ת"א 2000-03-19 מואסי נ' ג'ובילי

הליך: 2000-03-19

שם התיק: ת"א 2000-03-19 מואסי נ' ג'ובילי

בית המשפט: בית משפט השלום בטבריה

שופט/ת: אפרת הלר

תאריך פסק הדין: 2020-09-21

תובע: יאסר מואסי | נתבע: עיד ג'בילי, בעצמו

ייצוג יאסר מואסי: עו״ד שאדי סח

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בטבריה

ת"א 2000-03-19 מואסי נ' ג'ובילי

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופטת אפרת הלר

תובע

יאסר מואסי ת.ז XXXX

ע"י ב"כ עוה"ד שאדי סח

נגד

נתבע

עיד ג'בילי ת.ז XXXX

בעצמו

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך של 100,000 ₪, שעניינה פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").

טענות התובע

התובע הינו יו"ר קבוצת כדורגל, יו"ר רשת מרכזים קהילתיים, עורך שבועון בשפה הערבית ופעיל חברתי, טוען שהנתבע שם לו למטרה לפגוע בו על ידי פרסום פוסטים פוגעניים בדף הפייסבוק שלו שגרמו לפגיעה קשה בשמו והכל על מנת להכשיל כל פעילות ציבורית שהתובע התכוון לעשות.

התובע אינו מכיר את הנתבע, מעולם לא פגש אותו וההיכרות עימו נולדה עת החל הנתבע לשכנע אנשים שלא להשתתף בערב שירה שיזם התובע לזכרם של שני משוררים ואף הגדיל לעשות עת התקשר למשפחות המשוררים ושכנע אותם לא להגיע לאירוע.

לטענת התובע, כחלק ממסע הפגיעה בו בשל פעילותו, הנתבע פרסם נגדו אחד עשר פרסומים, אשר ביישו אותו בפני רבים, הוציאו דיבתו רעה וכן פגעו בו, בפרנסתו, במקצועו ובבני משפחתו.

התובע עותר לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 100,000 ₪ וזאת ללא הוכחת נזק.

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי הוא הינו איש חינוך, מורה בבית ספר תיכון, מחבר ספרים ופעיל חברתי להדברת מעשי שחיתות ופעילות שלילית בחברה הערבית.

לטענת הנתבע, עסקינן בתביעת השתקה שנועדה להרתיעו מפני שימוש בזכותו החוקית להביע את עמדתו ולמתוח ביקורת על התובע אשר הינה בגדר ניסיון פסול לסתימת פיות וקריאת תיגר כנגד עקרונות היסוד של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

הנתבע אינו מכחיש את הפרסומים הנטענים על ידי התובע, אולם לטענתו אין בפרסומים הנטענים משום הוצאת לשון הרע.

הנתבע טוען כי הוא פעל באופן חוקי למניעת קיום אירועים שיזם התובע, אשר מטרתם גזל כספים ממתרימים ואנשים שהיו באותם אירועים.

לטענתו, הוא הצליח לשכנע משפחות שני משוררים שלא להשתתף בערב הוקרה שארגן התובע לזכרם וניסיון זה של התובע למנוע ממנו להביע את עמדתו כנגד קיום האירוע, לרבות באמצעות הגשת בקשה למניעת הטרדה מאיימת, נדחה על ידי בית המשפט.

לאחר שהנתבע פרסם בפייסבוק את החלטת בית המשפט הנ"ל, התקבל אצלו מידע על אנשים שנפלו קורבן למעשי נוכלות ומרמה של התובע.

הנתבע טוען שפרסומיו הינם פרסומי אמת וכי עומדת לו חזקת תום הלב, שכן הוא פרסם את הפוסטים בתום לב לצורך הבעת ביקורת ליגיטמית.

הראיות

לתיק הוגשו תצהיר התובע אליו צורפו הפרסומים הנטענים וכן תצהיר הנתבע.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, ואפרט.

ראשית אציין שבכתב התביעה טען התובע כי הנתבע פרסם נגדו אחד עשר פרסומים אולם בתצהירו צמצם את טענותיו לשישה פרסומים בלבד, אליהם אתייחס במסגרת פסק הדין.

לשון הרע – כללי

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), קובע כי "לשון הרע" הוא פרסום אשר עלול:

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

המבחן לפרשנות הפרסום לצורך בחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, "מהי לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 33).

בהקשר זה נקבע בפסיקה כי הפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב", או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו" (א' שנהר דיני לשון הרע 110 (1997) . זאת ועוד, משמטרת החוק היא למנוע פגיעה, אין חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שנחשפו לפרסום (שנהר הנ"ל, בעמ' 111).

בית המשפט הדן בתביעת לשון הרע בוחן מספר שאלות ומתווה ההכרעה כפי שנקבע בע"א

8345/04 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי (פורסם בנבו):

"בבואנו לדון בתביעת לשון הרע, עלינו לבחון את הדברים על פי תרשים הזרימה הבא, תחילה, יש לבחון אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ... לאחר מכן יש לבחון אם המדובר בפרסום מותר אשר נהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק) או אם עומדת למפרסם הגנת אמת דיברתי או הגנת תום הלב (סעיפים 14-15 לחוק).

התביעה דנן עוסקת בפרסום שעל פי הנטען בוצע ברשת החברתית. בפסיקת בית המשפט העליון נצפית מגמה, ולפיה בתי המשפט אימצו את תחולת חוק לשון הרע גם על פרסום באינטרנט, דבר שעוגן בשני פסקי דין של בית המשפט העליון- רע"א 444/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו).

בית המשפט העליון חזר על קביעתו זו בהזדמנות נוספת שהונחה לפתחו במסגרת ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב (פורסם בנבו), שם נאמר כי "אין כל מניעה עקרונית כי פרסומים באינטרנט המוציאים דיבתו של אדם יקימו אחריות בגין לשון הרע".

באשר לפרסום ברשת פייסבוק נקבע בתמ"ש 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו) בין היתר, כלהלן:

"מאפייניה של הרשת החברתית מאפשרים לאדם לשבת בביתו, להעלות עמדותיו והגיגיו על הכתב ובלחיצת מקש, שבריר שניה, להופכם לנחלת הכלל..

....

אם בתקופה קדומה היו בני האדם מעבירים מסר בכיכר העיר, או באמצעות משלוח דברי דואר בתפוצה רחבה, הרי שבעידן הוירטואלי מועבר המסר למס' בלתי נתפס של בני אדם במאמץ מינימלי..

.....

נגישות הרשת החברתית, אפשרויות השיתוף המתוחכמות, העדרן של מגבלות כניסה לחלק מן הפרופילים של המשתמשים, האפשרות לראות את כל המוצג בפרופיל של המשתמש שלא הגביל את הכניסה ל"דף" שלו, מהוות יסוד להגדרת הפרסום באמצעות הרשת החברתית כפרסום עפ"י לשון חוק איסור לשון הרע."

ומן הכלל אל הפרט;

בענייננו, הנתבע לא התייחס מפורשות לכל פוסט/פרסום נטען אולם הוא לא שלל טענות התובע לפיהן הוא אכן פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסטים ותגובות כנגדו וכן לא טען כי אותם פוסטים/תגובות להם טען התובע, הם פרסומים מותרים הנהנים מחסינות לפי סעיף 13 לחוק.

יחד עם זאת, לטענת הנתבע אין בפוסטים שפירסם משום הוצאת דיבתו של התובע והוא טען בכלליות כי עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק בגין אותם פרסומים.

בחינת הפרסומים הנטענים

הפרסום הראשון

ביום 30.6.18 פרסם הנתבע בדף הפייסבוק שלו את הפוסט הבא:

"שערורייה חדשה! איך כב' ח"כ השתתפת באירוע הענקת עיטורי כבוד לספורטאים, ואתה אינך יודע כיצד נבחרו? בדיקת תמונות ברשתות החברתיות לצוד אותם, אתה יודע מי היא רשת המרכזים הקהילתיים? זה מרכז האדם האחד, מחפש דרך קצרה לכסף ולהתפרסם! אתה בהנהגה ואיש חוק, חובה עליך להבין דברים, דרוש עכשיו להסביר להנהגה בכדי שלא תסתבך בפעם הבאה מחפשים הנהגה חכמה "

מעיון בפרסום הראשון עולה כי הנתבע מטיח ביקורת בחבר כנסת שהשתתף באירוע שאירגן התובע, יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הנתבע טוען בפוסט זה שהתובע, מי שאירגן את האירוע בו השתתף חבר הכנסת הנ"ל, מארגן אירועים בצורה לא חוקית בניסיון להרוויח כסף ופרסום, והוא מזהיר את חבר הכנסת שלא יסתבך בשנית ולא ישתתף באירועים שמארגן התובע.

אני סבורה כי הרושם שיקבל האדם הרגיל מקריאת הפוסט הנ"ל הוא שהתובע הינו אדם שפועל באופן בלתי חוקי לצורך הוצאת כספים ויש להיזהר ממנו ולא להשתתף באירועים שהוא מקיים.

האמור בפרסום הנ"ל על פי "המבחן האובייקטיבי", מציג את התובע באור שלילי ועלול לגרום לקוראי הפרסום, להאמין כי הוא פועל באופן בלתי חוקי.

פרסום זה מהווה לשון הרע על פי החוק, שכן יש בו כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות ולהציגו באור שלילי, כאדם מפוקפק שעובר על החוק במטרה להרוויח כסף.

הפרסום השני

התובע טוען שביום 30.7.20 הנתבע פירסם את הפוסט שלהלן:

"עבור 7000 ₪ לא קיבלו קבלה, מי יעצור את תנועותיו של התובע".

התובע לא הוכיח כי הנתבע אכן פירסום פרסום זה בפועל, שעה שהפרסום לא הוצג לא בכתב התביעה ולא בתצהיר התובע כחלק מהפרסומים שביצע הנתבע כנגד התובע ורק צויין בכתב התביעה ובתצהיר וזאת מבלי שצורפה אסמכתה לביצועו בפועל.

אי לכך, טענת התובע בעניין פרסום זה נדחית.

הפרסום השלישי

ביום 22.8.20 פרסם הנתבע פוסט בזו הלשון:

"מי יגן על החברה שלנו מהמרכז הקהילתי שהתובע עומד בראשו".

מעיון מדוקדק בפוסט מלמד כי הציטוט מפרסום זה אותו בחר התובע לציין בתצהירו הינו ציטוט חלקי בלבד, שכן קריאת הפוסט מלמדת שאינו מהווה לשון הרע, אלא הינו בגדר ביקורת לגיטימית שהשמיע הנתבע, תוך העלאת שיח ציבורי בדבר הקריטריונים שנקבעו לבחירת האנשים ו/או החלוצים מקבלי עיטורי כבוד, הגם שהשפה והסגנון בה נכתבה ביקורת זו אינה שפה משובחת.

משכך, לא מצאתי כי יש בפוסט הנ"ל משום פרסום המהווה הוצאת לשון הרע כנגד התובע.

הפרסום הרביעי

ביום 9.9.20 פרסם הנתבע את פוסט הבא בצירוף תמונתו של התובע:

"מי הדמות המופיעה בצידה השמאלי של התמונה"

לטענת התובע, פרסום זה אשר היה מלווה בתמונתו של התובע נעשה במטרה ללעוג לו.

התובע לא הוכיח כי הנתבע אכן פירסום פרסום זה בפועל, שעה שהפרסום לא הוצג לא בכתב התביעה ולא בתצהיר התובע כחלק מהפרסומים שביצע הנתבע כנגד התובע ורק צויין בכתב התביעה ובתצהיר וזאת מבלי שצורפה אסמכתה לביצועו בפועל.

מעבר לאמור אציין כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי בפרסום הנ"ל משום הוצאת דיבתו של התובע.

אי לכך, טענת התובע בעניין פרסום זה נדחית.

הפרסום החמישי

ביום 16.09.20 פרסם הנתבע את פוסט הבא:

"אדם זה ממשיך את הקריירה שלנו בחברה שלנו, (החוזרים), השחיל דמויות מוזרות ונהדרות! בערב שירה למושררים גדולים!! מי יעצור אותו?"

לטענת התובע, הפרסום הנ"ל גרר גל של תגובות פוגעניות שהכפישו את שמו ופגעו בו.

לא מצאתי שיש בפרסום זה משום הוצאת לשון הרע כנגד התובע. מדובר בביקורת של הנתבע כנגד פעילותו של התובע אשר אינה מהווה לשון הרע, לטעמי.

למותר לציין, כי התובע לא הוכיח כי פרסום זה גרר תגובות פוגעניות כנגדו ומכל מקום לא הצביע על אמירה של הנתבע בפוסט זה שיש בו משום הוצאת דיבתו רעה.

הפרסום השישי

הפרסום השישי והאחרון לו טוען התובע הוא מיום 20.9.20 בפוסט הבא שפירסם הנתבע:

"אני מרחם על בא כוח ד"ר יאסר מואסי, השופטת דחתה כל מה שאמר וקיבלה את כל טענותיי"

לטענת התובע פוסט זה נכתב לאחר הליך משפטי של "מניעת ההטרדה מאיימת" שהתנהל בינו לבין הנתבע וגרר תגובות מאנשים שאינו מכיר שאמרו עליו שהוא נוכל ורמאי.

לטענת התובע, גם הנתבע עצמו הוסיף תגובה לפוסט הנ"ל בה טען כי ממידע שהגיע אליו עולה שהתובע קיבל לידיו סך של 7,100 ₪ ולא הוציא בגינם קבלה תוך שהוא מטיח בתובע כי הוא רמאי שכסף זה רק מה שחשוב לו (ת/3-ת/4) .

ראשית אציין כי איני סבורה שיש בפוסט הנ"ל משום הוצאת דיבתו של התובע, מה גם שהפוסט לא כוון כנגד התובע אלא כנגד בא כוחו, יחד עם זאת, מעיון במסמכים שהוגשו לתיק עולה כי אכן הפוסט הנ"ל גרר תגובות של גולשים אחרים שנחשפו אליו, כמו גם תגובה של הנתבע עצמו, שכינה את התובע כנוכל וכסף זה כל מה שחשוב לו.

לטעמי, יש בכינויו של התובע על ידי הנתבע בתגובה הנ"ל כנוכל משום "חציית קו אדום" שעה שהוא הציג את התובע באור שלילי דבר שעלול לגרום לקוראי הפרסום/תגובה להאמין כי הוא אכן אדם נוכל.

משנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית מדוע הוא פירסם ההתובע נוכל ורמאי השיב:

"אני רק פרסמתי פוסטים על דברים שהוא עשה ושמתי סימן שאלה על הדברים שהוא עשה ואנשים שלחו לי דברים שהוא התעלל בהם וניסה לסחוט. רק שמתי סימן שאלה שאנשים ישלחו דברים ומסמכים. לא אמרתי שהאו נוכל או רמאי. רק שמתי סימן שאלה לעורר עניין ציבורי..." (עמ' 11 לפרוטוקול , ש' 1-4).

ובהמשך:

"ש: אתה כתבת בפייסבוק שלך עליו שהוא נוכל.

ת: אמרתי שלא, רק שמתי סימן שאלה.

ש: לא שמת סימן שאלה.

ת: תראה לי. אני לא שופט שקובע אם הוא נוכל או רמאי. רק מעלה שאלות ובית המשפט קובע.

ש: אני מציג לעיונך את דף הפייסבוק שלך, ככה אתה כותב: "יש לי הרבה סיפורים שקיבלתי עליו. הוא לא נתן לי קבלה על 7,100 ₪ והתרומה הייתה לפני 6 חודשים. אם תרצה להסתמך על העדות שלי ודבריי, אדם זה נוכל והדאגה שלו זה רק כסף ותו לא" ככה אתה כתבת?

ת: פרסמתי ציטוט על אנשים שאמרו עליו. שמתי שתי נקודות. העברתי כמב סיפורים ואני כותב את מה שאמרו. אותה בחורה שעבדה אצלו בעיתון ולא שילם לה. " (עמ' 12 לפרוטוקול , ש' 20-29)

וכן;

" ש: אתה יודע מה זה נוכל ורמאי?

ת: כן.

ש: זה משהו פלילי. אתה מייחס לו משהו פלילי.

ת: שמתי סימני שאלה שאנשים ישפטו. אנשים כתבו תגובות ואני לא אחראי על תגובות של אנשים.

ש: מפנה אותך לפוסט שהצגתי לעיון בית המשפט. כאשר אתה טוען שמישהו אחר שולח לך אבל אתה כותב שאתה זה שמעיד שהוא נוכל ורמאי?

ת:(מעיין) זה אותו ציטוט. זה סיפור שאני פרסמתי. שמתי שתי נקודות. אני רק העתקתי ושמתי תגובה של אנשים. תפנה להנהלת פייסבוק ותתבע אותם" (עמ' 13 לפרוטוקול , ש' 16-24).

הנתבע מאשר למעשה, שהוא אכן כתב שהתובע הוא נוכל ורמאי, אולם טען כי סייג את תגובתו בהוספת סימן שאלה ו/או נקודתיים לתגובה, בניסיון להוכיח כי תגובתו הנ"ל הינה ציטוט מפי אחרים.

איני מקבלת ניסיון זה של הנתבע להתנער מהתגובה בה תיאר את התובע כנוכל ורמאי, שכן עיון במסמכים ת/3 ו – ת/4 מלמד, שהנתבע אכן כינה את התובע כנוכל ורמאי ואין בפירושים אותם ניסה הנתבע לטעון כדי לסייע לו.

טענת הנתבע כי הוא הוסיף סימן שאלה ו/או נקודתיים לתגובה אין בה כדי לשלול את הרושם ו/או המסר אותו ניסה להעביר לקוראי תגובתו, לפיו מדובר בתובע שהוא נוכל ו/או רמאי.

ככל שהנתבע ביקש, כטענתו, לעורר עניין ציבורי כנגד פעילותו של הנתבע, הרי הוא יכל לעשות כן על ידי כתיבת ביקורת עניינית, כפי שידע לעשות כן בפוסטים אחרים שכתב כנגד התובע ולא על ידי כינויו כאדם נוכל ו/או רמאי או לכל הפחות על ידי הרושם אותו ניסה להציג בפני קהל עוקביו.

זאת ועוד, כבר נקבע כי משמטרת החוק היא למנוע פגיעה, אין חשיבות לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפרסום בפועל על ידי מי שנחשפו לפרסום (שנהר הנ"ל, בעמ' 111).

מכאן, אני קובעת כי התגובה אותה כתב הנתבע בהמשך לפוסט הנ"ל מהווה הוצאת לשון הרע כנגד התובע.

לאור האמור ולאחר שבחנתי את כלל הפרסומים הנטענים על ידי התובע, הגעתי למסקנה כי שני פרסומים בלבד, הפוסט הראשון ותגובת הנתבע בפוסט השישי, אותם פירסם הנתבע כנגד התובע, מהווים הוצאת לשון הרע כנגד התובע. מדובר בפרסומים פוגעניים שמטרתם להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם וכן לבזות את התובע בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, כאמור בסעיפים 1 (1) ו – (2) לחוק.

כעת ולאחר שהגעתי למסקנה שלעיל, יש לבחון האם הפרסומים הנ"ל חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק?

הנתבע לא טען מפורשות להגנות הקבועות בחוק, אולם בכתב ההגנה טען בכלליות כי פרסומיו הינם בבחינת ביקורת ליגיטית ובסיכומיו טען גם כן באופן כללי כי עומדות לו ההגנות של אמת בפרסום ותום הלב.

הגנת אמת בפרסום - סעיף 14 לחוק

הגנת אמת בפרסום לה טוען הנתבע קבועה בסעיף 14 לחוק, הקובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות, היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום ואילו היסוד השני נוגע למידת העניין לציבור שבאותו הפרסום.

היסוד הראשון הינו יסוד עובדתי בעיקרו והוא נוגע להשוואה בין המציאות העובדתית לבין הפרסום. היסוד השני בוחן האם ישנם יתרונות לציבור, המצדיקים את הפרסום למרות לשון הרע שבו (ראה: א. שנהר, דיני לשון הרע 1997, עמ' 215). קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא עניין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, וההכרעה ביחס לקיומו של עניין ציבורי נבחנת על רקע נסיבות המקרה (ראה: ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח (3) 808) (להלן: "פרשת ונטורה").

יסודות אלה הינם יסודות מצטברים ובהתקיים אחד ללא השני, לא תקום ההגנה הקבועה בסעיף.

על מנת לקבוע האם בפרסום יש אמת, יש לקבוע גרסתו של מי מהצדדים ביחס לעובדות האירוע, הינה אמת. ככלל, נטל ההוכחה מוטל על מי שמעלה את טענת "אמת דיברתי", כאשר מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169 (1987); ראו גם ת"א (עפ') 2692/06 סיגמא – מדע ידע וחשיבה בע"מ נ' מכון אס יו אס (ניתן ביום 18.8.10).

בענייננו, על מנת לקבוע, האם על הפרסום הראשון והשישי חלה הגנת "אמת דיברתי" יש לבחון האם יש בחומר הראיות שהציג הנתבע כדי לאושש את היסוד הראשון, היינו היסוד בעובדתי הנדרש להקמת ההגנה של סעיף 14 לחוק, ולפיו התובע פועל באופן בלתי חוקי לצורך הוצאת כספים כפי שפירסם הנתבע בפוסט הראשון או כי מדובר באדם שהינו נוכל ורמאי כפי שפירסם הנתבע בתגובתו לפוסט השישי.

אקדים אחרית לראשית ואציין שלא ניתן לומר כי הנתבע, עמד בנטל המוטל עליו להוכחת טענת "אמת דברתי".

ראשית, עדותו של הנתבע בעניין הינה עדות יחידה של בעל דין והנתבע לא זימן לעדות מי מטעמו לתמיכה בטענה לפיה עסיקנן בתובע שהוא נוכל ו/או פועל באופן בלתי חוקי. כל טענתויו של הנתבע לעניין מידע נטען שקיבל מאנשים בעניין התובע נטענו בעלמא.

בנוסף, טענת הנתבע לפיה תגובתו בפוסט השישי הינה ציטוט של אנשים שטענו בפניו שהתובע פעל באופן בלתי חוקי ורימה אותם, אין כדי לסייע לו בהרמת נטל ההוכחה כי הפרסומים שפירסם על הנתבע הינם פרסומי אמת.

בהקשר זה אציין שבחקירתו הנגדית הרבה הנתבע לספר על אנשים שטענו בפניו כי התובע עשק ו/או רימה ו/או סחט אותם ו/או קיבל מהם סכומים כאלו ואחריםשלא כדין, אולם טענותיו נותרו בגדר עדות מפי השמועה שאין לקבלה.

הנתבע וסיבותיו עימו בחר שלא לזמן את האנשים הנ"ל לתמיכה בגרסתו וזאת על אף שזהותם ידועה לו.

הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

משכך, הכלל הוא כי צד אשר נמנע מלהעיד עדים מטעמו, נזקף הדבר לחובתו שכן אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

מכאן, שעה שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי פרסומיו הראשון והשישי הינם פרסומי אמת, הרי יש לדחות את טענתו בעניין זה ואני קובעת כי הנתבע לא הצליח להוכיח את נכונות הפרסום ועל כן לא עומדת לו הגנת "אמת בפרסום".

בנוסף, בסיכומיו טען הנתבע כי עומד לו חזקת תום הלב, היינו עשה את הפרסום בתום לב שכן לטענתו פרסומיו הינם בגדר ביקורת ליגיטימית על פעילותו הציבורית של התובע.

ראשית אציין לעניין סיווג תוכן פרסום כהבעת דעה או דיווח על עובדה, נאמר: "בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות יסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסוים, יחשבו להבעת דעה (עניין בן גביר, בפס' 12 לפסק דינה של השופטת ארבל; ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352, 358 (1999); שנהר, בעמ' 309).

פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם.

בענייננו, עיון בפוסט הראשון ובתגובה שבפוסט השישי מלמד כי הם לא נוסחו כהבעת דעה של הנתבע, אלא בקביעת עובדה ולפיה התובע פועל באופן בלתי חוקי לצורך הוצאת כספים וכן מדובר בתובע שהוא נוכל ורמאי, ועל כן בחינת טקסט זה נעשית על בסיס הגנת "אמת דיברתי" וכפי שקבעתי לעיל, הגנה זו אינה עומדת לנתבע בהתייחס לפרסומים הנ"ל.

עוד אעיר בעניין זה שלא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבע לפיה קמה לו הגנת תום הלב לנוכח העובדה כי התביעה הינה "תביעת השתקה" כנגדו וזאת בהעדר ביסוס ראייתי. לנוכח הפרסומים נשוא התביעה, אין המדובר ב"תביעת השתקה", אשר לא היה לה מקום מעיקרא אלא המדובר בתביעה אשר בירורה נדרש לגופו.

גם טענת תום הלב אותה העלה הנתבע בכלליות ביחס לביצוע הפרסומים אינה יכולה לעמוד לו וזאת כפי שאבאר להלן.

הגנת תום הלב – סעיף 15 לחוק

הנתבע טוען כי פרסומיו הינן בגדר ביקורת לגיטימית על פעילותו של התובע ועל זכותו של הציבור לדעת . מכאן, יש לבדוק האם חלה על הנתבע הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 (4) לחוק לפיה " הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

כבר נפסק כי ככלל הגדרת "תום הלב" לצרכי סעיף 15 לחוק אינה קלה. לצורך הסקת תום לבו של המפרסם, פיתחה הפסיקה מבחני עזר, ובין היתר נקבע כי "ככלל ניתן להתחשב לצורך בחינת תום-הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, במידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום" (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין (פורסם בנבו).

סעיף 16 לחוק קובע חזקה לפיה "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג בתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו כי עשה את הפרסום בתום לב".

משקבעתי כי הפרסום הראשון והתגובה בפרסום השישי לא הוכחו פרסומי אמת, הרי שבענייננו, לא פעל הנתבע בהתאם להוראת סעיף 16 ב (2) לחוק, וכשל במידת הזהירות הנדרשת טרם ביצוע הפרסום ועל כן לא יוכל לחסות תחת הגנת תום הלב.

ניתן לומר כי עובר לפרסומים הראשון והשישי לא נקט הנתבע באמצעי סביר כלשהו לבדיקת אמיתות האמור בפרסומים ושעה שהוא לא עשה כן ולא פעל לבדיקת עובדות ונתונים כדבעי, אם בכלל, הרי שכפי שקבעתי, לא קמה לנתבע הגנת תום הלב לה הוא טוען.

הפיצוי

באשר לפיצוי התובע עותר לפסיקת פיצוי בסך של 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק.

ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5)510 נקבע לעניין הפיצוי בתביעות לשון הרע, כדלקמן:

"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם בעמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם.

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב וסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים.

התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק)."

במסגרת השיקולים שיש לשקול לעניין סכום הפיצוי נקבע גם בע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז (2),225), כי:

"הלכה פסוקה היא כי בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהייתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופירסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים."

העולה מהאמור הוא כי בהכרעה בשאלת גובה הפיצוי המגיע לנפגע יש לבחון הן את טיב הפרסום כשלעצמו, הן את התנהלות המפרסם והן את הפגיעה בנפגע.

בענייננו, קבעתי כאמור כי הוכרו שני פרסומים, הראשון והתגובה בפרסום השישי כפרסומי לשון הרע, אשר יש בהם לבזות ולהשפיל את התובע ולהטיל דופי בהתנהלותו וביושרו.

יחד עם זאת לא הוכח בפני שלפרסומים הייתה תפוצה רחבה ובאשר למידת החשיפה לפרסומים לא הובאו ראיות.

בהתחשב בכל האמור לעיל מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבע לפצות את התובע בגין שני הפרסומים שהוכרו כלשון הרע נגדו, פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך גלובאלי של 15,000 ₪.

סוף דבר

אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

בנוסף אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 3000 ₪.

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, ג' תשרי תשפ"א, 21 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.

15 מתוך 15