הליך: 21098-02-21
שם התיק: סע"ש 21098-02-21
בית המשפט: בית הדין האזורי לעבודה באר שבע
שופט/ת: אימאן נסראלדין
תאריך פסק הדין: 2025-11-16
התובעת: בר טל | הנתבעת: טיבולי גלידות גורמה בע"מ
ייצוג תובעים: עו״ד אורטל עמר
ייצוג נתבעים: עו״ד דן אל אגליק
בית הדין האזורי לעבודה באר שבע
סע"ש 21098-02-21
16 נובמבר 2025
לפני:
כב' השופטת אימאן נסראלדין
נציגת ציבור עובדים גב' שרית אביטן
נציג ציבור מעסיקים מר יונתן אהרונסון
התובעת:
בר טל
ע"י ב"כ: עו"ד אורטל עמר
-
הנתבעת:
טיבולי גלידות גורמה בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד דן אל אגליק
פסק דין
לפנינו תביעת התובעת, גב' בר טל (להלן: "התובעת") לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות למיניהן בגין תקופת עבודתה אצלה וסיומה.
הצדדים והרקע העובדתי
הנתבעת, טיבולי גלידות גורמה בע"מ (להלן: "הנתבעת") היא חברה המפעילה עסקים לייצור וממכר גלידות. במועד הרלוונטי לתביעה, הפעילה הנתבעת סניפים בעיר אילת ובעיר אשקלון.
התובעת עבדה בנתבעת בשלוש תקופות עבודה, כמפורט להלן:
תקופה ראשונה – התובעת עבדה בתפקיד מוכרת בסניף אילת, החל מחודש פברואר 2017 ועד לחודש יוני 2017, חמישה חודשים בסה"כ;
תקופה שנייה – התובעת עבדה בתפקיד מוכרת בגלידריה באילת, החל מחודש ספטמבר 2017 ועד לחודש דצמבר 2017 – ארבעה חודשים בסה"כ;
תקופה שלישית – התובעת עבדה תחילה בתפקיד מוכרת בסניף אשקלון ובהמשך כמנהלת הסניף, זאת החל מחודש מרץ 2018 ועד לחודש מרץ 2020, כאשר בחודשים מרץ ואפריל 2020 שהתה התובעת בחל"ת בשל מגפת הקורונה לאחריהם המשיכה התובעת בעבודתה, מחודש מאי 2020 ועד לחודש ספטמבר 2020; בחודש אוקטובר 2020 הוצאה התובעת שוב לחל"ת ממנו היא לא שבה לעבודה. בסה"כ הועסקה התובעת בתקופה זו משך 29 חודשים בפועל.
ביום 28.12.20 התפטרה התובעת מעבודתה בנתבעת, לטענתה בדין מפוטרת נוכח הרעה מוחשית בתנאי העסקתה ונוכח סירוב הנתבעת להשיבה לעבודה מהחל"ת.
בתקופה השלישית, הועסקה התובעת במשרה מלאה, ששה ימים בשבוע. התובעת עבדה דרך קבע בימי שישי ושבת ולרוב קיבלה את יום השני בשבוע כיום מנוחה.
בתקופות ההעסקה הראשונה והשנייה (לרבות בחודש מרץ 2018) הועסקה התובעת כעובדת בשכר שעתי בתעריף אחרון 34 ₪. החל מחודש אפריל 2018 ועד לחודש פברואר 2019 הועסקה התובעת כעובדת במשכורת חודשית בסך 6,000 ₪ בצירוף תוספת שעות נוספות גלובליות בסך 1,700 ₪ ושעות שבת גלובליות בסך 1,100 ₪ לחודש, כמשתקף מתלושי השכר שצורפו כנספח ב' לכתב התביעה (למעט בחודש אפריל 2018 בו שולמה תוספת שעות נוספות גלובליות בסך 1,800 ₪ ושעות שבת גלובליות בסך 1,200 ₪); מחודש מרץ 2019 ועד לחודש יולי 2019 השתכרה התובעת 7,000 ₪ לחודש בצירוף תוספת שעות נוספות גלובליות בסך 1,700 ₪ ושעות שבת גלובליות בסך 1,100 ₪ לחודש; מחודש אוגוסט 2019 ועד למועד סיום העסקתה, קיבלה התובעת משכורת חודשית בסך 9,000 ₪ בצירוף תוספת שעות נוספות גלובליות בסך 1,700 ₪ ושעות שבת גלובליות בסך 1,100 ₪ לחודש. החל מחודש אפריל 2018 שולמו לתובעת החזר הוצאות נסיעה בסך 200 ₪ לחודש.
בתקופת ההעסקה השלישית, בה התובעת הועסקה כמנהלת סניף אשקלון, נחתם ביום 8.4.19 הסכם העסקה בין הצדדים (נספח 1 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת, להלן: "הסכם ההעסקה").
במסגרת הסכם ההעסקה נקבע, בין היתר, כדלקמן (סע' 4):
"היקף עבודתו של העובד בחברה הוא בהיקף של משרה מלאה כולל ימי ו' ושבתות וחגים. היקף העבודה כולל עבודה בערבי חג ובחול המועד. מוסכם בזאת כי תפקיד העובד נמנה עם תפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, כמשמעותו בחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א-1951, ולפיכך לא יחולו על העובד הוראות חוק זה והוא לא יהיה זכאי לכל תשלום עבור שעת נוספות, אם כלל יהיו כאלה מעבר לאמור בהסכם זה"
עוד נקבע בהסכם ההעסקה, כי המשכורת המשולמת לתובעת מהווה תמורה מלאה עבור שעות עבודתה וכן עבור 35 שעות נוספות גלובליות (סע' 6 להסכם).
התובעת לא החתימה שעון נוכחות בעבודתה בתקופה השלישית להעסקה.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק נשמעו בפנינו עדויות הצדדים: מטעם התובעת – העידה התובעת בגפה; מטעם הנתבעת – העיד בעל המניות ומנהל הנתבעת, מר שלומי אדרי (להלן: "מר אדרי"). להשלמת התמונה נציין, כי אשתו של מר אדרי, גב' ג'סיקה, היא בעלת מניות נוספת בחברה.
הצדדים הגישו לתיק את סיכום טענותיהם בכתב, אליהן נתייחס במסגרת ההכרעה ברכיבי התביעה.
דיון והכרעה
גמול עבודה בשעות נוספות באמצע שבוע
לטענת התובעת, במהלך תקופת עבודתה בנתבעת היא הועסקה בשעות נוספות רבות ולמצער 3 שעות עבודה נוספות בכל יום עבודה שחל באמצע שבוע, למעט בימי שני. כמו כן, הועסקה התובעת ב- 6 שעות נוספות ביום שישי, זאת בשים לב לעבודתה משך 13 שעות עבודה לפחות בכל יום שישי (סע' 42-43 לכתב התביעה). התובעת טענה, כי אין ברשותה דו"חות נוכחות או רישומים כלשהם בדבר שעות עבודתה ומשכך בהתאם לחישוב שערכה, היא עבדה בהיקף 72 שעות עבודה נוספות מידי חודש, כאשר 44 שעות יש לחשב בתעריף 125% לשעת עבודה ו- 28 שעות יש לחשב בתעריף 150% לשעהה. התובעת ציינה, כי לו נערכו דו"חות נוכחות בעניינה, הרי שהיקף השעות הנוספות היה משמעותי אף יותר (סע' 44-47 לכתב התביעה). עוד טענה התובעת, כי תוספת השכר ששולמה לה בגין שעות נוספות גלובליות באמצע שבוע במסגרת תלושי השכר, 1700 ₪, מהווה תשלום בחסר רב ויש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי שכר. התובעת העמידה את תביעתה לגמול עבודה בשעות נוספות באמצע שבוע, בגין התקופה מחודש אפריל 2018 ועד לחודש ספטמבר 2020, על סך 59,473 ₪ (סע' 48 -50 לכתב התביעה).
לטענת הנתבעת, התובעת הועסקה לפי מתכונת קבועה של ששה ימים בשבוע כאשר בימים ראשון עד שישי, למעט בימי שני בהם התובעת לא עבדה, הועסקה התובעת משעה 09:00 עד 17:00 וביום שבת הועסקה התובעת משעה 08:00 עד 17:00, כאשר מגורי התובעת בסמוך לגלידריה באשקלון אפשרו לה לקחת הפסקה בת שעה לפחות מדי יום, בה התובעת היתה רשאית לעזוב את הגלידריה (סע' 93-94 לכתב ההגנה). לפיכך טענה הנתבעת, כי התובעת עבדה שעות נוספות מעטות ולא חרגה מעבר למכסה השבועית, אלא באופן מינורי, אם בכלל. התובעת מעולם לא הלינה על שעות עבודתה ומשכורותיה. בתקופה השלישית להעסקה, תפקדה התובעת כמנהלת הסניף במשרת אמון אשר הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") לא חלות עליה.
לתובעת שולמה תוספת גלובלית עבור שעות נוספות כדי לכסות מקרים מינוריים בהם היא תועסק בימי שישי תוך זכאות לשעות נוספות, או בגין עבודה בשעות נוספות בימי חול. לדידי הנתבעת, היא והבעלים אסרו במפורש על העובדים לעבוד בשעות נוספות, כאשר התובעת כמנהלת הסניף הייתה הסמכות האמונה על שעות עבודת העובדים והיא ידעה על האיסור לעבוד בשעות נוספות. התובעת לא עבדה בימי שני בשבוע ולכן היא לא מיצתה את מכסת השעות הרגילות שלה; כמו כן, בשנה האחרונה להעסקה, גם בימי חמישי בשבוע סיימה התובעת לעבוד בשעה 15:00 לטובת לימודיה אשר מומנו בחלקם על ידי הנתבעת (סע' 80-82 לכתב ההגנה, סע' 71-81 לסיכומים). כמו כן נטען, כי התובעת היא זאת שסירבה להיכנס למחשב כמו שאר העובדים אותם היא ניהלה ולתעד את שעות עבודתה בנימוק, כי הדבר עלול לפגוע במעמדה כמנהלת בכירה. הנתבעת הדגישה, כי בהיותה מנהלת סניף אשקלון, התובעת היא זאת שקבעה עבור עצמה ועבור עובדי הסניף את שעות העבודה והמשמרות (סע' 164-165 לסיכומים).
הכרעה
הצדדים חלוקים בשאלת זכאות התובעת לתשלום נוסף בגין עבודה בשעות נוספות, מכוח הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. משכך וטרם נפנה לדון בטענות הצדדים, יש לבחון תחילה את הסכם העבודה שנחתם ביניהם.
הסכם העבודה מתייחס לתקופת העבודה השלישית בלבד העומדת בבסיס המחלוקת ברכיב זה. בהסכם העבודה נקבע כאמור, כי עבודת התובעת כוללת עבודה בסופי שבוע ובחגים (סע' 4 להסכם) וכי לתובעת תשולם משכורת חודשית בסך 10,000 ₪ ברוטו המורכבת משכר בסיס בסך 7,000 ₪ ותוספת שעות נוספות בסך 2,800 ₪ (וככל הנראה בתוספת התשלום עבור הנסיעות בסך 200 ₪ לחודש כמשתקף מתלושי השכר); עוד נקבע בהסכם ההעסקה, כי "המשכורת מהווה את התמורה המלאה לעובד בגין 35 שעות נוספות גלובליות אשר ישולמו לעובד במסגרת המשכורת." (סע' 6).
מעיון בתלושי השכר למדים, כי אמנם שכר הבסיס ששולם לתובעת עלה לאורך תקופת עבודתה (כמפורט בסעיף 6 לעיל), אלא שתוספת השעות הנוספות הגלובליות נותרה באותו הסכום ולא עלתה בהתאמה. אמנם לשון הסכם העבודה, המחריגה את התובעת מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, היא ברורה ויש ביטוי להסכמות שגובשו בין הצדדים בהסכם גם במסגרת תלושי השכר, אלא שהקביעה כי משרת התובעת היא משרת אמון תיעשה רק לאחר בחינת נסיבות המקרה הייחודיות ואין די בהסכמות הצדדים לעניין זה. משכך, ביחס לתקופה השלישית יש לבחון האם העסקת התובעת כמנהלת הסניף הצריכה מידה מיוחדת של אמון אישי ועונה על תנאי הפסיקה למשרת אמון, אשר החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליה.
האם התובעת הועסקה במשרת אמון בתקופת העבודה השלישית
המסגרת הנומטיבית:
בהתאם להוראת סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, החוק אינו חל על העסקת "עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי;".
הלכה פסוקה היא, כי יש לפרש את החריגים המנויים בסעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה בצמצום (ראו: ע"ע (ארצי) 300271/98 טפקו – ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים, פ''ד לה 703, 2000). נטל הוכחת תחולת החריגים הקבועים בסעיף 30(א) לחוק מוטל על המעסיק (ראו: ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון בע"מ נ' שורץ, פ"ד כב (2) 703)), כאשר העובדה שמעסיק קבע בחוזה עבודה שמדובר במשרת אמון אין בה די ויש לבחון כאמור את המקרה על פי נסיבותיו ובתוך כך לבחון את מהות המשרה, השכר ששולם ושיעורו ביחס לעובדים אחרים, מידת החשיפה למידע סודי וכד'.
בית הדין הארצי לעבודה עמד על המאפיינים לקביעת קיומה של משרת אמון, המצדיקה יישום החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק ובעניין זה נפסק כדלקמן (ע"ע (ארצי) 52547-06-17 פלונים ואח' – מיקוד שמירה ואח', מיום 22.6.20):
"106. אלו המאפיינים שנקבעו בפסיקה לתפקידים בעלי מידה מיוחדת של אמון אישי:
א. חשיפה למידע מיוחד - הכוונה למידע רגיש שבדרך כלל הוא נחלתם של מעטים, ולעיתים מדובר בסודות מסחריים של המפעל. לכן, בגדר כך לא יבואו פקיד זוטר בבנק היודע פרטים על חשבונות הלקוחות ומטפל באופן ישיר בכספיהם - שעה שמידע זה אינו נחלתו בלבד וזמין לכל עובד בבנק או נהג מלווה של רכב שליחויות ממוגן בו נמצאים מסמכים חשובים אשר הוא יודע על זהותם של השולחים והנמענים של המסמכים - שכן פה גם אם המידע רגיש, הוא לא מצומצם בטווח של היודעים אותו (ע"ע (ארצי) 570/06 עו"ד עמוס אגרון - עו"ד זיוה כץ (14.10.2007)).
ב. שכר גבוה - ברוב המקרים ה"מידה המיוחדת" של האמון האישי נמדדת ברמת השכר, והדברים נכונים כאשר מדובר בעובדים בכירים השייכים לשכבת הניהול הבכירה של המפעל (ע"ע (ארצי) 16-09-30933 קבוצת פיטרו הכט בע"מ - דותן דהן (7.5.2018)). אולם ישנם מקרים בהם עובד אינו חלק מהנהלת המפעל, אך שכרו הגבוה יכול לשמש סממן לתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי (דב"ע (ארצי) נג/3-188 א.בי.סי. ניוז אינטרקונטיננטל אינק - בנימין מור פד"ע כ"ח 284 (1995)).
ג. אחריות מיוחדת ואפשרות להחליט באופן עצמאי - הכוונה לתפקידים שבהם המעסיק נותן לעובד חופש פעולה בקבלת החלטות, בביצוען, בפרקי זמן בלתי מבוקרים ובלתי מוגדרים לצורך העבודה ולצורך המנוחה (תב"ע (י-ם) לא/2-66 אהרון וקסנברג - מלון הולילנד בע"מ, פד"ע ג'(2), 38 (1972) צוטט בהסכמה בעניין אגרון).
ד. מהות התפקיד - תפקיד הדורש עבודה בשעות לא שגרתיות ובמסגרת לא קבועה של שעות. המדובר באותם תפקידים בהם נדרש העובד - אם על פי דרישות המעסיק ואם בשל טיבו של התפקיד - לעמוד לרשות העבודה במשך שעות רבות ללא מסגרת קבועה של שעות (ע"פ (ארצי) 16/08 מדינת ישראל - משרד התעשיה המסחר והתיירות נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (4.1.2009)).
ה. אמון אישי כלפי מי - ככלל העובד מבצע תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי כלפי מעסיקו, או מי שמזוהה אישית עם המעסיק כמו מנהל או בעל מניות (ע"ע (ארצי) 32392-12-17 אברהם דוד - לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ (11.12.2018): עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 9215/18 לחמניה טריה ג'וני בכרם בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.1.2019)). אך יכול שהאמון האישי יהיה כלפי מושא העבודה ולאו דווקא במסגרת היחסים שבין העובד למעסיקו. הדברים נכונים למקרים בהם עובד בחברת שירותים - מספק שירות למי שאינו נחשב מעסיקו, אבל מערכת היחסים הנוצרת ביניהם מחייבת מידה מיוחדת של אמון אישי (דנג"ץ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי (פ"ד 10(1) 518 דעת השופט רובינשטיין בסעיפים יא'-יב').
107. בחיפוש אחר הסממנים המביאים ליישום החריג שבסעיף 30(א)(5) יש לזכור כי תכלית הסעיף היא להוציא מתחולתו של החוק עובדים אשר אינם זקוקים להגנתו של החוק, בשל המידה המיוחדת של האמון האישי הכרוך בתפקידם. הדבר מוצא ביטויו בין השאר בשכר הגבוה, שעות עבודה בלתי רגילות, חשיפה למידע מיוחד, ובאחריות מיוחדת."
מן הכלל אל הפרט
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את נסיבות העניין שלפנינו הגענו לכלל מסקנה, כי התובעת הועסקה בפועל במשרת אמון, כפי שהוסכם בין הצדדים, באופן המחריג אותה מתחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה. ונבאר.
יישום מבחני הפסיקה, תוך מתן דגש למבנה הארגוני של הנתבעת, כמות העובדים בה, מעמדה של התובעת בנתבעת מול מר אדרי ומול יתר עובדי הנתבעת, תחומי האחריות שניתנו לתובעת ובכלל זה הכנת גלידות - פעולה הנמצאת בלב פעולת הייצור של הנתבעת, גיוס ופיטורי עובדים בסניף, ניהול הסניף השוטף לרבות קביעת סידורי העבודה וכד' הביאו אותנו לידי מסקנה, כי תפקיד התובעת היה תפקיד הנהלה שדרש אמות מידה מיוחדות של אמון אישי.
בחינת מיקומה של התובעת בנתבעת מעלה, כי היא הייתה הגורם המנהל בשטח, כאשר מר אדרי בעלי הנתבעת העיד, כי הייתה לו תלות בתובעת בעסק וכי התובעת פעלה כראות עיניה בעסק והיא זו אשר העדיפה שלא לתעד את שעות הנוכחות שלה במחשב בדומה ליתר העובדים, וכלשונו: "בר הייתה מגיעה לעבודה בעצם מתי שהיא רוצה, או-קיי? היה לה יד חופשית בעסק, עם הזמן הבינה את התלות של... התלות שלי בה בעצם בעסק, הייתה קודם כל הייתה גרה 250 מטר מהעסק, לא 6 קילומטר כמו שהיא מציגה. באה בשעות שלה, הולכת בשעות שלה, העבודה שלה הייתה מוערכת בהתחלה. בחורה חרוצה הייתה בהתחלה, הכל היה בסדר. אבל למרות הבקשות שלי לשעות עבודה מסודרות, לרישום במחשב, היא לא הייתה נכנסת למחשב, זה לא לרמה שלי, זה לא לכבוד שלי, אני לא.
[...]
תני לי לענות, היא הייתה מגיעה והולכת בשעות שלה, פתאום מהעיר לשעה, חוזרת, אף פעם לא הייתה לי אינדיקציה אמיתית לכמה שעות היא עובדת בעסק, בקשות חוזרות ונשנות להיכנס למחשב, כל העובדים האחרים בעסק היו במחשב. היא הייתה מקימה אותם אגב היא הייתה מקימה את העובדים במחשב, וזו הייתה פחיתות כבוד מבחינתה, אבל היא הייתה מגיעה עובדת יום אחד 5 שעות, יום אחד 6 שעות, יום אחד. פשוט מנהלת את העסק לפי ראות עיניה." (עמ' 19 לתמלול, ש' 35-39, עמ' 20, ש' 1-9).
בהמשך עדותו, הוסיף מר אדרי כדלקמן (עמ' 20, ש' 21-25):
"כראות עיניה בעסק. מגיעה מתי שהיא רוצה והולכת מתי שהיא רוצה, כי העסק אני הייתי תלוי בה, אני לא הייתי מגיע לנהל את העסק מסיבות אישיות, ובעצם היא הייתה במסגרת שעות העבודה שלה היא הייתה באה איקס שעות ביום, לא הייתה חורגת משעות העבודה שלה זה בטוח, אבל הייתה באה יוצאת, הולכת חוזרת, אחראית, מנהלת את העסק, וזה לא משהו יוצא דופן."
גם התובעת העידה בעצמה בחקירתה הנגדית, כי היא ראתה את המקום כעסק שלה והיו לה רצון ושאיפות להמשיך ולהתקדם בעסק וכלשונה: "אז ברשותך אני אענה תשובה אולי לא מקצועית אולי יותר ממקום רגשי ואותנטי, הלויאליות שהייתה לי לעסק, ראיתי את זה כעסק שלי, בלי קשר להבטחות שהובטחו לי, בהמשך תקבלי אחוזים שזה ככה נתן לי את הדרייב ואת הרצון להמשיך. וטענתי בפני שלומי (מר אדרי) לא מעט פעמים, אני חייבת זה, אני אגיד, אני אגיד גם מתוך מקומי שלי, אני בעצמי נשארתי, זה לא ששמו לי מן הסתם איזה נשק על הקנה, תישארי. זה הלויאליות שלי, וודאי שנצבר בלאי רגשי ומנטלי, אבל בכל זאת נשארתי, כן טענתי בפני שלומי די נשבר לי, אני צריכה חופש, די בא לי שבת ים, זה, זה. שוב, הוא לא איים עליי להישאר אבל ככה היה איזשהו" (עמ' 11, ש' 23-30).
עוד הוסיפה התובעת בעדותה, כי נוצר מצב בו אם היא לא נמצאת בעסק אין מי שיכין את הגלידות, בשים לב לכך שמהות העסק היא ייצור וממכר גלידות, תפקידה של התובעת היה משמעותי מאוד וכלשונה: "נוצרה איזושהי מציאות כזו שאם לא אני בעסק, ובדגש על יום שבת ששם זה הטראפיק הכי משמעותי וגבוה אז אין מי שיכין את הגלידות, אין מי שינהל את העובדים, אין מי שיהיה על העמדה הספציפית שהייתה שם, ואין מי שיתפעל את זה, כי שלומי לא, לא היה יכול לבד." (עמ' 11, ש' 36-39). התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית האם "הייתה תלות מוחלטת של הסניף בניהול שלך, כמעט אמון עיוור" והשיבה "אוקיי". (עמ' 12, ש' 9-10).
מעדויות התובעת ומר אדרי התרשמנו, כי הנתבעת היתה תלויה בתובעת בניהול הסניף, אותו ניהלה התובעת כראות עיניה וראתה בעסק כשלה; עוד התרשמנו מהעדויות, כי לתובעת ניתן חופש פעולה רחב בניהול העסק, אשר כלל גיוס עובדים וקביעת סידור העבודה שלהם (עמ' 20, ש' 14-15) וכן כלל עבודה בשעות משתנות, ללא דיווח על שעות העבודה. בהקשר זה נוסיף, כי מהראיות ומהעדויות שהובאו בפנינו שוכנענו, כי לא מדובר היה בעובדת מוחלשת אשר שעות העבודה [הנוספות] נכפו עליה אלא במנהלת דומיננטית שקבעה בעצמה את שעות עבודתה וכלשון מר אדרי (עמ' 27, ש' 8-14):
"ש: איפה הדיווח של בר? אמרת קודם שאין דיווח.
ת: דיווח שהייתה אומרת לי איקס שעות עבדתי בחודש, עבדתי ככה, עבדתי ככה, ופה זה היה נגמר, שתביני מה שהיא עשתה בעסק, אני מסביר, את רוצה לתת לי רגע לסיים את המשפט? מה שהיא עשתה בעסק הייתי באמת פועל כנוע מולה, בכל מה שקשור לשעות העבודה שלה. היא הייתה מחליטה מתי לבוא, לא הייתי יכול באמת בימים האלה להסתדר בלעדיה, כי מפאת הדברים, והייתי פשוט כנוע לכל מה שהיא הייתה אמורה לעשות לי בעסק."
חיזוק למסקנתנו מצאנו בתכתובות הוואטסאפ שצירפה הנתבעת (נספח 2 לתצהיר גילוי המסמכים) מהן עולה, כי התובעת הייתה אחראית על העובדים, התובעת דיווחה למר אדרי ולרעייתו על נוכחות העובדים שהוזנה במחשב ועל בעיות ככל שהיו בשעות שהוזנו, לתובעת היתה הרשאה לשנות באופן ידני את דו"חות הנוכחות ולסדר את כל שעות העבודה במחשב; כך גם בתכתובת התובעת מול רעייתו של מר אדרי מיום 26.9.19 נדרשה התובעת לדאוג לטפסי 101 של כל העובדים לטובת הוצאת משכורות והתובעת השלימה מסמכים שהיו חסרים לעובדים מסוימים. מכאן, הצטיירה בפנינו תמונה של בעלי עסק המנהלים את עסקם מרחוק באמצעות התובעת, המנהלת את הסניף בשטח.
אנו סבורים, כי העדר רישום שעות הנוכחות של התובעת, שעה שהיא בעצמה הייתה אמונה על "הקמת העובדים במחשב" לטובת רישום שעות עבודתם ומעקב אחר הרישום, מעלה ספק רב באשר לאמיתות גרסת התובעת, כי מר אדרי הוא שביקש ממנה שלא לערוך רישום שעות והיא כפשוטו של דבר הסכימה לכך הגם שכל המשאבים הנדרשים לרישום עמדו לרשותה.
מעבר לכך, מהראיות שהוצגו במסגרת ההליך עולה אפוא, כי העובדים עצמם ראו בתובעת כמנהלת שלהם בפועל וכמי שדבריה נכונים ותקפים יותר מאשר המילה של מר אדרי. כך לדוגמה בקבוצת הוואטסאפ של עובדי הנתבעת אשר לא כללה את מר אדרי וכונתה "טיבולי בלי שלומי " נרשם על ידי התובעת ביום 4.2.20 לעובדי הסניף: "לא להתייחס לכל מה שהוא אומר.. הוא מטומטם פשוט לא להתייחס"; ובהודעה נוספת מיום 5.3.20 נרשם על ידי התובעת: "לא להקשיב לו, תשאירו מפתח בארון בסוף כל משמרת"). בקבוצת ווטסאפ נוספת שכונתה "טיבולי החדש בלי שלומי" כתבה התובעת לעובדים: "שלומי הולך לרשום לכם בקבוצה שאין יותר מוניות, לא להתייחס"; עוד כתבה התובעת לעובדים שעל אף שמר אדרי הוסיף שולחנות וכיסאות נוספים העובדים לא יאספו את הכיסאות הנוספים והיא תטפל בנושא (הודעה מיום 8.6.20); בהמשך כתבה התובעת: "נראה לכם שאני אתן שיגעו לכם במשכורת? תירגעו לא לדאוג." (הודעה מיום 13.6.20;) בתכתובת מיום 26.8.20 העובדים והתובעת ניהלו שיח על כך שאילולא התובעת העסק היה קורס. נוסיף, כי התובעת זכתה למענה אוהד מאוד מחברי הקבוצה, העובדים אותם היא ניהלה, הם הביעו בה תמיכה תוך הבעת סלידה, זלזול ולעג במר אדרי והתמונה שהצטיירה בפנינו היא, כי התובעת היא המנהלת בפועל שעל פיה יישק דבר ואילו מר אדרי הוא הבעלים של הנתבעת ולא מעבר לכך. התובעת ציירה עצמה גם כמי שיכולה להתמודד עם מר אדרי ולשכנע אותו לעשות כרצונה, באופן שיטיב עם עובדי הסניף ובכך נראה, כי התובעת היתה שותפה לקבלת החלטות ניהוליות הנוגעות לניהול הסניף ו/או שינויי והתווית מדיניות הנתבעת, באופן המצדיק החרגתה מתחולת הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ושלילת זכאותה לגמול עבודה בשעות נוספות.
לאמור נוסיף, כי באירוע משמעתי שהיה מול אחת מעובדות הסניף התובעת כתבה למר אדרי, כי היא קובעת מי עובד בעסק והוא לא יסתור את דבריה בעניין וכשלונה: " סתם שתדע.. אתה לא מחליט פה על עובדים.. ואני מחליטה שהיא תעבוד.. ואתה לא תסתור כת זה( הטעות במקור) ... היא התנצלה מכל הלב, וגם בכתה על ששיקרה" (ראו: תכתובות הוואטסאפ בין התובעת לבין מר אדרי, עמ' 136 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת – תאריך ההודעה לא מופיע).
דוגמה נוספת לכך שהתובעת החליטה כראות עיניה על אופן ניהול העסק מצאנו בתכתובות בין התובעת לבין מר אדרי, כאשר האחרון, שככל הנראה צפה במצלמות העסק מרחוק והבחין שבניגוד להוראתו, העובדים מועסקים במשמרות ארוכות הכוללות עבודה בשעות נוספות, כתב לתובעת כדלקמן: "... לא מבינה השלכות.. שחררי עובד.. ??!" יצוין, כי התובעת לא השיבה להודעות מר אדרי ובהודעות העוקבות מיום 20.8.20 שב מר אדרי וכתב לתובעת הודעות בזו הלשון, אליהן התובעת בחרה שלא להשיב (עמ' 142 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת):
"את פשוט עושה לי נזק כלכלי
מדבר איתך חודשים ארוכים
לא לתת לעובדים שעות נוספות אריאל היום 12 שעות משמרת
מביאה לי אותה משעה 3 עד עכשיו
שמעי ליה הזאת עוד שניה לא דורכת בעסק שלי יותר
את שמעת
תמשיכי להתעלם
אני מחר יראה לך שנגמר הבית מלון
שבי בפינה שלך על בתחת ואני יפסיד"
מעבר לאמור לעיל, אשר ממנו מצטיירת התובעת כמי שניהלה בפועל את סניף הנתבעת באשקלון, יש להתייחס לכך שבמסגרת תפקידה כמנהלת הסניף, התובעת הייתה אמונה גם על הכנת הגלידה עצמה (ראו: עמ' 28 ש' 13-14). התובעת העידה בחקירתה הנגדית, כי הייתה מגיעה במיוחד בבקרי ימי שני להכנת הגלידות: "שני היה לי לימודים והייתי עובדת בוקר באופן קבוע כי לא היה מי שיכין את הגלידות, ואני הייתי צריכה להגיע כל בוקר כדי להכין את הגלידות, אחרת..." (עמ' 10, ש' 31-32) – ללמדך, כי במסגרת תפקידה התובעת היתה חשופה למידע רגיש וסודי שאינו נחלת כלל עובדי הנתבעת - עובדה המחזקת את מעמדה של התובעת בנתבעת כמי שהועסקה במשרה הדורשת אמון מיוחד.
כמו כן, שכרה של התובעת בתקופה שקדמה למינויה כמנהלת הסניף נותן אינדיקציה על אודות גובה שכרם של עובדים אחרים בנתבעת [שכר שעתי בתעריף אחרון 34 ₪] ומהווה ראיה לכך שהתובעת השתכרה בשכר הגבוה מזה של עובדים אחרים ויש גם בכך כדי לחזק מסקנתנו, כי התובעת הועסקה במשרת אמון.
יוטעם, כי התובעת עצמה טענה בסיכומיה (סע' 65): "אם כך, לא יכול להיות חולק כי העסק היה זקוק לניהול וכי עולה שהעד מטעם הנתבעת, שלומי, לא היה זה שניהל את העסק, כאשר לא שהה במקום, למצער באופן סדיר וכי העסק היה פתוח שעות ארוכות והיה זקוק לניהול עובדים, להתמודדות עם לקוחות, לניהול המטבח, לניהול הזמנות ולהכנת גלידות ועוד כיו"ב משימות שלא יכולות להתקיים בהיעדרה של התובעת ובפרט, אף בהיעדרו של שלומי מהעסק".
מהאמור למדים, כי התובעת ראתה עצמה בתפקיד ניהולי ומהותי בעסק, כזה שבלעדיה העסק לא יתפקד באופן תקין.
הלכה פסוקה היא, כי מתן הבונוסים לעובד והיקפם (בענייננו 800 ₪ בחודש ספטמבר 2018 ו- 5000 ₪ בחודש פברואר 2019), במיוחד עת המדובר בעסק קטן, מלמד אותנו על תפקידה הניהולי הבכיר של התובעת וכך נפסק בעניין בן מאור:
"במיוחד במקומות קטנים, או אז בחינת המיקום בהיררכיה הארגונית קשה ליישום, עשויים דרך תשלום הבונוסים והיקפם המצטבר להוות מבחן משמעותי מובהק אשר בהצטרף אליו הנסיבות האחרות מלמד על היותו של המשיב בתפקיד הנהלה." (ע"ע (ארצי) 3105-08-23 מנחם בן מאור - מירי מוקה, ניתן ביום 4.8.24, סע' 16, להלן: "עניין בן מאור").
בהינתן שמדובר בעסק קטן העוסק ביצור וממכר גלידות והיות ותפקיד התובעת כלל יצור גלידות, ניהול העסק בפועל מבחינת גיוס ותפעול העובדים בכל ההיבטים, כמו גם קשרה הרציף של התובעת עם מר אדרי וכן השיח התפעולי סביב העובדים כמשתקף מתכתובות הוואטסאפ שצורפו, מתן הבונוסים לתובעת וכן העובדה שמרבית הזמן מר אדרי כלל לא הגיע לעסק מסיבותיו, הובילו אותנו לידי מסקנה, כי בתקופת ההעסקה השלישית, בתפקידה כמנהלת סניף אשקלון - התובעת אכן הועסקה במשרת אמון כפי שסוכם בין הצדדים במפורש.
למעלה מן הנדרש נבהיר, כי אף אם היינו קובעים, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקת התובעת (ולא כך קבענו), בנסיבות הייחודיות לתיק דנן מסקנתנו הייתה נותרת בעיניה, שכן הוכח בפנינו שהתובעת היא זו שטרפדה את המעקב אחרי שעות עבודתה בסירובה להחתים שעון נוכחות, חרף פניות המעסיק אליה בעניין זה וחרף העובדה, כי מערכת רישום השעות הייתה זמינה ונגישה עבורה; במצב דברים זה, ספק אם ניתן לראות בנתבעת כמי שהפרה את החובות הרישומיות שלה, באופן העשוי להחיל עליה את החזקה הקבועה בסעיף 26ב. לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.
על יסוד כל האמור ובנסיבות המתוארות לעיל, אנו קובעים, כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא חלות על העסקת התובעת והיא אינה זכאית לתשלום נוסף בגין עבודה בשעות נוספות בתקופה השלישית.
גמול עבודה בשעות נוספות בשבת
לטענת התובעת, היא הועסקה ב- 12 שעות עבודה לפחות בכל יום שבת, זאת מבלי שניתנה לה הזכות לקיים יום חופש במנוחה השבועית, כקבוע בדין.
ביחס לתקופה בה הועסקה התובעת בשכר שעתי שולם לה גמול בשיעור 150% בלבד, מבלי לקבל גמול נוסף בגין השעות הנוספות שבוצעו בשבת. לטענת התובעת, בהעדר הצגת דו"חות נוכחות, היא זכאית לקבל סכום כולל ביחס לתקופה בה היא הועסקה בשכר שעתי, בסך 10,000 ₪ (סע' 51-55 לכתב התביעה). אשר לתקופה בה הועסקה התובעת כמנהלת הסניף, החל מחודש אפריל 2018 ולמשך 27 חודשי עבודה בפועל, שילמה הנתבעת לתובעת תוספת בסך 1,100 ₪ לחודש בגין שעות העבודה בשבת. לטענת התובעת, היא זכאית לקבל גמול בגין עבודה בשבת, כך שתעריף יום העבודה בשבת יעמוד על 175% עבור השעתיים הראשונות ו- 200% עבור 10 שעות העבודה הנותרות ובגין תקופה זו עתרה התובעת לקבלת הסך 71,338 ₪ (סע' 57-61 לכתב התביעה).
לטענת הנתבעת, היא אסרה במפורש עבודה בשעות נוספות ושעות נוספות בשבת בפרט כמשתקף מהודעות המדיה שצורפו לתיק, כאשר התובעת היא זו שהייתה אמונה על סידור העבודה והיא הייתה אחראית על שעות עבודת העובדים. עוד טענה הנתבעת, כי לא בכדי נקבעו שתי משמרות תואמות בשבת כדי למנוע מצב עבודה בשעות נוספות בשבת, שכן זו סיטואציה שאינה משתלמת כלכלית לנתבעת. טענות התובעת לעבודה בשבת ללא קבלת גמול מתאים עלתה בדיעבד, לאחר שהתובעת סירבה בעצמה לתעד את שעות נוכחותה בעבודה בטענה לפגיעה במעמדה כמנהלת בכירה (סע' 83-87 לסיכומי הנתבעת).
הנתבעת הוסיפה, כי המשכורת החודשית ששולמה לתובעת בתקופת העסקתה השלישית, אשר עמדה בסוף התקופה על סך 12,000 ₪ שולמה בגין משרה מלאה (182/186 שעות רגילות, 42/43 שעות שבועיות), כאשר יום השבת היה יום עבודה רגיל, כנגד יום שני בשבוע שהתובעת בחרה משיקוליה כיום מנוחה שבועי אחר.
לפי הנתבעת, ביום השבת שולם לתובעת גמול בשיעור 150% בגין שעות העבודה הרגילות בשבת, עוד שולם לתובעת גמול שעות נוספות חודשי קבוע, אשר יש בו כדי לכסות זליגת העסקתה מפעם לפעם לשעות נוספות ו/או בימי שישי ו/או בשבתות (סע' 76-78 לכתב התביעה).
הכרעה
התובעת העידה בתצהירה (סע' 4), כי יום המנוחה השבועי שלה חל ביום שני, אך לעיתים בהתאם לדרישת המעסיק היא הגיעה לעבוד גם בימי שני. בשים לב להיקף עבודת התובעת ונחיצותה בעסק כמי שניהלה אותו בפועל, מקובלת עלינו גרסת התובעת, כי היא הגיעה לעיתים לעבוד גם בימי שני למשך מספר שעות.
נוסף לאמור, הסכם העסקת התובעת לא מתייחס ליום שני כיום המנוחה השבועי של התובעת וכל שמצוין בהסכם הוא, שהעבודה בנתבעת כוללת גם עבודה בימי שבת (סעיף 4 להסכם העסקה). מר אדרי העיד, כי מהות עבודת הנתבעת היא העבודה בחופשים, חגים ושבתות (עמ' 22, ש' 15) כך שאין חולק שהתובעת נדרשה לעבוד דרך קבע גם בשבתות, כמשתקף מתלושי השכר מהם עולה, כי התובעת תוגמלה בנפרד בגין עבודתה בשבת; ללמדך, כי גם הנתבעת ראתה ביום השבת כיום המנוחה השבועי של התובעת.
בהקשר זה נפנה להוראת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה הקובע כך:
"שעות המנוחה השבועית
(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
(ב) המנוחה השבועית תכלול –
(1) לגבי יהודי – את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."
למקרא הסכם ההעסקה עולה, כי לא נעשתה במסגרתו הבחנה בין שעות נוספות לבין שעות שבת, כפי שנעשתה בתלושי השכר, תוך שנקבע, כי לתובעת ישולם שכר בסיס בסך 7,000 ₪ ו- 2,800 ₪ שעות נוספות (סע' 6 להסכם).
יצוין, כי חישובי התובעת ביחס לתקופה השלישית מתייחסים לכאורה למצב בו כל יום העבודה בשבת משולם לפי ערך של עבודה בשעות נוספות (175% ו- 200%) ואין התייחסות לתשלום ערך עבודה בשבת, ללא שעות נוספות (150%), כאשר בשים לב לקביעתנו לעיל, כי התובעת הועסקה במשרת אמון בתקופה השלישית – אין התובעת זכאית לגמול עבודה בשעות נוספות בשבת, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה.
בבחינת תשלום שעות השבת שניתנו לתובעת בתקופה השלישית ניתן לראות, כי שלומה תוספת גלובלית בסך 1,100 ₪ לחודש עבור שעות שבת, זאת בנוסף לשכר הבסיס שעלה מעת לעת. התובעת לא ביקשה להבהיר אם שכר הבסיס כלל את התשלום בגין העבודה בשבת כיום "רגיל", כך שיש לבחון רק את התקיימות הדלתא במלואה – תוספת 50% לכל שעת שבת. כמו כן, אמנם מר אדרי לא ידע להסביר בעדותו לפי מה חושב ערך התוספת הגלובלית בסך 1,100 ₪ אך מעדותו עלה, כי מדובר בתשלום עבור שעת שבת ולא עבור שעות נוספות בשבת (עמ' 23, ש' 35-38, עמ' 24, ש' 31-32). בסעיף 92 לכתב ההגנה נטען, כי התובעת קיבלה עבור עבודתה בשבת תשלום במסגרת שכר הבסיס וכן תוספת נפרדת 50%, כך ששכרה המלא בגין עבודה בשבת שולם לה. לאור האמור ומשהתובעת כלל לא טענה לעניין בחינת תשלום הדלתא של 50% בגין עבודה רגילה בשבת והתייחסה רק לשעות נוספות בשבת – התביעה לגמול שעות נוספות בשבת בתקופה השלישית נדחית.
נוסיף, כי התובעת תולה יהבה בהעדר הרישום ובהעדר הצגת דו"חות הנוכחות, כאשר טענתה היא שהעדר הרישום נבע מבקשת מר אדרי. מעבר לכך שקבענו, כי התובעת הועסקה בתקופה השלישית במשרת אמון, קיים קושי ממשי לקבל טיעון זה של התובעת אשר מתוקף תפקידה כמנהלת הסניף הייתה אחראית על "הקמת עובדים במערכת" ומעקב אחר רישום השעות שלהם לרבות תיקון דו"ח שעות הנוכחות ככל ונדרש, כך שמערכת הרישום הייתה זמינה ונגישה לתובעת.
כמו-כן, עיון בתכתובות הרבות שצורפו ואף צוטטו בחלקן לעיל, בין התובעת לבין מר אדרי ורעייתו מלמד, כי התובעת הביעה טרוניה ביחס לשכרה בכמה הזדמנויות והשכר הועלה לבקשתה, כך שהתובעת הייתה מודעת לכמות השעות שהיא עבדה בפועל ולתגמול המגיע לה לשיטתה ודאגה לדרוש זאת בזמן אמת.
ביחס לתקופות בהן השתכרה התובעת בשכר שעתי, תקופות הקודמות למועד חתימת הסכם ההעסקה בין הצדדים ולגביהן חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה – עיון בתלושי השכר מלמד, כי שולמו לתובעת שעות עבודה בשבת בהתאם לכמות השעות שבוצעו בפועל, בתעריף 150% לכל שעת עבודה בשבת. תלושי השכר כללו גם עבודה בשעות נוספות אך אין התייחסות נפרדת לשעות הנוספות שיכול ובוצעו בשבת.
הנתבעת לא התייחסה לטענות התובעת ביחס לעבודה בשעות נוספות בשבת בתקופה הראשונה והשנייה וכל התייחסותה הייתה בחקירתו הנגדית של מר אדרי שהעיד, כי הפציר בעובדים שלא לעבוד שעות נוספות בשבת מטעמי כדאיות כלכלית (עמ' 20, ש' 32-34). במצב דברים זה, בו עולה מתלושי השכר, כי בוצעה עבודה בשעות נוספות מבלי שיש הבחנה לגבי שעות נוספות בשבת, ועת הנתבעת לא הציגה דו"חות נוכחות ביחס לתקופות אלו בהן הועסקה התובעת בשכר שעתי, נמצאים אנו בהתאם להלכת ריעני "במצב השני" לפיו:
"המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות."
(ע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני – אליאסי שיווק בע"מ, ניתן ביום 29.3.17).
הגם שתחשיב התובעת ושיעורי התוספת הנתבעים על ידה (175% ו- 200%) לא הושתתו בהכרח על העקרונות שהותוו בפסיקה (ראו: ע"ע (ארצי) 24481-11-17 איל"ן איגוד ישראלי לילדים נפגעים- מוחדינוב, ניתן ביום 1.6.20) - בנסיבות העניין ובשים לב לכך שהנתבעת לא טענה בעניין זה ואף לא הציגה כל תחשיב נגדי מטעמה, מצאנו לקבל את תביעת התובעת בגין תשלום גלובלי בסך 10,000 ₪, בגין גמול עבודה בשעות נוספות שלא שולמו בשבתות בתקופות ההעסקה הראשונה והשנייה.
אשר על כן, תביעת התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות בשבת מתקבלת בחלקה, באופן בו התובעת זכאית לתשלום הסך 10,000 ₪ בגין שעות נוספות בשבתות, בתקופה הראשונה והשנייה בלבד.
פיצוי חלף הפרשות חסרות לתגמולים
לטענת התובעת, מדו"ח פירוט ההפקדות מחברת "כלל" פנסיה עולה, כי נפתחה עבורה קרן פנסיה החל מיום 30.4.19, במסגרתה ביצעה הנתבעת הפקדות רטרואקטיביות מחודש שכר ספטמבר 2018 ועד לחודש אוגוסט 2020, אולם חסרות הפרשות עבור החודשים יולי + ספטמבר 2020. עוד טענה התובעת, כי היה על הנתבעת להתחיל להפריש עבורה לפנסיה ששה חודשים לאחר תחילת העסקתה, ויש למנות את הוותק שלה במקום העבודה החל מחודש פברואר 2017 ואילך, כך שעל הנתבעת היה לפריש עבורה לפנסיה מחודש אוקטובר 2017, שכן הנתק הקצר בין שלושת תקופות ההעסקה אין בו כדי לנתק את רצף הזכויות. לטענת התובעת, בתקופה מחודש אוקטובר 2017 ועד לחודש אוגוסט 2018 + בחודשים יולי וספטמבר 2020 בהם לא ביצעה הנתבעת הפרשות, השתכרה התובעת בשכר יסוד בסכום מצטבר העומד על 68,206 ₪ ובמכפלת 6.5% (חלק מעסיק לפנסיה) – התובעת זכאית לפיצוי חלף הפרשות חסרות לפנסיה בסך 4,433 ₪ (סע' 26-31 לכתב התביעה, סע' 101-103 לסיכומי התובעת).
מנגד, טענה הנתבעת כי הוכח שכל זכויותיה הפנסיוניות של התובעת שולמו והופקדו לה כדין כאשר לשיטת הנתבעת הנתק בין שלושת תקופות העסקה מנתק את רצף זכויות התבעת. עוד נטען, כי הוכח שהנתבעת הפקידה לפנסיה ביתר ולא פגעה בזכויות התובעת ואף הגדילה את ההפרשות עם העלאת המשכורת החודשית ל- 9,000 ₪. לדידי הנתבעת, ככל שטענת התובעת היא שהתפטרותה באה על רקע הרעה מוחשית, בדמות אי הפרשה לפנסיה בסך 4,433 ₪, הרי שמדובר בתביעת סרק מקוממת (סע' 64 לסיכומי הנתבעת).
הכרעה
התובעת עבדה כאמור בנתבעת בשלוש תקופות עבודה, כאשר תקופה ראשונה מחודש פברואר 2017 ועד לחודש יוני 2017; תקופה שנייה מחודש ספטמבר 2017 ועד לחודש דצמבר 2017 ותקופה שלישית מחודש מרץ 2018 ועד לחודש מרץ 2020, כאשר בחודשים מרץ ואפריל 2020 שהתה התובעת בחל"ת בשל מגפת הקורונה לאחריהם המשיכה התובעת בעבודתה, מחודש מאי 2020 ועד לחודש ספטמבר 2020.
סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") שכותרתו "רציפות בעבודה" קובע כדלקמן:
"2. לענין סעיף 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת:
...
(9) הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עבודה או הפסקה תוך ניתוק יחסי עבודה שאינה עולה על שישה חודשים."
בשים לב לכך שההפסקה בין תקופת העבודה הראשונה לבין השנייה עמדה על חודשיים בלבד, כאשר גם הנתק בין תקופת העבודה השנייה לבין השלישית עמד על חודשיים, מצאנו, כי יש לראות את תקופת עבודת התובעת בנתבעת כתקופה אחת רציפה; לפיכך, מקובלת עלינו טענת התובעת בדבר זכאותה להפרשות פנסיוניות בחלוף ששה חודשים מתחילת ההעסקה, קרי החל מחודש אוקטובר 2017.
עיון בדו"ח הפקדות הנתבעת לקופת הפנסיה "כלל" (נספח ג' לכתב התביעה) מלמד, כי אכן לתובעת לא בוצעו הפרשות לקרן הפנסיה בתקופה מחודש אוקטובר 2017 ועד לחודש אוגוסט 2018 וכן בחודשים יולי + ספטמבר 2020 - חודשים בהם הופקו לתובעת תלושי שכר והיא עבדה כרגיל.
על יסוד האמור, מקובל עלינו תחשיב התובעת שלא נסתר לעניין רכיב זה, הנסמך על שכר היסוד ששולם לתובעת בחודשים הנ"ל במכפלת 6.5% - חלק מעסיק לפנסיה.
אשר על כן, התובעת זכאית לפיצוי חלף הפקדות חסרות לפנסיה בסך 4,433 ₪.
גמול עבודה בחגים
לטענת התובעת, במועדים בהם חלו חגי ישראל, היא הועסקה דרך קבע בשירות הנתבעת זאת לבקשת האחרונה; עם זאת, לא שולם לתובעת תעריף מיוחד ו/או עודף כמשתקף מתלושי השכר. לדידי התובעת, בתקופת עבודתה חלו 20 ימי חג בהם היא עבדה ומשכך, היא זכאית לתשלום תעריף מיוחד בשווי 350 ₪ ליום ובסה"כ 7,000 ₪ בגין תקופת העבודה בכללותה (סע' 65-68 לכתב התביעה, סע' 126-131 לסיכומי התובעת).
מנגד, טענה הנתבעת, כי אין להתייחס לרכיב תביעה זה שלא שולמה בגינו אגרה כמתבקש והרכיב אינו מנוי בסך הסעדים הכלולים בסכום התביעה. מעבר לכך ולמען הזהירות טענה הנתבעת, כי היה על התובעת לפרט אילו חגים היא תובעת בגינם תשלום, תוך פירוט התאריכים ושעות העבודה ומשלא עשתה כן יש לדחות את תביעתה ברכיב זה. כמו כן, דמי החגים שולמו לתובעת במסגרת משכורתה החודשית שלא נגרעה (סע' 100-106 לסיכומי הנתבעת).
הכרעה
ראשית יש להבחין, כי התובעת תבעה תשלום גמול עבודה בחגי ישראל ולא דרשה תשלום בגין העדר העבודה בחג והזכאות לדמי חג. הבחנה זו מהותית שכן בכל אחד מהמצבים נטל ההוכחה הוא שונה. הנתבעת טענה, כי יש לדחות את תביעת התובעת ברכיב זה שכן התובעת לא עמדה בנטל להוכיח זכאותה לדמי חגים בכך שהיא לא פירטה כנדרש לעניין מועדי החגים להם היא זכאית; טענה זו מתייחסת למצב בו התובעת לא עבדה בחגים ולא זו טענתה שכן התובעת עתרה כאמור לקבלת גמול מיוחד בגין עבודה בחגים.
ביחס לטענת התובעת לגופה, אכן התובעת טענה באופן כללי לזכאות לגמול עבודה ב- 20 ימי חג, זאת מבלי לפרט את הימים בהם חלו החגים הנטענים ולא הוכח שהיא עבדה בהם; מכאן שישנו קושי לגבש תמונה לעניין החגים להם טענה התובעת. עם זאת, ובבחינת הסכם עבודת התובעת אשר מתייחס במפורש לדרישת הנתבעת לעבודה בחגים (סעיף 4 להסכם) וכן כפי שעלה מעדותו המפורשת של מר אדרי, כי מהות העבודה של הנתבעת היא עבודה בחופשים, חגים ושבתות (עמ' 22, ש' 15) ובהעדר הצגת דו"חות נוכחות אף ביחס לתקופות העבודה הראשונה והשנייה - ניתן להסיק, כי התובעת אכן עבדה בחגים בהתאם לדרישת הנתבעת.
עם זאת, בשים לב לכך שהזכאות לתשלום גמול עבודה בחג היא מכח פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 וסעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה ומשקבענו לעיל, כי התובעת הועסקה במשרת אמון בתקופה ההעסקה השלישית, החל מחודש מרץ 2018, כך שחוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל עליה – התובעת אינה זכאית לגמול בגין עבודה בחג בתקופה השלישית להעסקה.
אשר לתקופות ההעסקה שקדמו לעבודת התובעת כמנהלת הסניף, בהן הועסקה התובעת כעובדת בשכר שעתי – עיון בתלושי השכר (נספח ב' לכתב התביעה) מלמד, כי בתקופות אלה התובעת הועסקה בחלק מהזמן בהיקף משרה חלקי ובהיעדר כל פירוט מינימלי ביחס למועדי החגים שחלו באותן תקופות בהן התובעת לכאורה עבדה – התביעה לגמול עבודה בחגים נדחית.
תשלום דמי הבראה
לטענת התובעת, הנתבעת ביצעה תשלום חלקי עבור דמי ההבראה, כך שבכל תקופת העבודה שולמו לתובעת דמי הבראה בגין 7.5 ימים בלבד בסך 2,835 ₪. לדידה, במהלך תקופת עבודתה היא צברה לזכותה 18 ימי הבראה לתשלום, כך שהיתרה לתשלום עומדת על 10.5 ימים בסך 3,969 ₪ (סע' 32-35 לכתב התביעה, סע' 104-107 לסיכומים).
לטענת הנתבעת, לתובעת שולמו מלוא דמי ההבראה להם הייתה זכאית, 14 ימי הבראה כמשתקף מתלושי השכר (סע' 67 לסיכומים).
הכרעה
הזכאות לדמי הבראה קמה לאחר השלמת שנת עבודה אחת (12 חודשים) אצל אותו מעסיק. בחישוב תקופת הוותק להבראה, בשונה מהוראת סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים המצוטט לעיל, לא יובאו בחשבון הפסקות עבודה בהן לא התקיימו יחסי עובד – מעסיק (למעט תקופות היעדרות הצוברות ותק להבראה, כגון חופשה בתשלום, היעדרות על חשבון ימי מחלה, מילואים, חופשת לידה וכד'). בענייננו, התובעת עבדה בשלוש תקופות נפרדות, כאשר בתקופה הראשונה והשנייה לא השלימה התובעת שנת עבודה בכל אחת מהתקופות בנפרד ולא נסתרה טענת הנתבעת, כי תקופות ההעסקה הראשונה והשנייה הסתיימו בהתפטרות התובעת משיקוליה ולא הוכח, כי מדובר בתקופות היעדרות במהלכן התובעת צברה זכויות. משכך, חישוב ימי ההבראה להם זכאית התובעת יחושב לפי התקופה השלישית בלבד, בניכוי חודשי החופשה ללא תשלום, 29 חודשי עבודה בסה"כ (שנתיים וחמישה חודשים).
בגין השנה הראשונה זכאית התובעת ל- 5 ימי הבראה, בגין השנה השנייה זכאית התובעת ל- 6 ימי הבראה ובגין התקופה היחסית בשנה השלישית (5 חודשים) זכאית התובעת ל- 2.5 ימי הבראה – סך הכל 13.5 ימי הבראה בסך 5,103 ₪, לפי 378 ₪ לכל יום הבראה.
עיון בתלושי השכר מלמד, כי שולמו לתובעת 5 ימי הבראה בחודש מרץ 2019 בסך 1,890 ₪; בחודש יוני 2020 שולמו לתובעת 7.5 ימי הבראה בסך 2,835 ₪ (עמ' 29 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת שהוגש לתיק ביום 31.5.22) ובתלוש גמר החשבון לחודש דצמבר 2020 שולם לתובעת הסך 567 ₪ בגין דמי הבראה ובסך הכל שולמו לתובעת 5,292 ₪ בגין דמי הבראה – סכום העולה על הסכום לו זכאית התובעת.
במצב דברים זה, תביעת התובעת להשלמת דמי הבראה - נדחית.
החזר הוצאות נסיעה
לטענת התובעת, שולם לה סכום חודשי בסך 200 ₪ בלבד בגין נסיעות, ללא כל תשלום נוסף ו/או נפרד בגין נסיעות מיוחדות, במועדים בהם לא הייתה תחבורה ציבורית כגון בשבת, בשעות שישי ערב ובשעות הלילה המאוחרות בהן סיימה התובעת את עבודתה. התובעת העריכה, כי התשלום החודשי הממוצע החסר עבור נסיעות מיוחדות עמד על 400 ₪ ובסך כולל של 15,200 ₪ לכל תקופת העבודה (סע' 62-64 לכתב התביעה). התובעת הוסיפה בסיכומיה, כי מתכונת העסקתה כללה 4 משמרות אמצ"ש בהן לא פעלה תחבורה ציבורית, זאת בנוסף לנסיעה ביום שישי בערב ונסיעה ביום שבת בבוקר ובסה"כ 24 ימים בחודש בהם לא פעלה התחבורה הציבורית. לשיטת התובעת, הגם שעלות נסיעה עפ"י דין היא במכסת 22.6 ₪ ליום, קרי בסך 542 ₪ לחודש – התובעת העמידה תביעתה ברכיב זה על הפרש בסך 400 ₪, קרי במשורה ובהיקף מתון. התובעת הוסיפה, כי משלא הציגה הנתבעת דו"חות נוכחות המפרטים את שעות עבודתה – הרי שיש לקבל את תחשיב התובעת במלואו. עוד ביקשה התובעת לדחות טענת הנתבעת, כי התובעת גרה בסמוך למקום העבודה באשקלון, טענה הנדחית מעצם תשלום החזר הוצאות נסיעה לתובעת בתקופת העסקתה השלישית, בסך 200 ₪ לחודש. למען הסר ספק, התובעת העידה בתצהירה, כי היא מתגוררת רחוק מהמרינה שם ממוקמת הגלידריה ולא במרחק הליכה, כפי שטענה הנתבעת (סע' 117-125 לסיכומים).
מנגד, טענה הנתבעת, כי התובעת התגוררה בסמוך למקום העבודה. מעבר לכך ולמען הזהירות הוסיפה הנתבעת, כי עלות כרטיס חופשי חודשי היא 149 ₪, לפי אזור 801 אשקלון בקווי מטרופולין, כמשתקף מהאישור שהוגש לתיק. עוד נטען, כי התובעת לא הוכיחה מהו מקום מגוריה וכן לא פירטה באיזו תחבורה ציבורית היא נדרשה להשתמש וכן את מחירי המוניות ככל והיו (סע' 89-97 לסיכומים). לפיכך, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה ברכיב זה.
הכרעה
בפסיקה נקבע, כי הזכות לדמי נסיעה נמנית עם הזכויות הנלוות שיש לשלם לעובד מדי חודש כהחזר תשלומים אשר הוציא העובד בפועל בתקופת עבודתו. הזכות של עובד לדמי נסיעה אינה ניתנת לוויתר והיא חלק בלתי נפרד מתנאי העסקת העובד. הזכות לדמי נסיעה תהא בין אם הגיע עובד לעבודה ברכבו ובין אם הגיע בתחבורה ציבורית ובין אם מועסק העובד במשרה מלאה או חלקית. (ראו: ע"ע (ארצי) נפתלי בנקין - מדינת ישראל-משרד החקלאות, ניתן ביום 25.7.10, סע' 10 לפסק הדין וההפניות שם, להלן: "עניין נפתלי").
עוד נקבע בעניין נפתלי כי :"מטרתה של קצובת הנסיעה הינה להחזיר לעובד את הוצאות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממעונו למקום עבודתו וחזרה, שהוציא בפועל [עניין קשוע]. קצובת הנסיעה המירבית לה זכאי העובד, נקבעת בהתאם לנסיעות אותן נדרש לעשות בפועל, ממקום מגוריו לצורך הגעתו לעבודה. שווי הקצובה בגין נסיעה עירונית ובין-עירונית, יהא בהסדר "חופשי חודשי" או בהסדר "חופשי חודשי מרחבי" ו"לא יעלה על סכום חודשי כפי שיקבע מעת לעת על ידי החשב הכללי""(ראו: סע' 14 לפסק הדין).
לעניין הטענה, כי התובעת נדרשה לתשלום נסיעות בסכום העולה על דמי הנסיעה ששולמו לה במסגרת תלושי השכר, נפנה לפסיקה בעניין דונייב (בר"ע (ארצי) 65578-06-25 אלכסנדר דונייב - קצת אחרת פתרונות בע"מ, ניתן ביום 25.9.25) שם נקבע כדלקמן:
"התעריף היומי המקסימלי כשמו כן הוא – מקסימלי, ועל העובד התובע דמי נסיעה שעה שהוא אינו יכול להסתייע בתחבורה הציבורית הרגילה (קווי האוטובוסים) – בין אם בשל כך שאינה פועלת במועד שבה הוא נדרש להגיע לעבודה ובין אם אין תחבורה ציבורית רגילה המגיעה למקום העבודה - להוכיח את עלות הנסיעה לעבודה וממנה בתחבורה חליפית אפשרית. רק אם הוכיח כי העלות של אותה תחבורה חליפית אפשרית עולה על התעריף היומי המקסימלי הוא יהיה זכאי להשתתפות בהוצאות הנסיעה לפי התעריף האמור. למען הסר ספק, ככל שהוכח כי אותה עלות נמוכה מהתעריף היומי המקסימלי – יפסקו לו דמי הנסיעה אך לפי העלות שהוכחה." (ראו: סע' 15 לפסק הדין).
לאור האמור והקבוע בפסיקה ושעה שטענות התובעת לעלויות נוספות שנדרשו ממנה לטובת הגעתה למקום העבודה במועדים בהם לטענתה לא פעלה תחבורה ציבורית, לא גובו באסמכתאות, כגון עלות קבלות ששילמה התובעת על נסיעות עודפות ולמצער אסמכתאות לעניין עלות ממוצעת של מונית בשעות ובימים בהם לכאורה היא נדרשה לכך – דין תביעתה ברכיב זה להידחות.
פדיון חופשה שנתית
לטענת התובעת, בחודשי העסקתה האחרונים בוצע ניצול פיקטיבי של ימי חופשה, הגם שהתובעת מעולם לא שהתה בחופשה שנתית לאורך כל תקופת עבודתה ובפרט במועדים בהם נרשם ניצול חופשה. התובעת פנתה לנתבעת בעניין זה הן בעצמה והן באמצעות ההסתדרות. עוד ציינה התובעת, כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה כמתחייב בדין. התובעת הדגישה, כי נסיעתה עם מר אדרי לתערוכת גלידה באיטליה הייתה בגדר נסיעת עבודה, בה עבדה התובעת ולא שהתה בחופשה כלל. לטענת התובעת, היא זכאית לפדיון חופשה שנתית בסך 14,400 ₪, זאת בגין 36 ימים בכל תקופת ההעסקה, במכפלת 400 ₪ ליום (סע' 36-41 לכתב התביעה, סע' 108-111 לסיכומים).
מנגד, טענה הנתבעת כי לתובעת שולמו מלוא זכויתיה ברכיב החופשה השנתית, כמשתקף מתלושי השכר המעידים על תשלום שמונה ימי חופשה בחודש ספטמבר 2020 וכן בחודש דצמבר 2020 שולם הסך 803 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית. עוד טענה הנתבעת להתיישנות התביעה ברכיב זה, בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") ולמגבלות צבירה וגרירה של ימי חופשה בהתאם לחוק (סע' 68-70 לסיכומים).
הכרעה
תחילה נבהיר, כי אין עבודתה של התובעת במשרת אמון בתקופת ההעסקה השלישית פוטרת את הנתבעת מחובתה לתשלום הזכויות המגיעות לתובעת מכוח חוק חופשה שנתית.
ביחס לטענת ההתיישנות הלקונית שהעלתה הנתבעת נציין, כי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים, כאשר בפסיקה בעניין אצ'ילדייב נקבע, כי "העילה לפדיון חופשה נוצרה עם סיום יחסי עובד-מעסיק" (ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'ילדייב -עמישב שרותים, ניתן ביום 27.3.06, להלן: "עניין אצ'ילדייב"). משכך לתובעת קמה הזכות לתבוע פדיון חופשה שנתית עם סיום העסקתה בנתבעת בחודש אוקטובר 2020, כאשר התביעה לבית הדין הוגשה בשנת 2021. לאור האמור, טענת התיישנות התביעה ברכיב החופשה השנתית – נדחית.
בהתאם לקבוע בסעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, מעסיק מחויב לנהל פנקס חופשה ביחס לכל עובדיו. בענייננו, הנתבעת לא הציגה פנקס חופשות אף לא ביחס לתקופות העבודה הראשונה והשנייה של התובעת. טענת הנתבעת, כי הדברים נבעו מחוסר נכונות התובעת לדווח על שעות עבודתה אינה מורידה מחובת הנתבעת כמעסיקה על-פי חוק לערוך את רישום החופשות של כלל עובדיה ובכללם התובעת. במצב דברים בו לא הציגה הנתבעת פנקס חופשה, הנטל הוא על הנתבעת להוכיח שהתובעת אכן יצאה לחופשה בפועל במועדים שצוינו בתלושי השכר.
אשר לטענת הנתבעת, כי התובעת שהתה בחופשה באיטליה, נציין, כי טענת התובעת שמדובר היה בנסיעת עבודה לתערוכה באיטליה לא נסתרה, מה גם שאין בחופשה זו לבדה כדי להוות הוכחה גורפת ביחס לכלל ימי החופשה שמגיעים לתובעת מכוח חוק חופשה שנתית והיה על הנתבעת להציג פנקס חופשה כמתחייב בדין.
בהתייחס לטענת הנתבעת, כי לתובעת שולמו סכומים בגין חופשה בתלושי השכר, בפסיקה בעניין אצ'ילדייב נקבע, כי אין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה זכאי העובד מכוח חוק חופשה שנתית. כך בהתאם להלכה שנקבעה בעניין אצ'ילדייב, אין מקום לקזז סכומים ששולמו לתובעת בתלושי השכר מסך פדיון החופשה השנתית לה זכאית התובעת בהתאם לקבוע בחוק חופשה שנתית.
אשר על כן ובנסיבות המתוארות לעיל ובהעדר עמידת הנתבעת בחובות הרישומיות על פי דין וכן בהעדר הצגת תחשיב נגדי, מצאנו לקבל את תחשיב התובעת לפדיון חופשה שנתית בסך 14,400 בגין תקופת העבודה בכללותה.
נסיבות סיום ההעסקה וזכאות התובעת לפיצויי פיטורים
בכתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 28.12.20 היא התפטרה מעבודתה בנתבעת, בדין מפוטרת, בהתאם להוראת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התובעת הסבירה, כי במהלך תקופת עבודתה נמנעה הנתבעת מלשלם לה זכויות קוגנטיות ובכלל זה שעות עבודה נוספות והפקדות פנסיוניות חרף פניות חוזרות ונשנות; כן נמנעה הנתבעת מלמסור לתובעת דו"חות נוכחות, הוציאה את התובעת לחופשה כפויה ללא תשלום וללא הגבלת זמן החל מחודש אוקטובר 2020, תוך החזרת עובדי הנתבעת לעבודה, למעט התובעת שהיתה העובדת היחידה שהנתבעת סירבה להחזירה לעבודה חרף דרישותיה. התובעת הוסיפה, כי לנתבעת לא היתה כוונה אמיתית להחזירה לעבודה זאת עד לקצה הזכאות לתקופת אבטלה – החלטה חסרת תום לב שהופנתה כלפי התובעת באופן אישי, לצד ההתנהלות המקפחת, המהווה הרעה מוחשית ונסיבות בהן אין לצפות מעובד להמשיך בעבודה. עוד הפנתה התובעת לניצול ימי החופשה שלשיטתה היה פיקטיבי הגם שהתובעת לא שהתה בפועל בחופשה. התובעת ציינה, כי העסקתה בשירות הנתבעת היתה "בתנאי עבדות של ממש", תוך ניצול פערי הכוחות בין הצדדים. על כן, עתרה התובעת לקבלת פיצויי פיטורים בסך 28,500 ₪ (9,000 ₪ שכר בסיס אחרון X 38 חודשים), בקיזוז הסכום הצבור לזכותה בקופת הפיצויים בסך 10,080 ₪, בכפוף להמצאת טופס 161 ומכתב לשחרור הכספים הצבורים לזכות התובעת בקופה (סע' 10-25, 69-72 לכתב התביעה).
התובעת הוסיפה בסיכומיה, בהתייחס לטענת הנתבעת שהסיבה לאי החזרתה לעבודה היתה כלכלית, כי הותרת התובעת בחל"ת נעשתה מבלי לקיים שיח עימה בניסיון למצוא פתרון מולה. כמו כן, ובניגוד לחל"ת הראשון, התובעת הוצאה מקבוצת הוואטסאפ של עובדי הנתבעת ביום 18.10.20, בהמשך לכך פנתה התובעת מספר פעמים לרעייתו של מר אדרי בשאלה לעניין הפרשות הפנסיה בזמן החל"ת ולא זכתה למענה (סע' 21-26 לסיכומים). התובעת פנתה להסתדרות העובדים אשר פנתה בתורה לנתבעת במכתב ביום 4.11.20 (נספח א' לכתב התביעה) שכלל דרישה להחזרת התובעת לעבודה וכן דרישה להבהרות לעניין ימי חופשה שנוכו שלא כדין בתלוש השכר - אולם אף מכתב זה לא נענה (סע' 29-31 לסיכומים). עוד טענה התובעת, כי הנתבעת הפסיקה את דיווח החל"ת למוסד לביטוח לאומי באופן שעצר את הקצבאות שקיבלה התובעת בגין משכורת חלקית ואף פניית התובעת לנתבעת לבירור עניין זה לא נענתה (סע' 32 לסיכומים). בשלב זה לטענת התובעת היא פנתה לייעוץ משפטי ונשלח לנתבעת מכתב התראה ביום 23.12.20, פניה זו כללה דרישת תשלום בסך 138,806 ₪ לצד דרישה לתיקון המחדלים והשבת התובעת לעבודה; התובעת הוסיפה, כי בצדק נרשם במכתב ש"התראה נוספת לא תשלח" נוכח התעלמות הנתבעת מפניות התובעת כמתואר לעיל (סע' 33-35 לסיכומים). הנתבעת השיבה למכתב ההתראה כבר ביום 27.12.20 ובסעיף 19 למכתב נרשם "אשר על כן מקבלת מרשתי את הודעת התפטרותה של מרשתך, על כל הנובע מכך" (סע' 40 לסיכומים). עוד טענה התובעת, כי היא פנתה לנתבעת בפנייה חוזרת ביום 28.12.20 אשר לא נענתה כלל. לדידי התובעת, נוכח התנהלות הנתבעת ובמצב בו קיימת הפרה מהותית ביחס לתנאי העסקתה, לא ניתן היה לצפות מהתובעת להמשיך לעבוד אצל הנתבעת ויש לקבוע, כי יחסי העבודה הסתיימו באופן המזכה בפיצויי פיטורים. עוד נטען, כי הואיל והתובעת שהתה בחל"ת בעת סיום יחסי העבדה, הרי שלא ניתן היה לתת לנתבעת הודעה מוקדמת ובקשת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת מהסכומים להם זכאית התובעת מהווה חוסר תום לב. התובעת טענה, כי חישוב פיצויי הפיטורים צריך שיעשה לפי 38 חודשי עבודה רצופים ובסך 18,420 ₪, לאחר קיזוז הסכום שנצבר בקופה בסך 10,080 (סע' 44-50 לסיכומים).
מנגד, טענה הנתבעת בסיכומיה, כי התובעת יצאה לחל"ת בחודש אוקטובר 2020 בהסכמתה המלאה, כאשר במכתב התובעת מיום 23.12.20 קבעה האחרונה את מועד התפטרותה ליום 30.12.20 מבלי לתת הודעה מוקדמת, מועד אשר הוקדם ליום 28.12.20 על ידי התובעת. לדידי הנתבעת, לא ניתן היה להיעתר לדרישת התובעת לסיום החל"ת והשבתה לעבודה סדירה כיוון שכבר ביום 27.10.20 נכנס לתוקפו סגר קורונה נוסף ונקבעה האפשרות להשאיר עובדים בחל"ת עד לחודש יוני 2021. כמו כן, משכורת התובעת הייתה הגבוהה ביותר מבין העובדים, מכאן שלא הייתה הצדקה כלכלית להשבתה לעבודה בתקופה בה נאסרה הפעלת הגלידריה, כך שאין המדובר בהרעת תנאים. הנתבעת טענה, כי היה על התובעת לשוב מחל"ת ואז להעלות את טענותיה ביחס לסכומים המגיעים לה לשיטתה ובסופו של דבר התובעת התפטרה ביום 28.12.20, ללא עילה בדין וללא מתן הודעה מוקדמת (סע' 26-35 לסיכומים). הנתבעת הוסיפה, כי בעטיה של מגפת הקורונה ובהתאם להלכה הפסוקה רשאית הייתה הנתבעת לשקול שיקולים כלכליים בעת החזרת עובדיה מחל"ת (סע' 58 לסיכומים). עוד טענה הנתבעת, כי הודעת הסגר מיום 27.12.20 הפכה את מכתב התובעת מיום 23.12.20 לחסר משמעות, דבר הממחיש את אמיתות הוצאתה המוסכמת של התובעת לחל"ת קורונה והימנעות מהחזרתה לעבודה, מה גם שמר אדרי העיד, כי הוא מילא באופן זמני את מקום התובעת בעבודה נוכח משכורתה הגבוהה בניסיון לצמצם עלויות (סע' 46-49 לסיכומים).
הכרעה
ראשית ולמען הבהירות נציין, כי ביום 4.11.20 נשלח מכתב מטעם ההסתדרות במסגרתו הועלתה דרישת התובעת להשיבה לעבודה מחל"ת וכן לפעול לתשלום זכויות המגיעות לה לשיטתה (נספח א' לכתב התביעה). מר אדרי נשאל בחקירתו הנגדית האם השיב למכתב זה והעיד: "אני לא יודע אם לא עניתי להסתדרות אני העברתי את המכתב לעו"ד, לדעתי. אבל אני לא חושב שלא הייתה התייחסות, אני חושב" והוסיף שלא זכור לו שיש אסמכתא למענה (עמ' 34, ש' 3-4). ביום 23.12.20 נשלח מכתב נוסף לנתבעת מב"כ התובעת במסגרתו הועלתה הדרישה לתשלום והשבת התובעת לעבודה תוך 7 ימים, כאשר ביחס למכתב זה השיב מר אדרי באמצעות בא כוחו מכתב תשובה שעיקרו קבלת התפטרות התובעת: "מכתבך נקרא בעיון רב, כולל הודעת מרשתך על התפטרותה ביום 30.12.20" (סע' 1 למכתב, נספח א' לכתב התביעה). במכתבו התייחס ב"כ הנתבעת לטענות התובעת בתמצות. למכתב זה השיבה ב"כ התובעת ביום 28.12.20 והבהירה, כי התובעת לא התפטרה מעבודתה (סע' 2 למכתב), כאשר הנתבעת לא השיבה למכתבה האחרון של התובעת וכך למעשה הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים.
השאלה בה נדרשת הכרעתנו היא, האם במכתבה התפטרה התובעת מעבודתה, או שמא הנתבעת היא זו שבהתנהגותה בתקופה הקודמת למכתב התובעת פיטרה את התובעת. אנו סבורים, כי בחינת מכלול נסיבות העניין מביאה לידי מסקנה, כי הנתבעת היא זו שהחליטה להביא את יחסי העבודה לידי סיום, עוד קודם לשליחת מכתב התובעת ביום 23.12.20, כפי שיפורט להלן. נוסיף, כי אף אם הנתבעת מצאה במכתב התובעת דרישה שאינה סבירה בעיניה ולחלופין מצאה במכתב תנאים להחזרתה לעבודה, אשר יכול ולא היו מקובלים על הנתבעת, עדיין מן הראוי היה שהנתבעת הייתה עורכת הליך פיטורים כדין בפרט בשים לב להבהרת התובעת במכתבה השני, בו צוין במפורש, כי התובעת לא התפטרה מעבודתה - מכתב עליו הנתבעת בחרה שלא להשיב. אי לכך אנו קובעים, כי התובעת פוטרה מעבודתה על-ידי הנתבעת ובנסיבות אלה היא זכאית לפיצויי פיטורים כדין. להלן נפרט הטעמים שהביאו להחלטתנו.
סיום יחסי העבודה בין התובעת לבין הנתבעת בענייננו לא נעשה בצורה ברורה ומפורשת על ידי מי מהצדדים; עם זאת, וכפי שנקבע בפסיקתם הענפה של בתי הדין לעבודה, פיטורי עובד או התפטרותו של עובד יכולים להיעשות גם על דרך ההתנהגות:
"...מעשה הפיטורים או ההתפטרות בא לידי ביטוי בכתב או באמירה מפורשת בעל פה. אולם בפסקי דין רבים שיצאו מלפני בית דין זה נקבע כי מעשה הפיטורים או ההתפטרות יכול גם לבוא לידי ביטוי בהתנהגות, וכי "על מנת שניתן יהיה להגדיר סיומם של יחסי עבודה כפיטורים או התפטרות, יש צורך במתן ביטוי ברור לכוונה לסיים יחסים אלו, על דרך של פעולה אקטיבית, או לכל הפחות, על דרך המחדל" (ראו: ע"ע (ארצי) 256/08 קוקא – שוורץ [פורסם בנבו] (13.2.2011); להלן: עניין קוקא). לפיכך כאשר מדובר בטענה לפיטורים או התפטרות בדרך של התנהגות, עלינו לשאול מי ביטל את חוזה העבודה, כאשר את הבחינה האם מי מהצדדים ליחסי העבודה הביא, בהתנהגותו, לסיום יחסי העבודה (ובהתאם לכך - האם מדובר בהתפטרות או בפיטורים), יש לבצע תוך התחשבות בכלל נסיבות העניין ותוך ניסיון לאתר את הצד ליחסי העבודה שמפעולותיו ומעשיו משתמעת כוונה ברורה וחד משמעית להביא את יחסי העבודה לכדי סיום (ראו: עניין קוקא; דב"ע (ארצי) שם/3-116 סלמה – מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1981)). (ע"ע (ארצי ) 673-01-19 המטבח של רמה בע"מ - מירב בן דוד, ניתן ביום 5.7.20, סע' 26).
טרם נפנה לדון בשאלה האם היה בהתנהגותו מי מהצדדים כדי להביא לסיום יחסי העבודה יש לתת את הדעת לכך, כי סיום יחסי העבודה בין התובעת לבין הנתבעת נעשה כשברקע מתנהל משבר הקורונה, כאשר על דרכי התמודדות משק העבודה הישראלי עם משבר הקורונה נכתב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בעניין בן מאור, כדלקמן:
"..... בישראל נבחר הדגם של השעיית חוזה העבודה תוך הענקת רשת ביטחון כלכלית בדמוי דמי אבטלה המשולמים באמצעות המוסד לביטוח לאומי, קרי חל"ת קורונה, וכן הקלת התנאים לקבלתם והארכה משמעותית של תקופת הזכאות המרבית. אמנם, שיעור דמי האבטלה נמוך מהשכר החודשי, אך מדובר בתשלום שניתן ללא תנאים מיוחדים, באופן חודשי, רציף, ולאורך תקופה ארוכה החורגת מהתקופה המזכה ברגיל בדמי אבטלה.
תשלום דמי האבטלה במימון ציבורי ללא ניתוק יחסי העבודה בעת משבר הקורונה הגשים מספר תכליות: ראשית, הוא הקטין בקרב עובדים שכירים את המתח בין הציות לכללי הריחוק החברתי לבין ביטחונם הסוציאלי, שכן לציות לכללים שנקבעו בתקנות נלוותה רשת ביטחון כלכלית. בדרך זו הורחבה ההגנה על בריאות הציבור וביטחונם הסוציאלי של העובדים כאחד. שנית, תשלום דמי אבטלה – בפרט נוכח התמשכותו והקלת התנאים לקבלתו – אפשר לצדדים ליחסי העבודה לשמר את יחסי העבודה לאורך זמן, על אף חוסר היכולת המעשית לספק עבודה בפועל לעובדים בכל התקופה או בחלקה...." (סע' 26-27 לפסק הדין).
עוד נקבע בעניין בן מאור, כי יש להבחין בין הוצאה לחל"ת בזמני שיגרה לבין הוצאה לחל"ת בתקופת הקורונה, כאשר בהתאם להלכה הפסוקה הנוגעת לימים שבשגרה, הוצאת עובד לחל"ת לתקופה שאינה מוגבלת בזמן מהווה פיטורים המזכים בפיצויי פיטורים (ראו: סע' 36 לעניין בן מאור וההפניות שם). בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי עת המדובר בהוצאה לחל"ת קורונה יש לבחון את התנהלות הצדדים לגופו של עניין ובהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, תוך איזון בין האינטרסים של העובד לבין אלו של המעסיק וכך נקבע:
"לטעמנו, כל מקרה ומקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, תוך שאיפה לאיזון בין האינטרסים המתגוששים. מחד, אינטרס המעסיקים שלא ימצאו עצמם באופן אוטומטי חבים בתשלום פיצויי פיטורים או השלמתם לכלל עובדיהם על אף שאילוצי הקורונה נכפו גם עליהם, פגעו בחופש עיסוקם ולא אחת ביכולותיהם הכלכליות. מאידך, אינטרס העובדים שלא תישלל מהם הזכאות לפיצויי פיטורים במקרים המצדיקים זאת בהתאם לדין לרבות מקרים בהם ניצל המעסיק לרעה את מגבלות הקורונה. גם מטעם זה עדיפה בחינה של כל מקרה לנסיבותיו תחת קביעת כללים גורפים" (ראו: סיפא סע' 37 לפסק הדין; בנוסף ראו עניין ברקן אילו הפנתה הנתבעת (ע"ע (ארצי) 2085-03-24 אייל ברקן - קמיליה מרקוס, ניתן ביום 9.2.25)) שם יישם בית הדין הארצי לעבודה את ההלכה שנקבעה בעניין בן מאור בנוגע לשאלת הפיטורים בזמן חל"ת קורונה ובחינת הנסיבות הספציפיות לכל מקרה ומקרה.
לאור האמור בפסיקה, סיום יחסי העבודה בענייננו נעשה דרך ההתנהגות ויש לבחון לפי אמות המידה שנקבעו בעניין בן מאור, האם התנהלות הנתבעת עולה כדי פיטורי התובעת על דרך ההתנהגות, כאשר יש לשים לב לכך שאין ההוצאה לחל"ת היא העיקר ועלינו לבחון את מכלול הנסיבות שהובילו להפסקת עבודת התובעת ובכללם שיקולים כלכליים נטענים, התנהלות מול עובדים אחרים וכן ההתנהלות וההתקשרות שהייתה עם התובעת בזמנים הרלוונטיים.
למען הסר ספק והדברים קיבלו משנה תוקף בעניין בן מאור, מעסיק ובפרט מעסיק בתקופת הקורונה רשאי לשקול שיקולים כלכליים בבואו לבחון בתום סגר החזרת עובדים מחל"ת, תוך מתן משקל לגובה שכרו של עובד, ואין שיקולים אלו מהווים שיקולים זרים ויכולים להימצא במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של מעסיק (ראו: סע' 38א' לפסק הדין בעניין בן מאור).
עם זאת, בענייננו הנתבעת לא הציגה ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסתה לקושי כלכלי וכן לא הוצגו ראיות לעניין גובה שכרם של יתר העובדים שהוחזרו לעבודה, בדגש על מועד החזרתם, כמה עובדים הוחזרו ולמשך כמה זמן.
כפי שנקבע בעניין בן מאור, אין פגם אחד כשלעצמו מלמד בהכרח על פיטורי העובדת, אולם לכל פגם יש משקל ראייתי מסוים וצירופם של הפגמים יחדיו כשכל פגם מהווה חיזוק, ובהצטרף נסיבות מסוימות, יצביע על כוונת הנתבעת לפיטורים. בענייננו וכפי שעלה מדיון ההוכחות, התובעת הוצאה לחל"ת ללא הגבלת זמן (עמ' 30, ש' 8-14) כאשר בחודש אוקטובר 2020 החל מר אדרי להחזיר עובדים (עמ' 30, ש' 22) ולדבריו התובעת לא הוחזרה לעבודה מסיבות כלכליות: "השכר שלה מאוד הכביד על העסק, ואני משיקולים כלכליים באמת, היא לא חזרה, לא יכולתי להחזיר אותה לעסק" (שם, בש' 29-30). מר אדרי נשאל בחקירתו הנגדית האם פנה לתובעת והסביר לה שכלכלית לא מתאפשר לו להחזיר אותה לעבודה, או האם נעשה ניסיון למצוא פתרון ביניים והשיב, כי ניסה לפנות לתובעת שתגיע לגלידריה כדי שידברו והיא סירבה: "אני יכול להראות לך גם שאני יצאתי לבר, היא אומרת שהגיעה לעסק אלי לדבר שזה שקר מוחלט. אני אראה לך הודעה שאני אמרתי לה בואי אלי לעסק שנדבר. אז היא אמרה, רגשית אני לא יכולה להגיע לעסק לדבר, אז לא יצא לי אף פעם האמת לדבר איתה, למרות שניסיתי. אם בית משפט ייתן לי להראות את ההודעה שאמרתי לה בואי בבקשה לעסק שנדבר, היא אומרת אני לא יכולה להגיע מטעמים רגשיים לעסק, אז אני לא יודע לאיזה עסק היא אומרת שהיא הגיעה לדבר, אבל... יש אופציה להראות את זה?" (עמ' 31, ש' 10-16).
התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית האם ידעה שהסיבה לאי החזרתה מחל"ת נבעה מסיבות כלכליות והשיבה בשלילה (עמ' 14, ש' 25-30, 35-37). מהאמור למדים, כי הנסיבות הכלכליות שבגינן לכאורה התובעת לא הוחזרה לעבודתה לא הוסברו לתובעת בזמן אמת ולא ניתן לה מועד צפוי לתום החל"ת בעוד שעובדים אחרים הושבו לעבודה.
כמו כן, התובעת העידה שנעשו מספר פניות לנתבעת לטובת בירור מצבה התעסוקתי והמועד הצפוי להחזרתה לעבודה, פניות אשר לדבריה נותרו ללא מענה והם שהובילו אותה לפנות לקבלת ייעוץ משפטי. כך בתכתובות שצירפה התובעת מיום 18.10.20 (נספח י'1 לתצהיר) עולה, כי התובעת שלחה למר אדרי הודעה לפיה עובדים אחרים הביאו לידיעתה שהם נקראו לחזור לעבודה ובהמשך התכתובת שאלה התובעת את מר אדרי האם היא מפוטרת והוא בתגובה השיב שהיא בחל"ת עד להודעה חדשה. יש לציין, כי נראה שהתכתובת קטועה ולא ניתן לראות את מלוא השיח בין התובעת לבין מר אדרי בקשר להחזרת העובדים האחרים ומעמד התובעת; עם זאת, לטעמנו נפל פגם בהתנהלות הנתבעת עת החליטה להחזיר עובדים מחל"ת (לטענת התובעת שלא נסתרה כל העובדים הוחזרו מלבדה), תוך הימנעות ממתן הסבר לתובעת בדבר הסיבה הנטענת לאי החזרתה וכל שנאמר לתובעת שהיא בחל"ת עד להודעה חדשה.
אם לא די בכך, כבר באותו היום 18.10.20 הוצאה התובעת מקבוצת הווטסאפ של עובדי הנתבעת (נספח ח' לתצהיר התובעת). מר אדרי נשאל בחקירתו הנגדית על פשר הוצאת התובעת מקבוצת הווטסאפ והשיב "מה הבעיה עם זה?", תוך שהוסיף "לא, היא לא עובדת כרגע, היא בחל"ת." (עמ' 34, ש' 31-33). כאן המקום לציין שמר אדרי לא נשאל אם עוד עובדים נשארו בחל"ת והוצאו מהקבוצה. כך או כך כיום עובדה מוגמרת היא שקבוצות הווטסאפ במקום העבודה ובכלל ידועות כמהותיות לניהול התקשורת היומית השוטפת, כאשר בתקופה הרלוונטית לתביעה העסק היה נתון תחת סגרים והתקשורת ברובה הכמעט מוחלט התקיימה באופן וירטואלי; במצב דברים זה, הוצאת התובעת מקבוצת הוואטסאפ בשילוב עם אי החזרתה לעבודה מחל"ת, בשונה מעובדים אחרים מהווה הדרה גלויה של התובעת מעובדי הנתבעת הנוספים, אותם ניהלה התובעת בשגרה ועבדה לצידם וכן הדרה ממידע שיכול ועובר בקבוצה ביחס לפעילות השוטפת של הגלידריה, במיוחד בתקופת הקורונה בה הפעילות הייתה דינמית ונתונה לשינויים תכופים.
כמו כן ויש בכך כדי לתמוך במסקנתנו, כי מר אדרי שאף לסיים את העסקת התובעת, מקריאת התכתובות בין התובעת לבין מר אדרי בסמוך למועד הוצאת התובעת מקבוצת הווטסאפ עולה, כי ישנה עמימות מצד מר אדרי ביחס להמשך העסקת התובעת, כך ביום 23.10.20 פנתה התובעת למר אדרי בבקשה לקבלת תלושי שכר והסבר על ניכוי ימי חופשה שנעשה וציינה, כי לבקשת ג'סיקה (אשתו של מר אדרי) ההודעה מועברת אליו ומר אדרי השיב לה "תקבלי תשובות להכל תכף". התובעת כתבה לו בהמשך ההתכתבות "מבחינה חוקית שני הצדדים צריכים להסכים על יציאה לחל"ת, ואני לא מסכימה. מחר אדם מקצועי ידבר איתך. אני רק עדכנתי שלא הסכמתי לחל"ת הזה." מר אדרי הסביר שלא כך הדברים בתקופת הקורונה והשיחה והתכתובת הסתיימה בכך שהתובעת ציינה, כי מחר מר איציק נפש, יו"ר הסתדרות העובדים יסביר לו. ביום 29.10.20 שלחה התובעת למר אדרי הודעה בה נרשם "בוקר טוב שלומי, אמרת לי שאני בחל"ת עד להודעה חדשה. ב1.11 ביום ראשון אני אמורה לחזור לעבוד." לגבי הודעה זו לא ברור אם ניתן מענה. בהתכתבות נוספת מיום 30.11.20 התובעת ביקשה להבין מדוע ביקש מר אדרי להיפגש איתה בנוגע להעסקתה ומטענות הצדדים עולה לכאורה שהשניים לא נפגשו. מהראיות שהוצגו למדים, כי היתה הודעה נוספת מיום 30.11.20 בה פנתה התובעת למר אדרי בשאלה מדוע הדיווח עליה לביטוח לאומי בדבר יציאה לחל"ת הופסק ואף הודעה זו נראה, כי נותרה ללא מענה.
יוטעם, כי גם פניות התובעת במישור הפרטי לרעייתו של מר אדרי, ג'סיקה, בתאריכים 10.12.20, 11.12.20 ו- 20.12.20 לא זכו למענה (נספח ט' לתצהיר התובעת); לכך יש להוסיף, כי מעיון בתכתובות נוספות שצורפו בין התובעת לבין רעייתו של מר אדרי נראה שהתובעת שיתפה את רעייתו של מר אדרי בנושאים הנוגעים לתנאי העסקתה וקיבלה מענה בדרך כלל (ראו: תכתובת מיום 13.2.19). מר אדרי נשאל בחקירתו הנגדית על התכתובת מול אשתו והשיב : "ג'סיקה היא אשתי, היא בעלת הבית של העסק בדיוק כמוני, אבל היא לא בשוטף של העסק, אין לי מושג מה השיח פה. מה את מראה לי פה? אני לא יודע מה את מראה לי." (עמ' 35, ש' 7-9). מהאמור למדים, כי רעייתו של מר אדרי היא אחת מבעלות העסק וניהלה תכתובת ושיח מול התובעת לאורך תקופת עבודתה, כך שהעדר מענה מצידה מהווה הדרה נוספת של התובעת מפעילות הנתבעת.
הנתבעת צירפה לתיק תכתובות רבות הכוללות גם תכתובות בין התובעת לבין מר אדרי (נספח 2 לתצהיר גילוי המסמכים – הודעות מדיה); התכתובות הוגשו שלא באופן כרונולגי ובחלקן לא ניתן לדעת את השנה בה הן נשלחו ומשכך קיים קושי לקבוע את רצף הדברים. נציין, כי ישנן הודעות מיום 18.10 אשר לא ניתן לדעת את השנה בה הן נשלחו והאם הן מהוות המשך להודעות שהציגה התובעת, מהן עולה, כי נציג הנתבעת מר אדרי לא היה מרוצה מתפקוד התובעת בעסק ונראה, כי יחסי העבודה צפויים להגיע אל סיומם, הודעה משעה 16:57 ביום 18.10 בה נכתב, בין היתר, "את מוזמנת לפה לשבת ולדבר, תקבלי את התנאים שלי ואת הדרך שלי בבקשה, אני פה עד הערב." כאמור, לא ניתן לדעת אם הודעה זו מהווה המשך להודעות שהציגה התובעת מיום 18.10.20 שלאחריהם התובעת גם הוצאה מקבוצת הווטסאפ של העבודה, אך ניתן להבין, כי מר אדרי לא היה מרוצה מהאופן בו התובעת תפקדה בעבודה.
לדעתנו, אף אם סברה הנתבעת שקיים קושי כלכלי להשבת התובעת לעבודתה, אין כל הצדקה להסיר את התובעת מקבוצת הווטסאפ ומן הראוי היה לשקף את הדברים לתובעת ביחס לאופק התעסקותי שלה בנתבעת, בזמן אמת, ולא להסתפק באמירות בעלמא לעניין "חל"ת עד להודעה חדשה"; כך גם היה מקום להתייחס לגופו של עניין למכתב ההסתדרות שנשלח לנתבעת, למצער לחלק הרלוונטי להשבת התובעת מחל"ת, מה גם שתשובת הנתבעת למכתב ב"כ התובעת מיום 23.12.20 לא נתן מענה קונקרטי אלא קיבל את הבקשה הלכאורית של התובעת להתפטר. לאור האמור ובבחינת כלל הנסיבות שהובילו לסיום יחסי העבודה, מצאנו, כי הנתבעת לא חפצה להחזיר את התובעת לעבודה והיא זו אשר בהתנהגותה כלפי התובעת הביאה לסיום יחסי העבודה בין הצדדים.
אשר על כן, מסקנתנו היא, כי התובעת פוטרה מעבודתה בנתבעת בנסיבות בהן היא זכאית לפיצויי פיטורים.
בהמשך לקביעתנו לעיל, כי בהתאם לסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, אין בתקופות הנתק הקצרות בין תקופות ההעסקה כדי לנתק את רצף התקופה, הרי שהתובעת תהא זכאית לתשלום פיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתה בין השנים 2017-2020. בהתאם לתקנה 10(3) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964(להלן: "תקנות חישוב פיצויים"), החודשים בהם שהתה התובעת בחל"ת לא יובאו במניין החודשים לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ובסה"כ הועסקה התובעת בפועל 38 חודשים.
לעניין השכר האחרון והקובע לפיצויי הפיטורים, בהתאם לקבוע בתקנה 1 לתקנות חישוב הפיצויים, בשים לב לקביעתנו, כי התובעת הועסקה במשרת אמון וחתמה על הסכם העסקה אשר הסדיר את גמול השעות הנוספות והעבודה בשבת, וכן בשים לב לפסיקה בעניין גמול השעות הנוספות, לפיה ככל והוא אינו פיקטיבי ומשקף עבודה בשעות נוספות ולא בשעות רגילות אין לכלול רכיב זה בשכר הקובע, כאשר אין השאלה האם התובעת עבדה מעבר לגמול שסוכם עמה בהסכם אלא האם גמול השעות הנוספות מהווה תשלום על עבודה בשעות רגילות ומשכך הוא פיקטיבי, ואין זה המצב בענייננו (ע"ע (ארצי) 56265-09-22 היפופוטם בע"מ - רפאל שם טוב, ניתן ביום 30.4.23, סע' 12 לפסק הדין וההפניות שם) - מקובל עלינו תחשיב התובעת, שלא נסתר, לפיו השכר הקובע בעניינה עומד על 9,000 ₪ במכפלת 38 חודשי עבודה, בהפחתת הסכום שנצבר לזכותה בקופת הפיצויים (10,080 ₪) – מכאן שהתובעת זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בסך 18,420 ₪.
טענות הנתבעת לקיזוז
הנתבעת העלתה בכתב הגנתה טענות קיזוז שונות מהסכומים שהתובעת זכאית להן. לאחר שבחנו את טענות התובעת ומכלול הראיות שהוגשו בתיק הגענו לכלל מסקנה, כי דין טענות הנתבעת לקיזוז – להידחות בכללותן, כפי שיפורט להלן.
תשלום עודף בגין החזר הוצאות נסיעה
הנתבעת טענה, כי דמי הנסיעות שולמו לתובעת בעודף, בסך 200 ₪ במקום 149 ₪ עלות כרטיס חופשי חודשי ומשכך חבה התובעת לנתבעת סך 5400 ₪ (סע' 99 לסיכומים). מצאנו לדחות טענה זו שכן הנתבעת בזמן אמת החליטה ליתן לתובעת תשלום דמי נסיעות בסך 200 ₪ וייתכן, כי תשלום זה היווה תוספת בגין נסיעות מיוחדות כלשהן ואין הנתבעת יכולה כעת בשל תביעת התובעת לבטל את ההטבה שניתנה לתובעת בזמן אמת וכך נקבע בפסיקה:
"לרוב אי ניכוי שזכאי המעסיק לבצע מלמד על ויתור מצידו על הניכוי, שכן על פי ההלכה הפסוקה אין המעסיק רשאי לבטל הטבה שניתנה לעובד לפנים משורת הדין (ראו דב"ע (ארצי) נד/48-3 מזרה – ענת ימין [פורסם בנבו] (2.5.94): "נוסיף, כי ככל שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו". כן ראו ע"ע (ארצי) 1260-00 מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ [פורסם בנבו] (5.8.02))." (ע"ע (ארצי) 52804-12-15 ינאי ריין - הומטקס ר.ע.ש.נ. בע"מ, ניתן ביום 13.6.18, סעיף 13 לפסק הדין וההפניות שם).
לפיכך, טענת הנתבעת לקיזוז דמי נסיעות ששולמו לכאורה ביתר – נדחית.
הודעה מוקדמת
נוכח קביעתנו לעיל, כי בנסיבות העניין יש לראות בתובעת כמי שפוטרה מעבודתה ולא התפטרה, כאשר ממילא סיום יחסי העבודה אירע תוך כדי שהיית התובעת בחל"ת קורונה – דין טענת הנתבעת לקיזוז הודעה מוקדמת מהסכומים להם זכאית התובעת – להידחות.
לשון הרע, תחרות, פגיעה במונטין, חוסר תום לב והפרת חוזה
הנתבעת טענה, כי בהתאם להסכם ההעסקה נאסר על התובעת לפגוע בכל דרך במוניטין הנתבעת ובעליה והתובעת הפרה התחייבות זו; כך התובעת השמיצה את הנתבעת והבעלים בפני העובדים וכן הסיתה נגד הנתבעת בלשון גסה וירודה. התובעת לא התכחשה להודעות המדיה שצורפו בעניין זה (סע' 115-120 לסיכומי הנתבעת). התובעת ניצלה את משאבי הנתבעת לתועלתה הפרטית בלי שקיבלה הרשאה לכך, התובעת יצרה קשרים עם מתחרים של הנתבעת וקולגות ללא ידיעת הנתבעת (סע' 121-122 לסיכומים). הנתבעת ציינה, כי התובעת פרסמה דברי לשון הרע כנגד הנתבעת וכנגד מר אדרי בקבוצות חברתיות, הפיצה שמות גנאי על הנתבעת ועל מר אדרי ושמה אותם למטרה, ללעג ולבוז (סע' 124-126); עוד נטען, כי התובעת פעלה לשכנע עובדות הנתבעת לנטוש את הנתבעת וכן פעלה בגלוי לחבל במשמעת עובדי הנתבעת ובכך הפרה התובעת את חובת תום הלב (סע' 124-129 לסיכומים). הנתבעת ביקשה לחייב את התובעת בגין הפרת חוזה, היות ולטענתה התובעת לא התכוונה לחזור לעבודה בתום החל"ת נוכח דרישתה לתשלום הסך 140,000 ₪ תוך 7 ימים ומשכך, יש לחייב את התובעת בפיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק (סע' 130-133 לסיכומים).
מנגד, טענה התובעת, כי מלוא טענות הקיזוז של הנתבעת נטענו בעלמא וללא שהובאו כל עדים הקשורים לתכתובות ולהודעות המדיה שצורפו לתיק, כך שמדובר בראיות מפי השמועה. נוסף לכך, התובעת כלל לא נחקרה בנושא ואף לא במרומז וחבל, שכן לתובעת היה הרבה מה להגיד. התובעת ביקשה להבהיר, כי לתכתובות שצורפו הקשר רחב יותר. עוד הוסיפה התובעת, כי לא דובר במעסיק עם שפה רהוטה, כאשר מר אדרי השתמש בעצמו בשפה לא נאותה כלפי כולם ובכלל זה קילל, הכפיש וכינה את עובדיו במלים גסות, בוטות ומטרידות (סע' 132-136 לסיכומים). עוד הפנתה התובעת לכך שמר אדרי "העביר את התובעת 7 מדורי גיהינום" וכפי שעולה מהתיק הרי שניתן פסק דין המורה למר אדרי להתרחק מהתובעת ולהפסיק לאיים עליה (סע' 137), זאת לאחר שהתובעת הגישה תלונה במשטרה כנגד מר אדרי על פגיעה בפרטיות – בילוש או הטרדה אחרת (נספח ג' לתיק מוצגי התובעת) ואף התברר, כי מר אדרי נכנס לתיבת המייל של התובעת, ללא קבלת רשותה, תוך פגיעה אנושה בפרטיותה וצירף מסמכים מתוך תיבת הדא"ל האישית שלה לתיק המוצגים (נספח ד' למוצגי התובעת) – דבר המלמד על "מסע נקמה והכפשה על התובעת מול מעסיקים אחרים" (סע' 141). התובעת הפנתה בסיכומיה לעדותה, כי השיח בינה לבין מר אדרי תמיד היה "שיח אלים ומתלהם" שכלל מלים וביטויים גסים מצד מר אדרי, כך שהטענה לפיה התובעת השמיצה את מר אדרי היא בלתי נתפסת לאחר שהאחרון הוא שהנחיל "רפש ושיח משתלח" בכתב ובעל פה, כלפי התובעת וכלפי יתר עובדי הנתבעת, על בסיס שיטתי וקבוע (סע' 143 לסיכומי התובעת).
הכרעה
תחילה נציין ביחס לטענה בדבר הפרת חוזה העבודה, כי משקבענו שהתובעת פוטרה מעבודתה הלכה למעשה היא לא הפרה את הסכם העבודה אלא הנתבעת היא זו שבחרה לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים ומשכך טענות הקיזוז בהקשר זה אינן רלוונטיות והן נדחות.
אשר לטענות הנתבעת בעניין איסור לשון הרע, מצאנו, ולא בלי היסוס, כי בנסיבות העניין הייחודיות לתיק דנן, גם טענות אלו דינן להידחות. ונבאר.
בפסיקה בעניין אבידן (ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ, ניתן ביום 31.3.15, להלן: "עניין אבידן") נקבע כדלקמן: "יש לפרש לפיכך את חוק איסור לשון הרע, בהקשרים של יחסי עבודה, באופן שיגן על הערכים שבבסיס החוק אך מבלי לפגוע במרקם העדין של היחסים במקום העבודה, ומבלי ליצור "משפוט" יתר של כל התבטאות. האיזונים בקשר לכך עשויים להשתנות מתקופה לתקופה ומהקשר להקשר (ראו בקשר לכך אצל בועז שנור, "אמת, שקר ומה שביניהם - התפתחויות בדיני לשון הרע בשנת תשע"ב", דין ודברים ח 197 (2014));" (ראו: סעיף 16 לפסק הדין).
עוד נקבע בעניין אבידן, כי יש ליתן לביטוי שנאמר פרשנות אובייקטיבית ובהתאם לאמות המידה המקובלות על האדם הסביר ולא רק לפי מובנם הפשוט של המילים המפורשות, אלא גם להקשרם הכולל של המילים והמסרים המועברים (ראו: סעיף 25 לפסק הדין וכל ההפניות שם).
בפסיקה בעניין שוורץ (ע"ע (ארצי) 26198-07-13 ד"ר סיגל שוורץ - ד"ר אמיר אברמוביץ, ניתן ביום 30.4.15) נקבע באשר למידת הפירוט הנדרשת מהתובע בתביעת לשון הרע: "בכתב תביעה במשפט לשון הרע יש להצביע על העובדות המקימות את כל מרכיביה של עילת העוולה האזרחית, היינו: את מרכיב ה"פרסום", מרכיב "לשון הרע" והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל-פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדויקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן"
(שנהר, עמ' 420-421).
בעניין די.אס.פי נקבע, כי מרכיב "לשון הרע" דורש פירוט מספיק לאמירה המהווה את עילת התביעה, גם אם הדברים לא נכתבים בכתב התביעה כציטוט ישיר. מרכיב ה"פרסום" דורש פירוט של זהות המפרסם, זהות הנמען או הנמענים של הפרסום, המועד בו נאמרו הדברים והנסיבות בהן נאמרו. בהקשרים מסוימים יידרשו גם פרטים נוספים, דוגמת העובדות אשר מקימות את אחריות הנתבע (למשל כאשר תאגיד נתבע בגין אמירה של מי מעובדיו), המקום והמסגרת בהם הדברים נאמרו, או זהות האנשים שמהם התובע שמע על הפרסום מושא התביעה. עוד נקבע כי ככל שאין בידי התובע את המידע המלא לגבי הפרסום שבגינו הוא תובע - עליו להבהיר כי פירט את כל הידוע לו וכי אין בידיו מידע נוסף, ובית הדין ישקול האם הפירוט הקיים מספיק כדי לבסס עילת תביעה" (ראו: סעיף 28 לפסק הדין וההפניות שם).
בענייננו, הנתבעת טענה, כי התובעת המרידה את עובדיה תוך הפנייה למלל מתוך תכתובות בקבוצות הווטאספ של עובדי הנתבעת (סע' 201 לכתב ההגנה). יש לציין, כי מעיון בתכתובות שצורפו (נספח 2 לתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת – הודעות מדיה ) עולה שהאמירות אינן בהכרח של התובעת אלא של עובדים אחרים. נדגיש, כי אין התובעת חפה מאמירות כאלה ואחרות כלפי מר אדרי, אשר אינן הולמות יחסי עבודה או כל שיח אחר, אמירות שנאמרו אפילו בשיח ישיר מול מר אדרי והן כוללות שיח בוטה, כוחני ורדוד, אך קריאת כלל התכתובות בין הצדדים שצורפו לתיק מעידה על שיח הדדי מתלהם, תוך שימוש בשפה גסה ופוגענית, דרך קבע, הן מצד התובעת והן מצד מר אדרי, באופן כזה שניתן להסיק פשוטו כמשמעו שזהו סוג השיח שניהלו מר אדרי והתובעת ו/או סוג השיח שהתנהל בסביבת העבודה בנתבעת - הגם שלדעתנו שיח רדוד כזה אין מקומו בכל התנהלות בינאישית ובמקומות עבודה בפרט.
נוסיף, כי כפי שעלה מתכתובות הווטסאפ "ההמרדה להתפטר" נכתבה דווקא על ידי עובדת אחרת; כך גם שלל ביטויים נאמרו על ידי עובדים אחרים על מר אדרי ולא בהכרח מצד התובעת. כמו-כן, מר אדרי בתכתובות שונות מול התובעת נהג לכנות את עובדיו באופן פוגעני ובמלות גנאי שמוטב שלא נצטט. במצב דברים זה ומשלא ניתן לייחס את כלל האמירות לתובעת ובפרט נוכח סוג השיח הבוטה אותו בחר גם מר אדרי לנהל באופן שגרתי במקום העבודה – דין טענות הנתבעת לחיוב התובעת בפיצוי מכח לשון הרע – להידחות.
סוף דבר
לאור כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:
גמול עבודה בשעות נוספות בשבת בתקופה הראשונה והשנייה בסך 10,000 ₪;
פדיון חופשה שנתית בסך 14,400 ₪ ;
פיצויי פיטורים בסך 18,420 ₪;
פיצוי חלף הפקדות חסרות לפנסיה בסך 4,433 ₪.
התביעות לגמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה בשעות נוספות בשבת בתקופה השלישית, דמי חגים, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה – נדחות.
טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת – נדחות במלואן.
לאחר שנתנו דעתו מחד גיסא לפער בין הסכום הנתבע (207,313 ₪) לבין הסכום שנפסק לזכות התובעת ומאידך גיסא לדחיית כל טענות הקיזוז מצד הנתבעת, הנתבעת תישא בהוצאות מופחתות ותשלם לתובעת בגין הוצאות ושכר טרחת עו"ד סכום כולל בסך 3,000 ₪. הסכום ישולם לתובעת בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ו, (16 נובמבר 2025), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
גב' שרית אביטן
נציגת ציבור (עובדים)
אימאן נסראלדין,
שופטת
מר יונתן אהרונסון
נציג ציבור (מעסיקים)
13 מתוך 40