא גם לפי ההקשר, הנושא והאופן שבו אדם סביר היה מבין אותן. נקבע כי הקורא לא היה מבין את הדברים כטענה שהרופא ביצע פעולה מכוונת של רצח. בהקשרם, הם ביטאו עמדה חריפה שלפיה העצות שנתן, יחד עם עמדותיו הציבוריות, תרמו למותו של המטופל.

בית המשפט הכיר בכך שההתבטאויות קיצוניות ופוגעניות, ושייחוס אחריות למותו של מטופל עלול לפגוע בכבודו ובמקצועו של רופא. עם זאת, הוא נתן משקל לפולמוס החריף שהתנהל באותה תקופה סביב מדיניות הקורונה והחיסונים, ולכך שגם הרופא עצמו היה פעיל בזירה הציבורית והביע עמדות נחרצות. נקבע שההתבטאויות היו ביקורת על מעשיו ועל השקפתו בנוגע להתמודדות עם המגפה, ולא קביעה עובדתית שהוא ביצע מעשה רצח.

עוד צוין כי בחינת פרסום ברשתות חברתיות מחייבת להתחשב בזירה שבה נאמרו הדברים. בית המשפט הבהיר שאין בכך כדי להכשיר שיח בוטה או לקבוע שביטויים כאלה ראויים, אלא שיש להיזהר מפרשנות שתצמצם יתר על המידה את האפשרות להביע דעות, גם כשהן קיצוניות. בנסיבות המסוימות של המקרה, נקבע כי ההתבטאויות אינן לשון הרע לפי החוק.

אמת בפרסום ותום לב: שתי שאלות נפרדות

בית המשפט דחה את הגנת אמת בפרסום. מכתב של נציב משרד הבריאות מסר שלא נמצאה לרופא אחריות ישירה או עקיפה לפטירת המטופל. נוסף על כך, המפרסם לא הציג חוות דעת רפואית או ראיות רפואיות שמוכיחות כי עצות הרופא גרמו למוות. בית המשפט גם ציין שלא הובאו מסמכים רפואיים, עדויות של הרופאים שטיפלו במטופל או עדות של בני משפחתו. לכן לא הוכח שהייחוס של אחריות למוות היה אמת.

עם זאת, בית המשפט הבחין בין השאלה אם הוכחה אמת הטענה בדבר אחריות למוות, לבין העובדות שעליהן נשענה הדעה. נקבע שהרופא אכן ייעץ מרחוק שלא לקבל פלזמה ממחלימים ורמדסיביר, בלי לבדוק את המטופל. בית המשפט ראה בעובדות אלה בסיס עיקרי לדעה, אף שהמסקנה בדבר אחריות למוות לא הוכחה ואף שמשרד הבריאות קבע שלא נמצאה אחריות כזו.

על בסיס ההבחנה הזאת, ובשים לב לנושא הציבורי, להקשר ולדברים שנאמרו קודם לכן בזירה הציבורית, נקבע לחלופין שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות ושחלה הגנת תום הלב להבעת דעה בעניין ציבורי. קביעה זו הייתה חלופית: מסקנתו העיקרית של בית המשפט הייתה שההתבטאויות אינן לשון הרע בנסיבות המקרה.

התוצאה והמשמעות המעשית

ההליך הוכרע על סמך כתבי הטענות, נספחיהם, מוצגי הצדדים וסיכומיהם, בהתאם להסדר דיוני, ולא נשמעו עדים. במהלך קדם המשפט הוצעה פשרה שכללה פרסום התנצלות, אך לא הושגה הסכמה; לכן ההתנצלות לא הייתה סעד שנפסק בפסק הדין.

התביעה נדחתה, ולא נפסק פיצוי בגין לשון הרע. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות בסך 1,000 ש״ח ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש״ח, כולל מע״מ. סכומים אלה הם הוצאות ושכר טרחה, לא פיצוי לתובע או פיצוי בגין פרסום.

המקרה מדגים כי כינוי בוטה אינו נבחן במנותק מההקשר, אך גם אינו הופך אוטומטית להבעת דעה מוגנת. כאן הכריעו האופן שבו הקהל הסביר היה מבין את הדברים, הזיקה לוויכוח ציבורי, וההבחנה בין עובדות שנמצאו בבסיס הדעה לבין הטענה שלא הוכחה בדבר אחריות למוות. תוצאה בתביעת לשון הרע תלויה בנסיבות ובתוכן של כל פרסום.

לקריאת פסק הדין המלא – 1590-02-22

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: משמעותה של התבטאות חריפה נבחנת לפי ההקשר והאופן שבו אדם סביר יבין אותה. במקרה זה התביעה נדחתה משום שהדברים סווגו כהבעת דעה בעניין ציבורי ולא כלשון הרע; לחלופין חלה הגנת תום הלב, אף שהגנת אמת בפרסום נדחתה.

שאלות נפוצות

התביעה עסקה בשתי התבטאויות ברשתות החברתיות שייחסו לרופא אחריות למותו של מטופל מאושפז. התבקש פיצוי בסך 70,000 ש״ח, אך התביעה נדחתה.

בית המשפט בחן את המשמעות שהאדם הסביר היה מייחס לדברים בהקשרם, ולא רק את ניסוחם. הוא קבע שהדברים הובנו כדעה חריפה על התנהלות ועמדות במסגרת פולמוס ציבורי, ולא כטענה שהרופא ביצע מעשה רצח.

לא. בית המשפט ציין שמכתב נציב משרד הבריאות מסר שלא נמצאה לרופא אחריות ישירה או עקיפה לפטירה, וקבע שלא הוכח שהעצות גרמו למוות.

לא. לא הוצגו ראיות רפואיות שהוכיחו כי עצות הרופא גרמו למוות, ובית המשפט ציין שלא הובאו חוות דעת רפואית, מסמכים רפואיים או עדויות של הרופאים שטיפלו במטופל.

בית המשפט קבע לחלופין כי אם ההתבטאויות היו נחשבות לשון הרע, הייתה חלה הגנת תום הלב להבעת דעה בעניין ציבורי. זאת על בסיס העובדות העיקריות שנמצאו בבסיס הדעה והנסיבות שבהן פורסמה.

לא נפסק פיצוי בגין לשון הרע. התובע חויב בהוצאות בסך 1,000 ש״ח ובשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש״ח, כולל מע״מ.

לא. במהלך קדם המשפט הוצעה פשרה שכללה התנצלות, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה. ההתנצלות לא נפסקה כסעד, ופסק הדין אינו קובע שהיא פורסמה.

נסכם...

בית המשפט קבע שההתבטאויות, אף שהיו קיצוניות ובוטות, הובנו בנסיבות המקרה כביקורת וכהבעת דעה על התנהלות ועמדות בנוגע לנושא ציבורי, ולא כטענה למעשה רצח מילולי. הגנת אמת בפרסום נדחתה משום שלא הוכחה אחריות למוות. לחלופין נקבע שהעובדות העיקריות שעליהן נשענה הדעה הוכחו, ושחלה הגנת תום הלב. התביעה נדחתה ולא נפסק פיצוי; נפסקו הוצאות ושכר טרחת עורך דין לטובת הנתבע.