26408-12-17 | בית משפט השלום בירושלים | אליעד וינשל | 2022-11-16
צד תובע: דוד פלח | צד נתבע: בנק ירושלים סניף גאולה
בית משפט השלום בירושלים
ת"א 26408-12-17 פלח נ' בנק ירושלים סניף גאולה-רוממה
בפני
כבוד השופט אליעד וינשל
תובע
דוד פלח
ע"י ב"כ מאיר כהן
נגד
נתבע
בנק ירושלים סניף גאולה
ע"י ב"כ עו"ד אחיקם הלוי
פסק דין
הבנק הנתבע החליט לסגור את חשבונו של הנתבע לאחר תקרית בסניף, בעקבותיה הגיעו שוטרים לסניף והוגשה תלונה למשטרה, ובטענה כי התנהגות התובע אינה מאפשרת את המשך ניהול החשבון. טרם החלטה זו וגם לאחריה הוחזרו שיקים בחשבונו של התובע בשל העדר כיסוי. לטענת התובע פעולות אלה של הבנק בוצעו בניגוד לדין והוא זכאי לפיצוי בגין חמישה שיקים שהוחזרו, הזמנת שוטרים שלא לצורך, סגירת החשבון ומשלוח התראה בנוגע לשיקים ללא כיסוי, כאשר לשיטת התובע כל אחד משמונה אלה מבסס עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ומצדיק פיצוי ללא הוכחת נזק. בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו על סך של 800,000 ₪ (100,000 ₪ בגין כל אירוע). במהלך הדיונים העמיד את סכום הפיצוי המבוקש על סך של 60,000 ₪ לכל אירוע וחזר בו מטענתו לגבי אחד השיקים.
רקע עובדתי הדרוש להכרעה ותמצית טענות הצדדים
חשבון התובע נפתח ביום 25.04.2017 ונסגר ביום 7.12.2017. במהלך תקופת ניהול החשבון לא בוצעו הפקדות סדירות והנתבע לא הפקיד בחשבון משכורת או תקבולים אחרים (עדות התובע בעמ' 20,21 לפרו').
כפי שעולה מראיות הבנק, עוד טרם האירועים בהם מתמקד כתב התביעה, אירעו חריגות בניהול החשבון ואושרו שיקים שנמשכו במצב של "כיסוי בדיעבד" ובאישור חריג. בעקבות כך הבהירו מנהל הסניף וגב' חיה רובינשטיין לתובע, מנהל עו"ש בסניף, כי הבנק לא יאפשר כיסוי חיובים בדיעבד (עדות מנהל הסניף, עדות רובינשטיין, תיעוד במסמך ההערות בחשבון התובע שהוגש וסומן ת/2). יצוין שהאמור מתייחס לאירועים שקדמו להחזרת השיקים מושא ההליך.
מכאן יש לעבור לתיאור ההשתלשלות העובדתית באשר להחזרת השיקים במחלוקת.
השיק הראשון, על סך 8,000 ₪, נמשך ביום 06.09.2017. יום קודם לכן ב-5.9.2017, הופקד בחשבון שיק לזכות התובע על סך 8,000 ₪ מחשבון נאמנות המנוהל על-ידי עורך דין. על אף זאת, בהתאם לנהלי הבנק ומאחר שלא חלפו שלושה ימי עסקים בין הפקדת השיק למשיכת הסכום, הוחזר השיק מסיבת אכ"מ (אין כיסוי מספיק), מאחר שיתרת הזכות בחשבון בהתעלם מהשיק שהפקיד התובע עמדה על סכום של 352 ₪ בלבד. אין מחלוקת כי בטרם החזרת השיק ביקר הנתבע בסניף והסביר לעדת התובע (להלן: רובינשטיין), כי מדובר בשיק בגין כספים העומדים לטובתו בחשבון נאמנות. לטענת התובע באותו יום שוחח עם רובינשטיין גם בא כוחו. מכל מקום, אין מחלוקת כי רובינשטיין היתה מודעת לכך שמדובר בשיק מחשבון נאמנות טרם ההחלטה על החזרת השיק.
השיק השני על סך 211 ₪ הוא שיק דחוי שהוצג לפירעון ביום 27.10.2017, ונדחה בהעדר כיסוי שכן באותה עת עמדה יתרת הזכות על סך של 156 ₪. אין מחלוקת שביום 24.10.2017 טרם צאתו של הנתבע לחו"ל הוא הפקיד לחשבונו באמצעות מכשיר כספומט סכום של 120 ₪ וכן כי הכרטיס נבלע באותה עת. כן אין מחלוקת שבטעות נקלט הסכום שהופקד בחסר של 20 ₪ שהוכר במועד מאוחר יותר. המשמעות היא שיתרת הסכום במועד המדובר היתה צריכה לעמוד על סך של 176 ₪. יצוין כי אשת התובע התקשרה למוקד הבנק ביום 25.10.2017 ונענתה כי אין באפשרות המוקד לטפל בפניותיה כיוון שאינה צד לחשבון (תמליל השיחה צורף כנספח 5 לתצהיר התובע). בהמשך, לאחר חזרתו לארץ ביום 27.10.2017, התקשר התובע למוקד ודיווח על האירוע וכן טען שאין באפשרותו להפקיד כספים נוספים ופנייתו הועברה לסניף.
השיק השלישי על סך 150 ₪ הוצג בחשבון ביום 13.11.2017 והוחזר בהעדר כיסוי מאחר שהיתרה בחשבון עמדה על סך של 43 ₪. במעמד דיון ההוכחות, התובע חזר בו מטענותיו בהקשר לשיק זה.
השיק הרביעי ע"ס 1,500 ₪ נמשך ב-15.11.2017. באותו מועד, בשעות הערב (ולאחר תום יום העסקים), הפקיד התובע בחשבונו מזומן בסך 1,500 ₪ כדי לספק כיסוי. הפקדה זו נקלטה ביום העסקים הבא קרי 16.11.2017. למחרת בבוקר החליט הבנק להחזיר את השיק עקב העדר כיסוי במועד הפקדת השיק.
בעקבות החזרת השיק הרביעי הגיע התובע לסניף ולאחר שיג ושיח עם פקידי הבנק ביקש כי יודפס לו תדפיס החשבון. תדפיס החשבון שהודפס ביום 16.11.2017 לא כלל את הפקדת המזומן שבוצעה בלילה הקודם. לטענת התובע מדובר היה בנסיון הסתרה. עדת הבנק רובינשטיין העידה כי תדפיס חשבון אינו כולל בכל המקרים פעולות שבוצעו באותו יום העסקים ומאחר שההפקדה בוצעה בליל 15.11.2017 היא נקלטה ביום המחרת.
ביום 19.11.2017 הגיע התובע לבנק ולגבי האירועים באותו יום חלוקים הצדדים. לטענת התובע הוא ביקש תדפיס חשבון מלא החל מתחילת החודש ובעודו ממתין להדפסה הגיעו למקום מאבטחים ולאחר מכן שוטרים שביקשו ממנו להתלוות החוצה ומסרו לו שפקידי הבנק טוענים לתקיפה, השתוללות ואיומים. לטענת העדים מטעם הבנק בביקוריו הקודמים בסניף ובפרט בביקור זה התובע "גידף את עובדי הבנק, צעק עליהם, איים ואיחל למאורעות קשים ורעים" (תצהירי העדה רובינשטיין, העד גולדשטיין ומנהל הסניף ניסים). כן נטען בתצהירים שהתנהגות התובע היתה כ"פסע מנקיטת אלימות פיסית" ובעקבות כך הוזמנו מאבטחים למקום ואלה הזמינו את המשטרה. למחרת, ביום 20.11.2017 הגיש מנהל הסניף תלונה במשטרה נגד התובע.
ביום 21.11.2017 נשלחה לתובע הודעה על סגירת חשבונו בחלוף 14 יום. במכתב צוין כי נגד התובע הוגשה תלונה במשטרה בגין "תקיפה ואיומים" וכי "לאור התנהלותך משולחת הרסן", נדרש התובע להימנע מהגעה לסניף וכן להיערך לסגירת החשבון לא יאוחר מיום 4.12.2017. מכתב זה נשלח בדואר רשום והגיע לידי התובע ביום 28.11.2017. ביום 30.11.2017 קיים מנהל הסניף שיחה טלפונית עם התובע.
ביום 6.12.2017 הודיע מנהל הסניף לתובע בהודעה קולית על סגירת החשבון וכי לא יכובדו עוד שיקים ולא ייעשו כלל פעולות בחשבונו. למחרת שב מנהל הסניף והתקשר לתובע, התובע סירב לדבר איתו והודיע כי "נפגש בבית משפט" (עדות מנהל הסניף הנתמכת גם ברישום מזמן אמת בת/2). במועד זה (7.12.2017), לאחר איפוס החשבון ושליחת שיק לנתבע על סכום היתרה, סגר הבנק את החשבון.
השיק החמישי על סך 1,200 ₪ הוחזר ביום 27.12.2017 מטעם של העדר כיסוי וסגירת חשבון (נספח 24 לתצהיר התובע). לטענת התובע בכתב התביעה השיק היה צריך להיות מוחזר מטעם של סגירת חשבון בלבד. לטענת הבנק מדובר בהחזרה גם מטעם של אכ"מ שכן לאחר סגירת החשבון לא היה כיסוי לשיק בהתאם להוראות בנק ישראל (נספח ט' לתצהיר רובינשטיין).
ביום 15.12.2017 שלח הנתבע לתובע התראה טרם הגבלה בשל החזרת חמישה שיקים ללא כיסוי, וזאת בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 (להלן: חוק שיקים ללא כיסוי). התראה זו נשלחה לאחר שביום 12.12.2017 הוצג בחשבון שיק נוסף על סך 1,300 ₪ שהוחזר לאחר סגירת החשבון. בתקופה זו שלאחר סגירת החשבון הוחזר גם שיק נוסף על סך של 700 ₪.
לטענות הצדדים אדרש תוך כדי הדיון וההכרעה. בתמצית אציין כי התובע טוען כי ארבעת השיקים שנזכרו הוחזרו ללא הצדקה ותוך רשלנות הבנק ובכך יש כדי לבסס עילה של לשון הרע ופיצוי ללא הוכחת נזק לגבי כל אחד מהשיקים. כן נטען שהחשבון נסגר שלא כדין, דבר שהוביל להחזרת שיקים נוספים וכן להתראה שנשלחה וגם עקב זאת קמה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע וקמה זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק. לטענת הבנק השיקים הוחזרו בהתאם לנהלים, ההסכם עם התובע ונהלי בנק ישראל. כן נטען שהחשבון נסגר כדין ובעקבות התנהגות והתנהלות התובע.
דיון והכרעה
החזרת שלושת השיקים שבמחלוקת טרם סגירת החשבון
אקדים ואציין כי מהראיות עולה תמונה ברורה למדי לגבי כלל השיקים - לאחר התנהלות בעייתית בחשבון ובניגוד לכללים אשר הובילה לאישורי כיסוי שיקים בדיעבד, ניתנה התראה לתובע שאין הבנק מתכוון לנהוג כך בעתיד. משהתגלו הפרות נוספות נהג הבנק בצורה דווקנית.
אפנה בהקשר זה לעדותה של רובינשטיין שמצאתי כמהימנה ונתמכת במסמך ת/2 שלפיה לעיתים קיבלו עובדי הנתבע שיקים בעייתיים מהתובע והכילו התנהלות של חריגות בחשבונו, כאשר הם מסתפקים בנזיפה ובאזהרת התובע רק מכאן ולהבא, עד אשר החליטו לחדול מכך ולשנות מדיניותם (עמ' 31 ש' 23-29 לפרו').
אוסיף שאין חולק כי באישור הגורם המוסמך בסניף מוסמך היה הבנק להמשיך גם לגבי השיקים מושא הליך זה ולכבד את השיקים ב"כיסוי בדיעבד". עם זאת אקדים את המאוחר ואומר שלא הוכחה חובה לעשות כן ואף אם אניח שניתן היה לגלות גמישות מסויימת נוספת, הרי שאין הדבר מבסס עילת רשלנות או הפרת הסכם.
באשר לשיק בסך 8,000 ₪ אין חולק שלא חלפו שלושה ימי עסקים מהפקדת השיק כנגדו. הפרקטיקה המאפשרת אישור "בדיעבד" בהתאם לשיקול דעת היא פרקטיקה נכונה וראויה, ואולם במצבים בהם שב הבנק ומתרה בלקוח ובנסיבות בהם החשבון מתנהל בדרך פגומה, אין חובה המוטלת על הבנק לנהוג כך.
להשלמת התמונה אציין כי נציגת הנתבע טענה כי לא זכור לה ששוחחה עם עורך דינו של התובע בנוגע למקור הכסף שתמורתו הוצג השיק. בהקשר זה מקובלת עלי גרסתו של התובע בתצהירו כי שיחה זו התקיימה (עמ' 29 ש' 11-17 לפרו'; עמ' 30 ש' 16-20 לפרו'). בשים לב לכך וככל שמדובר היה בערעור שמוגש על שיק שהוחזר ולצורך קביעה האם יש מקום להגבלת חשבון, הרי נראה שהיה מקום מתוך שיקולי צדק לנכות שיק זה ממנין השיקים. עם זאת, קביעה שהשיק הוחזר שלא כדין לחוד וביטול מניינו משיקולי צדק לחוד, ובענייננו לא מצאתי שהוכחה פעולה בניגוד לדין ולכללים.
בדומה ובאשר לשיק על סך 211 ש"ח ייתכן שנכון היה מצד הבנק להתחשב בסכום החריגה הנטענת, שעמד לאחר תיקון סכום ההפקדה על סך של 35 ₪ בלבד (יתרה בסך 176 ₪ לעומת הפקדה בסך 211 ש"ח). עם זאת מדובר בחריגה ובמצב זה הבנק אינו חייב לאשרה ומכאן שלא הוכח שהשיק הוחזר בניגוד לדין. בפרט אמורים הדברים שעה שמדובר בחשבון שהתנהל בסכומים קטנים ותוך הפקדת מזומן כנגד ובסמוך למשיכת שיקים (ובהקשר זה אפנה לנסיבות החזרת השיק בסך 150 ₪ אשר לגביו חזר התובע מטענותיו).
אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענתו של התובע שלפיה עקב "בליעת" כרטיסו נמנעה ממנו האפשרות להפקיד מזומן כנגד השיק טרם מועד פרעונו. כאמור, התובע הפקיד ערב נסיעתו לחו"ל ביום 24.10.2017 סכום של 120 ₪ שלא היה בו כדי לכסות את השיק. אין כל אינדיקציה לכך שהתובע התכוון להפקיד סכום גבוה יותר לחשבונו. אוסיף כי לאחר חזרתו לישראל ואף בהנחה שביקש להפקיד סכום נוסף, מדובר היה במועד מאוחר מדי שכן התובע העיד שחזר לישראל ביום 27.10.2017 ומדובר במועד פרעון השיק.
באשר לשיק בסכום של 1,500 ₪ אשר הופקד ביום 15.11.2017, אין כאמור מחלוקת כי התובע ביצע הפקדת מזומן במועד זה לאחר סיום יום העסקים (בשעה 20:51). המשמעות היא, בהתאם לנהלי הבנק, כי מדובר בהפקדה שבוצעה בפועל ביום העסקים הבא, קרי ביום 16.11.17. מכאן כי במועד הפקדת השיק אכן לא היה כיסוי בגינו.
אוסיף שבעת ההחלטה על החזרת השיק ראו פקידי הבנק את ההפקדה שבוצעה מזומן ואין מחלוקת שבסמכותם היה לפעול, כפי שפעלו בעבר בחשבון זה, לאישור השיק בפעולה הנקראת "אישור בדיעבד" הדורשת אישור גורם בכיר בסניף. כאמור, ההחלטה היתה שלא לנהוג כך. בשים לב להתנהלותו של התובע בניהול חשבונו איני רואה בכך כפעולה רשלנית או בניגוד לחובת הבנק. התובע פעל לאורך תקופה בניגוד להוראות המחייבות לניהול החשבון. הציפייה כי פעולותיו יאושרו בדיעבד יכולה להתיישב עם התנהלותו במקרה אחד, או במספר מקרים, ואולם לאחר שהתובע קיבל הודעה מפורשת שלא יבוצעו עוד פעולות בדיעבד, הרי שהבנק לא הפר את חובתו כלפי התובע.
אוסיף כי בשנת 2020 שונה חוק שיקים ללא כיסוי וכיום נוספה הוראה מפורשת המחייבת את הבנק להתריע בפני לקוח על שיק ללא כיסוי עד שעתיים וחצי לפני המועד האחרון לפירעון (תיקון מספר 14 לחוק שיקים ללא כיסוי, תש"ף-2020). כן נוספה הוראה המבהירה כי אם לא הופקדו הכספים עד למועד האחרון לפרעון, "יראו את השיק כשיק שסורב" (סעיף 7א(ב) לחוק). בהתאם להוראת החוק לאחר תיקונו חלה אפוא חובה על הבנק להתריע על שיק שהתקבל בלא כיסוי בחשבון ולאפשר שהות קצרה להפקדת מזומן. עם זאת, חובה זו לא חלה בעת החזרת השיק ומכאן שלא ניתן לקבוע שהחזרת השיק היתה בניגוד לדין.
להשלמת התמונה אתייחס לטענת התובע כי נמסר לו תדפיס תנועות שגוי ולמעשה מזוייף. בהקשר זה מקובלת עלי עדותה של עדת הבנק רובינשטיין שלפיה לא ניתן לראות פעולות מאותו יום בתדפיס (עמ' 31 ש' 33-36 לפרו'). אזכיר כי הפקדת המזומן בוצעה לאחר סיום יום העסקים הקודם ולפיכך לא נכללה בהדפסת התנועות שקיבל התובע ביום 16.11.2017.
האם נפל פגם בהחלטה לסגור את החשבון
בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א– 1981 על הבנק חלה חובה לקבל פיקדונות כספיים ולנהל חשבונות של לקוחות, למעט במקרה בו הסירוב "סביר". מכך עולה כי אין לסגור חשבון מנוהל במקרה בו לא קיימת הצדקה לסירוב סביר וברוח זו מנוסח גם סעיף 7 להוראת ניהול בנקאי תקין 432 "העברת פעילות וסגירת חשבון של לקוח" (30.12.2020), זאת ועוד ובאשר לסגירת חשבון ללא הסכמת הלקוח נפסק כי המבחן מחמיר יותר ונדרשים נימוקים כבדי משקל במיוחד כדי להצדיק את סגירת החשבון. אף טעמים העשויים להצדיק סירוב לפתוח חשבון מלכתחילה, עלולים להתברר כבלתי מספיקים על מנת להצדיק את סגירתו בדיעבד (ע"א 4432-21 בנק מרכנתיל דיסקונט, סניף כפר יאסיף נ' סלימאן סלימאן, 7.4.2022, להלן: פרשת סניף יאסיף).
אחת הדוגמאות שהובאו בפסיקה לסירוב סביר הוא מצב של "התנהגות לא הוגנת, שימוש באלימות פיזית או מילולית מצדו כלפי פקידי הבנק, או אפילו איום בנקיטת אלימות פיזית או מילולית" (רע"א 6582-15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ (1.11.2015). לגבי מצב זה והמבחן הראייתי הנדרש לגביו נפסק לאחרונה בע"א 4432/21 לעיל כי "סירוב לפתוח חשבון בנק לאדם המטיל אימה על פקידי הבנק, באופן העלול להניע אותם לסרב לעסוק בענייניו או לקבל לגביו החלטות מטעמים בלתי ענייניים, הוא סירוב סביר. ודוק, על מנת להוכיח את סבירות הסירוב, אין הבנק נדרש לשכנע כי אותו אדם ביצע מעשה עבירה זה או אחר כלפי פקידי הבנק. במילים אחרות, הבנק אינו נדרש לשכנע בראיות כי האדם לו הוא מסרב לתת שירות הוא עבריין; על הבנק לשכנע בראיות כי סירובו להעניק שירות לאותו אדם הוא סביר."
הנה כי כן, סגירת חשבון עקב התנהלות המטילה אימה על פקידי הבנק היא בגדר התנהלות סבירה ומותרת ודומה שעל כך אין מחלוקת. המחלוקת בתיק זה היא האם הוכיח הבנק שהתובע התנהל בדרך המצדיקה צעד זה. באשר לנטל ההוכחה נפסק בפרשת סניף יאסיף כי על הבנק להצביע על חשש ממשי עקב "מעשים ופעולות קונקרטיות", וזאת ברמה פחותה ממאזן ההסתברויות המקובל במשפט אזרחי. כן הובהר שהבנק אינו צריך לנהל חקירה. על מנת להימנע ממצב בו עילה זו משמשת לסירוב על רקע סובייקטיבי, נפסק שלצד הצבעה על רכיב סובייקטיבי, כלומר חשש אצל פקידי הבנק מפני התנהלות אלימה ומאיימת, יש להצביע על אירועים שהתרחשו ומידע אמין.
בענייננו העידו שלושה עדים כי התובע איים והטיל אימה על פקידי הבנק. בהתאם לעדותם בתצהירי העדות הראשית, התובע "גידף את עובדי הבנק, צעק עליהם, איים ואחל למאורעות קשים ורעים" והיה כ"פסע מנקיטת אלימות פיסית". ב"כ התובע נמנע מלחקור את העדים על חלקים אלה בתצהיריהם ולבקש פירוט וכאשר ביקשו להרחיב על הנושא תוך כדי שאלות על נושאים אחרים ביקש להמשיך בחקירה ללא מענה (בטענה שהעדים לא נשאלו על כך). לצד זאת ותוך כדי מענה לשאלות שנשאלו אציין כי הן העדה רובינשטיין והן העד גולדשטיין העידו על צעקות, איומים וקללות, אשר בסופו של יום והובילו לחשש ממשי של העדה רובינשטיין לשלומה והובילו אותה להפעיל את לחצן המצוקה (עמ' 25 ש' 33,34, עמ' 26 ש' 7-9, עמ' 35, ש' 30,21). בלשונה של העדה רובינשטיין: "אני 28 שנה בבנק וזו פעם ראשונה שלחצתי על לחצן מצוקה כיוון שהרגשתי מאוימת פיזית" (עמ' 35, ש' 1,2).
לטענת ב"כ התובע יש להימנע מהסתמכות על כך מאחר שלא היתה התייחסות קונקרטית ודוגמאות. אציין כי באפשרות ב"כ התובע היה לחקור ולקבל פירוט והוא בחר לא לעשות כן. תוך כדי עדויות המצהירים שבו אלה והעלו את תחושת האיום שחוו ועדותם שלפיה חשו איומים נמצאה כמהימנה. בפרט אמורים הדברים באשר לעדויות רובינשטיין והעד גולדשטיין שהעידו כי חשו מאוימים אישית וכן כי נכחו באירועים בהם התובע גידף ואיים עליהם ועל אחרים. יצויין כי העד גולדשטיין אינו עובד הבנק מזה תקופה והתרשמתי מעדותו כי האירועים והתנהלות התובע זכורה לו היטב. העד לא ניסה להעצים את ההתנהלות ומעדותו עלתה תמונה התומכת בסירוב ובסגירת החשבון. באשר לאירוע מיום 19.11.2017 העיד גולדשטיין כי התובע "עבר לפניי וקילל אותי. הוא הלך בסניף וחילק קללות שם לאנשים. לחיה הוא אמר את לא תראי יום טוב בחיים שלך. הוא דיבר על עוד בנקאים שם. הוא גידף וקילל בצעקות" (עמ' 26, ש' 10-12).
בהתחשב בעדויות אלה אני סבור שהבנק עמד בנטל הראייה המוטל להוכחת יסוד סביר לסבירות הסירוב עקב חשש העובדים מהתובע. בהקשר זה כל שנדרש הוא להסיק כי כתוצאה מהתנהלות התובע ההחלטה על סגירת החשבון היה סבירה וראויה והתרשמותי הברורה היתה שדי בראיות בתיק כדי להצדיק זאת. עדותם של העדים רובינשטיין וגולדשטיין הצביעה על חשש ממשי מבחינה סובייקטיבית בקרב פקידי הבנק וכן על בסיס אובייקטיבי לחשש.
כפי שנפסק בפרשת סניף יאסיף אין צורך בניהול חקירה מטעם הבנק. לפיכך ובשים לב לעדויות הפקידים שחשו מאויימים והגיעו למסור עדות (להבדיל מפרשת יאסיף בה לא הגיעו הפקידים למתן עדות), איני סבור שהיה צורך בהבאת אנשי האבטחה לעדות וגם לא בהבאת צילומי מצלמות (אשר לא נאספו).
אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובע שלפיה העדר רישום פרטי האירוע בת/2, מחליש או מאיין את טענות העדים. בהקשר זה העידה רובינשטיין כי האירועים דווחו בזמן אמת לאגפים הרלוונטים בבנק, לרבות אגף הביטחון והלשכה המשפטית. לעומת זאת ת/2 מתאר טיפול בחשבונו של התובע והערות באשר לדרך ניהולו (להבדיל מטענות לאיומים וכדומה).
לפיכך מצאתי כי הבנק עמד בנטל ההוכחה לביסוס החלטתו לסגירת החשבון.
נוכח האמור יש לדחות גם טענת התובע כי הזמנת השוטרים לסניף נעשה ללא הצדקה ומהווה "לשון הרע". כאמור, תחושת האיום שהרגישה העדה רובינשטיין עולה מעדותה שמצאתי כמהימנה, ומשזו הפעילה את לחצן המצוקה ודיווחה על כך, לא מצאתי כי הוכחה עילת התביעה (כל שכן כאשר הזמנת השוטרים נעשתה על-ידי צוות אבטחה חיצוני שהגיע למקום).
האם נפל פגם בדרך סגירת החשבון על ידי הבנק
לעומת זאת נפל פגם בהתנהלות הבנק באשר לתקופה הנדרשת טרם סגירת החשבון. בהתאם לסעיף 20(א) להנחיית בנק ישראל מס' 432 העוסקת בסגירת חשבון ללקוח, התקופה הנדרשת במקרה של סגירת חשבון עקב החלטת הבנק היא 30 יום ממועד משלוח ההודעה. בהתאם לכך על הבנק היה לסגור את החשבון ביום 20.12.2017 (ולא ביום 7.12.2017). יצוין כי תכליתו של הכלל ברורה ועולה מהנוהל, והיא לאפשר למי שחשבונו נסגר בהוראת הבנק להסדיר את ענייניו הכספיים, לרבות התחייבויות עתידיות (ובענייננו שיקים דחויים).
לטענת ב"כ הבנק, בענייננו חל החריג הקבוע בסעיף 20(ג) להנחיה שלפיו ניתן לסגור חשבון באופן מיידי במקרה בו התנהלות התובע עלולה להביא לנזק כספי לבנק. לטענתו, הנתבע השתולל וגרם נזק למוניטין הבנק וחשש לאובדן לקוחות בסניף, באופן המצדיק הפעלת החריג שכן נגרם נזק כספי לבנק. איני סבור שבנסיבות המקרה הוכח חשש לנזק כספי שהצדיק את סגירת החשבון במועד מוקדם יותר. ההיתר החריג מתייחס למצב של "נזק כספי" ולא להשתוללות הנטענת שעליה ניתן להתגבר באמצעות התנאים המיידים שנקבעו במכתב שנשלח ביום 21.11.2017 ובהם איסור מיידי על התובע להגיע לסניף. למעשה גם ב"כ הנתבע לא טען לכך אלא ביקש להצביע על פגיעה כספית בבנק שעלולה היתה להיגרם עקב השתוללות התובע בסניף והרתעת לקוחים אחרים מלהגיע לסניף. בהיבט זה אין הבדל ממשי בין התראה של 14 יום ובין התראה של 30 יום ולמעשה ברור כי בנוגע לחשש המיידי ניתן פתרון אחר עוד במכתב ההתראה (בו הובהר שהשירות שיינתן בתקופה עד סגירת החשבון יהיה מרחוק ולא בהגעה לסניף).
טענתו הנוספת של ב"כ התובע באשר לדרך סגירת החשבון היא כי לא הופרה הוראת סעיף 20(ב) להנחייה שלפיה על הבנק להודיע ללקוח "מהן הפעולות הנדרשות ממנו בהתאם לאמור בהוראה על סגירת החשבון".
במכתב ההתראה נכללה דרישה כללית למסור לסניף באמצעות פקסימיליה הוראות באשר לסגירת החשבון. לצד זאת הודגש כי החל מיום 4.12.17 "לא תבוצע בחשבון כל פעילות", לרבות הפקדות ומשיכות מזומנים וכן כי "שיקים שיוחזרו על ידי הבנק לאחר מועד הסגירה ימנו כשיקים שסורבו לענין הוראות חוק שיקים ללא כיסוי". מהוראה זו ניתן להבין היטב שלאחר המועד האמור לא יכבד הבנק שיקים שניתנו ומכאן שאיני מקבל את טענת ב"כ התובע שהדבר לא הובהר לו כנדרש. אוסיף כי באשר לפעולות נוספות לסגירת החשבון, בהן מסירת חשבון בנק אחר או פרטים להעברת היתרה בחשבון, אכן לא נכלל במכתב פירוט נדרש ונראה שהדבר הוסבר לתובע רק בשיחה עם המנהל מיום 30.11.2017, ואולם אין בכך כדי להשליך על הטענה לענין משמעות סגירת חשבון הבנק בהיבט החזרת שיקים.
הנה כי כן, נפל פגם בעיתוי סגירת החשבון שהיה צריך להיסגר ביום 20.12.2017 ולא לפני כן. אוסיף שלפגם זה משמעות מיוחדת כאשר הודעת ההתראה מיום 21.11.2017 נשלחה בדואר רשום והתקבלה רק ביום 28.11.2017, וכאשר הבנק מסר הודעה טלפונית רק ביום 30.11.2017. עם זאת אציין כי בהתאם לנוהל נמנית תקופת 30 היום ממועד משלוח הודעה.
להשלמת התמונה ובאשר לנסיבות שהובילו לפגם העידה העדה רובינשטיין במסגרת רצף דבריה כי ההנחיות בהקשר זה ניתנו על-ידי המחלקה המשפטית והיא כלל לא ידעה באותה עת מהן הנחיות בנק ישראל בענין. בעדות זו, שמצאתי כמהימנה, יש כדי להסיר חשש כי בסניף התקבלה החלטה לפעול בזריזות ובניגוד לנוהל (אך כמובן שאין בכך כדי לשחרר את הבנק מאחריות לפגם).
הנה כי כן, החלטת הבנק לגבי עצם סגירת החשבון היתה סבירה ואולם ההתראה היתה קצרה מדי. באשר למצב דומה, בו נפסק כי ההחלטה על הפסקת מסגרת אשראי היתה סבירה ואולם נדרשה התראה, ולחובת הזהירות המוטלת על הבנק אפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 9.9.2014.
משמעות הפגם שנפל וסוגיית הפיצוי
החשבון נסגר בהתראה קצרה מדי. בכך כשלעצמו אין כדי לבסס זכות לפיצוי, שכן על התובע להצביע על נזק שנגרם לו, או על זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק (ראו תא (ת"א) 21322-12-09 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 15.7.2014, ערעור נמשך בהמלצת בית המשפט העליון עא 7591/14 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 27.5.2015).
טענות התובע לגבי "השיק החמישי" שהוחזר ביום 27.12.2017 לאחר סגירת החשבון: בשים לב לקביעתי כי ההחלטה על סגירת החשבון התקבלה כדין והפגם היחיד הוא בעיתוי הסגירה טרם 20.12.2017, הרי שלא נפל פגם בהחזרת השיק. אוסיף כי לא מצאתי בסיס לטענתו של ב"כ התובע שלפיה במצב זה, של החזרת שיק לאחר סגירת חשבון, אין מקום להחזרתו בעילת אין כיסוי. משיכת שיק מחשבון סגור, משמע משיכת שיק ללא כיסוי (ת"א (שלום ת"א) 176546-09 יצחקי נ' בנק לאומי בע"מ, 31.7.2013, סעיף 18(ב)).
גם לגופם של דברים אציין כי לתובע עמד פרק זמן ארוך בו יכול היה לפנות למקבל השיק, להחליף את השיק או להגיע להסדר אחר לפרעונו מול מקבל השיק שהיה מוכר לו. כאמור, עוד במכתב ההתראה שנשלח ביום 21.11.2017 הודגש שלא יבוצעו פעולות בחשבון לאחר סגירתו וכי שיקים שיוחזרו יסורבו בעילת העדר כיסוי. בנוסף העיד מנהל הבנק כי הוא שוחח עם התובע עוד ביום 30.11.2017 ולאחר מכן השאיר הודעה מפורטת ביום 6.12.2017 ושוחח עם התובע ביום 7.12.2017. עדותו של מנהל הסניף נתמכת בדו"ח מזמן אמת שסומן ת/2 וממנו עולה שמנהל הסניף אישר בדיעבד שיק לאחר השיחה ביום 30.11.17, תוך התראה כי יש להקפיד על התנהלות תקינה בחשבון עד לסגירה.
התובע בעדותו בחקירה הנגדית אישר שידע מיהם הגורמים המחזיקים בשיקים וכי מדובר בשלושה בלבד. כן אישר התובע שלא פנה לגורמים אלה בבקשה להמיר את השיקים והסביר זאת בכך כי "הבנק בפעולה הברוטלית שלו גרם לי לכזה לחץ שלא חשבתי לעשות מהלך כזה" (עמ' 23 ש' 31). איני מקבל את הסבר התובע לגבי הנסיבות שהובילו אותו לא לבצע פעולה כלשהי בנסיון למנוע את הפקדת השיקים. התובע ידע על סגירת החשבון ועל כך שעליו לפעול מול בעלי השיקים ולא עשה כן. בנוסף יצויין שמדובר היה במספר שיקים קטן מאוד וכן, כפי שעולה מעדויות מנהל הבנק, כי שיק שהגיע בסמוך לסגירת החשבון זכה לכיסוי ואישור בדיעבד כאשר התובע פנה בענין.
לפיכך נדחות הטענות באשר ל"שיק החמישי".
הטענות באשר לסגירת החשבון ולמכתב ההתראה לפי חוק שיקים ללא כיסוי:
התובע לא טען לנזק ממוני שנגרם עקב סגירת החשבון ומשלוח מכתב ההתראה בהתאם לחוק שיקים ללא כיסוי. טענת ב"כ התובע בהקשר זה היא שעקב סגירת החשבון הוחזרו שיקים ונשלח מכתב ההתראה ובכך יש משום לשון הרע ויש מקום לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.
מבחינת התשתית העובדתית וכאמור לעיל, במהלך התקופה בין 7.12.2017 ו-20.12.2017 חזרו שני שיקים נוספים על סך 700 ₪ ועל סך 1,300 ₪. שיקים אלה לא נכללו בכתב התביעה ולא התבקש בגינם פיצוי נפרד בגין ראש נזק לפי חוק איסור לשון הרע ופיצוי ללא הוכחת נזק (כפי שהתבקש לגבי חמשת השיקים, אשר טענות התובע לגביהם נדחו כאמור). כמו כן אין מחלוקת שעל שני שיקים אלה שהוחזרו וכן בהודעה שנשלחה, נכתבה עילת סגירה מטעם של "סגירת חשבון" ולא אכ"מ (ראו נספח 23 לתצהיר התובע).
לטענת ב"כ התובע בסיכומיו יש לראות בכך משום פגיעה בשמו הטוב נוכח המידע שהגיע לידי שני המחזיקים בשיקים אלה. אף בהתעלם מהרחבת החזית הנלווית לטענה זו, נראה שבצדק ובהתאם לפסיקה לא הוגשה מלכתחילה התביעה בנוגע לשיקים אלה. כפי שעולה מתצהיר התובע ומהשיקים שצורפו, על גבי שיקים אלה לא נכללה כלל עילה של החזרה בגין העדר כיסוי, אלא צויין לגביהם שמדובר בהחזרה עקב סגירת חשבון. לפיכך ובהתאם לפסיקה הנוהגת לא קמה עילת תביעה של הוצאת לשון הרע שכן אין במסמכים שהגיעה לצדדים שלישיים כדי ליצור "לשון הרע" כהגדרה בחוק וכמובנה בפסיקה (ת"א 61385-05-18 לעיל וההפניות שם). מקבלי השיקים שהוחזרו נחשפו רק לעצם סגירת חשבון ולא לפרטי האירוע, טענת העדר כיסוי וכיוצא בזה. בפרט אין כל אינדיקציה שאלה נחשפו לכך שהחשבון נסגר ביוזמת הבנק ולא ביוזמת התובע. מכך משתמע כי ייתכן מאוד שאלה סברו שהטעם להחזרת השיק טכני.
אפנה עתה לטענה הנוגעת למכתב ההתראה לפי חוק שיקים ללא כיסוי בגין החזרת חמישה שיקים, אשר נשלח ביום 15.12.2017 לאחר החזרת שיק בסך 1,300 ש"ח ביום 12.12.20.17. באשר לשיק זה, מדובר בהחזרה בתוך התקופה שהיתה אמורה להינתן לתובע להיערכות לסגירת החשבון. עם זאת ובאשר לנזק הנטען בגין משלוח ההתראה, הפנה ב"כ הבנק בצדק לעובדה שאף אם השיק בסכום של 1,300 ₪ לא היה מוחזר ביום 12.12.2017, הרי ההתראה היתה מוצאת לאחר החזרתו כדין של השיק ה"חמישי" כהגדרתו בכתב התביעה בסכום של 1,200 ₪ שהוחזר ביום 27.12.2017.
באשר למשלוח ההתראה האמורה לא טען התובע לנזק מוכח, אלא ביקש שייפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם להוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. אף שניתן לראות במשלוח ההתראה כהוצאת לשון הרע (השוו ת"א 4058-01-18 סוסנוביק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, 18.8.2019 והאסמכתאות שם), איני סבור שיש מקום לפסיקת פיצוי.
במישור הפיצוי ובהתאם להוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מוסמך בית המשפט לפסוק "פיצוי ללא הוכחת נזק" שגובהו עד 50,000 ₪ (ובמקרה של כוונה לפגוע שלא הוכחה בענייננו - כפל הסכום). להוראה זו שתי תכליות עיקריות: האחת דיונית, שנועדה להקל על ניזוקים בהוכחת תביעתם וכן מטרה תרופתית שנועדה להשיב את מצב הדברים לקדמותו; השנייה הרתעתית-חינוכית שמטרתה הכוונת התנהגות (רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, 6.10.2022, ע"א 6903/12Canwest Global Communications Corp נ' עזור, 22.7.2015, פיסקה 61).
בענייננו מדובר בהתראה לפי חוק שיקים ללא כיסוי שנשלחה גם לגורמים נוספים ובהם בנק ישראל. ההתראה נשלחה ביום 15.12.2017, בעוד שהתנהלות תקינה של הבנק היתה מביאה בכל מקרה וכאמור למשלוח התראה כשבועיים לאחר מכן ולאחר החזרת השיק החמישי. זאת ועוד ובאשר לטענת ב"כ התובע לפגיעה בשמו הטוב, מדובר במי שפתח חשבון חדש ללא הכנסה ולאחר קריסת העסק של אשתו, וכאשר התובע אישר, בין היתר, כי השתמש בשירותי פריטה חיצוניים על מנת להימנע מהפקדות בחשבון ומעיקולי כספו (לענין התנהלות התובע בניהול החשבון ראו עדותו בעמ' 18 ש' 26-32; עמ' 19 ש' 23-27, 35-36; עמ' 23 ש' 21 לפרו', עמ' 23 ש' 23-24 לפרו', עמ' 23 ש' 14-15 לפרו') כן הוגשה ראיה בענין התנהלות כספית קודמת שהוכחה (נ/1, עדות התובע עמ' 23 ש' 8-10).
בנסיבות אלה דומה כי הוכח שלא נגרם לתובע נזק ומכאן ואף שניתן לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק, אין לכך מקום. בהיבט התרופתי הנוגע לתובע, האפשרות לפיצוי בלא הוכחתו של נזק אין פירושה זכות לפיצוי כאשר מוכח שכלל לא נגרם נזק (להנמקה נוספת וליישום במקרה דומה ראו פסק הדין בפרשת יצחקי בסעיף 20, כן ראו פסק הדין בפרשת עוז בפסקה 25).
כל זאת בהיבט התרופתי קונקרטי הנוגע לתובע, ואולם עדיין ייתכן שנכון לקבוע פיצוי בהתחשב בהיבט ההרתעתי-חינוכי.
בהיבט זה יש לשקול את חובת הזהירות המוטלת על הבנק ואת החשיבות שבמתן התראה ראויה טרם נקיטה באמצעי דרסטי של סגירת חשבון (ראו והשוו ע"א 459/13 אלמודן בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, 9.9.2014). לצד זאת נכון לתת משקל למכלול הנסיבות ובהן גם האירוע מיום 16.11.2017 שהוביל לסגירת החשבון ועדויות עדי הבנק באשר להתנהלות התובע כלפיהם.
זאת ועוד, לתורם אשם תורם משמעותי לגבי החזרת השיק בסכום של 1,300 ₪, שכן אישר כי ידע מיהם הגורמים המחזיקים בשיקים וכן שלא פנה אליהם. כאמור טענתו שלא עשה כן נוכח התנהלות הבנק "הברוטלית" נדחתה לעיל. אדרבא, דווקא הסבר זה וכן חלוף הזמן עד להפקדת השיק האחרון מעלים כי בין אם מדובר היה בתקופה של 14 או 30 יום, התובע לא נקט במהלכים להחלפת השיקים הבודדים אותם נדרש להחליף. התובע ידע על סגירת החשבון ועל כך שעליו לפעול מול בעלי השיקים ולא עשה כן – לא לאחר קבלת ההתראה ביום 28.11.2017, לא לאחר השיחה עם מנהל הסניף ביום 30.11.2017 והשיחות הנוספות, לא בטווח המיידי שאחרי הסגירה ואף לא במהלך החודש שלאחר מכן.
בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו איני סבור שנכון לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. אוסיף שלפגם שנפל במשלוח ההתראה אתן משקל משמעותי לענין קביעת ההוצאות.
להשלמת התמונה אציין שבמקרים בהם נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק במצבים בהם נמצא שבהתנהלות הבנק נפלה תקלה שאינה חמורה ולא נגרם נזק של ממש, נטיית הפסיקה היא לפסוק פיצוי בסכום נמוך )ת"א 61385-05-18 לעיל שם נפסק פיצוי בגובה 3,500 ₪, רע"א 36712-02-11 שם נפסק פיצוי בגובה 7,500 ₪ בגין שני שיקים ועיקול שבוצע בטעות). בנסיבות בהן עלו קשיים גם בהתנהלות התובע אפנה לפסיקת סכום נמוך בסך 1,000 ₪, אשר קוזז למעשה בהטלת הוצאות ההליך (ת"א 4058-01-18 סוסנוביק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, 18.8.2019). לפיכך, בנסיבות המקרה וככל שהייתי סבור שנכון לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הטענות הנובעות מסגירת החשבון טרם הזמן המתאים לכך, מדובר היה בפיצוי בגבולות של עד 5,000 ₪.
לאור האמור נדחית התביעה. בשים לב לתקלה שנפלה בהתנהלות הבנק ולחובת הזהירות המוטלת על הבנק לנהוג ועל אף ההוצאות המשמעותיות במסגרת הליך זה, אני סבור שמדובר במקרה חריג בו נכון להימנע מהטלת הוצאות על התובע. לפיכך יישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ב חשוון תשפ"ג, 16 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 14