הליך: 18396-02-18
שם התיק: ת"א 18396-02-18 סולימני נ' נוריאל
בית המשפט: בית משפט השלום בירושלים
שופט/ת: סגן הנשיא מרדכי בורשטין
תאריך פסק הדין: 2021-11-01
תובע: ירון סולימני | נתבע: גדליה נוריאל
ייצוג ירון סולימני: עו״ד איתי ליאון
ייצוג גדליה נוריאל: עו״ד סרור מארון
בית משפט השלום בירושלים
ת"א 18396-02-18 סולימני נ' נוריאל
תיק חיצוני:
בפני
כבוד השופט, סגן הנשיא מרדכי בורשטין
תובע
ירון סולימני
ע"י ב"כ עו"ד איתי ליאון
נגד
נתבע
גדליה נוריאל
ע"י ב"כ עו"ד סרור מארון
פסק דין
תביעת לשון הרע, בין חברים במושב נס הרים שבהרי ירושלים.
התביעה
1. הצדדים הם חברי האגודה השיתופית נס הרים.
התובע מכהן כיו"ר ועד האגודה החל משנת 2013, לאחר שנבחר להחליף את הנתבע, אשר עובר לכך, כיהן במשך כ-9 שנים כיו"ר ועד האגודה.
התביעה דנן הינה בגין שני פרסומים.
הפרסום הראשון הוא דברים שאמר הנתבע, מחוץ לישיבת גישור, שנערכה בשנת 2012. התובע טען שהנתבע אמר, בנוכחות מספר עדים, שהתובע הוא חולה נפש הנוטל כדורים לאיזון תרופתי.
הפרסום השני הוא מכתב ששלח הנתבע ביום 15.09.14 אל מר יוסי בן חמו, מפקח אזורי ברשם האגודות השיתופיות ובו נכתב: "יו"ר הוועד ויו"ר האסיפה זייפו את פרוטוקול האסיפה וכתבו בפרוטוקול שהמאזנים אושרו".
בגין כל פרסום התבקש פיצוי בסך 100,000 ₪, מאחר שנטען שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע.
2. מטעם התביעה העידו התובע, מר הרצל אפרים, שנכח בישיבת הגישור ומר חזי שמואל, שהיה יו"ר האסיפה הכללית ביום 28.02.13.
מטעם ההגנה העיד הנתבע.
3. מושכלות יסוד הן שיש לבחון את התביעה בהתאם לעובדות שפורטו בכתב התביעה. אין מקום לדון בטענות החורגות או השונות, מאלה שנוסחו בכתב התביעה ויש בהן משום הרחבת חזית אסורה. הלכך ייבחנו הפרסומים כפי שנטענו בכתב התביעה.
הפרסום הראשון
4. הנתבע הודה כי נכח בישיבת הגישור, אך העיד כי לא השמיץ את התובע בישיבה ולא אמר כי התובע חולה נפש.
הנתבע טען כי התביעה הוגשה כדי לשמש קלף מיקוח ומשקל נגד, לתובענה שהוא הגיש כנגד התובע ואחרים.
הנתבע טען שהתובע אמר לו, בישיבת הגישור שהוא משתמש בכדורים וככל הנראה, הרצל אפרים שמע את הדברים מהתובע ולא ממנו. עם זאת יש להעדיף בעניין זה את עדות התובע ועדות הרצל אפרים, התומכות אחת בשני ואשר לא נסתרו, על פני עדות הנתבע.
הנתבע אישר כאמור כי הדברים נאמרו בחלל האוויר, אך טען כי התובע הוא שאמרם, אלא שהנתבע יכול היה להעיד את עורך דין דובר, אשר מייצג אותו כיום בהליך אחר (ע' 25), אף שגם הוא נכח במקום ויכול היה להעיד על זהות מפרסם הדברים ועל תוכן הדברים. הנתבע בחר שלא להעידו וחזקה כי ידע שעו"ד דובר לא יתמוך בגרסתו.
מכאן שקיימת תשתית ראייתית מספקת לכך שהדברים נאמרו על ידי הנתבע, כפי שטען התובע. משכך הדבר לא נדרש התובע להעיד עדים נוספים.
5. אין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת שהפרסום האמור מהווה לשון הרע (ראו והשוו: ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' מזל חתוקה פ"ד כג(2)135; ע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורו פ"ד מ(1)210). הנתבע טען כי התובע אמר לו שהוא נוטל כדורים, אך מעבר לטענה זו, אשר התובע כפר בה, לא הונחה תשתית ראייתית לאמור בפרסום ולא הוכח שהדברים היו אמת. למעשה לא נטענה כל טענת הגנה ממשית בעניין פרסום זה ויש לחייב את הנתבע בגין הפרסום האמור.
הפרסום לא פורסם במהלך הליך הגישור, אלא מחוץ לו וקודם שההליך החל. בנסיבות אלה, לא מדובר בפרסום מותר וממילא דברים שנאמרו מחוץ להליך הגישור, בנסיבות אלה, אינם חסויים.
עם זאת, לא הוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע וכי התנהגות הנתבע הייתה זדונית "של ממש" לפגוע בתובע (ראו והשוו: ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3)205; רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת (08.09.13) והאסמכתאות שם)).
מסקנה זאת מתבקשת גם בהתחשב באופן שבו נאמרו הדברים ובלהט העניין, בהתחשב במספר האנשים המצומצם ששמעו את הנתבע ומאחר שהתובע לא העיד עדים נוספים, שנכחו במקום ואשר היו יכולים לתמוך בכך שהפרסום היה בכוונה לפגוע.
הפרסום השני
6. עניינו של הפרסום השני הוא מכתב בעניין פרוטוקול האסיפה.
בדיון אישר התובע כי יו"ר הועד בעת האסיפה היה הנתבע, אך טען שבמכתב נכתב שיו"ר ועד האגודה מושחת, וכי המכתב נכתב בשנת 2014, כאשר התובע כיהן כיו"ר ועד האגודה.
7. למכתב מיום 15.09.14, צורף פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 28.02.13.
כאמור, מי שכיהן באותה ישיבה, כיו"ר ועד, היה הנתבע.
קריאה סבירה של המסמך ושל הפרוטוקול אינה מלמדת על הצבעה על התובע, אשר לא היה יו"ר ועד בעת הפרוטוקול. למותר לציין שבמכתב נטענו טענות גם כלפי יו"ר האסיפה, אשר אינו הנתבע וכי יו"ר האסיפה, חזי שמואל, אשר העיד בפניי, לא הגיש כל תביעה כנגד הנתבע בעניין זה (ע' 9), וד"ל.
מכל מקום, קריאה אובייקטיבית של המסמך מקשה על קבלת מסקנה זאת, שהרי ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים שאדם לא יתלונן על עצמו ומכאן שכוונת התובע במכתב הייתה ליו"ר הועד, בעת כתיבת המכתב, הוא התובע ועל כן קם יסוד הפרסום הנדרש. ממילא, יש בדברים משום לשון הרע.
8. בחינת נסיבות הפרסום מלמדת שלנתבע קמה הגנה בהתאם להוראות סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
הגנה זו עוסקת בהגשת תלונה "...בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה...".
"לתום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15 (8) יש מאפיינים ייחודיים, הנובעים מהצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים לבין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של אדם. כוונה לפגוע בנפגע בזדון מצדו של המפרסם ישללו בדרך כלל את קיומו של מרכיב 'תום הלב' הנדרש במסגרת הגנות סעיף 15"(א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 304, 305).
לרשויות האכיפה אינטרס בקבלת מידע ממתלוננים, כדוגמת הנתבע, אינטרס אשר עשוי להיפגע כאשר קיים חשש כי פנייה לרשויות תוביל להגשת תביעת לשון הרע (ע"א 7426/14 פלוניות נ' עו"ד אורי דניאל (14.03.16)(פסקה 36 לפסק הדין של כב' השופט י. עמית); בע"מ 1260/17 פלוני נ' פלונית (21.03.17)).
הנתבע זכאי לפנות לגורמים המוסמכים ולטעון טענות בקשר לפרוטוקול האסיפה. בפרוטוקול האסיפה לא נרשם מה היה מספר חברי האגודה ביום האסיפה ומה מספר חברי האגודה המשתתפים באסיפה. מסעיף 4 לפרוטוקול עלה כי נכחו לכל הפחות 41 חברים, שכן 22 חברים הצביעו בעד ההחלטה ו-19 נגד, אך אין כל התייחסות בפרוטוקול לכך, שרוב חברי האגודה לא נכחו בדיון (ראו עדות התובע ע' 16 ש' 6-16). הנתבע הלין גם על אישור המאזנים. בעניין זה עולה מהפרוטוקול שאלה לא היו על סדר היום.
על כן, חרף בוטות הטענות, אין מניעה, כי הוא יפנה בתלונה לרשות המוסמכת על מנת שתברר האם המאזנים אושרו כדין אם לאו והאם הפרוטוקול שונה אם לאו.
יוטעם שלא הוכח שהמכתב נשלח לחברי האגודה והמכתב נשלח אפוא לגורמים המוסמכים בלבד אשר היו ממונים על בירור העניין.
הנתבע האמין באמיתות תוכן תלונתו, כאשר פנה לרשויות ובנסיבות שפורטו לעיל, עומדת לו הגנת תום הלב (ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר פ"ד לו(2)141, 149; רע"פ 3742/18 פלוני נ' פלוני (25.07.18)).
הפיצוי
9. הקווים המנחים לפסיקת הפיצוי נקבעו בשורת פסקי דין ובין היתר, יש להתחשב "במעמד הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית... יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף פ"ד נה(5)510, 525).
בפסיקת הפיצוי יש להביא את מכלול נסיבות העניין, בכללן העובדה שהתביעה הוגשה זמן רב לאחר הפרסום הראשון (כ-6 שנים) ויש בשנים הרבות שחלפו מאז הפרסום ועד הגשת התביעה, כדי ללמד על מידת השפעת הפרסום על התובע, בזמן אמת. כן יש להביא בחשבון את הנסיבות הבאות: טיב הפרסום, הפרסום היה חד–פעמי ומצומצם, תוך כדי שיחה. כך גם בנוגע להיקפו המצומצם של הפרסום, שכן הפרסום הופנה למספר מצומצם של אנשים שנכחו. אף לא הוכחה כוונת זדון וכן יש להביא בחשבון את מעמדו של התובע ושמו הטוב (ע' 9; נ/2).
במכלול נסיבות אלה, פוסק לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪
סוף דבר
10. מחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪.
במכלול הנסיבות ובהתחשב בפער שבין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, לא ייעשה צו בדבר הוצאות.
ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ב, 01 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 5