ת"א 344-01-20 בן אדרת נ' וינוקור

בית משפט השלום בעפולה

ת"א 344-01-20 בן אדרת נ' וינוקור

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופט ויסאם חיר

תובע

יעקב בן אדרת

נגד

נתבע

יואל וינוקור

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 80,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע, במסגרת התכתבויות ברשת החברתית "וואטס אפ" השכונתית.

רקע עובדתי בתמצית

התובע, תושב קיבוץ בית השיטה, הינו סגן אלוף במילואים, אשר מתגורר בשכנות לנתבע.

הנתבע, הקים ומפעיל בשטח שבבעלותו בקיבוץ 2 צימרים.

הקמת הצימרים והפעלתם בקיבוץ, על ידי הנתבע ועל ידי שכן נוסף ברחוב, הובילה למתיחות בין הנתבע לבין מספר שכנים שראו בכך מטרד שכונתי הפוגע באיכות חייהם של חברי הקיבוץ.

ביום 30.8.19 פרסמה הגב' רינה מאס, המתגוררת בקיבוץ, פוסט בקבוצת "הוואטס אפ" השכונתית, ובו העלתה טענותיה כנגד התנהלותו של הנתבע ובעיית החנייה שנוצרה בשכונה בעקבות חניית אורחי הצימרים. כמו כן ציינה, כי הנתבע נמנע מלהתייחס לפניותיה הרבות אליו בעניין זה. הנתבע הגיב לטענותיה.

בעקבות השיח שנוצר בין חברי הקבוצה, בחר התובע להגיב אף הוא לעניין הקמת הצימרים שבבעלות הנתבע והמטרד שהם מהווים לשכנים. הנתבע, מצידו הגיב לדברי התובע.

לפי טענת התובע, במסגרת תגובתו של הנתבע כאמור, הנתבע התבטא כלפיו באמירות כגון "נאמר לי האדם הזה סכסכן כרוני דואג לריב עם כולם", "כמה לא מפתיע אתה גם שקרן", אשר מהווים דברי לשון הרע כלפיו. מכאן התביעה.

טענות התובע

התובע טען, כי האמירות שנאמרו על ידי הנתבע מהווים פרסום לשון הרע כלפיו, שמטרתן לבזותו, להאשימו בהאשמות שווא ולפגוע בשמו הטוב, בתדמיתו האישית והציבורית ובעיסוקו כאשר אין כל קורטוב של אמת בדבריו. כמו כן נטען, כי לנתבע לא עומדת כל הגנה שכן הפרסום נעשה בחוסר תום לב ובכוונה לפגוע בתובע.

נטען, כי כתוצאה מהפרסום הזדוני נפגע מעמדו של התובע בקיבוץ בית השיטה, בו הוא מתגורר, כאשר אנשים רבים פונים אליו לאחר שנדהמו לקרוא את האמור, שאיננו מתיישב עם תדמיתו, כשהדבר גרם לו ולמשפחתו למבוכה רבה.

התובע פנה לנתבע בבקשה להתנצלות על מנת להקטין את הנזק, אולם הנתבע בחר להתעלם.

לאור האמור, התובע עתר לפיצוי מן הנתבע בסכום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, בגין כפל פיצוי, לפי סעיף 7 (א) לחוק איסור לשון הרע. לצרכי אגרה, התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 80,000 ₪.

עוד ביקש התובע ליתן צו המורה לנתבע לפרסם התנצלות באותה הקבוצה בה פרסם את אמירותיו הפוגעניות.

טענות הנתבע

הנתבע טען, כי מזה זמן מה הוא נמצא תחת הטרדות, תלונות, חדירה לפרטיות, הפרעות לחיים מצד התובע והכל במטרה לפגוע בפרנסתו של הנתבע שכל אשמתו הינה החזקת צימרים. הגשת התביעה מעידה, כי כל רצונו היה "להציק" לנתבע.

הנתבע טען, כי הפרסום שנעשה על ידו אינו מהווה פרסום לשון הרע. המדובר בהבעת דעה לגיטימית על התובע והתנהלותו האישית והציבורית בסביבת המגורים של הצדדים וביחסי השכנות ביניהם, האמירות נאמרו תוך כדי התגוששות בין שכנים וניהול דיון שכונתי כשבית המשפט אינו הזירה המתאימה לדון בהם.

בנוסף הנתבע טען, כי עומדות לו הגנת הבעת דעה, הגנת תום הלב והגנת "אמת שבפרסום", הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

עוד הוסיף הנתבע, כי התובע לא הביא ולו ראשית ראיה להוכחת נזקיו הנטענים.

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע אליו צורפו מספר מסמכים שונים. כמו כן, הוגש תצהיר עדות ראשית מאת הגב' רינה מאס, המתגוררת בשכנות לצדדים.

מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע, אליו צורפו מסמכים שונים. כמו כן, הנתבע ביקש לצרף תצהיר משלים, מאת מר שי לוביאניקר המתגורר ברחוב בו מתגוררים התובע והנתבע, אשר התייצב והעיד מטעמו. כן, צורף תצהיר מטעם הגב' אורלי דרור, בת זוגתו לשעבר של הנתבע, אלא שתצהיר זה נמשך מהתיק לאחר שהעדה לא התייצבה לחקירה נגדית על תצהירה.

דיון והכרעה

כאמור, עסקינן בתביעה בגין פרסום לשון הרע על ידי הנתבע בגנותו של התובע.

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם יש בפרסומים משום לשון הרע, בשאלת קיומן של הגנות מכוח החוק וכן בשאלת שיעור הנזק.

כידוע, המתווה לבדיקת תחולת החוק נקבע על ידי בית המשפט העליון והוא מורכב מארבעה שלבים:

א. בדיקת קיום יסודות לשון הרע והפרסום.

ב. תחולה של חסינות הפרסומים המותרים.

ג. קיומן של ההגנות והחזקות שבחוק.

ד. סעדים.

(לעניין זה ראו, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' (להלן: "אילנה דיין")).

בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (לעיל ולהלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע") , לצורך השלב הראשון על התובע להוכיח 2 יסודות: האחד, "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, אשר נעשה ל"אדם או יותר זולת הנפגע", כדרישת סעיף 7 לחוק, והשני, "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק.

לאחר בחינת טענות הצדדים ולאחר עיון במסמכים השונים שהוגשו ושמיעת העדויות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות. אבהיר.

בפסיקה נקבע זה מכבר, כי בבחינה האם אמירות עולות כדי לשון הרע, יש לבדוק את הקשרן המלא. לא ניתן לנתק את הפרסום מושא התביעה מההקשר והרצף שנובע מחילופי הדברים בין בעלי הדין.

משכך להלן אביא את השתלשלות ההתכתבות בקבוצת "הוואטס אפ" השכונתית החל מכתיבת הפוסט של הגב' רינה מאס, תגובתו של התובע ותגובותיו של הנתבע כדלקמן:

הפרסום של הגב' רינה מאס:

"בוקר טוב.

אני אובדת עצות ועל כן החלטתי בפעם הראשונה אחרי שנים של טיפול שקט ומנומס מול שכני הנחמד לפנות בבקשת עזרה לחברי לרחוב.

שכני הנחמד מאתגר אותי מזה שניים ב:

אורחיו מאמצים את צעצועיי יילדי (טרמפולינה וכו) כך שהייתי צריכה לשנות את מיקומם.

השיח הנמצא בשטח ביתו פלש והרס לי את הגינה לצד הבית. על אף בקשות חוזרות ונישנות שלי (כולל גיזום של שנים על חשבוני) הוא לא עשה כלום. בסוף בניתי גדר (שוב על חשבוני) תנחשו אני עדיין צריכה לגזום את השיח הפולש.

היהלום שבכתר: אורחיו וחבריו חוסמים לי את החנייה השכם וערב.

ומה שכני היקר עונה? שולח לי לבבות

וקצת מילים יפות.

ואני פונה אליכם, שכני וחבריי היקרים, מה עליי לשעות? איך אני מונעת משכניי להמשיך להשתין לכיווני (המקרה הטוב)?

משהו או מישהי י/תעזור לי?

בבקשה כי אני כאמור אישה מטומטמת אובדת עצה...."

תגובת הנתבע לתגובתה של הגב' רינה מאס

"בוקר אוררררררר לכל שכני,

אני עובד עצות מול שכנה שהאופן שהיא מדברת ומתבטאת מדבר בעד עצמו.

אני זוכה להתפרנס בכבוד לאחר תאונת דרכים קשה שהפגיעות ממנה עד היום בחיי.

נקבע לי נכות של 30% על ידי בית המשפט.

אני זוכה לארח לרוב משפחות מקסימות.

רובם חונים בדיוק איך שני מסביר להם.. פה ושם פעם ב... מישהו טועה- מתנצל ומיד מתקן.

לצערי הפעמים הבודדות שהם טועים נתקלים בפניה ישירה בוטה ומתחצפת משכנתי "הטובה".

כולכם גם חשופים כמוני... אני יותר...

לצעקות מביתה של שכנתי שנשמעים יותר כמו "צעקות ב ..." אתם יודעים כמוני.

מאחל לכולכם שבת שלוםם

באהבה."

תגובת התובע:

"בוקר טוב לכולם

כולם יודעים את דעתי בנושא הצימרים ברחוב

שבנינו את בתינו ברחוב שלנו יצאנו מתוך נקודת הנחה שמדובר ברחוב שקט שמשמש למגורים בלבד ולא לבתי עסק

ואכן הצלחנו לשלב בו משפחתיות והוי של הרחוב

כניסת הצימרים פגעה באיכות החיים של דיירי הרחוב כגון כניסת אנשים זרים לרחוב, ריבוי כלי רכב, חניה על המדרכות ועוד

בעוד שרק בודדים מתפרנסים ממנו

אין בעיה לעסוק בתחום אבל לא ברחוב שלנו שמיועד למגורים בלבד

כולנו עובדים קשה ומתפרנסים אבל לא על חשבון שכנינו

שום תירוץ לא מתקבל פה

(גם לא תאונה או נכות)

זוהי דעתי לאורך השנים היא גלויה ושקופה

ואף פעם לא הסתרתי זאת

רינה את מוזמנת להתקשר אליי ואני מזמין עוד חברים להביע את דעתם בנושא

אני בטוח שיש דעות מגוונות ושונות

שבת שלום דיירים יקרים."

תגובת הנתבע לתגובת התובע:

"אני רק שם את זה פה ...

קובי כמה אתה מפתיע שאתה הראשון שקופץ להצית סכסוך.

עוד בתחילת דרכי בהרחבה כנודע למישהו/י ממשפחה מאוד ותיקה ואהובה בקיבוץ שאתה עובר לגור כאן.

נאמר לי ..."האדם הזה סכסכן כרוני... דואג לריב עם כולם"

שמך הולך לפנייך.

מי שעוסק בלצלם חרה של כלבים ברחוב ולפרסם לעיני כולם...

זה מראה במה הוא מתעסק בחיים.

אני רואה שאתה שוב ושוב מנסה להיבחר לתפקיד ציבורי ללא הצלחה.

אנשים מחפשים אנשים חיוביים לתפקידים אלו.

הרוב השפוי הספיק להכיר אותך ולא בוחר בך.

להתהדר בדרגות סגן אלוף "בצניעות" לא מספיק להיבחר.

צריך קודם כל להיות בן אדם.

בנוסף לכל זה בזמנו שרציתי להרחיב את הצימרים.

ארחתי אותך ושכנה נוספת שבאתם לביתי להתנגד למהלך שלי.

תוך כדי הבטחה שאם אשאיר את המצב כמו שהוא היו.

שני צימרים.

אתם מבטיחים לא להתנגד.

כמה לא מפתיע...

אתה גם שקרן.

אבל היו עדים לאותה שיחה.

והבטחה בעל פה יש לה מעמד משפטי.

יש פה שכן יקר ואהוב ברחוב שלנו שהוא גם עורך דין שיוכל לאמת את זה.

במלחמה אין מנצחים.

אין לי כל רצון למלחמה.

אך מי שינסה לפגוע בי, בקרובי, בפרנסה שלי אגיב בהתאם.

זה לא איום.

זו הבטחה!!!"

בענייננו, לעניין השלב הראשון במתווה שלעיל, אין חולק, כי כתיבת הדברים בקבוצת "וואטס-אפ" שכונתית עונה על ההגדרה של פרסום, בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

באשר ליסוד "לשון הרע", בבואו להכריע בסוגיה זו על בית המשפט ליתן דעתו לחופש הביטוי ולמרכזיותו, בהתאם לנסיבות הפרסום ותכליתו בהתאם לטיב ההתבטאות, קהל השומעים, זהות התובע והנתבעת וההקשר בו נאמרו הדברים.

עוד נקבע בפסיקה לעניין יסוד לשון הרע, כי המבחן לאופן בו יפורש פרסום על מנת לקבוע אם יש בו משום לשון הרע הוא המבחן האובייקטיבי, דהיינו, בהתאם לאמות המידה המקובלות על האדם הסביר ולא על פי כוונת המפרסם או האופן בו הגורם בעניינו נעשה הפרסום הבינו את תוכנו (ראו, ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג(2) 333 (1989)).

הקביעה האם יש בפרסום שלפנינו משום לשון הרע, תיעשה מתוך איזון חוקתי בין שתי זכויות היסוד המתנגשות. דהיינו, על בית המשפט לבחון ולאתר את נקודת האיזון הראויה בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של האדם, בין אמירות שיש בהן כדי להעליב ולפגוע, ובין אלה הנאמרות בשעת כעס או מריבה בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו.

בחינת מכלול הפרסום הנטען, מביא אותי למסקנה, כי המדובר בתגובה לא מנומסת ולא נעימה לאוזן אך לא כזו העולה לדרגת פרסום דברי לשון הרע כנגד התובע. ממכלול ההתכתבויות בקבוצה, כמפורט לעיל, עולה כי, המדובר בתגובה של הנתבע, במסגרת התכתשות שכונתית, כלפי דברים שנכתבו על ידי התובע בעניינו של הנתבע. אין להתעלם מן העובדה, כי תגובת הנתבע נכתבה בלשון משתלחת ולא נעימה לאוזן, אך הקורא הסביר ובהתאם למבחן האובייקטיבי, יבין את הפרסום כחלק מהתכתשות בין חברי הקבוצה בהקשר לסכסוך מתמשך בין השכנים בעניין הפעלת הצימרים בשכונה. הדברים שנכתבו על ידי הנתבע יתקבלו על ידי הקורא הסביר כשפה נמוכה, גידופים והעלבות אך לא כאמירת עובדות ודברי אמת שיש בהם כדי לשנות את תדמית התובע בעיני האחרים ולפגוע בשמו הטוב.

התובע בחקירתו ציין, כי בקבוצה השכונתית כל אחד יכול להביע את דעתו, כפי שהעיד בעמוד 5 שורות 12-15:

"ת. אני לא שוטר של הרחוב, יש קבוצת ווצאפ של הרחוב בשביל זה היא הוקמה אני פתחתי אותה ואני המנהל שלה וכל אחד שם רשאי להבי את דעתו. אני לא שוטר אלא קצין בצבא.

ש. אם אתה לא שוטר אתה בורר של הרחוב.

ת. ממש לא, אני מביע את דעתי החופשית."

אכן, מעיון בתגובת הנתבע עולה, כי מי שקורא את התגובה מבין, כי מדובר בתגובה המערבת בין הבעת דעה לבין התפרצות רגשות זעם וכעס על רקע הוויכוח בין השכנים בסוגיית הפעלת הצימרים ברחוב. בהקשר הספציפי הזה הקורא הסביר מעמיד את משקלו ומשמעותו של הפרסום. בהקשר זה, העיד הנתבע, כי (פרוטוקול, עמוד 11 שורות 23-25):

"בגלל שאני לא פסיכיאטר או רופא אני משתמש במילים עממיות שאולי לא מדויקות לאותו מצב בטח בשעת כעס שאנחנו כועסים על מי שרודף אותנו כמו שקובי עושה אז יכול להיות שהשתמשתי במילה לא מדויקת".

האמירות שנכתבו מטעם הנתבע, עם הבוטות שלהן, נכללות אם כן במסגרת הביקורת הלגיטימית וחופש הביטוי. קורא סביר לא היה מבין את הפוסט כמבזה או משפיל את התובע, אלא מבין שמדובר בהתכתשות והבעת דעה וביקורת בין שני צדדים המסוכסכים זה עם זה.

בענייננו, הנסיבות בהן פורסמה תגובתו של הנתבע מעידות, כי המדובר בדברי גידוף אשר אינם עשויים לבסס עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. סבורני, כי מדובר בגידופים בשפת רחוב ובשפה נמוכה, אך אין בהם, משום אמת עובדתית, וכך אף יובנו על ידי הקורא הסביר.

"נראה, כי לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע", ישקול בית המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם את נימת הדיבור, את הקול ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים משום 'לשון הרע' המקימה עילת תביעה על פי החוק". (ראו, אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמוד 133. וכן ראו, ת"א (קריות) 21537-03-11 שמואל שוסטר נ' סימונה שטרית (31/12/15)).

לעניין האמירות "שקרן" ו- "סכסכן", יפים הדברים שנאמרו בספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, בעמוד 132, כדלקמן:

"... קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית".

עוד יודגש, כי אין המדובר באמירה חד פעמית וחד צדדית בין הצדדים, שעומדת בחלל ריק, שכן מדובר בסכסוך מתמשך בין הצדדים ונראה, כי התביעה דנן מהווה נדבך נוסף בסכסוך בין הצדדים, וכפי שהעיד הנתבע בעמוד 11 שורות 29-32:

"ת. אני רוצה לראות אותך שמישהו מאיים עליך כל הזמן שיפגע לך בפרנסה בצורה חולנית הולך ומתלונן במועצה בצורה שלא נורמטיבית, הבן אדם שחוקר במועצה מי שאחראי אמר לי באופן אישי שהוא לא פגש בן אדם אובססיבי שרוצה לעשות רע למישהו אחר ב20 שנה שהוא עובד שם. שמו הולך לפניו."

עוד אציין, כי מצאתי שהתגובה של הנתבע לא חרגה מתחום הסביר. הדברים שנאמרו על ידי הנתבע אכן אינם נעימים לאוזנו של התובע, אולם לא ניתן לראות בהם כחריגה מהמתחם אשר מאפשר את חופש הביטוי ואף אין לראות בהם כניסיון להשפיל או לבזות את התובע. זאת לציין, כי לטענת התובע, הקבוצה בה בוצע הפרסום מונה 16 משפחות וכ- 30 חברים שהינם דיירי הרחוב, אשר מכירים את הסכסוך בין הצדדים. משכך, בעיניהם הפרסום של הנתבע בכללותו מעיד על שיח בין הצדדים שאיננו זר להם כאנשי הרחוב ולסובבים את הצדדים.

אציין עוד, כי גם אם הייתי מוכן לצאת מתוך הנחה, כי הדברים שנאמרו על ידי הנתבע בתגובתו מגיעים לכדי לשון הרע, בנסיבות העניין, לכל היותר, מדובר בלשון הרע במדרג הנמוך ביותר עד כי ניתן לומר, כי מדובר בזוטי דברים (ראו, ע"א (חי') 21900-12-15 סקז'יו נ' לנגר (30.5.16); ותא"מ (ת"א) 14013-03-18 קסוטו נ' בכור (15.11.20)).

לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין המדובר בלשון הרע, כהגדרתו בחוק.

בהתאם למתווה הבדיקה כמפורט לעיל, די בכך שמצאתי, כי אין המדובר בדברי לשון הרע, כדי להביא לדחיית התביעה. ברם, לצורך השלמת התמונה, להלן אמשיך לבחון את המתווה ובפרט את טענות הנתבע לקיומן של הגנות המעוגנות בחוק איסור לשון הרע.

תחילה, יצוין, כי הנתבע לא טען שהפרסום שנעשה על ידו מהווה "פרסום מותר", בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. משכך, להלן אעבור לבחינת השאלה האם הפרסום שנעשה על ידי הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות שבחוק.

הנתבע טען לקיומן ולתחולתן של ההגנות הקבועות בסעיפים 14 (הגנת אמת הפרסום) וסעיף 15 (הגנת תום הלב) לחוק איסור לשון הרע.

הוראת סעיף 14 לחוק שעניינה בהגנת אמת הפרסום קובעת כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

על מנת לחסות תחת הגנה זו של אמת הפרסום, על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים: אמיתות הפרסום מבחינה עובדתית ועניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכיח התקיימותם של שני התנאים מוטל על הנתבע (רע"א 6517/98 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (6.12.1198)). הגנה זו לא תחול על פרסום שאינו אמת אף אם המפרסם שגה בתום לב. על כן, אין חשיבות למניעיו של המפרסם או לשאלה אם סבר בשוגג כי הפרסום הינו אמת שכן, כפי שהדגיש כבוד הנשיא גרוניס בעניין אילנה דיין "הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם".

תחילה יוער, כי הנתבע טען לקיומה של הגנת אמת הפרסום לגבי חלק מהתוכן שנכלל בתגובה שפורסמה על ידו. כך, הנתבע טען, כי בתגובה תיאר אירוע ובו התובע הגיע לביתו של הנתבע יחד עם שכנה נוספת והבטיח, כי לא יתנגד לצימרים במידה והנתבע לא ירחיב את עסקי הצימרים אולם התובע לא קיים את הבטחתו ולכן בהקשר זה בלבד הוא כינה אותו כשקרן.

בענייננו, מלבד טענותיו של הנתבע שנטענו בעלמא הוא לא הוכיח, כי התובע אכן "סכסכן" ו- "שקרן", כפי שנכתב על ידו. הנתבע לא הוכיח את האמירה של אותו אדם אלמוני שאמר לו כי התובע הינו סכסכן. הנתבע לא הוכיח, כי התובע "סכסך" בעבר בין אנשים אחרים. בנוסף, לעניין האמירה "שקרן", הנתבע לא הוכיח כי התובע שיקר בהזדמנויות שונות, מלבד אותו מקרה חד פעמי שתואר על ידי הנתבע בביתו. בהקשר זה, אף לא ניתן לגזור מסקנה, כי התובע הינו שקרן בשים לב שידוע שהחיים הינם דינאמיים, דברים משתנים וייתכן שדעתו של התובע השתנתה, התובע אכן זכאי לשנות את דעתו ואין בכך כדי להעיד כי המדובר באדם "שקרן".

בענייננו, הנתבע לא הוכיח קיומו של התנאי הראשון- אמיתות הפרסום, משכך, מתייתר הצורך לדון בתנאי השני שעניינו קיומו של "עניין ציבורי". למרות זאת, אציין כי בהנחה שהנתבע היה מוכיח את אמיתות הפרסום, בנסיבות העניין כן מתקיים עניין ציבורי בפרסום בייחוד בקרב הקבוצה המצומצמת של דיירי הרחוב בו מתגורר התובע.

מהאמור לעיל עולה, כי בנסיבות העניין לא עומדת לנתבע הגנת "אמת הפרסום", בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

בנוסף הנתבע טען, כי הפרסומים באים בגדרי לפחות אחת מהחלופות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע: הגנה בתום לב על אינטרס לגיטימי של המפרסם (סעיף 15(3)); הבעת דעה בתום לב (סעיף 15(4)).

סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי-

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;"

ההגנה שבסעיף 15(3) חלה בהתקיים 4 תנאים מצטברים: "ראשית, נתבע או נאשם המבקש ליהנות מההגנה צריך להוכיח, כי היה עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית פרסום; שנית, עליו להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; שלישית, עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; ולבסוף עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב" (ראו, שנהר, עמוד 295).

אין חולק, כי לנתבע הזכות להגן על קניינו. אלא, שבנסיבות העניין נמצא, כי הנתבע לא מקיים את התנאים הנדרשים לצורך תחולת ההגנה המעוגנת בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

לא עלה בידי הנתבע להראות כיצד השימוש בכינויים כמו "שקרן", "סכסכן" ו- " דואג לריב עם כולם " כלפי התובע אמור לסייע בידיו להגן על רכושו ופרנסתו ונעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו. במקרה דנן מצאתי שלא קיים כל קשר הגיוני, רלוונטיות או מידתיות בין הפרסום לבין אותו עניין אישי, ככל שאכן היה. בפועל, לא עלה בידי הנתבע להבהיר כיצד התגובה שפרסם בקבוצת "וואטס אפ" השכונתית אמורה להגן על רכושו ופרנסתו.

לפיכך, הגעתי למסקנה, כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

סעיף 15 (4) לחוק קובע כדלקמן: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

בענייננו, כדי לחסות תחת ההגנה בסעיף 15(4) לחוק (הבעת דעה) יש לעמוד בשני רכיבים מצטברים: האחד, הבעת דעה, להבדיל מפירוט עובדות, והאחר פעולה בתום לב.

בפסיקה נקבע, כי מפרסם המבקש ליהנות מהגנת "הבעת דעה" חייב לנסח את פרסומו כהבעת דעה, לצרף את עובדות האמת וכן להקפיד להפריד בין העובדות לדעות. בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן (18/2/02) עמוד 264, נקבע, כי "ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה; אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן".

לטענת הנתבע עומדת לו הגנה של הבעת דעה בתום לב על התנהלותו של התובע אשר מגדיר עצמו כ"אישיות ציבורית" שמנסה להתקבל שוב ושוב לתפקידים שונים במסגרת הקיבוץ. ויש לראות את הדעה אותו הביע הנתבע, כביקורת לגיטימית במסגרת חופש הביטוי.

מנגד, התובע טען, כי הפרסום לא נעשה בתום לב אלא נעשה בכוונה, במודעות ובזדון על מנת לפגוע בתובע ובשמו תוך כדי שהנתבע מודע לעובדה, כי אמירותיו אינן נכונות ומשכך אין תחולה להגנה זו. כמו כן, לגבי הפרשנות לביטויים שנכתבו, הוסיף וטען, כי כל קורא סביר יפרש אמירות אלו כאמירות גנאי אשר גרמו לו בין היתר לפגיעה בתדמיתו ובמשלח ידו.

לאחר בחינת הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע, כמפורט לעיל, איני סבור, כי עומדת לנתבע ההגנה הנטענת. ראשית, התובע אינו נושא תפקיד רשמי או תפקיד ציבורי.

הנתבע בכתב הגנתו טען, כי: "לא ברור מדוע התובע רואה עצמו אישיות ציבורית כשאינו נושא כל משרה ציבורית ... נראה כי התובע מייחס לעצמו תפקיד ציבור אשר איש לא הסמיכו לכך" (ראו, סעיף 18 לכתב ההגנה). מנגד, בסיכומיו ציין, כי הדברים נאמרו כלפי התובע כאיש ציבור כאשר "תוכן הפרסום מתייחס במפורש לבחירות", דבר שיש בו כדי ללמד, כי טענה זו הועלתה רק במסגרת ולצורך ההליך המשפטי.

בנוסף, לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי מתקיים מסע בחירות בקרוב וכן לא הוכיח מועד בחירות קרוב. הנתבע לא יזם פרסום לצורך מטרה מובהקת של הבחירות אלא העלה זאת בתגובה ובהקשר לדברים שנאמרו על עסקי הצימרים. בנוסף, למרות טענותיו שנטענו כאמור, כי המדובר בפרסום בקשר לבחירות, לא כתב זאת בתגובתו. מכאן שאין המדובר באישיות ציבורית כפי שניסה לטעון הנתבע.

מהפוסט עולה, כי בפרסום הכולל חלק מהאמירות מעידות על הבעת עמדה וחלק אחר מהווים עובדות: המשפט - נאמר לי ..." האדם הזה סכסכן כרוני... דואג לריב עם כולם" מעיד כי המדובר בקביעת עובדה כאשר מנגד הפוסט אף כולל הבעת דעה כגון במשפט- "מי שעוסק בלצלם חרה של כלבים ברחוב ולפרסם לעיני כולם... זה מראה במה הוא מתעסק בחיים".

הנתבע אף טען מפורשות, כי חלק מהדברים שכוונו כלפי התובע שימשו כעובדות ולא כהבעת דעה. כפי שציין בסיכומיו לגבי המשפט השלישי שם ציין: "משפט שלישי: קביעת עובדה שאין עליה מחלוקת בין הצדדים כי התובע מנסה שוב ושוב להיבחר לתפקיד ציבורי ללא הצלחה. ברי כי העובדה היא עובדה ...".

בענייננו, מצאתי כי אין בהתנסחות האמורה כל הפרדה בין עובדות לדעות.

לעניין הטענה שהועלתה בסיכומי הנתבע, כי הפרסום נועד לאזהרת הציבור לשכנע שלא להצביע בעד בחירתו של התובע אציין, כי הפלטפורמה בה פורסם הפוסט איננה הפלטפורמה המתאימה כדי להזהיר את הציבור. כמו כן, הנתבע לא ציין בפוסט, כי המדובר באזהרה.

לפיכך, הגעתי למסקנה, כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע.

בחינת האמור לעיל מוביל לכלל מסקנה, כי רוב הפרסום הינו מעין התכתשות בין שני הצדדים שהינם שכנים המסוכסכים מזה זמן רב.

כמו כן בענייננו, התובע לא הוכיח היקף הפרסום. אין ראייה המעידה להיקף רשימת התפוצה אליה הגיעה הפרסום. הפרסום בוצע בקבוצת "וואטס אפ" שכונתית בעלת היקף מצומצם של אנשי הרחוב, המודעים לסכסוך המצוי בין הצדדים וכך גם הבינו את הפרסום המתואר וכי לא נראה, כי יש בפוסט האמור כדי לשנות את דעתם בשל האמור בו. אף שהתובע טען, כי אנשים פנו אליו בעקבות הפרסום, בסופו של דבר, התובע לא זימן מי מאותם אנשים כדי להעיד בעניין משמעות הפרסום בעיניהם והאם הפרסום הביא לשינוי תדמיתו של התובע בעיניהם.

כמו כן, ההלכה הרווחת הינה שלא כל פרסום "לשון הרע" אמור למצוא דרכו לפתחו של בית המשפט. מקום שמדובר "בפגיעה מזערית" בזכות, שאין דרכה להתברר בבית המשפט, ואין דרכו של "אדם סביר" להביאה בפני בית המשפט, פגיעה זו חוסה בהגנת זוטי דברים. בענייננו מצאתי, כי פגיעה מסוימת בתובע, אם אכן הייתה, חוסה תחת הגנה של זוטי דברים.

לסיכום, מצאתי כי אין בפרסום נשוא התביעה משום פרסום לשון הרע כלפי התובע, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. משכך, דין התביעה להידחות.

במקביל, מצאתי, כי בגין הפרסום נשוא התביעה לא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 45 יום מהיום, אחרת יישא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר העתק פסק דין לבאי כוח הצדדים.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"ב, 27 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 15