הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
18396-02-18 | בית משפט השלום בירושלים | השופט, סגן הנשיא מרדכי בורשטין | 2021-11-01
תובע: ירון סולימני | נתבע: גדליה נוריאל
ייצוג ירון סולימני: עו״ד איתי ליאון | ייצוג גדליה נוריאל: עו״ד סרור מארון
פסק הדין עסק בשני פרסומים במסגרת מחלוקת בין חברים באגודה שיתופית. הנתבע כיהן כיו״ר הוועד במשך שנים, והתובע החליף אותו בתפקיד בשנת 2013. בית המשפט בחן כל פרסום בנפרד: אמירה בעל פה שנאמרה מחוץ לישיבת גישור, ומכתב תלונה שנשלח לרשם האגודות השיתופיות.
האמירה בעל פה: הכרעה על בסיס העדויות
לפי התביעה, בשנת 2012, מחוץ לישיבת הגישור, נאמרה אמירה שפגעה בשמו של התובע באמצעות התייחסות לענייניו האישיים. הנתבע אישר שנכח במקום, אך הכחיש שאמר את הדברים וטען שהתובע הוא שאמר אותם. בית המשפט העדיף את עדות התובע ואת עדותו של אדם נוסף שנכח במקום, שהשתיים תמכו זו בזו ולא נסתרו.
בית המשפט ציין גם שאדם נוסף שנכח במקום יכול היה להעיד על זהות הדובר ועל תוכן הדברים, אך הנתבע לא הזמינו לעדות. על יסוד מכלול הראיות נקבע שהנתבע הוא שאמר את הדברים. בית המשפט קבע שהאמירה היא לשון הרע, ושלא הונחה תשתית ראייתית לכך שהדברים היו אמת או שקמה הגנה אחרת.
העובדה שהאמירה נאמרה בסמוך להליך גישור לא העניקה לה חסינות: לפי פסק הדין, היא נאמרה מחוץ להליך וקודם שהחל, ולכן לא הייתה פרסום מותר או דברים חסויים במסגרת הגישור.
מכתב התלונה: לשון הרע, אך הגנת תום לב
במכתב שנשלח בשנת 2014 למפקח אזורי ברשם האגודות השיתופיות נטען כי פרוטוקול אסיפה שונה וכי נרשם בו שהמאזנים אושרו. בית המשפט קבע כי בנסיבות המכתב והזמן שבו נשלח ניתן לזהות את התובע כמי שהתלונה מתייחסת אליו, אף שהאסיפה המתועדת התקיימה בתקופה שבה הנתבע עצמו כיהן כיו״ר הוועד. הדברים נקבעו כלשון הרע.
עם זאת, בית המשפט קיבל את הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. ההגנה נוגעת, בין היתר, לתלונה המוגשת לרשות המוסמכת לברר את העניין. בית המשפט הדגיש את חשיבות האפשרות למסור לרשויות מידע על חשד למעשה פסול, לצד הצורך להגן על שמו הטוב של אדם.
בפרוטוקול לא פורט מספר חברי האגודה הכולל או מספר המשתתפים באסיפה, והנושא של אישור המאזנים לא הופיע בסדר היום. בית המשפט ראה בנסיבות אלה בסיס לפנייה לרשות כדי שתברר את העניין, ולא קביעה שהטענות שבמכתב הוכחו. הוא גם ציין שלא הוכח שהמכתב נשלח לחברי האגודה, אלא לגורמים המוסמכים בלבד, וקבע שהנתבע האמין בתוכן תלונתו. כך, אף שנקבע שהמכתב הוא לשון הרע, ההגנה מנעה הטלת אחריות בגינו.
כיצד חושב הפיצוי?
התובע ביקש 100,000 ₪ בגין כל אחד משני הפרסומים, בטענה שנעשו בכוונה לפגוע. בית המשפט לא מצא שהאמירה בעל פה נעשתה בכוונה לפגוע או מתוך התנהגות זדונית של ממש. בקביעת הפיצוי נשקלו, בין היתר, העובדה שהאמירה הייתה חד-פעמית ונאמרה בשיחה בפני מספר מצומצם של אנשים, וכן הזמן שחלף: התביעה הוגשה כשש שנים לאחר הפרסום. בית המשפט התייחס גם למעמדו של התובע ולשמו הטוב.
הפיצוי שנפסק היה 5,000 ₪, בגין האמירה בעל פה בלבד. לא ניתן צו להוצאות, בין היתר בהתחשב בפער שבין הסכום שנתבע לסכום שנפסק.
מה ניתן ללמוד מפסק הדין?
הכרעה בשני פרסומים באותה מחלוקת אינה חייבת להיות זהה: בית המשפט קבע כי האמירה בעל פה הייתה לשון הרע ללא הגנה, אך העניק הגנת תום לב לתלונה שנשלחה לרשות המוסמכת בלבד. במקרה של תלונה לרשות, השאלה אם הדברים פוגעניים אינה זהה לשאלה אם קיימת הגנה מפני אחריות. התוצאה תלויה בנסיבות, ובהן זהות הנמען, מטרת הפנייה, היקף הפצתה והבסיס לפנייה.
לקריאת פסק הדין המלא – 18396-02-18
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
