ת"א 2698-12-23 גולדין נ' נויפלד ואח'

בית משפט השלום בנתניה

ת"א 2698-12-23 גולדין נ' נויפלד ואח'

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופטת ליאת הר ציון

תובעים

איגור גולדין

ע"י ב"כ עוה"ד יוני ג'ורנו

נגד

נתבעים

1. נווב נויפלד

2. יהושע יוניק – פסק דין בהתאם לסעיף 79א

3. פנינה גליק

4. רונן גלברט

5. אילן צינמן

6. הגר בר אוברוצקי - נמחק

7. דן למפרט – פסק דין בהתאם לסעיף 79א

8. יונתן גולדשטיין

9. אבישי שרמן

כולם ע"י ב"כ עוה"ד אברהם גל

פסק דין

לפני תביעה בגין עוולת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") בסך של 225,000 ₪ שהגיש התובע, שוטר מפקד יחידת אופנועים במשטרת ישראל, כנגד הנתבעים להלן: "התובע" ו-"הנתבעים" בהתאמה) בגין שיתוף סרטון ברשת החברתית "פייסבוק" יחד עם כיתוב תוכן הנטען כפוגעני שנטען כי מהווה לשון הרע המזכה בפיצויים.

רקע

ביום 8.8.23 התקיים אירוע מחאה כנגד הרפורמה המשפטית בסמוך למתחם רדיו 99 ברמת השרון שם ביקר שר התקשורת שלמה קרעי. התובע היה שם מעצם מתפקידו כשוטר.

בין הצדדים מחלוקת לגבי האירוע שארע במחאה. לטענת התובע, נטען כי בשלב מסוים התלהטו הרוחות כנגד שר התקשורת קרעי ודובר השר ביקש מהתובע לסייע לשר לחלץ את השר מהמקום. נטען כי אחד המפגינים ניסה לחלץ לתובע את המסכה וכשקלט זאת התובע, הוא הרים את ידו בצורת מניפה כדי למנוע מאותו מפגין להגיע לפניו של התובע כתוצאה מאותו ניסיון הסתבר שעמדה מאחורי התובע מפגינה בשם דנה ינאי שקיבלה מכה לאזור הפנים. נטען כי מס' שעות לאחר האירוע החלו להתפרסם בתפוצה רחבה סרטונים ברשתות החברתיות באינטרנט מהאירוע (להלן: "האירוע"). הנתבעים טוענים מנגד כי התובע פעל באלימות משטרתית כלפי גב' דנה גבאי מתוך כוונה וללא כל סיבה.

בן זוגה של גב' דנה ינאי, העלה פוסט לאתר הפייסבוק בו מתאר את האירוע לטענתו לפיה התובע פגע באשתו. את הפוסט שיתפו הנתבעים שאין מחלוקת כי לא נכחו במקום ולא מכירים את פרטי האירוע. תוך שיתוף הפוסט הנתבעים הוסיפו ביטויים משלהם אשר לטענת התובע משמיצים אותו וכללו תוכן פוגעני. בין היתר כתבו על התובע כי הוא "חלאה בן חלאה", "מנוול", "בן זונה" ,"שוטר פח אשפה", "רפש", כפי שיפורט בהמשך. ומכאן התביעה. לטענת התובע ביטויים אלה ואחרים מהווים לשון הרע המזכים אותו בפיצוי.

הנתבעים מצידם טוענים כי אין מדובר בלשון הרע ובכל מקרה עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק של אמת דברתי ותום הלב ובכל מקרה נטען כי אם לא יתקבלו טענותיהם הרי שמדובר בלשון הרע ברף הנמוך.

יצוין כי התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-7 הסתיימה בפסק דין ללא נימוקים, והתביעה כנגד נתבעת 6 נמחקה.

דיון והכרעה

אבחן את המסגרת הנורמטיבית בתביעת לשון הרע ואת ההגנות הנטענות ובהמשך איישם מערכת זו על פני כל נתבע המיוחס לו פרסום לשון הרע.

מסגרת נורמטיבית

הפסיקה והחוק הכירו בזכותו של אדם לשמו הטוב. תביעה לפי חוק איסור לשון הרע מחייבת איזון בין שתי זכויות יסוד: חופש הביטוי והזכות לשם טוב כאשר נדרש איזון ראוי בין השתיים (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) וכן ראו; ע"א קראוס נ' ידיעות אחרונות 3199/93 בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 854 (1995) וכן ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (1989)).

הפסיקה קבעה כי האיזון הראוי בין שני האינטרסים המתנגשים נקבע בין היתר, ממהות הפגיעה, ממידתה וממיהותו של הנפגע כאשר חוק איסור לשון הרע משקף את האיזון שאותו קבע המחוקק בין זכות היסוד לחופש הביטוי לבין זכות היסוד לשם טוב. ההגנה על שמו הטוב של הנפגע מעוגנת באיסור על פרסום לשון הרע ובקביעה כי במקרים מסוימים יהיה בלשון הרע משום עבירה פלילית או עוולה אזרחית. בה בעת נדרש החוק שבא להגן מפני לשון הרע גם לצורך להבטיח את חופש הביטוי, והדבר בא לכלל ביטוי ברשימת ההגנות וברשימת הפרסומים המותרים המנויים בפרק ג' לחוק (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (2012).

בכל הנוגע לפרסום של לשון הרע, קובע סעיף 1 לחוק כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו...".

סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום מהו וקובע, כי:

(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004) ( להלן: "הלכת שוקן") התווה ביהמ"ש העליון את שלבי הבדיקה והניתוח בתביעות לשון הרע: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ... בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים.

השאלה האם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע נבחנת במבחן אובייקטיבי, ולא סובייקטיבי של תחושות התובע. בבחינת השאלה האם מדובר בפרסום לשון הרע, על בית המשפט לבחון איזו משמעות היה האדם הסביר מייחס לפרסום תוך בחינת הפרסום בכללותו ומשמעות הפרסום ולא רק בהסתמך על המילים המדויקות בהן נעשה שימוש, אלא גם על האמור "בין שורותיו" של הפרסום והנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום וכן תוך עריכת איזון בהתאם לתכלית החוק (ראו;  ע"א 751/10  פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012); -רע"א 10520/03  בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) (להלן: "עניין בן גביר"); ע"א 28/95 פדרמן נ' טרנר, פ"ד נו(1) 441, 420 (1995)).

על רקע האמור לעיל אבחן פרסומים נטענים ואולם בטרם בחינה זו אתייחס למחלוקת בין הצדדים שנוגעת ביחס של קללות ולשון הרע.

האם קללות וגידופים מהווים לשון הרע?

כפי שיפורט להלן, בין היתר התובעים כתבו על התובע כי הוא מנוול, שוטר פח אשפה, רפש שלא ראוי להיות שוטר, אשפה, "חלאה בן חלאה", להמשיך לשתף ולהפיץ שוטרים מפגינים אלימות כלפי אזרחים" ,"בן זונה". לפיכך, בפרק זה נתייחס לשאלה מעמדם של קללות וגידופים ובעיקר בהקשר של אימרות הנאמרות ברשת.

בעניין "בן גביר" שצוין לעיל קבע בית המשפט העליון כי סינון קללה כלפי אדם, עלול לבזותו ועל כן יכול להוות משום "לשון הרע". ואולם נקבע כי לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. עוד נקבע כי ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.

בספרו, "דיני לשון הרע" כותב המלומד אורי שנהר כי לצורך הכרעה בשאלה, אם גידוף ייחשב ללשון הרע יינתן משקל רב לנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, את הלשון המקובלת של המעורבים, את מספר הפעמים שהדברים נאמרו, את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, כן ציין כי ייטה פחות לסווג כלשון הרע דברים שנאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות. "היותו של ביטוי דבר גידוף אינה מכרעת כשלעצמה לצורך הכרעה בשאלה אם הביטוי הוא בבחינת לשון הרע וההכרעה בענין תיעשה בהתאם למבחנים הרגילים הנוגעים לסיווג פרסום כלשון הרע כשאופי הביטוי הוא מרכיב במכלול הנסיבות שישקלו" (אורי שנהר דיני לשון הרע (2024) |. כן ראו דברי המלומד עו"ד שלומי וינברג בספרו מורה דרך לתביעת לשון הרע  (2015) "כאשר הקללה מייחסת לתובע תכונה שלילית, וכאשר משתמע ממנה שאין מדובר ב"קללת רחוב רגילה" אלא בקללה אשר פוגעת בערכו של התובע בעיני הבריות, וכאשר היא עוסקת דווקא בתכונות הנפגע, תוכר קללה זו כ"לשון הרע"(שם, עמ' 22).

ניתן למצוא הכרעות בגדרן הכירו בתי המשפט בנסיבות בהן דברי גנאי הוכרו כלשון הרע. בת"א (ב"ש) 45/87 קליין נ' רונן פ"מ תשנ"ב (ב) 515 נקבע כי המילה "מרושע" מהווה בנסיבות העניין לשון הרע; בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ(2) 269, 271 נקבע כי כינוי אדם "כלב בן כלב, נביא שקר שתום עין" מהווה לשון הרע. בת"א (ב"ש) 2594/89 פרץ נ' פוטולצקי (3.6.1991), מצא בית המשפט בנסיבות העניין דברי לשון הרע באמירה "טיפש".

עיון בפסיקה מעלה כי כאשר הקללות נאמרות בעידנא דריתחא בשיח בין שני אנשים מתוך להט הכעס ותסכול ייטה בית המשפט לסבור כי מדובר בקללה שאינה עולה לכדי לשון הרע כמו למשל בסכסוכי שכנים או אסיפות דיירים ((ת"א (ראשון לציון) 28665-02-22 אלימלך נ' אלבז (7.4.24) ; ת"א (ת"א) 29474-12-21‏  טל נ' ברמנור (25.7.24) ; ע"א (מחוזי-ת"א) 56413-03-14 שבה נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ (24.3.2015)) זאת בניגוד לקללה הנכתבת בתפוצה רחבה לאחר שיקול דעת.

כמו כן כאשר הקללות כוללות אלמנט של גזענות או ייחוס תכונות בעל אלמנט פלילי כמו שחיתות ועבריינות באופן שאינו מוצדק ייטה בית המשפט לסבור כי מדובר בלשון הרע (ע"א (מחוזי נצרת) 146-05-19 קרישיאן נ' פריד (24.11.2019); ת"א (שלום הרצליה) 9567-05-18 גדעון נ' וקנין (30.7.2020) ת"א (שלום רמ') 57008-08-19 אבבה נ' בן חיים (3.5.2023)).

בנוסף, במקרים הדומים לענייננו, כאשר הגידופים מופנים כלפי שוטר המבצע את תפקידו, בתי המשפט נוקטים גישה מחמירה יותר ואינם פוטרים את הדברים כ"קללות גרידא". שוטר הוא איש ציבור האמון על אכיפת החוק והסדר הציבורי, והוא נזקק לאמון הציבור לצורך מילוי תפקידו. הטחת גידופים המציגים את השוטר כמי שאינו פועל באופן חוקי פוגעים פגיעה קשה ומכוונת בשמו הטוב במקום הרגיש ביותר למעמדו ולפרנסתו, ולכן ייחשבו באופן מובהק כלשון הרע המקימה עילת תביעה (תא"מ (שלום רמ') 34661-11-19 שמע נ' קרמר (07.12.2021) תאד"מ (שלום חד') 47001-08-23 עוזרי נ' יסלוביץ (3.12.25). ת"א (שלום ב"ש) 60798-11-20 שוחט נ' בן יוסף (29.6.2023).

כך, בעוד שקללות וגידופים כלליים בין אזרחים נאמרים לעיתים קרובות בלהט הרגע ואינם מקימים עילת תביעה בשל הרצון למנוע הצפת בתי משפט, הרי שהטחת גידופים והאשמות בשוטר בעת מילוי תפקידו זוכה ליחס מחמיר ביותר. מאחר ששמו הטוב ויושרתו של השוטר חיוניים לשמירה על אמון הציבור ועל יכולתו לאכוף את החוק. ביטויים פוגעניים שמכוונים כלפי שוטר איש ציבור שאמון על אכיפת החוק והסדר הציבורי, שנזקק לאמון ציבורי לצורך מילוי תפקידו – וכאשר הפרסומים מתייחסים להתנהלותו בעת ביצוע תפקידו. כאשר הפרסום מייחס לשוטר התנהלות מושחתת, כוזבת או פלילית במסגרת תפקידו, חזקה שהדברים חורגים מגדר "קללה סתם" אשר נאמרת במסגרת עידנא דריתחא במסגרת ריב בין אנשים, ונועדו לבזותו ולהשפילו בעיני הציבור, ולכן הם יסווגו כלשון הרע (ע"א 17683-01-16 חליוה נ' שטריט (25.4.16).  ת.א (שלום עכו) 16187-04-20  רווה נ' מאיר בן סימון (9.6.21)).

בסופו של יום, ההקשר ונסיבות העניין הם שיכריעו אם יש לראות בביטוי כזה או אחר לשון הרע. המבחן הוא כאמור מבחן אובייקטיבי אגב בחינת הקשר הדברים. כפי שיפורט להלן, היות האימרות בגדר קללות וגידופים שבמקרה הזה יש לראותם כפרסום אסור על פי חוק איסור לשון הרע, יבוא לידי ביטוי בסכום הפיצוי שייפסק לטובת התובע בסופו של יום.

כך נקבע כי הטחת כינויי גנאי וקללות כגון "מנוול" , "קוקסינל", "בן זונה", "זבל" כלפי שוטר ברשת הפייסבוק ללא הצדקה חורגת מגדר ביקורת לגיטימית, ועל פי המבחן האובייקטיבי היא מהווה פרסום לשון הרע הפוגע בליבת תפקידו ובשמו הטוב, ואינה חוסה תחת הגנת "זוטי דברים" או הגנת הבעת דעה בתום לב (ראו ת"א (תל אביב-יפו) 55142-07-20  נערני נ'  גבריאלוב (7.6.26) וכן תאד"מ (שלום חד') 47001-08-23 עוזרי נ' ילסוביץ (3.12.25) שאושר בערעור ע"א (חי') 5954-02-26 יסלוביץ נ' עוזרי.

בתי המשפט מבחינים בין זכות הציבור לבקר את פעילות המשטרה ולתעד אותה (זכות בעלת חשיבות ציבורית רבה במשטר דמוקרטי), לבין פרסום סרטונים או פוסטים המלווים ב"קריינות" או תגובות משפילות התוקפות באופן אישי את השוטר. ת"א (שלום טב') 9743-05-22 מנדל נ' נקש (06.07.2023). עוד נקבע כי אמנם מצופה משוטר, כעובד ציבור המתמודד עם סיטואציות מורכבות, לגלות חוסן ורמת סיבולת גבוהה ("עור עבה") ולא להגיש תביעה על כל הערה פוגענית שנאמרת בעידנא דריתחא בשטח. עם זאת, קו הגבול נחצה בבירור כאשר האמירות המשפילות מועלות לרשת האינטרנט ולפייסבוק, שם הן זוכות לתפוצה רחבה ויוצרות פגיעה מתמשכת בשמו הטוב של השוטר, פגיעה שגם שוטר חסין אינו נדרש להבליג עליה (תא"מ (שלום הרצ') 4374-11-19 ניצן נ' גואטה (14.05.2022))

אציין כי לאחרונה, ניתן פסק הדין בענין רע"א 65005-03-26 ואטורי נ' הררי (12.8.26) (להלן: "עניין ואטורי"). באותו ענין בית המשפט השיב על כנו את פסיקת בית המשפט השלום אשר פסק פיצוי בסך של 10,000 כנגד המשיב, כאשר באותו המקרה האימרה המיוחסת למשיב היא "ניסים ואטורי המושחת באדם, ניסים ואטורי חסר השכלה המתגאה באפסותו, ניסים ואטורי עוכר ישראל ויהודי מתועב, ניסים ואטורי איש זדוני דוחה ובושה גדולה למדינת ישראל". בית המשפט העליון דן בשאלת מעמדים של מילים כמו ״מושחת״, ״שקרן״, ״עבריין״, ובשאלה האם עולות כדי התבטאויות שיש בהן משום לשון הרע . באותו ענין בית המשפט השלום קבע כי בציינו את המילה מושחת במסגרת הפרסום המשיב בקש לייחס למבקש תכונה עבריינית ואין המדובר בגידוף או הבעת דעה בלבד.

בית המשפט קבע כי: "המילה ״מושחת״ יכולה להיתפש אצל הבריות כגידוף חסר משמעות ספציפית, שאינו אלא הבעת דעה ותו לא, ואילו בנסיבות אחרות, אותה מילה ממש יכולה להיתפש כמפנה לעובדות שמשמען עשיית מעשים מושחתים על ידי האדם עליו מדובר... הערכאה הדיונית היא זאת שצריכה לקבוע אם עסקינן בלשון הרע בהתחשב במכלול הנסיבות, אשר כוללות גם את הלך רוחו של המפרסם וכוונותיו."

מסקנתו של בית המשפט העליון בענין ואטורי אשר בהתאם לה אף נידרש לניתוח האימרות בעייננו היא כי:

"פסק דין זה קבע – בצדק – כי גבולותיו של חופש הביטוי אינם פרוצים, וכי לגידופים ולהכפשות חסרות בסיס, אשר מעבירים מסר עובדתי שקרי על אודותיו של אדם ומעשיו, אין מקום במרחב הציבורי..

בענייננו, המדובר בקללות וגידופים למעט אמירה אחת (לענין ייחוס אלימות) שביחס אליה עולה שאלה בדבר הבעת דעה. לאור כל האמור לעיל, לרבות הפסיקה האחרונה בענין ואתורי, נבחן, האם המדובר בקללות וגידופים בלבד , או שיש בהם משום פרסום העולה כדי לשון הרע, וזאת בשים לב למכלול הנסיבות.

פרשנות הביטוי שעל הפרק והאם מדובר ב'פרסום' העולה כדי 'לשון הרע'?

הפרסומים הנטענים

ראשית יאמר כי הפרסומים שפרסמו הנתבעים עולים לכדי פרסום. המדובר בביטויים שכולם פורסמו ברשת הפייסבוק בפני אנשים שקראו את הפרסומים ואף הגיבו עליה. הפסיקה הכירה בפרסום באתר האינטרנט ככזה העולה לכדי פרסום (רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו (15.4.2018); ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב (1.7.2010)).

ניתוח אמירות הפרסום- לשון הרע ?

נתבע 1

הנתבע 1 נויפלד נווה שיתף את הסרטון וכתב: "שתפו בכל הכוח למנוול קוראים איגור גולדין". הפרסום קיבל 25 לייקים, 4 תגובות ו10- שיתופים נוספים. בפרסום זה הנתבע 1 חושף את שמו של התובע ושם משפחתו ומכנה אותו בכינוי "מנוול". המדובר בכינוי מכפיש ופוגעני בעיני אנשים אחרים, ונראה כי ביטוי זה נועד להשפיל את התובע ולעשותו מטרה לפגיעה. התובע טוען כי מדובר בייחוס אישי וחד משמעי המכון כלפי התובע איש משטרה מוערך ללא כל תשתית עובדתית הכינוי מנוול בשיתוף שמו ופרטיו האישים מהווה יחוס משפיל מהרף החמור ביותר.

הנתבע טוען מנגד כי המילה מנוול מהווה גידוף ספונטאני בפרץ של כעס אותו ניתן להבין נוכח הנחזה בסרטון והדיווח על תוצאות התקיפה. כן נטען כי מדובר בביטוי של הרגשתו האישית של הנתבע ולכל היותר ביקורת על התנהגות התובע.

על רקע האמור לעיל בדבר הפסיקה איני מקבלת את טענות הנתבע. המדובר באמירה שנועדה לפגוע בתובע כשוטר תוך חשיפת שמו באמצעות מילה פוגענית. הנתבע פרסם את שמו של התובע ואת שם משפחתו ונראה במטרה להשמיצו ברבים. אין מדובר בנסיבות של שעת כעס אלא כתיבה ממוקדת של פוסט ושיתוף פוסט אחר. הנתבע כינה את התובע "מנוול" מילה שמטרתה להשפיל את התובע. איני סבורה כי יש בביטוי זה משום ביטוי של הרגשתו האישית של התובע. מדובר בייחוס ישיר אישי וחד משמעי כנגד התובע ולא ניתן לטעון כי המדובר בביקורת שאין בה משום לשון הרע. כפי שאציג בהמשך אך לא עומדות ההגנות לנתבע. על כן המדובר בלשון הרע.

הנתבעת 3

הנתבעת 3, פנינה גליק, ביצעה שיתוף לפוסט והוסיפה את הכיתוב "שוטר פח אשפה". בנוסף היא בחרה להוסיף תגובה נוספת וכתבה "הרפש הזה לא ראוי להיות שוטר". התובע טוען כי המדובר בפגיעה בוטה בשמו וביזויו ברשת, מילים אלו נועדו להשפיל לבזות ולפגוע במעמדו המקצועי. ב"כ הנתבעת טוען מנגד כי מדובר בביקורת על התנהלותו של התובע והבעת רגשות סלידה מהתנהגות התובע. ב"כ הנתבעת אכן מודה כי מדובר בתגובה בוטה שכולל 2 גידופים והבעת דעה ואולם כנגד אנשי ציבור רף הביקורת גבוה יותר מזו המופנית לאדם פרטי ובכל מקרה לא עולים לכדי לשון הרע.

המדובר באמירה פוגענית כלפי השוטר בתפקידו, המדובר בכינויי גנאי מכפיש (שכפי שאציג בהמשך לא מצאתי כי פעל בצורה או בצורה שאינה ראויה). כאשר ביטויים פוגעניים מופנים כלפי שוטר או איש ציבור האמון על אכיפת החוק, אין דרכה של ביקורת להאמר באמצעות הכפשה של מילים בוטות ועל כן מצאתי כי מדובר בלשון הרע.

הנתבע 4

הנתבע 4 רונן גלברט שיתף אף הוא את הסרטון בצירוף פרטיו המזהים של התובע וכתב "חלאה בן חלאה".

התובע טוען כי הנתבע ביצע שיתוף אקטיבי של הסרטון כשלצידו נמצאים הפרטים המלאים שלו כאשר הנתבע לא הסתפק בביקורת על תפקודו של התובע, ביקורת שיכולה להיות לגיטימית, אלא ייחס את התואר חלאה לאיש חוק וכי מדובר בלשון הרע מובהק שאינו חוסה תחת הגנות של אמת דברתי והגנת תום הלב וכי מדובר בביטוי פוגעני מהרף הנמוך של השיח הציבורי שנועד להשפיל ולבזות.

ב"כ הנתבע טוען כי לא ברור למי ייחס הנתבע את אמירה זו. וכי מהסרטון עצמו לא ניתן לזהות את התובע וכי המדובר בגידוף שאינו עולה לכדי לשון הרע וכי גידוף זה מוגן בהגנת הגנת תום הלב כנגד איש ציבור בנוסף להגנת אמת בפרסום.

בחנתי טענות אלה ואני סבורה כי אמירות אלה עולות לכדי לשון הרע. נראה ברור כי האמירה הפוגענית כנגד התובע בשים לב להקשר שבו נאמרה וכתגובה לסרטון. השימוש במילים "חלאה" מהווה גידוף וקללה עם זאת, בחינתם כ"לשון הרע" נעשית לפי נסיבות העניין. כך בהקשר זה שיתוף סרטון של התובע בעת מילוי תפקידו והטחת מילים פוגעניות אלה יש בהם משום כוונה לבזות את התובע ברבים במשלח ידו ולבזותו בפומבי, ועל כן המדובר בלשון הרע.

נתבע 5

הנתבע 5 אילן צינמן בחר להפיץ את הסרטון בצירוף פרטיו המזהים של התובע תוך הוספת הכיתוב "עוד חלאה... ".

לטענת התובע הביטוי חלאה נועד לשלול מהתובע את כבודו כאדם ובעל מקצוע נטען כי לא מדובר במחלוקת אידיאלוגית או הבעת דעה שניתן לחסותה תחת הגנת אמת דברתי או תום הלב אלא דברי בלע ממש המהווים לשון הרע. בהתאם לאמור ביחס לנתבע 4 אני סבורה כי המדובר בתוכן פוגעני שנכתב בתפוצה רחבה ביחס לשוטר שביצע תפקידו באופן שאינו מנוסח בתום לב כדעה או ביקורת לגיטימית ועל כן עולה לכדי לשון הרע.

נתבע 8

הנתבע 8 יונתן גולדשטיין שיתף את הסרטון וכתב "להמשיך לשתף ולהפיץ שוטרים מפגינים אלימות כלפי אזרחים.. הם צריכים להסתכל באמהות שלהם בעיניים ולילדים שלהם בעיניים... לכל אחד מהם יש כתובת ... וכל מי שחסר בושה- אותו נבייש". התובע טוען כי הנתבע פרסם קריאה לעשות שיימניג לתובע בקריאה אקטיבית לפעולה להפצה נטען כי מדובר בפגיעה במעגלים אישיים כאשר הכוונה להשפיל את בני משפחתו ורצון לביישו ברבים וכי מדובר בלשון הרע מהרף החמור אשר עובר את גבול הביקורת הלגיטימית. מדובר למעשה בייחוס אירוע אלימות לתובע. השאלה האם ניתן לייחס לתובע אמירות אלה.

הנתבע טוען כי מדובר בפרסום בלתי מסויים לא כנגד התובע באופן אישי וכי הפוסט נוסח בצורה מרוסנת ולא מעליבה.

מקריאת אובייקטיבית של הפוסט שכתב הנתבע 8 עולה כי הנתבע מייחס לתובע מעשה אלימות. ייחוס של מעשי אלימות לתובע מהווה לשון הרע. טענת אמת דברתי לפיה התובע פועל באלימות יש בה משום הגנה. ואולם כפי שאפרט להלן , לא מצאתי כי הייתה בהתנהגות התובע משום הצדקה והוכחה לטענת הנתבע בפרסום כפי שאראה בהמשך. כמו כן ובהמשך לפסיקה בענין ואטורי, איני סבורה כי במקרה זה המדובר בהבעת דעה אלא בתיאור עובדתי ביחס להתנהלות התובע. וכך העיד בהקשר זה :

העד, מר גולדשטיין: ונחשפתי לאלימות הזאת וגם חטפתי מהאלימות הזאת בעצמי.

עו"ד ג'ורנו: בסדר, כולכם באורח פלא חטפתם, בסדר, ופנית לשוטר לפני שפרסמת את זה?

העד, מר גולדשטיין: לא, אין לי שום עניין מול השוטר עצמו, אני גם לא מתייחס באופן ספציפי לשוטר בתגובתי.

עו"ד ג'ורנו: וציינת גם שזה גם מלבד זה שרתחת - שהפרסום נעשה בסערת רגשות.

העד, מר גולדשטיין: כן, היה מאוד מכעיס לראות את זה.

....

העד, מר גולדשטיין: לא קיללתי אותו.

עו"ד ג'ורנו: להביש אותו להביש אותו ברשת, לא צריך לקלל, הרי לשון הרע - לא צריך לקלל, עלול להשפיל, עלול לפגוע, עלול לבזות, עלול, עלול, עלול, אז בוא נניח שמה״עלול״ הזה הוא נפגע, האם זו הייתה המטרה?

העד, מר גולדשטיין: מה״עלול״ הוא נפגע? או מהאלימות שלו?

עו"ד ג'ורנו: כן, עלול, לא, לא מהאלימות שלו,

העד, מר גולדשטיין: אה, אוקיי.

עו"ד ג'ורנו: אה, אוקיי, הבנתי, ולמה לא הסרת את הפרסום מיד כשקיבלת את מכתב ההתראה? אתה למשל ספציפית.

העד, מר גולדשטיין: למה עליי להוריד?

(עמ' 64 שורות לפרוטוקול מיום 11.1.26) .

מכאן , העד מתייחס לאלימות שחווה בעצמו מצד שוטרים. לענין התובע, אמנם טוען כי לא ייחס את האימרה אליו, אולם איני מקבלת את הטענה. מנוסח הפוסט עולה כי הדברים נאמרים על רקע הסרטון שבו נצפה התובע. הפוסט גם לא הוסר לאחר הגשת התביעה (העיד כי הסיר את הפוסט במהלך עדות התובע).

נתבע 9

הנתבע 9 אבישי שרמן שיתף את הסרטון עם פרטיו המלאים של התובע וכתב "בן זונה". התובע טוען כי מדובר בגידוף שמהווה לשון הרע . מאידך הנתבע טוען כי מדובר בגידוף שנאמר בעידנא דריתחא וכי אין מדובר בגידוף שמהווה לשון הרע. איני מקבלת טענת הנתבע. המדובר בביטוי פוגעני שנאמר כנגד שוטר במילוי תפקידו שנועד להשפיל ולבזות את התובע על עבודתו , כאשר ביטוי זה לא נאמר בשיח אופייני לעידנא דריתחא, ונאמר ללא כל הצדקה.

לאור האמור לעיל מצאתי כי הפרסומים של הנתבעים כאמור עולים לכדי לשון הרע. אבחן להלן האם עומדות להם ההגנות כפי שנטען על ידם.

הנתבעים לא הוכיחו שעומדות להם ההגנות בחוק

נטל השכנוע להוכחת טענות הגנה הקבועות בחוק רובצות על כתפי הנתבעים (רע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (2014) הנתבעים טוענים להגנות הבאות בחוק ; 1. הגנת אמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק; 2. הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. אבחן להלן הגנות אלה.

הגנת אמת בפרסום

סעיף 14 לחוק קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנת "אמת הפרסום" דורשת הוכחה מצטברת של שני תנאים: שהדבר שפורסם היה אמת ושהיה בפרסום עניין ציבורי. "אמת" זו היא אמת משפטית אובייקטיבית, ולא "אמת לשעתה" או פרשנות סובייקטיבית, ונטל הוכחתה מוטל על המפרסם. הגנת "אמת הפרסום" לא תישלל רק בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. ה"אמת" הנדרשת לצורך הגנה זו היא "אמת משפטית" או "אמת שיפוטית", שהיא פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו. בית המשפט העליון שלל את הגישה לפיה האמת לעניין סעיף 14 היא "אמת לשעתה", וקבע כי האמת היא אחת ויחידה, ונקבעת על בסיס מכלול הראיות העומדות בפני בית המשפט, וזאת אף אם נתגלו לאחר הפרסום (דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז‏(‏1‏)‏ 667 ‏(‏2014)).

להבדיל מפרסום של דעה, ההגנה חלה על פרסומים עובדתיים באופיים. פרסום ייחשב כהבעת דעה אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם, ועל הטוען להבעת דעה להראות הבחנה ברורה בין היסוד העובדתי ליסוד של הבעת דעה. לכן, הצגת פרשנות מסוימת לאירועים לא תספיק לבסס את הגנת אמת הפרסום אם היא אינה עולה כדי אמת עובדתית אובייקטיבית, אלא אם כן היא מוצגת באופן מובהק כהבעת דעה.

תנאי נוסף הוא "העניין הציבורי" משמעו שידיעת הדבר ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, בין אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ובין אם לשם שיפור אורחות חייו. ת"א ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 40124-02-14 אופק נ' ערוץ ישראל 10 שידורי הערוץ החדש בע"מ ‏(‏ 30.5.2022‏)‏‏).

בענייננו, הנתבעים טוענים כי האמינו באמונה מלאה באמיתות דיווחו של מר זאב וכי הפוסטים שפרסמו נעשו בתום לב. נטען כי הן הצילום והן הכיתוב שיקפו את האמת, וכי היה בפרסום עניין ציבורי ולפיכך הפרסום והתגובות חוסים תחת הגנה זו. הנתבעים טוענים כי הגנת "אמת הפרסום" עומדת להם, וכי הדברים שפורסמו היו אמת וכללו עניין ציבורי, כקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הם הסתמכו על דיווחו המקורי של זאב ינאי, שכלל סרטון וידאו, שתיעד את אירוע המחאה ואת תקיפתה של גב' דנה אורן.

לטענתם, אמונתם באמיתות הדיווח נגזרה מהסרטון שתיעד את האירוע בזמן אמת, מתוכן הדיווח לגבי אשפוזה של דנה בבית החולים, ומרקעו האישי האמין של זאב ינאי. הם מדגישים כי העובדה שנפגעה קשה אחת המוחות מידי שוטר היא העיקר, וכל יתר הפרטים הם פרטי לוואי. הם מציינים כי הגנת "אמת הפרסום" עומדת להם גם אם לא נכחו אישית באירוע, ובלבד שיוכיחו את אמיתות האירוע כגרסתם.

התובע טוען מנגד ביחס לטענה זו כי הנתבעים לא הוכיחו את הגנת "אמת הפרסום" לגבי הפרסומים שייחסו לו אמירות. התובע מדגיש כי נטל השכנוע להוכחת הגנת "אמת בפרסום" מוטל על הנתבעים, וכי עליהם להרימו באמצעות ראיות שתצלחנה את רף מאזן ההסתברויות.

יש לדחות טענת הנתבעים. המילים שנאמרו ע"י הנתבעים: מנוול, פח אשפה , רפש , בן זונה, חלאה, חלאה בן חלאה, יש בהם משום ביטוי פוגעני מובהק ולא ביטוי עובדתי ולכן לא ניתן לקבוע כי הגנת אמת דברתי עולה ביחס אליהם. כמו כן אין המדובר בעניין ציבורי ביחס לאמירות פוגעניות אלה. עסקינן באוסף קללות וגידופים שקבעתי שמהווים לשון הרע שיש בהם משום תוכן פוגעני ומשפיל כך שהגנת אמת בפרסום אינה יכולה לעמוד לנתבע למען לענין פרסום של נתבע 8.

ביחס לנתבע 8 אשר ייחס לתובע מעשה אלימות, אבחן להלן את הטענה שעלתה ע"י ב"כ הנתבעים לפיה התובע פעל באלימות כלפי גב' דנה ועל כן הפוסטים שפורסמו מהווים למעשה פרסום עובדתי לגבי מעשיו וחוסים תחת הגנה זו.

התנהגות התובע באירוע נשוא הפרסום

בין הצדדים עולה מחלוקת עובדתית ביחס לשאלה האם התנהגותו של התובע עולה לכדי אלימות שאז לכאורה הפרסומים שבאו לאחר מכן מצד הנתבעים משקפים לטענתם ביקורת לגיטימית כנגד התובע או שמה התנהגותו של התובע בסרטון הינה התנהגות המשקפת התנהגות מוצדקת המשלבת הגנה עצמית שאינה מצדיקה ייחוס אלימות.

כאמור, מכלול האמירות שפרסמו הנתבעים שמנוסחים באופן בוטה ולא עיניני לא עומדים בהגנה כשלהי. תהא התנהגות של התובע אשר תהא. אין בהם הגנה של אמת דברתי בהיותם מנוסחים באופן משפיל שאינו יכול להיות כזה. ואין בהם הגנת תום הלב מעצם ניסוחם המשפיל וחסר תום הלב.

בכל מקרה, בבחינת התנהגות התובע באירוע המדובר, לא מצאתי שהיתה משום אלימות.

התובע טוען כי באירוע הוא פעל מתוך הגנה עצמית, כאשר אדם ניסה לתלוש את מסכתו, והוא הניף את ידו בתנועת מניפה כדי להגן על פניו. הוא מציין כי מרפקו פגע בגברת ינאי שעמדה מאחוריו, ב"שטח מת", מבלי שהייתה לו כל אפשרות להבחין בה או כוונה לפגוע בה. התובע מתאר את הסיטואציה כ"קשה ומלחיצה, המון זועם צורח, מרעיש בזמבורות, מנסים לתקוף פיזית את התובע, להסיר ממנו את מסיכת הפנים".

מאידך הנתבעים טוענים כי התובע נכנס באגרסיביות למשמרת מחאה רגועה שכללה "כמה עשרות אנשים, נשים וילדים", וחבט בעוצמה בפרצופה של דנה אורן ינאי, שנזקקה לאשפוז בבית חולים. הם גורסים כי התובע לא ענד תג זיהוי ולא הכריז על אי-חוקיות ההתקהלות, והסרטונים מאמתים כי פעל באלימות.

לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, נחה דעתי כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענת ההגנה שלהם לפיה התובע פעל בכוונה לאלימות כלפי מפגינים אלא פעל מתוך הגנה עצמית והפגיעה נעשתה בטעות.

מצפייה בסרטון מיום 19.2.26 שצירף התובע, נראית מחאה של מספר רב של אנשים כאשר התובע כאיש משטרה נמצא באירוע לבדו, נראה כי האנשים מנסים להתקרב לרכבו של השר קרעי והתובע לבדו מנסה לסייע בחילוצו של השר, המפגינים חסמו בגופם את התובע. תוך נסיון לחלץ את השר, נראה כי הגב' ינאי מתקרבת ונצמדת עם כרוז לתובע, וזה מבקש ממנה מספר פעמים לשמור מרחק, על אף זאת, גב' ינאי ממשיכה להצמד לתובע המנסה לעשות סדר בין המפגינים כאשר בשלב מסוים אחד המפגינים מנסה להוריד לתובע את המסכה מהפנים, וכאשר נראה כי ידו של אותו אדם מתקרבת לפניו, התובע הרים את ידו כדי למנוע זאת, וכתוצאה מההדיפה, ידו של התובע פגעה בפניה של המפגינה דנה ינאי. ניכר כי בעת הפגיעה התובע לא עמד מול גב' ינאי ולא היה קשר עין ביניהם תוך שהדבר נעשה כשהוא מפנה גבו אליה.

עולה מהסרטון כי בעת הפגיעה התובע לא עמד מול גב' ינאי ולא היה קשר עין ביניהם תוך שהדבר נעשה כשהוא מפנה גבו אליה. מרפקו של התובע פגעה בפניה של גב' ינאי אשר נצמדה לתובע שוב ושוב למרות שביקש ממנה מספר פעמים לשמור מרחק. נראה שהפגיעה נעשתה בשוגג מבלי שהייתה לתובע אפשרת להבחין בגב' ינאי או בכוונה לפגוע בה.

העולה מהסרטון מתיישב עם הנאמר בתצהירו של התובע שהצהיר כך ולא נסתר. התובע בתצהירו תיאר "המפגינים חסמו אותי ממש בגופם, מנעו ממני לחלץ את רכבו של השר .. הייתי לבדי באירוע מול עשרות אנשים זועמים... אחד המפגינים ניסה להוריד לי את המסכה מהפנים, כשקלטתי כי ידו של אותו אדם מתקרבת לפנים שלי הרמתי את היד בצורת מניפה בכדי למנוע מאותו מפגין להגיע לפנים שלי. כתוצאה מאותו נסיון הדיפת המפגין, מסתבר בדיעבד כי מאחורי (בגב שלי) עמדה מפגינה בשם דנה ינאי שעמדה כאמור מאחורי הגב שלי. היא קיבלה סוג של מכה לאזור הפנים, יודגש כי בשום שלב ורואים זאת היטב בכל הסרטונים, אין קשר עין ישיר ביני לבין אותה גב' ינאי, לא ראיתי אותה מאחורי והיא לא הייתה בזווית הראייה שלי ונזכיר אני בתוך המון משולהב באירוע של עשרות או אולי מאות אנשים אשר מנסים לפגוע בשר בממשלת ישראל ולא מדובר באירוע סטרילי או נקי, אין לציד כוח שוטרים, אני שם לבדי".

בחקירתו הנגדית, התובע טען כי לא היה קשר עין עם דנה אורן ינאי וכי לא ראה אותה, "לא היה קשר עין עם האישה אני לא ראיתי אותה .. לא היה קשר עין ואת זה רואים בסרטון" .. לא עין קשר עין לא ראיתי אותה".. (עמ' 5-6 לפרו'). לא עלה בידי ב"כ הנתבעים לסתור גרסת התובע בחקירתו.

גב' ינאי צירפה מטעם הנתבעים תצהיר והעידה אף היא מטעם הנתבעים בפני בית המשפט. במסגרת תצהירה העידה כי הסרטונים משקפים את שאירע במהימנות מלאה ואולם לטענתה, התובע "הניף כלפיי בתאומיות את זרועו הימנית בעוצמה ומהירות וחבט בפרצופי חבטה אדירה.. אני זוכרת בבירור כי קודם לתקיפתי שוטר הסתכל עלי וזיהה אותי.. והחבטה היתה בהחלט מכוונת וביודעין" (ס' 4 לתצהירה). גרסתה זו לא עולה בקנה אחד עם העולה מהסרטון.

בתצהירה של גב' דנה ינאי נכתב כי השוטר "הסתכל עלי, זיהה אותי (...) והחבטה הייתה בהחלט מכוונת וביודעין.

עם זאת, בחקירתה הנגדית, כשנשאלה כיצד יכלה לראות את עיניו של השוטר כשהוא חבש קסדה עם משקף כהה, השיבה גב' ינאי כי "אי אפשר לראות את העיניים שלו בכלל" ו"אי אפשר לראות במגע הראשון".

הודאה זו סותרת את טענתה הוודאית בתצהיר לגבי קשר עין וזיהוי מכוון של השוטר, אשר שימש בסיס לטענתה כי התקיפה הייתה "מכוונת וביודעין", והיא עברה מטענה עובדתית לתחושה או פרשנות.

כמו כן , בחקירה נשאלה גב' ינאי: (עמ' 12 לפרו').

עו"ד ג'ורנו: אני מאמין שמה שאת אומרת זה נכון. תגידי אמרת בתצהיר שהשוטר תקף אותך במזיד איך אמרת בכוונת מכוון אבל תסכימי איתי שלשוטר איגור גולדין אין אין לו עיניים בגב נכון נתחיל מזה הוא לא יכול לראות מאחורה אז היה שוטר שנמצא בתוך המון מנסה לפלס דרך שאפשר לצאת החוצה ורואים שיש שם כן מהומה בנקודה הספציפית הזו למה בכוונת מכוון?

העדה, גב' אורן ינאי: התחושה הייתה ששוטר נכנס.

עו"ד ג'ורנו: תחושה.

העדה, גב' אורן ינאי: אחד מה זה.

עו"ד ג'ורנו: אני לא שואל אותך אני שואל אותה.

עו"ד גל: כן אתה מניח הנחה.

עו"ד ג'ורנו: אתה יכול להגיד שאתה מתנגד.

כב' הש' הר ציון: אבל היא הייתה שם.

עו"ד ג'ורנו: אני לא שואל אותך זה מה שהיא כותבת אני רוצה להבין באיזה שלב את יכולה להראות לי שהעיניים שלך מצטלבות אחד עם השני.

העדה, גב' אורן ינאי: אי אפשר לראות במגע הראשון לחזור שוב לסרטון אולי לבקש גם שיעשו אותו בהילוך איטי שבמגע הראשון אנחנו.

כב' הש' הר ציון: מה זה המגע השני?

העדה, גב' אורן ינאי: וגם בשני.

עו"ד ג'ורנו: אני מדבר על המכה עצמה שחטפת במרפק שזו מכה משמעותית.

העדה, גב' אורן ינאי: גם במגע השני ראיתי אותו מסתובב אלי מסתובב אלי ראיתי אותו ואם עם המשקף הזה הוא לא רואה כלום איך הוא רוכב איתו?

אציין כי גב' ינאי העידה כי הגישה תלונה כנגד התובע למח"ש, תלונה שנסגרה (עמ' 12 לפרו').

דנה אורן ינאי, העידה עוד: "היו שני מקטעים היה מקטע אחד שהייתי עם הגב אליו ואז הוא דחף אותי ואז דברנו ואמרתי לו אני למה את דוחף אותי כי הייתי בגב לאירוע ולא זזתי.. הייתי בב אליו הוא דחף אותי הסתובבתי אליו ואמרתי לו למה את דוחף אותי.. ואז המקטע השני עוד פעם באתי לדבר איתו ולהגיד לו בוא נעצור כאילו לדחוף ואז חטפתי את המכה" (עמ' 6 לפרו')

כאמור, מצפייה בסרטון עולה כי התובע פעל מתוך הגנה עצמית סבירה ולא מצאתי כי מדובר באגרסיביות בלתי מוצדקת. עולה כי דנה אורן ינאי עמדה מאחורי התובע ב"שטח מת" ללא שהיה ביניהם קשר עין לפני הפגיעה. הסרטונים שהוגשו תומכים בגרסת התובע. לאור האמור לא מצאתי כי הוכחה התנהגות אלימה מצד התובע במכוון שיש בה כדי להצדיק או לסבור כי התובע פעל בצורה אלימה על כן לא מצאתי כי עומדת לנתבעים טענת הגנה זו. די בצפייה בסרטון להיווכח.

על כן איני סבורה שהנתבעים הוכיחו את קיומה של הגנת "אמת הפרסום".

הגנת תום הלב

סעיף 15 לחוק שעניינו הגנת תום הלב קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

נטל ההוכחה לתום לב מוטל על המפרסם, אבל חזקות תום לב (סעיף 16(א)) או היעדרו (סעיף 16(ב)) עשויות להשפיע על נטל זה.

סעיף 16(א) בחוק קובע כי מתקיימת חזקה לפרסום בתום לב אם הוכיח הנתבע שהפרסום נעשה בנסיבות סעיף 15 ובתנאי שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות:

"נוסף על בחינת סגנונו של הפרסום, יבחן בית המשפט במסגרת סעיף 16(א) גם שיקולים אחרים, שבמרכזם השאלה, האם לא ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה הספציפית שלתחולתה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע..., האם הדברים שנאמרו בו לא היו גורפים מדי. ... תיבחן סבירות הפרסום, בין היתר, לאור השאלה, האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם" [אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), להלן: "שנהר", עמ' 266].

הנתבעים טוענים להגנת תום לב בהתאם לסעיף 15 לחוק. הנתבעים טענו כי הביעו בתום לב את דעתם על מפגן אלימות שביצע התובע במסגרת תפקידו נטען כי תגובות הנתבעים עלו כחלק משיח חופשי ומקובל באינטרנט. בפרט, הם מסתמכים על סעיף 15(4) לחוק, הקובע כי הגנה זו תחול אם הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. הנתבעים טוענים כי פרסמו את תגובותיהם בתום לב מלא, מתוך אמונה באמיתות דיווחו של זאב ינאי, וכי מניעיהם לא היו לפגוע בתובע אלא להביע ביקורת כנה ואותנטית על אלימות משטרתית חסרת צידוק.

התובע טען כי הנתבעים אינם יכולים לטעון להגנת תום הלב, וכי לא עלה בידם להוכיח שהפרסומים נעשו בתום לב. לטענתו, הנתבעים לא נכחו באירוע ולא שמעו את הדברים מפי התובע, וכל ידיעתם הייתה מפי השמועה, מבלי שטרחו לבדוק את הדברים או להציג סרטונים רלוונטיים. התובע הוסיף כי הנתבעים התכוונו לפגוע בו במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים, וכי ייחסו לו מעשים שלא היו ולא נבראו.

כאמור לעיל הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק חלה כאשר הפרסום הוא הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. הגנה זו ניתנת לדעה ולא לעובדה, ותנאי לתחולתה הוא שמעצם הפרסום יהיה מובן שמדובר בהבעת דעה או ביקורת ולא באמירת עובדות. הפסיקה קבעה כי ביטויים הכוללים העלבות, גידופים, הכפשות או ייחוס מעשים פליליים חמורים, שאינם מוכחים, לא ייחשבו כהבעת דעה עניינית (ראו; רע"א 8279/13 עו"ד שפטל נ' הולצמן (20.03.2014)ע"א (ירושלים) 809/89 משעור נ' חביבי, מז(1) 001 (14.12.1992).

בענייננו משעה שאמירות שפרסמו הנתבעים הינם גידופים בעלי תוכן בוטה פוגעני ונעדרים תום לב לא ניתן לקבוע כי עומדת להם הגנה זו. אני סבורה כי אף אם היה מקום להעביר ביקורת על התנהגות התובע, שלא הוכח כי פעל באופן אלים, אזי ניתן לעשות זאת ע"י ניסוח ביקורתי ולא ניסוח בדמות קללות וגידופים כפי שכתבו הנתבעים. אכן, קיימת חשיבות להעברת ביקורת ואולם כפי שנעשתה ע"י הנתבעים הרי זו לא נעשתה בתום לב בעצם הניסוח שבה נאמרו הדברים, ללא בדיקה מוקדמת ומילים אלה לא מוגנות בחוק.

חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו, או לא נקט אמצעים סבירים לוודא את אמיתותו, או התכוון לפגוע במידה גדולה מהסביר (סעיף 16(ב) לחוק). בעינינו, הנתבעים לא נכחו באירוע, לא בחנו את הסרטון שפורסם אלא הסיקו מעשה אלימות מצד התובע באופן מוטעה ומיהרו לשפוט אותו בפומבי ולהשפילו. אין לכך הגנה.

כאמור, אף שאנשי ציבור חשופים יותר לביקורת ציבורית, שמו הטוב של איש ציבור אינו הפקר. חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. החוק לא התיר מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, וגם אם מרווח הסבירות בביטוי פוגעני "ציבורי" רחב יותר, עדיין נדרשת יחסיות ראויה. האשמת איש ציבור באלימות ללא בסיס ראייתי, חורגת מגבולות חופש הביטוי הלגיטימי ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, ס‏(‏4‏)‏ 13 ‏(‏2005‏)‏‏,  עניין בן גביר שלעיל, רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ מיקי (מכלוף) זוהר (30.05.2023); תאד"מ ‏(‏שלום טב'‏)‏ 19132-10-24  ואטורי נ' הררי (אושר כאמור בעליון).

נוכח המקובץ, הגנת תום הלב לא עומדת לזכות הנתבעים.

יש לדחות טענת הנתבעים כי מדובר בתביעת השתקה או תביעה בררנית

לטענת הנתבעים כי מדובר בתביעת השתקה ותביעה בררנית. לטענתם, תביעה זו נועדה להרתיע אזרחים מהבעת דעתם וממתיחת ביקרות במיוחד כלפי הרשויות. יש לדחות טענה זו.

המאפיין של תביעת השתקה הוא פערי כוחות משמעתיים בין הצדדים, תביעה חסרת יסוד ולא ברורה וסכום תביעה מופרך. לא מצאתי כי מאפיינים אלה מתקיימים תביעה דנן. ראשית, בעוד התובע הוא צד חזק, הנתבע צד חלש ביחס אליו. אין זה המקרה שלפני. מדובר בתביעה שהוגשה ע"י אדם פרטי , שוטר בתפקידו כנגד אנשים פרטיים על כן מצאתי כי בנסיבות התיק בפני המדובר ביחסי כוחות שווים (רע"א 1954-24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד, אגודה שיתופית  (2025), גם רע"א 1688/18 סרנה נ' נתניהו (15.04.2018)). שנית, לא הוכח כי מדובר בתביעה חסרת יסוד או גבולית ולא ברורה. התובע הראה עילת תביעה בגין הפרסומים שנעשו מנגד הנתבעים לא הוכיחו כי הפרסומים נעשו כדין.

אשר לטענת זוטי דברים- הנתבעים טוענים כי הפרסומים שפורסמו על ידם הם בגדר "זוטי דברים", וכי מדובר בשיח אינטרנטי. איני מקבלת טענה זו. מאחר שהמדובר בפרסום ממוקד כנגד תובע שוטר בתפקידו אין המדובר כפי שציינתי לעיל בקללה גרידא או זוטי דברים אלא יחוס של אלימות וכינויי גנאי לשוטר בפייסבוק ואלה אינם בגדר "מעשה של מה בכך". יש להפנות בהקשר זה לפסיקה בענין ואטורי לעיל.

סוגיית הפיצוי

כאמור לעיל, התביעה הוגשה על סך של 225,000 ₪, כאשר מבוקש פיצוי מכל נתבע עבור כל פרסום בסך של 25,000 ₪.

לפי סעיף 7א (ב) לחוק נקבע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק." לפי סעיף 7א (ג) לחוק: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

יש לבחון את נסיבות הפרסומים ואת הקשרם.

התובע טוען כי מדובר באמירות קשות שפגעו בו ללא כל בסיס עובדתי כאשר איש מהנתבעים לא היה בסיטואציה ולא היה נוכח באירוע. לטענתו הנתבעים כולם הדהדו את הסרטון , נטען כי הנתבעים לא חזרו בהם לא מחקו את הפרסום לא התנצלו ולא תיקנו את מעשיהם ולכן על הפיצוי לשקף הרתעה. נטען כי מדובר בפגיעה מיידית מוחשית והתובע שילם מחיר אישי משפחתי ומקצועי. נטען כי איש מהנתבעים לא נכחו באירוע ולא ידעו בזמן אמת מה קרה. התובע עותר לפסוק סך של 25,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים.

הנתבעים טוענים מנגד כי המדובר באמירות על הרף הנמוך. כן נטען כי אם כל משתתפי השיח אחראים לאותה דיבה והתוכן דיבה זהה פחות או יותר, ייטה בית המשפט לראות בכל הפרסומים אותה לשון ולחלק את האחריות לנזק והפיצוי אמורים להתחלק בין כל המשתתפים. כמו כן ב"כ הנתבעים טוען כי בקביעת הפיצוי יש לקחת בחשבון שיקולי של תום לב והכוונות של הנתבעים.

בקביעת הפיצוי לקחתי בחשבון מספר שיקולים - את העובדה כי מדובר באמירות שנאמרו בהקשר לאירוע מחאה כנגד התובע כאיש ציבור ובהקשר כבר נקבע כי גם איש ציבור זכאי לפיצוי על פגיעה בשמו הטוב, אולם, לעובדת היותו של הנפגע איש ציבור יש לתת משקל בקביעת היקף הפיצוי בהיותו חשוף יותר לביקורת (בע"א 334/89  מיכאלי נ' אלמוג, פ"מ מו (5) 555, 571 ע"א 89/04  נודלמן נ' שרנסקי ; (4.8.2008)ת"א (שלום ת"א) 13429-05-21  נתניהו נ' אולמרט (21.11.22)).

בעת קביעת הפיצויים עוד יש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר באמירות בודדות של כל נתבע, ושחלקן על הממשק שבין קללות וגידופים, לאימרות שיש בהן משום לשון הרע. עוד יש לתת את הדעת לכך שהמדובר בפרסום ברשת, שהיא מהווה מדיה להחלפת דעות ובכלל זה לביקורת, ולענין הציבורי שבביקורת בנסיבות.

בהקשר זה נפסק בענין ואטורי :

"התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום – פסיקת פיצויים על הצד הנמוך, 10,000 ש״ח בלבד, לטובת המבקש – משקפת, לצד הגסות והבוטות של הפרסום, את מידת הפגיעה, המועטה יחסית, בשמו הטוב של המבקש, וכן את היקפו המצומצם של הפרסום, את החשיפה המועטה יחסית שהיתה לו, ואת האפשרות שעמדה למבקש להגיב עליו. תוצאה זו עושה איזון נכון בין ההגנה הדרושה על חופש הביטוי – ובפרט, על חירותו של אזרח מן השורה להשמיע ביקורת פומבית על אנשי ציבור – לבין אלימות מילולית אשר חורגת מגדרה של ״הבעת דעה״ ועולה כדי עוולת נזיקין של לשון הרע."

לאור כל האמור לעיל, לאחר שלקחתי בחשבון את היקף הפרסום ואת חומרתו אני קובעת כדלהלן:

ביחס לנתבע 1 – "שתפו בכל הכוח למנוול קוראים איגור גולדין". הפרסום קיבל 25 לייקים, 4 תגובות ו10- שיתופים נוספים, אני מורה על פיצויי בסך של 2,000 ש"ח.

ביחס לנתבעת 3 פנינה גליק, שביצעה שיתוף לפוסט והוסיפה את הכיתוב "שוטר פח אשפה". בנוסף היא בחרה להוסיף תגובה נוספת וכתבה "הרפש הזה לא ראוי להיות שוטר, אני פוסקת פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.

הנתבע 4 רונן גלברט שיתף אף הוא את הסרטון בצירוף פרטיו המזהים של התובע וכתב "חלאה בן חלאה". בגין פרסום זה אני פוסקת פיצוי בסך של 1,800 ש"ח.

הנתבע 5 אילן צינמן בחר להפיץ את הסרטון בצירוף פרטיו המזהים של התובע תוך הוספת הכיתוב "עוד חלאה... " בגין פרסום זה אני פוסקת פיצוי בסך של 1,800 ₪.

הנתבע 8 יונתן גולדשטיין שיתף את הסרטון וכתב "להמשיך לשתף ולהפיץ שוטרים מפגינים אלימות כלפי אזרחים.. הם צריכים להסתכל באמהות שלהם בעיניים ולילדים שלהם בעיניים... לכל אחד מהם יש כתובת ... וכל מי שחסר בושה- אותו נבייש". בגין פרסום זה, אשר ייחס לשוטר אלימות (כאמור לעיל, לא קבלתי טענתו כי לא בקש לקשר את האימרה לתובע בענייננו) כאשר כאמור נדחתה הגנה בדבר אמת דיברתי ותום לב, אני פוסקת פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.

הנתבע 9 אבישי שרמן שיתף את הסרטון עם פרטיו המלאים של התובע וכתב "בן זונה". ביחס לנתבע 9 קובעת פיצוי של 1,800 ש"ח.

הסכומים שנפסקו לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 ימים, שאם לא כן, ישאו הפרשי ריבית שקלית בהתאם לדין .

בתיק זה התקיימו שני קדמי משפט ושתי ישיבות הוכחות. בית המשפט ניסה להביא להסכמות בין הצדדים מספר פעמים אולם הדבר לא צלח. עם זאת, קיים פער משמעותי בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק בפועל. לאור כל האמור לעיל , פוסקת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עוד בסך כולל של 7,500 ₪. סכומים אלה ישולמו ע"י הנתבעים ביחד ולחוד.

ניתן היום, י"א אלול תשפ"ו, 24 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.

24 מתוך 24