ת"א 31997-11-20 עברי נ' טונדובסקי

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 31997-11-20 עברי נ' טונדובסקי

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופט אורי גולדקורן

התובע

אלעד עברי, ת"ז 204433288

ע"י ב"כ עו"ד גיא אלון

נגד

הנתבעת

בתאל טונדובסקי, ת"ז 308089754

ע"י ב"כ עו"ד עידן אדרי

מינוי ע"פ חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב-1972

פסק דין

תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

כתב התביעה

1. התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (לעיל ולהלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). בכתב התביעה נכתב כי ביום 12.8.2020 הבחין התובע, בעת מילוי תפקידו הציבורי כשוטר באגף התנועה במשטרת ישראל, כי נעשה שימוש בכלי רכב, בו נהג שגיא מזרחי (להלן: שגיא), באופן המנוגד לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות זאת הורה התובע לשגיא לעצור והודיע לו כי בכוונתו לרשום לו הודעת קנס. בתוך כך, צילם שגיא את התובע, שרשם לשגיא הודעת קנס ושחרר אותו.

מספר שעות לאחר מכן באותו היום התקשר לתובע עמית לעבודה, השוטר עידו משל, ומסר לו כי "אלעד, מקללים אותך בכל האינטרנט! יש פוסט עם תמונות שלך בפייסבוק שמקלל אותך, וכולם בתגובות מקללים אותך גם כן!". בעקבות כך התובע הרגיש סחרחורות ולא חש בטוב. הוא יצא להפסקה כדי לצפות בפוסט שפורסם אודותיו. התובע נכנס לפייסבוק וראה את הפרסום בו פורסמה תמונה שלו ונכתב:

"פקח בשם אלעד עברי פנה לבן זוגי הצהריים בתוקפנות כמו אחרון הגנסטרים ליד סביח עובד. טען שבן זוגי עבר באדום למרות שבפועל עלה על המדרכה לפני הרמזור האדום בפניה לסירוגין כדי לקנות סביח [...] רק לאחר שביקשתי מבן זוגי לצלם אותו ולקחת את שמו פתאום נהיה נחמד והסביר איך מגישים בקשה להישפט. מה נסגר עם השוטרים עכשיו גם לשקר זה נהיה חלק מהמקצוע?? חשבתי רק להרביץ [...] ואם זה מגיע אליו או למשפחה שלו איכשהו - אתה בנאדם רע ואני מאוד מקווה שאתה לא ישן בלילות. איכס".

בכתב התביעה צוין כי לאורכו של הפוסט התווספה שורה של גידופים מטעם אנשים שונים שמעולם לא פגשו את התובע. למרות שבחלק מהתגובות נכתב כי מדובר בהתבטאות שאינה הולמת המהווה לשון הרע, המשיכה הנתבעת וכתבה: "כבר הוציאו לי את האוכל מהפה היום ... לא בא לי לתת לאפס הזה עוד קצת". נטען כי מטרתה של הנתבעת הייתה לפגוע באופן אישי ומכוון בתובע שמילא את תפקידו במשטרה. הודגש כי הנתבעת מעולם לא פגשה את התובע אשר חש השפלה ותסכול. צוין כי הפוסט פורסם בקבוצה אשר מונה מעל 40,000 חברים. אף אמו של התובע, שהינה אישה מבוגרת, נחשפה לפוסט. בנוסף, מפקד תחנת המשטרה בה שירת התובע נחשף לפוסט ובעקבות כך הפנה את התובע לקצין ה"שיימינג" הראשי במשטרת ישראל שזימן את התובע לשיחה אישית בקשר לפרסום הפוסט ולהשפעות התפקודיות והמנטליות שפרסום זה גרם. צוין כי ככל שהיו לנתבעת טענות או ביקורת על עבודתו של השוטר היה באפשרותה לפעול בדרכים המקובלות.

נטען כי בנסיבות פרסום הפוסט מתקיימים התנאים שבחוק איסור לשון הרע המזכים את התובע בפיצוי. התובע עתר לקבלת פיצוי בסך 75,000 ₪.

כתב ההגנה

2. בכתב ההגנה פורטו העובדות הבאות: במועד הפרסום התגוררה הנתבעת, תושבת גבעתיים, בשכירות ביחד עם שגיא שהיה בן זוגה. הנתבעת לא עבדה ושהתה בחל"ת בעקבות מגפת הקורונה והתקשתה לכלכל את עצמה. ביום 12.8.2020 בזמן ששגיא רכב על אופניים חשמליים בדרכו לקנות סביח, עצר אותו התובע בפתאומיות ורשם לו דו"ח בשל אי-ציות לרמזור אדום כביכול. שגיא נותר המום נוכח קבלת הדו"ח כיוון שהוא לא חצה את הצומת באור אדום. נטען כי לפני הרמזור עלה שגיא על המדרכה הישר לחנות כך שלא היה יכול להיווצר מצב בו הוא חצה את הצומת באור אדום. שגיא ניסה להסביר זאת לתובע ושלכל היותר צריך לתת לו דו"ח בגין נסיעה על מדרכה, ללא הועיל והתובע רשם לו דו"ח. בתוך כך שוחח התובע עם הנתבעת אשר הנחתה אותו לבקש את פרטי התובע ולתעד אותו במצלמה לצורך הגשת תלונה. משהבחין בכך התובע הוא החל לדבר בנימוס והסביר לו על האפשרות לבקש להישפט על הדו"ח. בסיום האירוע מילא שגיא מזכר שמסר לו השוטר עם פירוט טענותיו וחתם עליו. בחלוף זמן קצר העלתה הנתבעת פוסט בפייסבוק נגד התובע מושא התביעה. הנתבעת לא יכלה לשתוק נוכח התנהלותו הפוגעת, המבזה והמשפילה של התובע כלפי שגיא.

נטען כי הפרסום, אינו בגדר לשון הרע, לא חרג מגבולות המותר ולא היווה הוצאת דיבה. הפרסום היה תמציתי ביותר, תיאר את אשר התרחש ולא נועד לפגוע או להשפיל את התובע. הפרסום נועד לבטא את סערת הרגשות הקשה שבה הייתה מצויה הנתבעת באותה העת ואת אכזבתה מהתנהלותו של שוטר במשטרת ישראל. הנתבעת פרסמה את הדברים "מדם לבה" בעקבות מתן דו"ח שקרי ולא מוצדק וביקשה להזהיר את הציבור מפני התובע. בחלוף עשר דקות ממועד הפרסום, הסירה הנתבעת את תמונת התובע ולאחר כשעה בלבד הסירה את הפרסום, זאת לאחר קבלת תגובות לפיהן היא חשופה לתביעת לשון הרע מצד התובע. עוד נטען כי הנתבעת לא צילמה את התובע וכי אין פסול בצילום שוטר.

הודגש כי התובע רשם לשגיא, קנס בסך 1,500 ₪, תוך ניצול סמכותו כשוטר, בשל "אי ציות לרמזור" על אף שלא היו דברים מעולם. עוד נטען כי מתקיימות לנתבעת הגנות מפני התביעה. ראשית, הפרסום הנטען אינו מהווה לשון הרע. שנית, הפרסום חוסה תחת הגנת "אמת דיברתי" הקבוע בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וכן הגנת תום לב הקבועה בסעיף 15 לחוק. שלישית, הפרסום הינו בגדר "זוטי דברים" שאינו עולה לכדי לשון הרע.

הפרסום

3. בצילום של עמוד פייסבוק בקבוצה בשם "צעירי רמת גן" נכתב:

"פקח בשם אלעד עברי פנה לבן זוגי הצהריים בתוקפנות כמו אחרון הגנסטרים ליד סביח עובד.

טען שבן זוגי עבר באדום למרות שבפועל עלה על המדרכה לפני הרמזור האדום בפניה לסירוגין כדי לקנות סביח.

1500 ₪ דו"ח והוא בכלל משקר, ממשיך להתעקש שעבר באדום למרות שלא היה ולא נברא, אומר לו שמוזמן ללכת להישפט. כל זה בדיבור דוחה ומקטין. הייתה שוטרת יחד איתו שראתה את כל המקרה ולא הוציאה מילה. רק לאחר שביקשתי מבן זוגי לצלם אותו ולקחת את שמו פתאום נהיה נחמד והסביר איך מגישים בקשה להישפט.

מה נסגר עם השוטרים עכשיו גם לשקר זה נהיה חלק מהמקצוע ?? חשבתי רק להרביץ.

1500 שקל בתקופת קורונה זה תקציב האוכל שלי ל3 חודשים!!!

אשמח לשמוע אם זה קרה למישהו מכם ולדעת האם ואיך אפשר לערער?

ואם זה מגיע אליו או למשפחה שלו איכשהו- אתה בנאדם רע ואני מאוד מקווה שאתה לא ישן בלילות. איכס".

בתחתית הפוסט פורסמו שתי תמונות של התובע במדים. בהמשך הפוסט בין שאר התגובות כתבתה הנתבעת "פשוט כבר הוציאו לי את האוכל מהפה היום ... לא בא לי לתת לאפס הזה עוד קצת".

המזכר

4. במזכר בו כתב התובע את תגובתו של שגיא ביום 12.8.2020 נכתב: "אתה שקרן, עליתי על המדרכה ... לא עברתי את הרמזור לקחתי ימינה כדי לקנות סביח ... על המדרכה".

פסק דין מיום 2.5.2021

5. בפסק דין מיום 2.5.2021 בתת"ע 829-02-21 מדינת ישראל נ' מזרחי שגיא שניתן בבית המשפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) כתבה השופטת בהכרעת הדין כי "סרטון מצלמת הגוף מחזק את דברי עד התביעה, עת נצפית הניידת חוצה את הצומת כאשר האור האדום עדיין דולק מכיוון הנסיעה". בסופו של דבר הורשע שגיא בעבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור.

עדות התובע

6. לתמיכה בעובדות שפורטו בכתב התביעה צירף התובע תצהיר בג"צי מיום 9.11.2020. כמו-כן, צירף התובע תצהיר מפורט מים 1.12.2021, בו חזר על הטענות והעובדות שפורטו בכתב התביעה. הוא הוסיף כי בעקבות אותו אירוע הוא התייצב בבית משפט לתת עדות ובית המשפט הרשיע את הנהג בגין הודעת קנס שהוא רשם.

בחקירתו הנגדית השיב התובע כי הוא עדיין משרת במשטרת ישראל, אולם עבר לשרת במקום אחר. הוא השיב כי הקבוצה בה נעשה הפרסום מנתה בזמנו כ-49,000 איש וכי הוא קיבל תגובות רבות בעקבות הפרסום. הוא אישר כי בסופו של דבר הפוסט נמחק תוך 24 שעות.

עדותה של הנתבעת

7. לתמיכה בעובדות שפורטו בכתב ההגנה צירפה הנתבעת תצהיר בג"צי מיום 16.2.2021. כמו-כן, צירפה הנתבעת תצהיר מפורט מיום 29.9.2021 בו חזרה על העובדות והטענות. בחקירתה הנגדית השיבה הנתבעת כי היא אמרה לשגיא לצלם את התובע כדי להגיש ערעור על הקנס לגורמים המתאימים. היא הסבירה שכתבה את הפוסט כדי "להבין אם זה חלק מהעניין של משטרת ישראל לשקר ולאיים על אזרחים בתקופה של קורונה שגם ככה אין להם אוכל בפה, ולגזול עליהם אוכל מהפה בצורה של איומים ושקרים". לדבריה היא כתבה בפוסט את הפרטים לפי מה שסיפר לה בן זוגה ומחקה אותו "אחרי 10 דקות" מבלי שהייתה לה כוונה לפגוע בתובע.

הכרעה

8. הכרעה בדיני איסור לשון הרע הינה הכרעה ערכית, המשקפת את האיזון בין זכויות ואינטרסים המושכים לכיוונים נוגדים - לעבר הזכות לשם טוב ולעבר חופש הביטוי. נקודת האיזון כשמדובר באינטרנט, וברשתות החברתיות בפרט, שונה במידה מסוימת מנקודת האיזון שנהגה בעבר בעולם ללא אינטרנט. באינטרנט קיים תוכן עתיר מולטימדיה, שנוצר בחלקו הניכר על-ידי משתמשי הקצה ומאופיין באינטראקציות חברתיות. הדור השני של יישומי האינטרנט, שכונה Web 2.o, אופיין בשיתופיות, שהפכה את הרשת מ"קריאה" בלבד ל"קריאה וכתיבה". בכך הועצם חופש הביטוי, דבר שאיתגר את דיני איסור לשון הרע. ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.ס. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 25.3.2010) קבע השופט ריבלין ש"בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם 'בשינויים המתחייבים' מאשר להניח קיומה של לקונה". הוא אף ציטט את אמירתו ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006), לפיה "התרופה לדיבור הפוגע היא דיבור נוסף". מהו הגבול בין שמירה על חופש הביטוי בפייסבוק ומניעת "אפקט מצנן" שלו על-ידי "תביעות השתקה" לבין הצורך למנוע במידת האפשר "בריונות ברשת", היא הסוגיה שנדונה לא אחת בפסיקה.

9. בחינת נקודת האיזון בהכרעה בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי שזורה בארבעת השלבים של ניתוח טענת הפגיעה בשם הטוב. בשלב הראשון יש לבחון האם מה שפורסם הינו "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. בשלב השני יש לבחון האם הפרסום מהווה "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. על-פי ההלכה הפסוקה, אין צורך להביא ראיות בדבר המשמעות שייחס הקורא לפרסומים, אלא בית המשפט הוא אשר יקבע ממצאים בשאלה אם הדברים שפורסמו מהווים "לשון הרע". ככל שייקבע על-ידי בית המשפט כי מדובר ב"לשון הרע", יש לבחון בשלב השלישי את תחולת החסינויות וההגנות שבחוק. אם לא קמות חסינויות והגנות אלו, ייקבע בשלב הרביעי הסעד המתאים.

10. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

במקרה שבפנינו, לא הייתה מחלוקת כי הנתבעת היא שפרסמה את הפוסט בפייסבוק שהוצג על-ידי התובע. השלב השני הוא שעומד להכרעה - האם פרסום זה מהווה "לשון הרע" ?

11. השלב השני - האם פרסומים אלו מהווים "לשון הרע" ? בסיכומיו טען בא כוח התובע כי תוכן הדברים שכתבה הנתבעת בצירוף תמונותיו מהווים לשון הרע. מנגד באת כוחה של הנתבעת טען בסיכומיו בכתב כי הפרסום, שאינו מוכחש, אינו מהווה לשון הרע. בשלב השני של הניתוח יש לבדוק האם פרסומה של הנתבעת, לפי הקשרם האובייקטיבי, מהווים "לשון הרע" כאמור בסעיף 1 לחוק אשר קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

לאחר שבחנתי את הפרסום שכתבה הנתבעת תוך חיפוש נקודת האיזון בין הזכויות המתנגשות, מתוך הנחה שנקודה זו נוטה יותר לעבר חופש הביטוי כשעסקינן בפרסומים על שוטרים הנוטלים חלק באכיפת החוק, הגעתי למסקנה כי במשקפיו של הקורא הסביר הפרסום מהווה "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, מאחר והוא נוקט לשון בוטה ופוגענית נגד התובע, ומייחס לו התנהגות לא ראויה, של "אחרון הגנסטרים", ואשר הוצג כ"שקרן" ו"בנאדם רע", תוך התייחסות למשפחתו והצגת שמו הפרטי המלא ותמונותיו. אף משתתפים אחרים בדיון בפוסט סברו כי מדובר בלשון הרע והזהירו את הנתבעת מפני הוצאת דיבה כפי שעלה מתגובות שצורפו.

12. נעבור לשלב השלישי של הבדיקה, בו נבחנת תחולתן של ההגנות השונות. בסיכומיו בכתב טען בא כוח הנתבעת כי מתקיימת ההגנה שבסעיף 14 לחוק - הגנת אמת הפרסום. נפסק כי על המפרסם להוכיח כי קיימת זהות בין המציאות האובייקטיבית לבין תוכן הפרסום (אמת בפרסום) וכי קיים עניין ציבורי בפרסום אותה אמת. עליו להביא כמות הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן לשון הרע (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)).

13. בענייננו, מדובר על אירוע במהלכו נרשם לנהג קנס על עבירת תנועה. הנתבעת כלל לא נכחה באירוע זה ואף לא זימנה לעדות את הנהג - שגיא. בסופו של דבר האירוע התברר בבית המשפט לתעבורה והשופטת שדנה בתיק קיבלה את גרסת התובע לאחר שצפתה בסרטונים של האירוע והרשיעה את הנהג. אילו הפוסט היה מתייחס לעובדות בלבד ואפילו תוך הבעת ביקורת שהקנס אינו מוצדק, ייתכן והיה ניתן לומר שמדובר בהבעת דעה. אולם, הפוסט כולל אמירות פוגעניות שהן מעבר לתיאור של האירוע, אשר מציגות את השוטר כ"אחרון הגנסטרים", כ"שקרן" וכ"בנאדם רע" תוך אמירות קשות ולא ראויות כלפיו וכלפי משפחתו. לפיכך לא הוכחה הגנת סעיף 14.

14. נפנה לבחון תחולתן של ההגנות בסעיף 15 לחוק - הגנת תום הלב. בפסיקה נקבע כי על מנת שמפרסם לשון הרע ייהנה מהגנת סעיף 15, עליו לקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני, כי הפרסום נעשה בגדר אחת מהחלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף זה (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' עזור, פסקה 49 (פורסם בנבו, 22.7.2015). אשר לתום הלב, נפסק כי מותר להחיל את החזקות הראייתיות לקיומו ולאי-קיומו של תום הלב, שנקבעו בסעיף 16 לחוק, רק כל עוד אין קיימת ראיה פוזיטיבית בדבר קיומו או אי-קיומו של תום הלב (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 188 (1987)). עוד נפסק כי התוכן המדויק של דרישת תום הלב במסגרת החוק אינו אחיד, אלא מושפע מהחלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה, דהיינו - מטרותיהן השונות של החלופות עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים (ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד דניאל, פסקה 69 בפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 14.3.2016)).

15. בענייננו, הנתבעת אינה זכאית ליהנות מהחזקה החיובית לגבי תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק (המותנית בכך ש"הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות"), מאחר והפרסום חרג מתחום הסביר. למרות שהנתבעת כלל אל הייתה באירוע מתן הקנס, היא הטיחה טענות אישיות כלפי התובע ויושרתו ואף כתבה את שמו המלא וצירפה תמונה. לכן, על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח כי עומדת לה הגנת תום הלב.

16. דיון בשאלת תום ליבה של הנתבעת כרוך בזיהוי הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום. למרות שהנתבעת טענה בעדותה כי מטרתה בפרסום הייתה לצרכי בחינת הגשת ערעור על הקנס ובדיקה האם מדובר בתופעה גורפת, הרי שבנסיבות כאלה לא ברור מדוע היה צורך לכתוב הכפשות אישיות כלפי התובע ומשפחתו. הגעתי, איפוא, למסקנה כי המטרה מאחורי הפרסום הייתה להשחיר את פניו של התובע, אחרת לא ברור לשם מה היה צריך לכתוב את שמו המלא בצירוף תמונתו. משלא התקיים התנאי של תום-הלב, נשללת הגנת סעיף 15.

הסעד

17. הערכת הפיצוי בגין עוולת פרסום לשון הרע נתונה להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות ועל נסיבותיו הקונקרטיות של הפרסום. אמות המידה המנחות לעניין גובה הפיצוי פורטו בהרחבה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקאות 73-50 (פורסם בנבו, 4.8.2004) (להלן: עניין שרנסקי). הודגש שם כי בתפיסת סעד הפיצוי בעוולה זו מובנים שיקולים רחבים, מעבר לאלו שבדיני הפיצויים הכלליים. השיקולים חורגים מעניינו של הניזוק בלבד, אלא מתחשבים אף באינטרס הציבורי שעניינו ענישה, הרתעה וחינוך הציבור לסטנדרטים של שיח ציבורי ושיח בין אדם לאדם.

בפסקאות 51 ו-61 בעניין שרנסקי הובהר כי בקביעת שיעור הפיצוי לטובת איש ציבור שנפגע, עשויים לפעול שיקולים נוגדים: מצד אחד, חופש הביטוי המוגן ביחס לאיש ציבור רחב יותר מאשר כלפי אזרח מן השורה, ומצד שני, איש ציבור עלול להיפגע בתדמיתו ובמעמדו הציבורי באופן חמור בהרבה מאדם פרטי. הוא מוכר על-ידי ציבור רחב ומעמדו הציבורי ניזון מאמון הציבור.

המחוקק, שהיה ער לקושי בהערכת גובה הנזק, הוסיף את סעיף 7א לחוק, המאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק. הדגש ב"מסלול הסטטוטורי" הינו על הרתעת מוציאי לשון הרע פוטנציאליים ולא על ריפוי נזק שנגרם בפועל לנפגע (בע"א 36/62 עוזרי נ' מלמד, פ"ד טז 1553, 1559 (1962)). סכום הפיצוי במסלול זה הינו הסכום המכסימלי, ובתי המשפט פסקו פיצוי אף בסכומים נמוכים יותר באותו מסלול, לאחר שהפעילו שיקולים לחומרה ולקולה.

במקרה הנוכחי מדובר בפרסום חד פעמי, אשר לא הייתה מחלוקת כי הוא הוסר תוך 24 שעות, למרות שלא הייתה התנצלות. כמו-כן, למרות שהתובע העיד על חוסר נעימות בעקבות הפרסום שנגרמה לו, הוא לא טען כי נגרם לו נזק ספציפי בגין הפרסום לרבות בקידומו במשטרה.

18. משהעמדתי זה מול זה את השיקולים לכף החובה ולכף הזכות, בנוגע לפרסום על-ידי הנתבעת, ובחנתי את טיב הפרסום ונסיבותיו, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי לטובת התובע על סך 3,000 ₪.

התוצאה

19. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

(א) 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 12.11.2020, ועד לתשלום המלא בפועל;

(ב) אגרת התביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;

(ג) שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 1,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א סיוון תשפ"ד, 17 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 11