ת"א 28235-02-20 ראובני נ' זיו

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 28235-02-20 ראובני נ' זיו

לפני:

כבוד השופט רון גולדשטיין

התובעת:

תקווה ראובני

הנתבעת:

אורנה זיו

בשם התובעת:

עו"ד מורן חיון

בשם הנתבעת:

עו"ד בני אפריאט

פסק דין

1. תביעה בלשון-הרע שהוגשה על רקע סכסוך שנתגלע בין התובעת לנתבעת, אשר התגוררו בעבר בשכנות באותו בניין מגורים ברמת-גן.

הרקע לתביעה

2. התובעת, גב' תקווה ראובני, רכשה בשנת 1974 דירה בבניין מגורים ברחוב הרא"ה ברמת-גן (להלן: הבניין). לאחר תקופה ממושכת שבה השכירה את דירתה, עברה התובעת להתגורר בה בשנת 2018. הנתבעת, גב' אורנה זיו, החלה להתגורר בבניין מספר שנים קודם לכן, בשנת 2014, כשוכרת של דירה בקומת הקרקע. בשנת 2018 וזמן קצר לאחר שעברה להתגורר בבניין בחרו דיירי הבניין בתובעת לשמש כנציגתם בוועד הבית, ביחד עם דיירת נוספת. כבר עתה יצוין למען הבהרת הרקע לסכסוך, כי בבניין מושא התביעה פועל משנת 2012 בית עסק ששמו "קפה הרא"ה", שבבעלותו של מר עמוס כחלון (להלן, בהתאמה: בית הקפה ו-כחלון). אין חולק, כי משנת 2012 ועד למועד הגשת כתב התביעה, לא שולמו דמי ועד הבית על-ידי בית הקפה או מי מטעמו. הנתבעת, אשר דירתה ממוקמת כאמור בקומת הקרקע, סברה כי בית הקפה פולש לשטחים המשותפים של הבניין ועל כן ניהלה בעניין זה כנגד בית הקפה הליך משפטי בפניי המפקחת על הבתים המשותפים. במקביל החלה הנתבעת לנהל מאבק גם בקשר עם אי-תשלום דמי ועד הבית על-ידי בית הקפה. את מאבקה זה מיקדה וכיוונה הנתבעת בתובעת, אותה ראתה אחראית לכך שוועד הבית לא פעל לגבות מבית הקפה את דמי ועד הבית. כפי שיפורט בהמשך, טרונייתה המרכזית של הנתבעת הייתה, למעשה, כי בתמורה לקבלת הטבות מבית הקפה (בדמות של משקאות שניתנו ללא תמורה), הסכימה התובעת לוותר על דרישותיה כי בית הקפה יישא בתשלומי ועד הבית. לנתבעת היו שלל טענות נוספות כנגד התובעת, לרבות אי-הצגתם לדיירים של דוחות כספיים והעדפת דיירים אחרים על פני הנתבעת. טענתה הייתה, כי לדיירים אחרים השיב ועד הבית כספים שהוצאו על-ידם לתיקון ליקויים שהתגלו בדירותיהם, בעוד שלנתבעת לא הושבו כספים בנסיבות דומות. הסכסוך בין התובעת לנתבעת הגיע בסופו של דבר עד כדי האשמות שהטיחה הנתבעת בתובעת כאילו זו האחרונה משליכה אשפה בפתח דירתה.

פרסומים שונים שעשתה הנתבעת על רקע הסכסוך עם התובעת הם אלו העומדים ביסוד התביעה, בטענה כי הם עולים כדי לשון הרע, כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או: החוק).

הפרסומים

3. את הפרסום הראשון פרסמה הנתבעת בכתב-יד על גבי מודעה מודפסת שתלתה התובעת בחדר המדרגות של הבניין בחודש פברואר 2019, בכובעה כנציגת ועד הבית. במודעה ביקשה התובעת כי דיירי הבניין שטרם שילמו את חובם יעשו כן בהקדם וכן הודיעה כי בשלב זה, ובהתחשב בכך שלא כל הדיירים שילמו כאמור את חובם, יופסק ניקיון חדר המדרגות וכן יופסקו תשלומי ביטוח המעלית, החשמל והמים. על גבי המודעה רשמה הנתבעת בכתב יד את הדברים הבאים (להלן: הפרסום הראשון):

"תלמדי לנהל ועד נכון. תראי איפה הכסף. פשוט את שותה קפה על חשבוננו!".

בהמשך לדברים האמורים, בחודש יולי 2019 כתבה הנתבעת על גבי לוח המודעות של הבניין את הדברים שלהלן (להלן: הפרסום השני):

"ועד הבית תקווה [התובעת - ר' ג'] מושחתת, מגנה על גנב בעבור כוס קפה".

ובהמשך, בחודש דצמבר 2019 העבירה הנתבעת לתובעת ב"וואטסאפ", דברים שכתבה הנתבעת למי מדיירי הבניין (להלן: הפרסום השלישי), כדלקמן:

"עכשיו אני מודיעה לך לשלמה ולבהמה, יש לי רטיבות בחדר יגיע משפץ לתקן..."

בחקירתה הנגדית לא הכחישה הנתבעת כי בכינוי הגנאי "בהמה" שנזכר בפרסום השלישי הנ"ל, התייחסה לתובעת (עמ' 40, ש' 13-12 לפרוטוקול).

עניינו של הפרסום הרביעי והאחרון מושא כתב התביעה הוא במכתב ששלחה הנתבעת לתובעת ביום 4.12.2019, אשר העתקו נשלח גם לסניף האגודה לתרבות הדיור ברמת-גן (להלן: הפרסום הרביעי). במכתב זה הציגה הנתבעת בהרחבה את טענותיה כלפי התובעת: כי היא משליכה לטענתה אשפה בכניסה לדירתה; כי אינה מטפלת בלכלוך המצטבר בגינת הבניין; כי היא מסרבת כנציגת ועד הבית לשאת בעלויות תיקונים של ליקויי ביוב ונזילות בדירת הנתבעת; כי היא מסרבת להציג לנתבעת ולשאר הדיירים את הדו"חות השנתיים והחצי-שנתיים של ועד הבית; ועוד. בפרסום הרביעי נזכרו בנוסף גם טענותיה של הנתבעת בקשר עם אי גביית דמי ועד הבית מבית הקפה, וכך כתבה בהקשר זה:

"[...] הינך בקשרים עם עבריין מורשע בדין מר עמוס כחלון מקפה הראה שהשתלט על החצר, ויש פסיקה של המפקחת המורה על כך שהנ"ל פלש לחצר הבית והקים קפה מול חלון ביתי. את כועד לאחר הפסיקה אמורה למנוע ממנו [כחלון – ר' ג'] להשתמש בחצר, לא רק שלא עשית כך נהפוך הוא קבלת ממנו קפה בחינם (לדברייך) ולכן אינך יכולה לפנותו מהשטח המשותף, וכן אינך גובה ממנו תשלום ועד במשך 6 שנים בטענה שהוא משלם ביובית.

1. אם הוא משלם ביובית היכן הקבלות המזכות אותו מדמי הועד

2. אם הוא מקבל פטור מהועד כתוצאה מתיקון ליקויים באופן עצמי, מדוע אינך מכירה בקבלות חוקיות שלי?

[...]

אבקשך [ל]התפטר מתפקיד מאחר ואת מועלת בו. תרתי משמע איפה הכסף?

למה אינך גובה מהקפה את דמי הועד במשך 6 שנים ולא מהחניות ליד

למה אני היחידה שמשלמת על הנזקים ולא מזוכה למרות הקבלות

הריני להודיע במידה ולא מגיע משפץ מטעמך עד יום א

אני [מתקנת] ומקזזת מדמי הועד

מה שעשית זאת שחיתות לתקן לעצמך ולדיירים שחשקה נפשך זה עוון פשע [...]".

4. להשלמת התמונה העובדתית חשוב להדגיש כי לאחר שנעשו פרסומים אלה סיימה התובעת בשלב מסוים את תפקידה כנציגת ועד הבית ובמקומה נכנסה לבניין חברת ניהול חיצונית. עוד חשוב להדגיש, ולעניין זה אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כי חברת ניהול זו הצליחה בסופו של דבר לגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה (מר כחלון אישר בעדותו כי החל לשלם דמי ועד בית בסך של כ-2,000 ש"ח בשנה רק לאחר כניסתה של חברת הניהול לבניין; ראו עמ' 26 ש' 18-15, 21 לפרוטוקול). לבסוף יצוין, כי בשנת 2022 ולאחר שהוגשה התביעה דנן עזבה הנתבעת את הבניין ועברה להתגורר בצפון-הארץ (ראו הודעת הנתבעת מיום 9.6.2022).

טענות הצדדים

5. התובעת טענה שהפרסומים האמורים הם לשון הרע ונועדו להטיל דופי בפעולותיה כנציגת ועד הבית של הבניין, לבזותה ולעשותה מטרה לשנאה, בוז ולעג. הנתבעת, כך הוסבר בין היתר, ביקשה להציג את התובעת כמי שרקמה עסקה מושחתת עם כחלון, הבעלים של בית הקפה, שלפיה התובעת לא תפעל לגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה בתמורה להטבות בדמות קבלתם, ללא תשלום, של משקאות בבית הקפה. מאחר שטענות ההגנה של הנתבעת התמקדו בטענת "אֱמת-הפרסום" הדגישה התובעת כי הנתבעת לא הציגה שמץ של ראיה המלמדת על "עסקה מושחתת" כאמור שנרקמה בינה ובין כחלון ובהקשר זה העידה התובעת כי היא אינה שותה בכלל קפה, אלא תה, וכי רק בהזדמנות אחת קיבלה מכחלון כוס תה מבלי שנדרשה לשלם עליה. עוד טענה התובעת בהקשר זה כי לא פעלה לגביית דמי ועד הבית מבית הקפה משום שהשתכנעה כי ועד הבית חייב כספים לבית הקפה עבור הוצאות שהוצאו על-ידי בית הקפה, לטובת כלל הדיירים, לתיקון ליקויים שונים שהתגלו בשטחים המשותפים. עוד נטען כי הנתבעת לא שילמה אף היא את דמי ועד הבית במשך תקופה ארוכה וכי לא עלה בידה להציג ולו ראשית ראיה לכך שהתובעת לא טיפלה, בכובעה כנציגת ועד הבית, בתלונות ובבקשות שהעבירה לה הנתבעת (למעט בתלונות שהועברו בשלב שבו נמנעה הנתבעת אף היא מלשלם את דמי ועד הבית). לעניין זה הוסיפה התובעת והדגישה כי הנתבעת לא הציגה גם כל ראיה המלמדת כי התובעת העדיפה על-פניה דיירים אחרים או כי התובעת טיפלה רק בפניותיהם מבלי שטיפלה בפניותיה של הנתבעת. על רקע זה סבורה התובעת כי ההאשמות שהטיחה בה הנתבעת, לרבות כינוי הגנאי "בהמה" שנכלל בפרסום השלישי, עולים כדי לשון הרע וכי לנתבעת לא עומדת כל הגנה המעוגנת בדין הפוטרת אותה מלשאת באחריותה בגין הפרסומים מושא כתב התביעה.

6. הנתבעת, מצדה, לא הכחישה כי היא זו שעומדת מאחורי הפרסומים מושא כתב התביעה (ראו עמ' 39, ש' 21, 26; עמ' 40 ש' 18; עמ' 41 ש' 3 לפרוטוקול) אך לטענתה גם אם יש בפרסומים אלה או במקצתם משום לשון הרע, עומדות לה ההגנות הקבועות בחוק, ובפרט ההגנה של אמת בפרסום. לעניין זה ובאשר לטענותיה כי התובעת מושחתת וכי קיבלה הטבות מבית הקפה בתמורה לאי גביית תשלומי ועד הבית, מדגישה הנתבעת כי התובעת בעצמה וכך גם כחלון אישרו בעדותם כי היה מקרה אחד ובו קיבלה התובעת מכחלון כוס תה ללא תשלום וכי מנגד התובעת לא הראתה כי נקטה מהלכים של ממש לגביית דמי ועד הבית מבית הקפה וכן לא עלה בידה להוכיח כי אכן הוצגו לה מסמכים המלמדים כי ועד הבית חב כספים כלשהם לבית הקפה עבור הוצאות שהוצאו כביכול לתיקון ליקויים כאלה ואחרים בבניין. אשר ליתר טענותיה בעניין פעילותו של ועד הבית חוזרת וטוענת הנתבעת כי כל הדברים שפורסמו על-ידה הינם בגדר ביקורת לגיטימית שהופנתה כלפי האופן שבו ניהלה התובעת את ועד הבית וכי הוכח בראיות שהוצגו בהליך כי התובעת נמנעה מלהציג לדיירי הבניין את כל או חלק מן הדוחות הכספיים של ועד הבית; כי התובעת לא פעלה בשקיפות מול יתר הדיירים; וכי התובעת לא הסבירה מדוע ועד הבית השיב כספים לחלק מהדיירים בגין ליקויים שתוקנו בדירותיהם אך לא השיב כספים כאמור גם לנתבעת. עוד עומדת הנתבעת על כך שלאחר שהתובעת סיימה את תפקידה כנציגת ועדת הבית, בשנת 2021, הצליחה חברת הניהול שנכנסה בנעליה לגבות את ועד הבית מבית הקפה. נתון זה מלמד, לטענת הנתבעת, כי התובעת יכולה הייתה אף היא לגבות את דמי ועד-הבית מבית הקפה, אך בחרה שלא לעשות כן מטעמיה, ולא בחרה לשתף את כלל הדיירים על החלטתה זו. משכך, סבורה הנתבעת, לגיטימי היה מצידה להתקומם ולהפנות כלפי התובעת ביקורת בהקשר זה (גם אם זו ננקטה תוך שימוש בשפה בוטה), ביקורת אשר לשיטתה היא זו שהובילה בסופו של יום לכניסתה של חברת הניהול לבניין ולגביית דמי ועד הבית גם מבית הקפה.

7. מטעם התובעת העידו במשפט התובעת עצמה, מר כחלון, ושני דיירים של הבניין: גב' הניה מוסקוביץ', שהחלה לשמש כנציגה בוועד הבית מספר שנים לפני שהתובעת הצטרפה לוועד, ומר יבגני מלניק. יצוין כי גב' מוסקוביץ' מסרה בהליך זה עדות מוקדמת, נוכח גילה ובהמשך לבקשה שהוגשה על ידי התובעת, בהסכמת הנתבעת. יוער כי העדות המוקדמת של גב' מוסקוביץ נשמעה ביום 31.10.2021 בפניי המותב הקודם שדן בהליך. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה, גב' ציפורה זיו, אמה של הנתבעת, וגב' רחל מייברי, שהינה חברתה של הנתבעת, אשר נהגו שתיהן לבקר את הנתבעת בדירתה, במהלך התקופה הרלוונטית שבה פורסמו הפרסומים מושא כתב התביעה.

דיון והכרעה

8. נקודת המוצא לדיוננו הינה כי בחינתה של תביעה בלשון הרע צריכה להיעשות במספר שלבים: ראשית, יש לבחון האם הביטוי בו מדובר עולה כדי "לשון הרע", בהתאם למבחנים הקבועים בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, והאם נעשה "פרסום" שלו כאמור בסעיף 2 לחוק. בשלב השני, ככל שנקבע שפורסם דבר לשון הרע, יש לבחון האם עומדת למפרסם איזה מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, בין אם הגנות מוחלטות בהתאם לסעיף 13 לחוק, ובין אם הגנות התלויות בתנאים ובאמות מידה שונים – הגנת אמת הפרסום מכוח סעיף 14 לחוק; או הגנת תום הלב, מכוח סעיף 15 לחוק. בשלב הבא, וככל שהמסקנה היא שפורסמה לשון הרע שאינה נהנית מהגנה, יש להידרש לשאלת הסעד (ל"תרשים הזרימה" בעוולת לשון הרע ראו למשל ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 505-504 (2012) (כב' השופט י' עמית)).

9. בענייננו, לא יכול להיות ספק כי הפרסום הראשון, הפרסום השני והפרסום הרביעי עולים בחלקם כדי לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שעה שמיוחסת בהם לתובעת התנהלות מושחתת, באופן ניהול ועד הבית, מעילה בתפקיד והעדפת האינטרסים שלה-עצמה על פני אלה של יתר הדיירים, ובפרט הדברים אמורים ביחס לטענתה של הנתבעת, במסגרת פרסומים אלה, כי התובעת נמנעה מלגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה אשר פועל בבניין, בשל ההטבות שניתנו לה באופן אישי מבעליו (כשהכוונה היא לטענת הנתבעת כאילו התובעת מקבלת בבית הקפה כוסות קפה ללא תשלום). הנתבעת אף הגדילה וכינתה את התובעת, במישרין, כ"מושחתת" (כאמור בפרסום השני) וכמי שמועלת בתפקידה ואחראית למעשה "שחיתות" (כאמור בפרסום הרביעי). יוער, כי הנתבעת ממילא לא טענה כי אין בפרסומים אלה משום לשון הרע. אמנם, בפרסום השלישי לא נזכרו האשמות אלה, ועל כן ככל שפרסום זה היה עומד לעצמו שאלה היא אם היה אך בעצם כינויה של התובעת כ"בהמה" משום לשון הרע, שהרי ככלל לא כל גידוף או כינוי גנאי, גם אם בוטה, עולה כדי לשון הרע (ראו, אורי שנהר דיני לשון הרע 131-132 (1997); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פיסקה 26 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין (12.11.2006); ת"א (ראשל"צ) 6145-07-15 ליאני נ' כהן, פיסקה 28 (27.8.2018)). עם זאת, את הפרסום השלישי אין לקרוא כמובן כאילו עומד רק לעצמו ויש להתייחס אליו בהקשר הדברים כולו וכחלק ממכלול ההתבטאויות מושא כתב התביעה שבהן הטיחה הנתבעת בתובעת האשמות חמורות, לפיה היא מתנהלת בשחיתות, באופן ניהול כספי הדיירים בכובעה כנציגת ועד הבית, ועל רקע טענותיה של הנתבעת בדבר אי-גביית דמי ועד הבית מבית הקפה בשל ההטבות האישיות הניתנות לתובעת, לכאורה, מאותו בית עסק. בנסיבות אלה ותוך מתן משקל להקשר הדברים כולו, אני סבור כי יש לראות בכלל הפרסומים מושא כתב התביעה משום לשון הרע, במשמעות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

מוקד הדיון הוא אפוא בשאלה האם הנתבעת נהנית, ביחס לפרסומים אלה, מן ההגנות הקבועות בחוק, אשר הנטל להוכיחן מוטל על כתפיה.

10. טענתה הראשונה של הנתבעת בהקשר זה הינה כי אמירותיה חוסות תחת ההגנה שבסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי [...]". הגנה זו, כפי שמורה סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כוללת למעשה שני מרכיבים: כי הפרסום הוא אמת; וכי יהיה אינטרס ציבורי בפרסום. התובעת לא טענה כי אין בענייננו אינטרס ציבורי בפרסום, ועל פני הדברים קיים אינטרס שכזה, שעה שהפרסומים עוסקים לפחות בחלקם באופן התנהלותו של ועד הבית ובשאלה האם דמי ועד הבית נגבים באופן שוויוני וצודק מכל הדיירים בבניין וכן באופן שבו מוציא ועד הבית את הכספים ששולמו לו. ברור שלכל דיירי הבניין הזכות לדעת אם מי מהם אינו נושא בחובותיו הכספיים, באשר משמעות הדבר היא כי הנטל ייפול על יתר הדיירים. טענתה העיקרית של התובעת היא כי הפרסום אינו משקף את האמת. בהקשר זה טוענת התובעת, כי דמי ועד הבית אכן לא נגבו מבית הקפה, אך לא בשל הסיבות שעליהן הצביעה הנתבעת במסגרת הפרסומים מושא כתב התביעה.

מחומר הראיות שהוצג בהליך עולה, כי חלק מהביקורת שהשמיעה הנתבעת כלפי אופן התנהלות ועד הבית אכן הייתה מבוססת. כך למשל טענתה, כי לא נגבים דמי ועד הבית מבית הקפה (תהא הסיבה לכך אשר תהא; ולעניין זה אחזור ואפנה לעדותו של כחלון, הבעלים של בית הקפה, אשר אישר בעדותו – עמ' 26 ש' 21 לפרוטוקול – כי מיום תחילת הפעלתו של בית העסק בבניין, בשנת 2012, ועד לכניסת חברת הניהול לבניין, לאחר הגשת כתב התביעה דנן, לא שולמו על ידי בית הקפה דמי ועד הבית, על רקע חובות נטענים של ועד הבית לבית הקפה בגין תיקונים בשטחים המשותפים שבעלותם נשא בית הקפה, כך לטענת כחלון). עוד לא נשללה טענתה של הנתבעת, במסגרת הפרסומים, כי בעוד שלגבי חלק מדיירי הבניין השיב ועד הבית כספים בגין תיקון ליקויי נזילה בצנרת הדירה שלהם, הרי שלנתבעת לא הושבו כספים כאמור בגין ליקויי נזילות בדירתה שלה. יובהר, כי התובעת אישרה בעדותה את גרסתה של הנתבעת בהקשר זה וציינה כי אכן השיבה מטעם ועד הבית כספים לדיירת ששמה אורי, בגין הוצאות על תיקון ליקויי נזילות ואילו לנתבעת לא השיבה כספים כאמור. הסבריה של התובעת לכך היו שהכספים הושבו לדיירת אורי בתחילת דרכה של התובעת בוועד הבית ועוד היא טענה כי הנתבעת מצידה מעולם לא הציגה לוועד הבית קבלות אשר הצדיקו השבת תשלומים כלשהם אליה, כהחזרים בגין תיקונים (ראו עמ' 18-16 לפרוטוקול). כך או אחרת, לא ניתן לקבוע שלא הייתה אמת בדבריה של הנתבעת בעניין זה – לפיה חלק מהדיירים קיבלו החזרים כספיים על תיקון ליקויים, וחלקם לא.

11. עם זאת, אף אם הנתבעת ידעה להצביע במסגרת הפרסומים מושא התביעה על מספר אי-סדרים באופן ניהול ועד הבית (ואבהיר כי מחומר הראיות לא עולה כי מדובר על פני הדברים באי-סדרים משמעותיים ויש לזכור בהקשר זה כי התובעת שימשה כנציגת ועד הבית בהתנדבות מלאה), הנתבעת הפליגה והמשיכה בהטחת האשמות חמורות שלפיהן התובעת מתנהלת בשחיתות ומועלת בתפקידה. ברור, כי המרחק בין אי סדרים שאינם משמעותיים בניהול כספי ועד הבית למעשי שחיתות ומעילה בתפקיד, כדברי הנתבעת, הוא מרחק משמעותי. במקרה שלפניי איני סבור כי התובעת נהגה ב"שחיתות" בניהול כספי ועד הבית ובוודאי שלא הוכחה "שחיתות" כאמור על-ידי הנתבעת. את טענת ה"שחיתות" ביססה כאמור הנתבעת על טענתה כי התובעת לא גבתה את דמי ועד מבית הקפה משום שזכתה שם להטבות של קבלת משקאות קפה ללא תשלום. משנשאלה הנתבעת הכיצד נודע לה על דבר הטבות אלה, טענה היא כי התובעת היא-עצמה אמרה לה את הדברים (ראו סעיף 27 לתצהיר הנתבעת; וכן בחקירתה-הנגדית, עמ' 54 ש' 12-7 לפרוטוקול: "אני פותחת את הדלת אחריה עם הפסק דין, אומרת לה תקווה צריך לקחת כך [...] מה היא אומרת לי? לא נעים לי, אני עושה שם [בבית הקפה – ר' ג'] ועדי בית ואני מקבלת ממנו קפה חינם, אמרתי לה קודם כל תעזבי את הקפה כרגע, מה זה וועד הבית? אני חלק מהדיירים, למה את אומרת לי את זה? זה אחד והדבר השני, קפה? בגלל קפה אנחנו מפסידים אלפי שקלים? [...]").

12. התובעת מנגד הכחישה בעדותה כי אמרה לנתבעת שקיבלה קפה בחינם מבית הקפה (ראו עמ' 14 ש' 32 לפרוטוקול), או כי אמרה לנתבעת שלא נעים לה לגבות מבית הקפה את דמי ועד הבית משום שהיא מקבלת כאמור קפה בחינם (עמ' 15 ש' 13-1 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובעת טענה כי היא כלל אינה נוהגת לשתות קפה, אלא תה בלבד, וכי רק פעם אחת בלבד בעלי בית הקפה הזמין אותה לכוס תה על חשבונו, על רקע יחסי השכנות בין השניים (ראו, סעיפים 58 ו-59 לתצהיר התובעת). גרסתה זו של התובעת קיבלה חיזוק בעדותו של כחלון במהלך חקירתו הנגדית:

"ש.

תגיד, נתת או לא נתת לה בחינם?

ת.

למי?

ש.

לתקווה? [התובעת – ר' ג']

ת.

תקווה ישבה אצלי לא מעט פעמים כמו אנשים אחרים [...] מעולם לא רצתה מעולם לא רצתה למעט פעם אחת שאני ביקשתי ממנה תשתי מה קרה? כוס תה.

ש.

אתה מסכים איתי,

ת.

תקווה מעולם לא אכלה אצלי, לא בתשלום ולא לא בתשלום" (פרוטוקול, בעמ' 28, ש' 33-26).

13. אציין כבר עתה, כי לעניין השאלה אם התובעת קיבלה רק פעם אחת משקה ללא תשלום מבית הקפה (כפי גרסת התובעת) – יהא זה קפה או תה – או שמא הדבר ארע מספר רב יותר של פעמים (כפי גרסת הנתבעת), מצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת אשר קיבלה חיזוק בעדותו של כחלון. הנתבעת לא הציגה מנגד כל הוכחה לכך שהתובעת זכתה לקבלת הטבות משמעותיות ונמשכות בבית הקפה (להבדיל מהטבה חד-פעמית שלא ניתן ללמוד ממנה כמעט דבר), ולא הביאה כל עדות התומכת בטענותיה לעניין זה. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הייתה אמת בדבריה כאילו התובעת נמנעה מגביית דמי ועד הבית בשל קבלת הטבות מבית הקפה משעצם קבלת הטבות כאלה כלל לא הוכח. ואולם אפילו הייתי מגיע למסקנה אחרת, לא הייתי מוצא לתת לכך משקל משמעותי לצורך בחינתה של הטענה בדבר "אמת בפרסום". זאת, משום שאפילו קיבלה התובעת משקאות בחינם מבית הקפה, במשך מספר רב של פעמים (וכאמור, זו אינה המסקנה המתבקשת מחומר הראיות), עדיין לא היה בכך כדי ללמד כי זו הייתה הסיבה שבגינה נמנעה מגביית דמי ועד הבית מבית הקפה, כפי שטענה הנתבעת מפורשות בפרסומים מושא כתב התביעה. מסקנה זו נלמדת על יסוד שני הטעמים המצטברים הבאים:

ראשית, דמי ועד הבית ממילא לא נגבו מבית הקפה, כזכור, גם בשנים 2012 עד 2018, שבהן התובעת כלל לא שימשה כנציגת ועד הבית ולמעשה בטרם עברה להתגורר בבניין. בשלב בו נכנסה התובעת לוועד הבית, בשנת 2018, ההחלטה שלא לגבות את דמי ועד מבית הקפה הנציחה למעשה את המצב הקיים והוועד פעל בהקשר זה באופן המשכי לאופן שבו פעל ועד הבית הקודם. התובעת לא יזמה אפוא כל שינוי מדיניות בהקשר זה ונתון זה מחליש את הטענה כאילו הטבות שניתנו לה ככל שניתנו, הן אלה שהניעו אותה שלא לגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה.

שנית, מחומר הראיות עולה כי אופן התנהלותה של התובעת ושל ועד הבית אל מול בית הקפה הייתה דומה לאופן ההתנהלות אל מול דיירים אחרים שאף הם חבו כספים, לטענת ועד הבית, כאשר בכל המקרים לא ננקטו הליכים או פעולות ממשיות כלשהן כנגד הדיירים. די אם אציין בהקשר זה כי גם כלפי הנתבעת עצמה טען ועד הבית כי היא חבה בתשלומי ועד בית שונים (וראו לעניין זה עמ' 48 ש' 21 לפרוטוקול, שם אישרה הנתבעת כי לא נעתרה לדרישות ועד הבית לתשלום חובותיה הנטענים, משום שלטענתה שילמה את סכום החוב בעבר במזומן ולא קיבלה על כך חשבונית). פעולותיו של ועד הבית גם בעניין חובותיה הנטענים של הנתבעת התמצו בהעברת דרישות והעלאת טענות כלפיה, הא ותו לא. במילים אחרות, התובעת או כל גורם אחר מטעם ועד הבית לא נקטו כל הליך כנגד הנתבעת (ראו גם, עמ' 47 ש' 33-32 לפרוטוקול, שם אישרה הנתבעת כי לא הוגשה נגדה כל תביעה כאמור). נתון זה מחזק את המסקנה כי הימנעותו של ועד הבית מלגבות את דמי ועד הבית מבית הקפה אפיינה את אופן ההתנהלות הרגיל של ועד הבית בשנים הרלוונטיות – העלאת דרישות תוך הימנעות מנקיטת הליכים. גם אם ניתן לסבור כי ראוי היה למצות את כל הנתיבים האפשריים לגביית דמי ועד הבית מדיירים אשר מסרבים לעשות כן (לרבות בדרך של נקיטת הליכים), וגם אם אפשר היה להעביר ביקורת על ועד הבית בהקשר זה, המרחק בין ביקורת כאמור לבין הטחת האשמות של "שחיתות" – הינו מרחק רב, ומכל מקום קשה לקבל כי הימנעות מגביית דמי ועד הבית מדייר אחד (בית הקפה) הינה פרי של "שחיתות" או מעילה בתפקיד, שעה שאופן התנהלות דומה, אם לא זהה, המופנה כלפי דייר אחר, אשר ועד הבית סבור כי הוא חב לו כספים (כלומר, הנתבעת), אינה עולה כדי "שחיתות" כאמור.

14. לסיכום: הנתבעת לא הביאה ראיות המלמדות כי התובעת קיבלה הטבות מבית הקפה. זאת ועוד, גם אם היו מובאות ראיות כאמור, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מתן ההטבות לתובעת בבית הקפה – ככל שאכן ניתנו – הוא שהוביל לאי-גביית דמי ועד הבית מבית הקפה. על יסוד טעמים אלה מסקנתי היא כי לא עומדת לנתבעת ההגנה של "אמת בפרסום", ביחס להאשמות שהטיחה בתובעת, כאילו התנהלה ב"שחיתות" וכאילו מעלה בתפקידה.

15. לא מצאתי ממש גם בטענה כי עומדת לנתבעת הגנת תום הלב. הנתבעת טענה לחלופות הקבועות בסעיפים 15(1), (2), (3), (4), (6) ו-(10) לחוק איסור לשון הרע. אולם, גם אם אניח כי מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיפים אלו (והנחה זו אינה נקיה מספקות), הרי שהנתבעת לא הוכיחה כי נקטה אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום נכון או לא (ראו, סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע). הנתבעת לא טענה בהקשר זה כי פנתה לבית הקפה או לכחלון לבירור טענותיה בטרם פרסום ההאשמות. הנתבעת לא הוכיחה כי פנתה למי מנציגיו האחרים של ועד הבית בבקשה לבדיקת טענותיה בדבר "שחיתות" ובדבר מעילתה של התובעת בתפקידה. הנתבעת לא הוכיחה כי דרשה לכנס ישיבה של ועד הבית שבה יתאפשר לה להעלות את טענותיה ולתובעת תינתן זכות התגובה. אדגיש שוב: לא היה ספק והדברים התבררו כנכונים כי דמי ועד הבית לא נגבים מבית הקפה; ואולם, הנתבעת הוסיפה והאשימה את התובעת ב"שחיתות", ואף הבהירה בפרסומים מהי אותה "שחיתות" – קבלת כוסות קפה ללא תשלום בתמורה לאי-גביית דמי ועד הבית. ביחס לנקודה זו מסקנתי היא כי הנתבעת לא הוכיחה כי נקטה אמצעים סבירים כאמור כדי להיווכח אם טענות חמורות אלה – נכונות הן. על כן לנתבעת לא עומדת לעניין זה גם הגנת תום הלב.

16. בהתחשב בדברים האמורים, אני סבור כי יש לקבל את התביעה בגין המרכיב בפרסומים שבמסגרתו הטיחה הנתבעת בתובעת האשמות של "שחיתות" בניהול כספי ועד הבית ובדבר מעילה בתפקידה על רקע זה. בשונה מההתבטאויות האחרות, אשר חלקן מנוסחות אמנם בלשון בוטה ומשתלחת אולם ביסודן הן הבעת ביקורת לגיטימית באשר לתפקודו של ועד הבית, הרי שבהתבטאויות אלו ישנו מרכיב ברור של טענה עובדתית, אשר אינה נכונה. משנמצא אפוא כי ייחוס עובדה זו לתובעת נחשב לשון הרע, ולא מתקיימות לגביו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, הרי שיש לקבל את התביעה בגינו.

17. התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממוני בעקבות הפרסומים שבהם יוחסה לה "שחיתות" ומעילה בתפקידה, ותביעתה היא לפיצוי ללא הוכחת נזק. בעניין זה יש להביא בחשבון לצד החומרה את העובדה שהנתבעת ניהלה מלחמת חורמה בוועד הבית ובתובעת בכלל, ובמסגרת זו פרסמה חשדות כעובדות ומבלי שבדקה את הדברים לאשורם. לצד הקולה יש להביא בחשבון את העובדה שחלק מן האמור בפרסומים הינו אכן בגדר ביקורת לגיטימית, גם אם בוטה, באשר לאופן תפקודו של ועד הבית, כפי שפורט בהרחבה לעיל. עוד יש ליתן משקל לא מבוטל לכך שהפרסומים הופנו כלפי אוכלוסייה מצומצמת מטבעה – דיירי הבניין ומבקריהם ורק פרסום אחד נשלח לצד שלישי – האגודה לתרבות הדיור. בנוסף, הפרסומים באו כזכור על רקע סכסוך ממושך בבניין בין הנתבעת לדיירים מסוימים בו. הדיירים (בפרט אלה שהעידו במשפט) ידעו לומר כי לא ייחסו לדבריה של הנתבעת משקל רב משום שהכירו את הנתבעת כמי שמחרחרת רב ומגישה הליכים משפטיים לרוב וכי לא לקחו בהכרח את דבריה ברצינות (ראו למשל עדותה של גב' הניה מוסקוביץ', עמ' 6, ש' 5 לפרוטוקול: "אורנה [הנתבעת – ר' ג'] שתהיה בריאה היא רק עושה משפטים [...]"; וכן עדותו של מר יבגני מלניק, עמ' 34, ש' 33 לפרוטוקול: "היא [הנתבעת – ר' ג'] הטרידה רוב הדיירים בבניין היא הטרידה, והגישה תביעות"; וכן עדותו שם בעמ' 33, ש' 21: "[...] יש הרבה סיפורים ואגדות, אז היו לה [לנתבעת – ר' ג'] כמה אגדות").

18. בנסיבות אלה ומשבחנתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי להעמיד את הפיצוי על סכום כולל של 10,000 ש"ח. אשר להוצאות ושכר טרחת עורך דין: משהתובעת זכתה בעשרה אחוזים בלבד מסכומה של התביעה (שהועמדה על 100,000 ש"ח במסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק), אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת נאלצה להעמיד הגנה יקרה מן הדרוש. מטעם זה וחרף זכייתה בהליך, לא ראיתי לפסוק לטובת התובעת שכר טרחת עורך-דין (ראו והשוו, ת"א (שלום – ת"א) 26644-11-18 אליגולא נ' זגי, פיסקה 24 (4.2.2021) והאסמכתאות שם; ת"א (שלום – ת"א) 50784-12-16 כהן נ' גן השיקמים בע"מ, פיסקה 21 (13.5.2022)). אשר לשיעור ההוצאות מצאתי להעמידן על סך של 3,000 ש"ח – סכום הנגזר מהחזר האגרה בשיעורה ההולם של התביעה דנן ומחמת הצורך בהתייצבותם של הצדדים לארבע ישיבות שונות שהתקיימו בהליך.

19. הנתבעת תשלם אפוא לתובעת סך כולל של 13,000 ש"ח. הסכום ישולם בתוך שלושים ימים מעת קבלתו של פסק-דין זה כאשר איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום החיוב האמור ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ג, 28 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

10 מתוך 11