סע"ש 3571-03-21

בית הדין האזורי לעבודה ירושלים

סע"ש 3571-03-21

07 פברואר 2024

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג

נציג ציבור (עובדים) גב' לימור ליברמן לביא

נציג ציבור (מעסיקים) מר דוד זהבי

התובע

משה כהן

ע"י ב"כ: עו"ד דוד סער

-

הנתבעים

1. יורם שמעון

ע"י ב"כ: עו"ד תום נוימן ושמואל בריל

2. מועצת מבשרת ציון

3. עמותת תיכון הראל 580261121

הנתבעות 2-3 ע"י ב"כ: עוה"ד סיגל פעיל וזוהר גיפס

פסק דין

התובע, מר משה כהן ("התובע" או "משה"), הגיש תביעה זו לפיצויים בגין התעמרות, פגיעה בפרטיות, פרסום לשון הרע, הפרשי שעות נוספות והפרשי פיצויי פיטורין. כן עותר התובע לחיוב הנתבעים בפיצויים בגין הפרת הסכמות לתשלום תוספת הקפצות פתע ותוספת משמרות.

הנתבעת 3, עמותת תיכון הראל ("העמותה") מפעילה את תיכון הראל ("בית הספר") בו הועסק התובע. הנתבעת 2 היא מועצה מקומית מבשרת ציון ("המועצה") אשר בתחומה מצוי בית הספר. הנתבע 1 ("ראש המועצה") הוא יו"ר המועצה ויו"ר הועד המנהל של העמותה.

רקע עובדתי

ביום 15/09/14 נחתם בין התובע לבין "בית ספר תיכון הראל מבשרת ציון" (נספח א' לתצהיר התובע), ומאז שימש התובע בתפקיד אב בית (לא היחיד בבית הספר) ואנשי התחזוקה בבית הספר. בהסכם נקבע שהתובע יעבוד בימים א'-ו', מלבד ליום חמישי (או יום אחר, בתיאום מראש) וששעות עבודתו יהיו "שעות אחר הצהרים בכפוף ללו"ז בית ספרי".

במהלך שנת 2018 התלונן התובע על תנאי העסקתו לפני מנהלת בית הספר דאז, ד"ר גליה אבישר ("גליה"). במכתב מיום 07/02/18 (נספח ה' לתצהיר התובע. "הודעת גליה") הודיעה גליה לתובע: "הריני להודיעך כי החל משכר 2/2018 תשולם בשכרך תוספת גלובלית של 10 שעות לפי 125%. התוספת תינתן עבור גמישות בשעות הערב והקפצות מעבר לשעות התקן אליהן אתה נקרא במהלך ימי השבוע". בתחתית הודעת גליה יוחד מקום לחתימת העובד - התובע. הנתבעים הציגו עותק של הודעת גליה ללא חתימת התובע והתובע הציג עותק של הודעת גליה שכולל את חתימתו.

הודעת גליה לא הביאה לסיום המחלוקות בין הצדדים.

ביום 20/02/18 שלח עו"ד אואקנין, ב"כ התובע דאז, מכתב לראש המועצה (נספח ו' לתצהיר התובע) בו טען לפגיעות שונות בזכויותיו. אחת מהטענות התייחסה לדרישת בית הספר להגעה לאחר שעות העבודה: "לא זו אף זו, מרשי נדרש להגיע למקום העבודה גם לאחר שסיים את שעות עבודתו ואף ביום החופשי שנקבע עבורו, על מנת לתת מענה לתקלות, אולם הוא אינו מקבל כל תמורה עבור כך".

טענותיו של התובע נדונו בפגישה שהתקיימה ביום 26/02/18 ("ישיבת פברואר") בנוכחות התובע ואשתו ("שרית") ובנוכחות גליה, ציון לוי ("ציון"), אחראי עובדי האחזקה בביה"ס ומנהל התובע, עו"ד נעה בן אריה, היועצת משפטית דאז, וסופי מתן ("סופי"), אחראית המנהלה בבית הספר. במסגרת הישיבה התקבלו מספר החלטות. בין השאר הוסכם כי תתבצע בדיקה של מספר השעות הנוספות בהן עבד התובע מאז תחילת העסקתו והתמורה ששולמה בעדן. כן הוסכם שהתובע יגיש בקשה להעלאה בשכרו, בקשה שתיבחן בהמשך.

סיכום ישיבת פברואר הועלה על הכתב (נספח ז' לתצהיר התובע. "סיכום פברואר").

לטענת התובע, נשמטה מסיכום פברואר הסכמה שהתקבלה למתן תוספת בעד עבודתו במשמרת שנייה (בשעות אחה"צ), לטענתו, תוספת לה זכאים עובדים אחרים שהינם עובדי המועצה.

בדיקה שנערכה העלתה שהתובע זכאי לתשלום 3,117 ₪ עבור שעות נוספות מתחילת העסקתו. סך זה שולם לתובע במסגרת תלוש 03/18 (נספח 3 לתצהיר סופי).

לאחר ישיבת פברואר הוחלפה היועצת המשפטית של העמותה, עו"ד בן אריה. לטענת התובע, כתוצאה מהחלפת היועצת המשפטית, לא כובדה ההסכמה לתשלום תוספת משמרת שנייה (תוספת, שכאמור, לטענת התובע, הובטחה לו בישיבת פברואר ונשמטה מסיכום פברואר).

במכתבים מתאריך 13/03/18 (נספח ח' לתצהיר התובע) ו- 08/05/18 (נספח יא' לתצהיר התובע) ביקש התובע לקיים דיון בהעלאת שכרו או להעלות את שכרו בהתאם להסכמות ישיבת פברואר.

בשנת הלימודים אח"כ (2018-2019), הוחלפה מנהלת ביה"ס (גליה) במנהלת חדשה, הגב' ליאת שגב ("ליאת"). במכתב לתובע מיום 05/04/19 (נספח יא' לתצהיר התובע) הודיעה ליאת לתובע על העלאת שכרו ב- 10%.

לטענת התובע, ביום 29/01/20 הוא מעד במהלך עבודתו מסולם, נתלה בידו השמאלית על מנת להימנע מנפילה וכתוצאה מכך חש כאבים בכתף שמאל. כחודש אח"כ ביום 26/02/20 במהלך העבודה הוא ניסה להרים בידו השמאלית פח צבע וחש בכאבים. התובע התקשר לעובד אחזקה בבית הספר – אכרם - שהסיע אותו לביתו ולאחר מכן פנה התובע למרכז הרפואי "ביקור רופא" (סיכום הביקור – נספח יב' לתצהיר התובע).

החל מיום 26/02/20 שהה התובע בחופשת מחלה שהוארכה מעת לעת (אישורים רפואיים – נספח יג' לתצהיר התובע). בתעודה רפואית מיום 21/10/20 קבעה ד"ר אולגה גורדון, רופאה תעסוקתית: "לסיכום: לאחר שבחנתי את הנושא, עיינתי במסמכים הרפואיים שהיו לפני, דעתי: הנ"ל אינו מסוגל לשוב לעבוד בתפקידו".

במהלך התקופה שבה שהה התובע בחופשת מחלה התקיימה בין התובע לסופי וליאת חלופת מסרונים (נספח יז' לתצהיר התובע) במסגרתה ביקש התובע מליאת לחתום על טופס 250 לביטוח לאומי (טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה) ועל טופס 211 (תביעה לתשלום דמי פגיעה). כעולה מהמסרונים, הטפסים נחתמו בתחילה ע"י ליאת והועברו לתובע, אך לאחר שהתובע ביקש לשנות את תאריך התאונה בטפסים מיום 29/01/20 ליום 26/02/20, עיכבה ליאת את חתימתה על טפסים מתוקנים.

לטענת ליאת (סעיף 37 לתצהירה. 01/03/23, עמ' 93, ש' 8-12), לאחר שעיכבה את חתימתה על טפסי המל"ל המתוקנים, הודיע התובע לסופי ולמזכירת ליאת שרונה: "אני מציע לליאת שתחתום". סופי ושרונה העבירו מסר זה לליאת. ליאת הרגישה שמדובר באיום ובהמשך לכך פנתה למנכ"ל המועצה ("תמיר").

לטענת הנתבעים, ביני לביני, הגיעו לאזניהם שמועות שהתובע עובד בעבודות פיזיות במהלך חופשת מחלתו. בהמשך לכך ועל מנת לבדוק את נכונות השמועות פנתה המועצה ושכרה את שירותיו של משרד חקירות. בדיקה שביצע משרד חקירות העלתה שהתובע נצפה מבצעת הרמת סחורה ופעולות גינון בתקופת חופשת המחלה.

ביום 06/07/20 הודיעה ליאת לתובע (נספח יז' לתצהיר התובע): "בהמשך לחוות דעת שקיבלתי, אנו נזמין אתכם לדיון במועצה עם מנכל המועצה והיועץ המשפטי עד סוף השבוע. אתה מוזמן להביא איתך את עורך הדין שלך".

לאחר שיחה טלפונית בין שרית, אשת התובע ובין יו"ר המועצה (להם היכרות מוקדמת), זומן התובע לישיבת בירור במועצה.

ביום 09/07/20 התקיימה ישיבת בירור ("ישיבת הבירור") בנוכחות התובע, שרית אשתו, בתו מור, עו"ד חיים שרביט ("חיים"), היועץ המשפטי של הנתבעות 2-3, תמיר, מנכ"ל המועצה וליאת, מנהלת ביה"ס.

במהלך הישיבה הוצג לתובע דו"ח חקירה מטעם משרד החקירות (נספח 1 לתצהיר תמיר. "דו"ח החקירה"). מדו"ח החקירה עלה שהתובע נצפה עוסק בהרמת סחורה סמוך למשתלה באבו גוש, בעבודות גינון סמוך לביתו במבשרת ציון ובהרמת סחורה סמוך לבית בקיסריה במהלך שהותו בחופשת המחלה. התובע התבקש לשקול התפטרות או לחילופין להיות מוזמן לישיבת שימוע טרם פיטורין. במהלך הישיבה טען התובע שהעבודות הפיזיות אותן הוא נצפה מבצע לא היו בעלות גוון פיזי משמעותי ושהבית בקיסריה בו הוא נצפה עובד הוא בבעלות בתו שגרה בקנדה.

בהמשך השיחה, לאחר שתמיר הזהיר את התובע לבל יאיים על עובדת במועצה (כאמור, לטענת הנתבעים, סופי העבירה לליאת הודעה מטעם התובע: "אני מציע לליאת שתחתום"), עלתה השיחה לטונים גבוהים. בסיום הישיבה, לאחר צאת התובע ומשפחתו למסדרון ולנוכח המשך צעקות בנוכחות עובדים אחרים יצא ראש המועצה ממשרד סמוך וביקש להרגיע את הרוחות. ישיבת הבירור הוקלטה (תמלול שבוצע על ידי התובע הוגש ביום 12/01/22. נספח כ' לתצהיר התובע. תמלול הנתבע – נספח לא' לתצהיר שרית).

לטענת התובע (סעיף 59 לתצהירו), השמועה שביצע עבודות פרטיות בתקופת היותו במחלה נפוצה בישוב.

המועצה העבירה את דו"ח החקירה למוסד לביטוח לאומי (ס' 16 לתצהיר ראש המועצה).

בקשות ב"כ התובע לקבלת דו"ח החקירה נענו בהתעלמות (דרישות ב"כ התובע במכתבים מתאריכים 28/07/20, 14/09/20 ו-28/10/20 ותשובות לחלקן - נספח כא' לתצהיר התובע).

במכתב ב"כ מיום 28/10/20 (נספח כד' לתצהיר התובע) הודיע התובע על התפטרותו בדין מפוטר לנוכח יחס משפיל, מצב רפואי ותנאי עבודה. במכתב תשובה מיום 05/11/20 העביר ב"כ המועצה והעמותה את דו"ח החקירה לידי התובע.

תוך כדי בירור התביעה דנן התבררה תביעה אחרת שהגיש התובע בהליך ב"ל 49557-01-21 להכרה בפגיעתו בעבודה. בנוסף הגישה שרית תביעה נוספת נגד המועצה תביעה אשר מתבררת בבית משפט השלום בירושלים בהליך ת.א. 36950-11-21 (ס' 24 לתצהיר שרית).

המחלוקות

המחלוקות העיקריות בתיק הן:

האם קמה לתובע עילת תביעה בכלל הסעדים שנתבעו נגד כל אחד מהנתבעים ובכלל זאת האם המועצה והעמותה העסיקו את התובע במשותף?

האם התובע זכאי לתוספת משמרות החל מתחילת העסקתו, בין מכוח הסכמה שהתקבלה בישיבת פברואר ובין מכוח היותו עובד מועצה והוראות התקשי"ר?

האם התובע זכאי לתוספת גמישות והקפצות פתע מכוח הודעת גליה מיום 07/02/18?

האם התובע זכאי התובע להפרשי שעות נוספות החל מחודש 02/2018?

האם התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורין?

האם התובע זכאי לפיצויים בגין התעמרות, פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע?

מטעם התובע העידו התובע ואשתו שרית וזומנו לעדות חוקר משרד החקירות יוסף אדר ויעקב ברנס – אב בית נוסף בבית הספר. מטעם הנתבעים העידו ראש המועצה, סופי, ליאת, תמיר, ציון, אכרם וחיים (תצהיר שהגיש בהליך אחר צורף לתצהיר ראש המועצה).

דיון

העסקה במשותף

בדיון המקדמי מיום 12/01/22 טען התובע שהתביעה נגד ראש המועצה הוגשה כיוון ש"הוא הרוח החיה, היוזם, הוא ניהל את שיחת הטלפון עם אשתו של התובע ואיים עליה שתקח את בעלה להתפטר, הוא יזם את דוח החקירה, הוא זה שבוועדה שהתובע יושב שם התרברב, אנו חושבים שהוא צריך להיות צד בעניין בתיק הזה". טענות אלו לא הוכחו ואף לו היו מוכחות, אין בהן תשתית לביסוס יחסי עבודה בין התובע לבין ראש המועצה. בהתאם, בס' 9 לסיכומים טען התובע שהועסק במשותף ע"י הנתבעת 2 והנתבעת 3 ולא טען להעסקה ע"י ראש המועצה. לפיכך, הטענות נגד הנתבע 1 מכוח יחסי העסקה נדחות.

באשר ליחסי עבודה בין התובע למועצה. בכתב ההגנה (ס' 2) טענה המועצה שכתב התביעה לא מפרט עילה לחיובה כמעסיקה ושהעמותה שהעסיקה את התובע היא תאגיד עירוני בעל אישיות משפטית נפרדת.

לטענת התובע (ס' 16 לסיכומים), הטענה להעסקתו במשותף ע"י המועצה והעמותה נטענה בסעיף 3 לכתב התביעה. סעיף 3 לתביעה מציין: "הנתבעת 2, הנה רשות מקומית...והייתה בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה, הבעלים של הנתבעת 3, אשר הוקמה על ידה, לשם מתן שירותים לה ולתושביה והיא "הרוח החיה" מאחוריה, לכל דבר ועניין". הטענה שהמועצה הינה "הרוח החיה" מאחורי העמותה היא טענה עמומה ואין לראותה כחופפת עובדתית ומשפטית לטענת העסקה במשותף.

התובע התבקש להתייחס בדיון המקדמי מיום 12/01/22 לעילת תביעתו נגד כל אחד מהנתבעים, אך גם שם לא טענה ב"כ במפורש להעסקה במשותף: "...הטענה של הנתבעת 2 שהיא גוף נפרד שהנתבע 3 תאגיד עירוני שלה והם אלה שמפטרים את העובדים ומעסיקים את העובדים ואין להם נגיעה לזה. אדגיש שהיוזמה לשלוח חוקר פרטי זה לא של הנתבעת 3 אלא של המועצה וזה מופיע בדו"ח החקירה. ישיבת הבירור ביוזמה של המועצה, כל ההתנהלות הייתה עם מנכ"ל המועצה שלא קשור בקשר כלשהו לעמותה. אני בהחלט סבורה שהמועצה צד לעניין והיא צריכה להשאר בהליך".

על אף שהתובע טען (סעיף 16 לסיכומים) להעסקה במשותף (ללא הפניה למבחני האותנטיות והלגיטימיות שנקבעו בפסיקה), המועצה לא חזרה בסיכומים על טענותיה להיעדר עילה. לנוכח הכחשתה בכתב ההגנה, לנוכח הדיון על כך בדיון המקדמי ולנוכח אי העלאת הטענה במפורש ע"י התובע במהלך ההליך, לא ראינו בכך זניחת הטענה. ממילא, בהיעדר הודאה מפורשת, נטל ההוכחה להוכחת העסקה במשותף מוטל על כתפי התובע.

באשר לצורך בהקמת תאגיד עירוני ובאשר להיותו אישיות משפטית נפרדת נקבע בבג"ץ 3250/94 אורן – מועצת עיריית פתח תקוה (נבו. 24.12.95. פסקה 6. "עניין אורן"):

"הקמתה של חברה הנתונה לשליטתה של עירייה נועדה, בין השאר, להקל על העירייה בביצוע תפקידיה ולשחרר פעילויות מסוימות מהצורך להתמודד עם מנגנון ביורוקרטי המאפיין מנגנון ציבורי באשר הוא... הנה כי כן, תאגיד עירוני נועד, ככלל, לשמש כלי בידי עירייה לביצוע משימות המוטלות עליה, מעין זרועה הארוכה של העירייה. בה בעת, תאגיד עירוני הינו אישיות משפטית הנושאת את עצמה, והרי בעיקר מטעם זה אומרת עירייה להקימו. מרגע התהוותו קונה תאגיד עירוני - ככל אחיו התאגידים - זכויות וסמכויות לעצמו, נושא הוא בחובות לעצמו, ואין רואים בו מחלקה ממחלקות העירייה...".

מקרים שבאו בשערי בתי הדין להכרה במועצות מקומיות כמעסיקות במשותף יחד עם תאגידים עירוניים נדונו בהתאם לנסיבותיהם (ר' לדוג': סע"ש (ב"ש) 9650-09-12 חנה לייבה – עיריית תל אביב (נבו. 19.06.16); סע"ש (י-ם) 56438-10-12 רבקה אהרון – החברה הכלכלית לקדומים בע"מ (נבו. 28.06.17); סע (י-ם) 7752-04-12 קרן גולד – ישיבת השומרון (נבו. 18.08.15)).

עת דנים במערכת העסקה משולשת המבחן לקיומם של יחסי עובד מעסיק הוא מבחן הליגיטימיות והאותנטיות. בע"ע (ארצי) 36771-01-20 ד"ר רביע איברהים – בית חולים "המשפחה הקדושה" (נבו. 13.08.20. פסקה 22) נקבע:

"באשר לאותנטיות התבנית, יש לבחון האם הלבוש הפורמלי בו הולבשה תבנית ההעסקה תואם את העסקה האמיתית שנרקמה בין הצדדים או שמא היא למראית עין בלבד. בין המבחנים המרכזיים ניתן למנות את המבחנים הבאים: מי קיבל את העובד לעבודה? עם מי סוכמו תנאי שכרו? מי נשא בעלות שכרו? בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי היה עליו להתפטר? האופן בו ראו הצדדים הלכה למעשה את היחסים ביניהם. ויודגש, התייחסות למבחנים אלה צריכה להיעשות תוך התחשבות במאפיינים המיוחדים של תבנית ההעסקה המדוברת: מיקור חוץ - של המשאב האנושי (קבלן כוח אדם) או של פונקציה (קבלן שירותים); התקשרות כלכלית אחרת כגון: שיתוף פעולה בין צדדים (למשל, עניין פלפל) וכיוצ"ב.

באשר ללגיטימיות התבנית, יש לבחון האם בתבנית ההעסקה "אין כל דבר הנוגד יסודות משפט העבודה", ובכך להפכה למנוגדת ל"תקנת הציבור". לבחינת לגיטימיות התבנית יש הן היבטים סובייקטיביים – במסגרתם של אלה תבחן, בין היתר, שאלת תום הלב של הצדדים. האם ביצירת תבנית ההעסקה הם התכוונו להתחמק מהחלת הוראות חוק, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה וכיוצ"ב על העובד ובכך לקפחו כלכלית או ארגונית או שמא ביסוד ההתקשרות עמדה מטרה אחרת לגיטימית; והן היבטים אובייקטיביים – רוצה לומר, אפילו לא התכוונו הצדדים לקפח את העובד ופעלו מתוך מטרה לגיטימית, יש לבחון האם העסקת העובד בתבנית הנבחנת פוגעת בהשגת תכליות משפט העבודה".

אותנטיות תבנית העסקה ע"י העמותה

חתימה על הסכם העסקה, תשלום שכר, קבלת תלושי שכר: התובע העיד שחתם מול העמותה על הסכם העסקה, שהעמותה שילמה את שכרו ונתנה לו את תלושי השכר (תמלול. 28/02/23 ("התמלול"), עמ' 3, ש' 22-23): "ש. שילם לך שכר? ממנו קיבלת תלושי שכר. חתמת מולו על הסכם עבודה. נכון? ת. אמת".

זהות הגורם שקיבל את התובע לעבודה: ראש המועצה נשאל והשיב (01/03/23, עמ' 15, ש' 14-18): "ש. אוקיי, טוב. היית מעורב בקבלתו לעבודה? ת. לא קיבלתי אותו ומי שהמליץ עליו היה חבר מועצה מהאופוזיציה. ש. האם הסכם עבודה שנחתם איתו היה בידיעתך? ת. אני לא הייתי שותף להסכם העבודה וכל ההסכמים שנחתמו איתו". לא הוצגו ראיות לכך שגורמים במועצה היו שותפים להחלטה לקבל את התובע לעבודה. השתכנענו שקבלת התובע לעבודה נעשתה ע"י הנהלת ביה"ס בלבד.

זהות הגורם שהיה אחראי לקביעת תנאי העבודה: הנהלת בית הספר קבעה את תנאי העבודה. גליה, מנהלת ביה"ס, השיבה לפניית התובע בהודעה מיום 07/02/18 (נספח ה' לתצהיר התובע). מכתבי עו"ד אואקנין מיום 20/02/18 ו-13/03/18 (נספחים ו' ו-ח לתצהיר התובע) נשלחו לראש המועצה (המכתב מיום 13/08/18 כולל גם העתק לגורמים בעמותה) - ראש המועצה לא השיב להם, כמסתבר, כיוון שלא היה אחראי על תנאי ההעסקה. בישיבת פברואר (סיכום הישיבה נספח ז' לתצהיר התובע) בה נדונו תנאי העסקתו של התובע ותלונותיו נכחו בעלי תפקידים מטעם העמותה (באשר לנוכחות ייעוץ משפטי בפגישה, הייעוץ ע"י משרד חיצוני ניתן למועצה ולעמותה ואינו מהווה ראייה). פניית התובע מיום 08/05/18 (נספח יא' לתצהירו) להעלאה בשכרו נעשתה לגליה. התובע פנה לליאת להעלאת שכרו והיא זו שהעלתה במכתב מיום 05/04/19 את שכר התובע ופירטה את גדר תחום תפקידו כאב בית. התובע דיווח לגורמים בביה"ס על פגיעתו והעביר לסופי את אישורי מחלתו. דהיינו, הנהלת ביה"ס הייתה אחראית לקביעת תנאי עבודתו של התובע.

בפני מי היה על התובע להתפטר? –לא ראינו בקיום ישיבת הבירור בנוכחות יועמ"ש המועצה והעמותה ובנוכחות תמיר, ראיה לכך שהיה על התובע להתפטר לפני גורמים במועצה. ישיבת הבירור הינה סממן אחד מבין כמה ונכחה בה גם ליאת כמנהלת ביה"ס. משקל עיקרי נתנו למכתב ההתפטרות של התובע, שנשלח לליאת, מנהלת בית הספר (נספח כד' לתצהיר התובע. המכתב נשלח רק כהעתק גם לסופי וראש המועצה, לצד שמו צוין היותו יו"ר המועצה והעמותה). התובע לא הציג ראיות לפיהן בעלי תפקידים בביה"ס התפטרו בהודעות למועצה או פוטרו ע"י המועצה וחזקה שלו היו מוצגות היו מראות אחרת.

האופן בו ראו הצדדים את היחסים ביניהם. מספר אינדיקציות תומכות בכך שהמועצה ראתה עצמה כמעסיק. המועצה היא זו שיזמה את שכירת משרד החקירות ושילמה למשרד החקירות לצורך בירור יכולת התובע לעבוד בזמן מחלה. תמיר, מנכ"ל המועצה ראה עצמו כמי שרשאי להביע עמדה בישיבת הבירור, ללא שהוכח קשר שלו לעמותה (למרות שנטען בס' 22 לכתב ההגנה שתמיר הנו חבר עמותה, טענה דומה לא הופיעה בתצהירו). למרות שהתובע פנה לסופי וליאת על מנת שליאת תחתום עבורו על טפסי התאונה לביטוח לאומי, ומחלופת המסרונים (נספח יז' לתצהיר התובע) עולה שליאת חתמה על הטפסים בפעם הראשונה, מעדות ראש המועצה (01/03/23, עמ' 19, ש' 28) עלה שלאחר שהתובע ביקש לשנות את תאריך התאונה המועצה חתמה על הטפסים בפעם השנייה.

כנגד האינדיקציות לעיל עומדות אינדיקציות נוגדות. בין התובע למועצה לא התקיימו יחסי כפיפות, המועצה לא קבעה את תנאי העבודה ולא הייתה מעורבת בקבלת התובע לעבודה וכיוצ"ב. קשה לראות את המועצה כמי שראתה עצמה כמעסיק ללא שהתייקמו בינה לבין התובע יחסי כפיפות והסממנים האחרים לעיל. לפיכך, את התערבות המועצה במסגרת ישיבת הבירור ראינו יותר כתוצאה מהיות העמותה תאגיד עירוני הנשלט על ידה ועל מנת לתת לתאגיד זה "גב" ולא כסממן המאפיין העסקה במשותף. טעם נוסף להתערבות המועצה ניתן למצוא גם בהיכרות המוקדמת של שרית וראש המועצה (עדות שרית. תמלול 28/02/23, עמ' 98, ש' 34-29. סעיף 14 לתצהיר התובע) ולפנייתה לראש המועצה לעזרתו, ולכובעו הכפול כיו"ר המועצה ויו"ר העמותה. חתימת הרשות על טפסי המל"ל בפעם השנייה נעשתה לאחר פניות רבות של התובע לחתימתה של ליאת דווקא ומחלופת המסרונים בין ליאת לתובע מסתבר שליאת חששה לחתום על הטפסים בפעם השנייה (תוך שינוי תאריך התאונה מהרשום בטפסים הקודמים).

לטענת התובע יש להסיק ממכתבו לגליה, מנהלת התיכון, מיום 08/05/18 (נספח ה' לתצהיר ליאת) שם דרש תשלום תוספת משמרת שנייה "כפי שאומר החוק", שראה עצמו כעובד מועצה לנוכח טענתו שעובדי מועצה זכאים לתוספת משמרת שנייה עפ"י הוראות התקשי"ר. התקשינו לראות בכך אינדיקציה. לכל אורך חלופת המכתבים בין התובע לעמותה, גם תוך ייצוג משפטי (ס' 34 לסיכומי התובע), לא עלתה טענה מפורשת של התובע להיותו מועסק ע"י המועצה (וכך אף לא בכתב התביעה). התובע לא הציג אינדיקציות מכוחן היה לו בסיס לראות עצמו כעובד המועצה. לחילופין, השתכנענו שיש לתן משקל רב יותר לעדותו לפיה ראה את העמותה כמעסיק (תמלול. עמ' 3, ש' 19-21): "ש. אוקיי. עכשיו תאשר לי שמי שהיה מעסיק שלך בתקופה הרלוונטית לתביעה הזאתי זה תיכון הראל? נכון. ת. אמת". כך גם עולה מעדותה של אשתו שרית (תמלול, עמ' 81, ש' 23-24): "אבל בעלי הוא לא עובד מועצה אז לא יכולתי לעשות דבר כזה, כי הוא לא קשור".

התובע מפנה (ס' 15 לסיכומים) לסעיף 13 לתצהירו של תמיר שם לטענתו טען תמיר להיותה של המועצה מעסיקה. בדיקת נוסח סעיף 13 לתצהיר תמיר לא מעלה את הנטען.

התנהלות כלפי גורמי חוץ –בטופס 161 לרשויות המס (נספח 2 לתצהיר תמיר) נרשם התיכון כמעסיק וכך גם בתלושי השכר. איננו סבורים שיש לתן לחתימת המועצה בפעם השנייה על הטפסים למל"ל משקל רב, כדלעיל.

כפיפות – התובע טוען בסיכומים (ס' 13) שהיה כפוף באופן ישיר לציון, לליאת, לראש המועצה ולגורמים נוספים במועצה. טענתו לכפיפות לראש המועצה ולגורמים במועצה (שאת זהותם לא פירט) נטענה לראשונה בסיכומים, לא הוכחה ומהעדויות עלתה תמונה שונה. יעקב ברנס אשר עבד בתפקיד דומה לתובע העיד (תמלול, עמ' 109, ש' 20-23): "...יש לנו מנהל אב בית מתיכון הראל שקוראים לו ציון לוי והוא שנותן, והוא שנותן את מטלות לי, למשה, את ביצוע אופן העבודה. כל אחד מה הוא צריך לעשות, מה איפה ללכת איפה". התובע נשאל והעיד (תמלול, עמ' 3, ש' 24-27): "ש. הממונה המקצועי עליך בעבודה היה? ת. ציון לוי. ש. ציון לוי. ת. המנהל תחזוקה". ליאת קבעה את גדר המשימות שעל התובע לבצע כאב בית (01/03/23, עמ' 87, ש' 14-17).

תיאום חופשות –בסעיף 9 לתצהירו טען התובע שלאחר שנכנסה גליה לתפקידה כמנהלת ביה"ס יצא לחופשות בהתאם ללו"ז חופשות התיכון. התובע העיד (תמלול, עמ' 9, ש' 19-21): "זה הייתה פגיעה ברור שזה הייתה פגיעה. אני הייתי קובע לי לצאת למשל עם אשתי וזה, ופתאום אומרים לי התבטלה האירוע, אתה, אוי נכנס אירוע חדש, אתה צריך להגיע ביום החופשי שלך". מעדותו עלה שתיאם את חופשותיו מול הנהלת בית הספר.

סיכום סממני האותנטיות מעלה שמרובם המכריע מתגבשת תמונת אותנטיות העסקה ע"י העמותה. אף אם קיימות אינדיקציות נוגדות לאופן שהמועצה תפסה את אופי היחסים בינה לבין התובע, הרי שהאינדיקציות שהמועצה התייחסה לתובע כאל עובד שלה הן מעטות וחלקיות, וכנגדן אינדיקציות רבות מובהקות אחרות. בכפות המאזניים גובר משקלן של האינדיקציות התומכות באותנטיות העסקה ע"י העמותה בלבד.

לגיטימיות העסקה - להקמת עמותה עירונית יתרונות וביניהם: הקלת העומס הכספי המוטל על רשות לנוכח יכולת העמותות לגייס משאבים דרך תרומות, גמישות תפעולית של עמותה, היעדר כפיפות למבנה בירוקרטי של רשות מקומית והיות המבנה הארגוני בה מותאם לתחום התמחות מוגדר – בנדון דנן, הפעלת תיכון. התרשמנו שהעסקת התובע במתכונת שהוקמה הייתה לצורך הגשמת מטרות אלו, בתום לב. התובע לא הצביע על עובדות לאורן ניתן לטעון לכוונת קיפוח, כגון היעדר יכולת פירעון.

ניתן היה אולי לטעון להעסקה בלתי לגיטימית מכוח כך שהתובע לא קיבל תוספת בעד עבודה במשמרת שנייה (בשעות אחה"צ והערב). התובע מפנה לראשונה בסיכומים לזכות זו הקמה לעובד מועצה מכוח סעיף 27.622 לתקש"יר.

הזכאות על פי סעיף 27.622 מחייבת התקיימות תנאים עובדתיים. לדוג', בהתאם להוראות הסעיף, לצורך הקמת הזכאות, נדרש העובד להיות מועסק שלוש שעות לפחות במכסת שעות עבודה רגילות בתחום המשמרת השנייה. לדוג', הזכאות קמה בתנאי שלא מונהג ביחידה בה מועסק העובד שבוע עבודה מקוצר. לנוכח כך שעמדה לעמותה אפשרות להעסיק את התובע במתכונת שאינה מקימה זכאות לתוספת משמרת שנייה ולנוכח היעדר ראיות לטענות מפורשות של התובע להיותו עובד מועצה במהלך תקופת העסקתו התקשינו להסיק שביסוד תבנית ההתקשרות מול התובע עמדה כוונה להתחמק מהוראות התקשי"ר בעניין זה.

תבנית העסקתו של התובע מול העמותה הייתה אותנטית ולגיטימית. לא הוכחה העסקה ע"י המועצה המקומית. הטענה להעסקה במשותף נדחית.

פיצוי בגין תוספת משמרות

לטענת התובע (סעיף 31 לסיכומים) במהלך ישיבת פברואר נטען על ידו להיותו עובד מועצה שהוראות התקשי"ר חלות עליו ומכוח זאת הוא זכאי לפיצוי בגין עבודה במשמרת שנייה בשיעור 20% ממשכורתו החל ממועד העסקתו. תימוכין לטענתו מוצא התובע בפנייתו לגליה ביום 08/05/23 (נספח ה' לתצהיר ליאת) שם ביקש תוספת בעד עבודתו בשעות אחה"צ בהתאם לחוק ומכאן לשיטתו שראה עצמו כעובד מועצה אשר זכאי לתוספת משמרות בעד עבודה בשעות אחה"צ. לחישוב התובע, תוספת 20% למשכורתו החל מתחילת העסקתו עולה לסך 112,087 ₪.

השוואת טענות התובע בתביעה, בתצהיר ובסיכומים מעלה שוני בין הטענות. בסעיף 15 לכתב התביעה טען התובע: "במסגרת הפגישה סוכם, בין היתר...עוד סוכם כי מנהלת בית הספר, תשב עם התובע ותדון בהעלאת שכרו וכי הוא יקבל תוספת שכר, בגין עבודתו במשמרת שנייה, בדומה לשאר העובדים שהנם עובדים של הנתבעות 2 ו-3". בשונה מהסיכומים, התובע לא הפנה בתביעה למקור החוקי מכוחו לטענתו קיבלו עובדי הנתבעות 2 ו-3 תוספת משמרת שנייה (לטענתו בסיכומים – התקשי"ר), לא טען בתביעה שבישיבת פברואר טען שהנו עובד מועצה ומנגד טען בתביעה להסכמה שהתקבלה לעניין תוספת משמרת שנייה. בסעיף 15 לתצהיר טען התובע: "במסגרת הפגישה סוכם...עוד סוכם... וכי אקבל תוספת שכר, בגין העבודה במשמרת שנייה, בדומה לשאר העובדים". דהיינו, בסעיף 31 לסיכומים זנח התובע את טענתו להסכמה בישיבת פברואר לתשלום תוספת משמרת שנייה, הסתפק בטענה לכך שטען שהינו עובד מועצה וכן הוסיף הפנייה להוראות התקשי"ר, שלא בא זכרה קודם לכן.

לא בכדי זנח התובע את טענתו להסכמה בישיבת פברואר. עיון בסיכום פברואר מעלה שאינו כולל את ההסכמה הנטענת. לטענת התובע בסיכומים (ס' 33) סיכום פברואר אינו כולל את ההסכמה, כיוון שנערך ע"י הנתבעות 2-3 (טענה שלא הופיעה בתביעה או בתצהיר). להוכחת טענתו להשמטה מכוונת מצופה היה מהתובע לזמן את גליה ואת היועצת המשפטית דאז לעדות, אך אלו לא זומנו וחזקה שהיו מעידות אחרת. סופי שנכחה בפגישה מיום 26.02.18 הצהירה (סעיפים 12-17 לתצהירה) על ההסכמות שהתקבלו בפגישה, הסכמות שלא נכללה בהן כל הסכמה לתשלום תוספת משמרת שנייה. הצהרתה לא נסתרה.

התובע צירף את סיכום פברואר לתביעה (נספח ז') ומכאן שקיבל את הסיכום, אך לא פירט היכן וממי. מצופה היה מהתובע שלו הייתה הסכמה כזו (קרדינלית, שמשמעה זכאות לסכום העולה על 100,000 ש"ח) נשמטת מסיכום ישיבת פברואר, היה מעלה טענות באשר להשמטת ההסכמה מהכתובים, אך בהתכתבויות אח"כ לא מופיעה טענה כזו. גם טענתו של התובע בסיכומים, לפיה טען לזכאות לתוספת 20% כיוון שראה בעצמו עובד מועצה לא עולה מהתכתבויות אח"כ (אין התייחסות לשיעור 20%).

ממכתב מיום 13/03/18 מאת ב"כ התובע, עו"ד אואקנין (נספח ח' לתצהיר התובע) אינו כולל טענה לפיה התקבלה הסכמה לתשלום תוספת שנייה. במכתב זה העלה עו"ד אואקנין את עיקר ההסכמות מהפגישה וביניהן: "סוכם כי גב' גליה אבישר, תזמן את מרשי, לפגישה נוספת על מנת לדון על תוספת השכר שמרשי יקבל לשכרו אשר תשקף השינויים שחלו בשעות העבודה כמפורט לעיל. בכלל זה שכר כראוי לעובד במשמרת שנייה, נוכח היקף ואופי משרתו של מרשי, שכפי הידוע לך משתכר בארבע השנים האחרונות שכר מינימום בלבד". אין במכתב זה טענה של התובע לזכאות לתוספת משמרת שנייה לנוכח היותו עובד מועצה או כיוון שכך הוסכם בישיבת פברואר, אלא לנוכח כך ששכר זה "ראוי לעובד במשמרת שנייה, נוכח היקף ואופי משרתו". כל שנטען במכתב מיום 13/03/18 הוא שסוכם על זימון התובע לפגישה עם גליה, ע"מ לדון (בעתיד) במתן תוספת שכר לעובד במשמרת שנייה. ודוק: תוספת בשיעור 20%, כנטען ע"י התובע בסיכומים – עפ"י התקשי"ר, לא הוזכרה.

גם במכתב התובע מיום 08/05/18 (נספח יא' לתצהירו) לא נמצאת טענה לכך שהושגה בישיבת פברואר הסכמה לתשלום תוספת משמרת שנייה. במכתב טען התובע "אני עדיין מחכה לתשובה לגבי העלאה בשכרי..." ובהמשך: "לא רק שהשכר השעתי נמוך השעות שאני עובד לפי חוק מגיע לי תוספת שכר בגין השעות הנ"ל כפי שאומר החוק לאחר השעה – 1400 זה משמרת שניה אשמח מאוד שתעני לבקשתי ושאתוגמל כראוי...", דהיינו, במכתב זה טען התובע במפורש שהוא מחכה לתשובה לבקשתו לתוספת שכר – שלא נתנה לו קודם לכן.

לסיכום: מסיכום פברואר עולה שלא התקבלה הסכמה לתשלום תוספת משמרת שנייה. ממכתבים אחר כך עולה שהתובע לא קבל על השמטת ההסכמה הנטענת ולחילופין, טען שיש צורך להגיע להסכמה עתידית לתוספת שכר בעד משמרת שנייה. סופי הצהירה שלא התקבלה הסכמה לתשלום תוספת שכר והצהרתה לא נסתרה. התובע לא הביא עדים שנכחו בפגישה לסתירת הצהרת סופי.

לנוכח האמור התובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכחת הסכמה לתשלום תוספת משמרת שנייה.

לא עומדת לתובע עילה מכוח הוראת סעיף 27.622 לתקשי"ר לנוכח היעדר הפנייה להוראות התקשי"ר בתביעה או בתצהיר, וממילא היעדר טיעון לגבי תחולת התקשי"ר – שחל על עובדי המדינה – על מעסיקיו הנטענים של התובעת. מכל מקום, לנוכח היות הזכאות על פי סעיף זה מותנית בקיומם של תנאים עובדתיים שלא נדונו או הוכחו (לדוג', תנאי עבודה בשבוע עבודה מקוצר) ולנוכח קביעתנו לעיל שהתובע לא היה עובד מועצה.

בסיפת פרק זה נעיר שעיון בתלושי השכר של התובע מעלה שנכללו בהם תוספות בשמות שונים: 10% כפיים, 15% עבודה אחה"צ -07/15 ו-10% עבודה אחה"צ – 04/19 (אותו החודש בו שלחה ליאת לתובע הודעה על העלאת שכרו). הצדדים לא טענו בעניין ונסתפק רק בהפניה לכך.

התביעה לתוספת משמרות נדחית איפוא.

גמול בעד שעות נוספות

לטענת התובע החל מחודש 03/18 שולמה לו תמורת שעות נוספות רק באופן חלקי ולפיכך הוא זכאי לגמול שעות נוספות בסך 4,079 ₪

התובע צירף לתביעתו (ס' 80-81) טבלת חישוב חודשית לשעות נוספות שלא שולמו. הנתבעות לא צירפו חישוב נגדי.

בדיקה מדגמית מעלה כטענות התובע (לדוג' – על פי דו"ח נוכחות (נספח ג' לתצהיר התובע) חודש 05/19, התובע עבד 1:02 שעות נוספות בערך 125%. עפ"י תלוש 05/19 אלו לא שולמו. חודש 06/19 עבד התובע 10:35 שעות בערך 150% ו-7:57 שעות בערך 125%. עפ"י תלוש 06/19 אלו לא שולמו).

בסיכום פברואר הוחלט: "כל שעה נוספת אותה משה יבצע תשולם לו על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, כמו שכל שעה שמשה לא יבצע תקוזז לו". לטענת הנתבעים (ס' 48 לתצהיר ליאת), התובע החסיר שעות תקן ולפיכך יש לקזז חוב שעות נוספות כנגד חוב אי השלמת תקן.

עיון בדוחות הנוכחות מעלה שלעיתים עבד התובע פחות משעות התקן הנדרשות – 40 ש"ש (לדוג', בחודש 08/19 עבד התובע 147:53 שעות, אך היה עליו לעבוד 158:45 שעות). שלא כטענת התובע, עיון בתלושי השכר מעלה שהנתבעות לא הפחיתו משכרו עת עבד פחות משעות התקן.

טענת קיזוז צריכה להיטען בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה (ע"א 579/85 משה אריאן ואח' – בנק לאומי לישראל בע"מ (נבו. 08.09.95. פסקה 5)). הנתבעים לא הגישו תחשיב המפרט את מספר השעות בהן עבד התובע פחות משעות התקן, אותן יש לקזז, ביחס לשעות העבודה הנוספות שלא שולמו לתובע.

לנוכח היעדר פירוט מטעם הנתבעים טענת התובע מתקבלת. העמותה תשלם לתובע סך 4,079 ₪ בעד רכיב זה.

פיצוי בגין הסכמה לתוספת בעד גמישות והקפצות פתע

לטענת התובע הוא זכאי לפיצוי בגין גמישות והקפצות פתע של 10 שעות נוספות בתעריף 125% מכוח הודעת גליה מיום 07/02/18 (נספח ה' לתצהיר התובע).

לטענת הנתבעות, הודעת גליה הייתה הצעה בלבד – שלא התקבלה ע"י התובע ולכן מעולם לא שולמה לו. אי קיבול התובע את ההצעה בא לידי ביטוי בפתקית שכתבה ליאת, בדיעבד, עת קיבלה את המכתב (סעיף 13 לתצהיר ליאת. הפתקית – נספח 2 לתצהיר): "מסמך עליו לא הסכים לחתום ולכן לא קיבל את התוספת המצוינת במכתב ולאחר מכן נקבע עם עו"ד נועה בן אריה מצורף סיכום הפגישה". לטענת התובע הודעת גליה לא הייתה הצעה כי אם התחייבות וטענת הנתבעים לפיה מדובר בהצעה שסורבה (בשונה מהתחייבות) מהווה טענה בעל פה הנוגדת מסמך בכתב. כן טוען התובע שאי הבאת גליה על ידי הנתבעים לעדות מקימה חזקה ראייתית נגדם.

טענת התובע (ס' 28 לסיכומים) לכך שהודעת גליה היוותה התחייבות מהווה שינוי חזית לטענתו בסעיף 12 לתצהירו לפיה "...הגענו אני ומנהלת התיכון... להסכמה...". אף אם הודעת גליה היוותה אישור שהתייחס להסכמה קודמת (וכך לא הוכח) – הרי שהיה צורך באישור מצד התובע כדי לשכלל את ההסכמה.

התקשינו לראות בטענת הנתבעים טענה בעל פה הנוגדת מסמך בכתב. בסוף הודעת גליה מופיע מקום לחתימת התובע. הצורך בחתימת התובע ע"ג ההודעה תומך בכך שאין מדובר בהתחייבות חד צדדית, אלא בהצעה המצריכה קיבול.

לא מצאנו באי הבאת גליה לעדות ע"י הנתבעים בסיס לקבלת גרסת התובע, לנוכח כך שגם התובע נמנע מהזמנתה לעדות ולנוכח הימנעות התובע מהבאת עדות אחרת שהייתה יכולה לאשש את גרסתו. ביום 20/02/18, כשבועיים לאחר הודעת גליה, שלח ב"כ דאז של התובע מכתב לראש המועצה עם העתק לגליה (נספח ו' לתצהיר התובע) ובסעיף 4 בו טען: "לא זו אף זו, מרשי נדרש להגיע למקום העבודה גם לאחר שסיים את שעות עבודתו...אולם הוא אינו מקבל כל תמורה עבור כך". לטענת התובע (ס' 13 לתצהירו) ב"כ דאז נשכר כדי לברר ולעמוד על "שאר" זכויותיו, אך מהמכתב עולה שב"כ דאז עמד גם על אותן זכויות אליהן התייחס מכתב גליה – הגעה לעבודה לאחר שעות העבודה. אי אזכור הודעת גליה במכתב מעלה שגם התובע לא ראה בהודעת גליה באותה עת התחייבות חד צדדית. התובע לא הביא לעדות את ב"כ דאז על מנת להוכיח אחרת ולא ידע להסביר מדוע ב"כ נמנע, לשיטתו, לפרט את התחייבות גליה (פרוטוקול. עמ' 20, ש' 30).

בבחירה בין האפשרות שגליה התחייבה לתן לתובע פיצוי, אף ללא קבלת הסכמתו לסיום המחלוקת בעניין, לבין האפשרות שגליה הציעה לתובע פיצוי, רק כנגד הסכמתו למיצוי המחלוקת בעניין, סבירה בעינינו הרבה יותר האפשרות השנייה. התובע טוען (סעיף 23 לסיכומים) שהוקפץ "דרך קבע". לו היה מדובר בהתחייבות, לא היה מי שיתקע כף לידה של גליה שדי בגובה הפיצוי בו נקבה בהודעה כדי לספק התובע. מסתבר שהודעת גליה הייתה הצעה שהצריכה קיבול.

באשר לשאלת קיבול הצעת גליה ע"י התובע. כל אחד מהצדדים הגיש נוסח שונה של הודעת גליה – התובע עם חתימתו ע"ג ההודעה והנתבעים ללא חתימתו. סופי הצהירה (ס' 10 לתצהירה) שהתובע סירב להצעת גליה ושבעקבות סירובו נקבעה פגישת פברואר. התובע הצהיר (ס' 12 לתצהירו) שבינו לבין גליה התקבלה הסכמה.

סופי העידה שהתובע סירב לחתום על הצעתה של גליה (עמ' 99, ש' 25-28): "אני לא ניזונה, אני עובדת עם מנהלת בית ספר, המכתב שנרשם ונחתם עלי ידי גליה אבישר על העשר שעות אני באופן אישי העברתי אותו למשה ביום שהוא נחתם ונתתי את זה ביד למשה, משה לקחת את המסמך הזה ואמר שזה נראה לו מעט מדיי והוא לא רוצה לחתום עליו, והוא לקח אותו, ואחר כך היה על זה עניין של, שהוא כתב מכתב לגליה, או לא זוכרת מה, גליה מנהלת בית הספר, שזה לא, אני חושבת שעורך דין אפילו הציג את המכתב הזה, ולכן נקבעה פגישה באותו חודש". כנגד עדות זו העיד התובע באופן מבולבל ומעדותו ניתן היה להבין שלא הסכים להצעה (עמ' 17, ש' 33-36): "ת. אני אגיד לך בדיוק, עכשיו אני נזכר ש. מה אתה נזכר? ת. שהמנהלנית, אני השארתי את זה בבית, אני לא הסכמתי בגלל שהיא באה אמרי לי שזה לא-חוקי". דהיינו, התובע אישר ש"שלא הסכמתי" להודעת גליה, לטענתו, בגלל שסופי אמרה לו שהכתוב בהודעת גליה אינו חוקי. בהמשך (עמ' 20, ש' 3-5) העיד התובע (עמ' 20, ש' 3-5): "מהישיבה. מהישיבה הזאת. היא קראה לי ואמרה לי אתה זוכר את הפתק שחתמנו איתך ל-10 שעות בזה הוא לא חוקי, תקרע אותו. זה מה שהיא אמרה לי. אני זה נשאר אצלי בבית אני זוכר אני לא זה. זה כל הסיפור". מעדות התובע עלה שהוא לא הסכים להצעת גליה ושנאמר לו שבית הספר חזר בו מההצעה.

כאמור לעיל, ושלא כטענת התובע (ס' 13 לתצהירו) לפיה ב"כ דאז נשכר כדי לברר ולעמוד על "שאר" זכויותיו (דהיינו, לא על זכויותיו בנושא הקפצות לאחר שעות העבודה), שוכנענו שההסכמה שהתקבלה בפגישת פברואר הייתה הסכמה שכללה גם את נושא הקפצות התובע לאחר העבודה, וממילא, היה בה כדי לשנות גם הסכמה קודמת לו הייתה מתקבלת. בסיכום פברואר נכתב (ס' 2 לפסקת ההחלטות): "כל שעה נוספת אותה משה יבצע תשולם לו על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, כמו שכל שעה שמשה לא ביצע, תקוזז לו". מסתבר שהסכמה זו כללה בתוכה גם את נושא ההקפצות, שאם לא כן, הרי שלטענת התובע בית הספר התחייב לשלם כפל פיצוי: פיצוי אחד בעד שעות הקפצה מעבר לשעות העבודה עבורן החתים כרטיס ופיצוי נוסף כבונוס של 10 שעות בשיעור 125% בעד אותן השעות. טענה להסכמה לתשלום כפל פיצוי אינה סבירה.

לנוכח האמור התביעה לפיצוי בגין גמישות ונכונות להקפצות פתע נדחית.

הפרשי פיצויי פיטורין

לטענת התובע תקופת עבודתו המזכה בפיצויי פיטורין היא 5.882 שנים (בטופס 161 (נספח כו' לתצהיר התובע) הגדירה העמותה את תקופת עבודתו של התובע החל מיום 15/09/14 ועד ליום 31/07/20).

הנתבעים לא הכחישו את טענת התובע (סעיף 8 לכתב התביעה) ששכרו החודשי ברוטו עמד ע"ס 7,940 ₪ כולל תוספות שונות, החזר הוצאות נסיעה והוצאות טלפון.

במכתב ב"כ הנתבעות 2-3 מיום 01/12/20 (נספח כה' לתצהיר התובע) קיבלו הנתבעות את התפטרות התובע נוכח מצב רפואי.

לנוכח האמור העמיד התובע על סך 4,160 ₪ את הפרשי הפיצויים להם הוא זכאי: 46,703 ₪ (5.882* 7,940 ש"ח) בהפחתת סך 42,543 ₪ ששולם לו.

סעיף 10 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 ("תקנות פיצויי פיטורים") קובע: "לעניין קביעת סכום הפיצויים לא יבואו במנין: ... (4) הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד, על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה, עם זכות צבירה;...". לפיכך, לא זכאי התובע לפיצויי פיטורין בעד התקופה החל מיום 26/02/20. כמו כן, בתלוש משכורתו של התובע לחודש 02/2020 הועמדה משכורתו לפנסיה ע"ס 7,247 ₪ (לחודש 03/2020 ע"ס 7,247 ₪ ולחודש 04/2020 ע"ס 7,385 ₪).

בהתאם לפסיקה ולהוראות תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים אין לכלול בשכר הקובע לפיצויי פיטורים רכיבים המהווים תוספת לשכר עבודה. חישוב התובע כולל תוספות שונות לשכרו, לרבות קצובת נסיעה (בתלוש 02/2020 213 ₪, והוצאות טלפון – בתלוש 48.6 ₪), שאין להביאן בחשבון לצורך השכר הקובע לפיצויי פיטורים. לנוכח האמור התביעה ברכיב זה נדחית.

פיצוי בגין פגיעה בפרטיות

לטענת התובע החוקר הפרטי שנשכר על ידי הנתבעים הפר את הוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הפרטיות") בכך שעקב אחר התובע וצילם אותו בחצר ביתו הפרטית ובתוך בית בתו שהיה בשיפוצים. בביצוע הבילוש הפירו הנתבעים, באמצעות משרד החקירות שהוא "הזרוע הארוכה" שלהם, את הוראות סעיפים 1 ו-3 לחוק הגנת הפרטיות, ללא שהייתה להם סיבה ממשית לעשות כן וללא שנקטו באמצעי שפגיעתו פחותה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז-1976.

הנתבע 1 (ס' 7.1 לסיכומים) טוען להיעדר סמכות עניינית של בית הדין לפסוק סעד בעילה זו. למרות שהטענה הועלתה בשלב הסיכומים, מדובר בטענה שנוגעת לסמכותו של בית הדין, ועל כן יש להידרש לה.

סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות קובע: "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה". סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה , תשכ"ט-1969 ("חוק בית הדין לעבודה") קובע: "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק...ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

בעבר נפסק שלבית דין זה סמכות לדון בגררה בשאלת פגיעה בפרטיות (ס"ע (ת"א) 18054-01-11 מלכה טאפירו – מועצה אזורית עמק לוד (נבו. 13.02.13. פסקה 52) ואולם אין בכך כדי להקנות לבית הדין סמכות לדון בסעד מתוקף עוולה נזיקית של פגיעה בפרטיות (ע"ע (ארצי) 29915-11-22 ענווה חכמון – טוגו- הלבשה (נבו. 12.10.23. ס' 68)).

לנוכח האמור דין התביעה לפיצוי בשל "פגיעה בפרטיות" להידחות מחוסר סמכות.

פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"כ-1965 ("חוק איסור לשון הרע")

התובע חילק את טענותיו בעילת לשון הרע ל-2 ראשים:

בסעיף 75 לכתב התביעה טען התובע: "...מהמפורט לעיל, לא יכולה להיות מחלוקת על כך, שהנתבעות פרסמו לשון הרע נגד התובע, בנסיבות מחמירות ביותר!!! שעה שבין העלילות וההאשמות למעשים חמורים שיוחסו לתובע והרמיזות לכך שהנו נוכל, רמאי ומתחזה לבין המציאות, אין ולא כלום, הפרסומים החלו בבניין הנתבעת 2, בפני פורום רחב של אנשים שהלך והתרחב ובכלל זה עובדי הנתבעות ותושבי המקום שנכחו שם והשמועה אף עשתה לה כנפיים והתפשטה במהירות..., המשיכו הנתבעות בפרסום בפורומים נוספים ושונים, כגון ישיבה של הוועדה המקומית והמוסד לביטוח לאומי והכל ב"כוונת מכוון" לפגוע בתובע ולהפעיל עליו לחץ...".

בסעיף 59 לתצהירו טען התובע: "ויובהר, המדובר ביישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם והשמועות רצות מאחד לשני במהירות ולצערי, השמועה עשתה לה כנפיים, הן במקום העבודה והן ביישוב ולא אחד ולא שניים ממכריי, ניגשו אלי ושאלו אותי אם זה נכון שעשיתי עבודות פרטיות בזמן חופשת המחלה וששלחו לי חוקר פרטים ושכולם מדברים על זה".

מטענות אלו של התובע ניתן להסיק שהתובע מייחס לנתבעים לשון הרע לנוכח פרסום שהחל בישיבת הבירור ("הפרסומים החלו בבניין הנתבעת 2").

לטענת התובע (סעיף 65 לתצהירו) במסגרת שיחת זום שנערכה מול הוועדה המקומית מבשרת ציון, בה נכחו התובע, בני משפחתו, שכנים, מש' מנחם ונציגי הוועדה, טען ראש המועצה ששלח חוקר פרטי אחר התובע, הרחיב על כך והוציא את דיבתו.

באשר לטענה ללשון הרע בישיבת הזום - לתמיכה בטענתו הגיש התובע טיוטת תצהיר של אחיו ללא חתימה. תצהיר ללא חתימה אינו מהווה תצהיר ולא ניתן לתת לו משקל ראייתי. התובע לא זימן עדים אחרים שלטענתו נכחו בישיבה ולא הוצגו ראיות כלשהן לפרסום לשון הרע על ידי ראש המועצה במהלך הישיבה. לנוכח האמור נדחית טענת התובע לשון הרע בישיבת הזום.

באשר לטענתו התובע להוצאת דיבתו בישיבת הבירור, אין בפי התובע טענה לאמירה מדויקת המהווה לשון הרע. התובע מסתפק בהפניה למסכת עובדתית רחבה ("מהמפורט לעיל"). כך גם בסעיף 72 לסיכומים מסתפק התובע בטענה הכללית: "התובע יטען, כי פרסומי הנתבעים כלפיו, על תוכנם, היקפם, אופיים ונסיבותיהם, לרבות העובדה כי התובע הועסק בנתבעים כ-6 שנים ומעולם לא הוטל כל דופי בתפקידו, גרמו ועדיין גורמים לו פגיעה קשה...". אם נקבל את שיטת התובע, הרי שהנתבעים נדרשים לבחור את האמירות המעוולות מתוך ישיבת הבירור או מתוך מסכת עובדתית אחרת שלא הוגדרה ולהעמיד הגנתם בהתאם למסקנתם.

באשר לחובת הפירוט החלה על תובע בעילת לשון הרע נקבע ברע"א 2291/12 מרדכי הלפרין – חיים איצקוביץ (נבו. 25.06.12. פסקה 6. "הלכת איצקוביץ"):

"יתרה מכך, כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה (ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא(1), 160, 163 (1967); המר' (מחוזי י-ם) 688/66 בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ נ' אהרוני, פ"מ נד 291, 295-293 (1966); ת"פ (מחוזי י-ם) 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' "קול העם", בערבון מוגבל, פ"מ ח 396 (1953), בפס' 5 לפסק דינו של השופט ב' הלוי; אורי שנהר דיני לשון הרע 421-420 (1997); ראו גם: Collins v Jones [1955] 1 Q.B. 564, at 571). אמנם, כאשר פרסום לשון הרע נעשה בכתב, מהווה אותו פרסום "מסמך מהותי", והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה (סדרי הדין האזרחי, בעמ' 177-174). אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 529 (1972)). אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין במפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט ..."

אף אם קיימים מצבים בהם יכול תובע לבסס תביעה על פרסום מלא שמצורף, הרי שבהתאם להלכת איצקוביץ, ראשית, על התובע לציין מפורשות בכתב התביעה כי הוא תובע בגין כל הביטויים שבפרסום, דבר שלא נעשה על ידי התובע בנדון דנן, ושנית, במקרה דנן אין מדובר בפרסום קצר ומתוחם. תמלול ישיבת הבירור שצורף על ידי התובע (הוגש ביום 12/01/22. נספח כ' לתצהיר התובע) משתרע על עשרות עמודים והתובע לא הבהיר אלו אמירות בו מהוות לשון הרע. התובע גם לא ביצע אבחנה בין הנתבעים שנתבעו כולם בעילת לשון הרע. כך לדוגמא, על אף שראש המועצה נתבע בעילת לשון הרע, תביעה נגד ראש המועצה בגין אמירות בישיבת הבירור נעדרת עילה, לנוכח כך שראש המועצה לא נכח בישיבת הבירור.

אשר לדו"ח החקירה: תמיר העיד (ס' 16 לתצהירו) שדו"ח החקירה הועבר לנוכחים בפגישת הבירור ולעורכי הדין בתיק דנן ובתביעה שהגישה ששרית לבית משפט השלום בירושלים. להצהרת ראש המועצה (ס' 16 לתצהירו) הדו"ח הועבר בנוסף גם למנהל אגף החקירות בביטוח לאומי, לבקשתו.

המפורט לעיל לעניין חובת הפירוט בתביעה בעילת לשון הרע נכון אף לדו"ח החקירה. התובע לא טען מפורשות בכתב התביעה שיש לראות בכלל הפרסומים בדו"ח החקירה לשון הרע, דו"ח החקירה מתפרש על פני 15 עמודים ולא הובהר אילו פרסומים בו מהווים לשון הרע, על ידי מי משלושת הנתבעים הם נעשו וכיצד. על האמור נוסיף שהתובע לא הצביע על פרסומים בדו"ח שאינם אמת (בהתאם להגנת אמת האמורה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע), שלא מצאנו בדו"ח טענה לביצוע עבודות "פרטיות" על ידי התובע בתקופת חופשת מחלה וממילא לא הוצגו לפנינו ראיות לתמיכה בטענת התובע שהבית בקיסריה בו נצפה פורק סחורה הוא בית בבעלות בתו.

על האמור נוסיף שלא הוכח שהדו"ח הועבר ע"י המועצה לגורמים נוספים מלבד לנוכחים בפגישת הבירור (ליאת, חיים ותמיר). לנוכח תקצוב בית הספר על ידי המועצה ולנוכח הוראות ס' 10 לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (לפיו מי שעובד בשכר בתקופת מחלה אינו זכאי לדמי מחלה), מקובלת עלינו טענת הנתבעים שהעברת הדו"ח לעיון הנוכחים בישיבה נעשתה במסגרת חובת המועצה החוקית לברר מול התובע האם עבד במהלך חופשת המחלה בהתאם להגנה האמורה בסעיף סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע. באשר להעברת הדו"ח למוסד לביטוח לאומי, בהיות המל"ל גוף חוקר, נוסף להגנה האמורה עומדת למועצה הגנת סעיף 15 (8) לחוק.

לנוכח האמור התביעה לפיצוי בשל פרסום לשון הרע נדחית.

טענת התובע להתעמרות

לטענת התובע (ס' 19-22 לתצהיר, ס' 58-60 לסיכומים) נהגו כלפיו הנתבעים לאורך כל תקופת העסקתו ולאחריה בהתעמרות שכללה פגיעה בשכרו ובתנאי העסקתו, פגיעה בכבודו באופן שיטתי לאורך כל תקופת עבודתו, אי תשלום שעות נוספות, הפצת שמועות כזב, התעלמות, חרם ויחס קר, צעקות, האשמות (בין השאר, ע"י ציון) ובקורות לא מוצדקות, הפצת שמועות, ניצול, הטלת משימות שאינן במסגרת התפקיד (חלוקת משלוחי מנות, צביעת כל ביה"ס, אחריות על אולם הספורט ואירועי מחלקת תרבות), מידור מפעילויות חברתיות (טיולים, ימי כיף וארוחות), ריגול, פגיעה בפרטיות, עיכוב העברת טפסים לביטוח לאומי והפחדה ואיומים על מנת שיתפטר.

הצעות חוק פרטיות בעניין התעמרות בעבודה טרם הבשילה לדבר חקיקה. בפסיקת בתי הדין לעבודה הוכרה התעמרות כעילת תביעה, מכוח עקרונות תום לב והגניות החלים על צדדים לחוזה עבודה. המסגרת המשפטית לאורה יש לבחון טענת התעמרות שבה וצוינה לאחרונה ע"י בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 35032-12-21 יוסף גולן – חברת החשמל לישראל בע"מ (נבו. 16.07.23):

"בהתאם לעקרונות המנחים שנקבעו בפסיקה "השאלה אם התרחשה או לא התרחשה התנכלות כלפי העובד במקום העבודה היא שאלה עובדתית" ... וטווח ההתנהגויות שעשוי להיחשב כהתעמרות בעבודה הוא מגוון ורחב וכל מקרה יבחן על פי נסיבותיו (עניין חקמון). כן נפסק כי "כאשר נטענת טענה של התעמרות... יש חשיבות גם למכלול הדברים והצטברותם" ... וכי "מדובר - ככלל - בהתנהגות חוזרת או במספר אירועים נפרדים (גם אם שונים זה מזה), להבדיל מאירוע חד-פעמי" (עניין חקמון, פסקה 40). על פי ההלכה הנוהגת "לא כל התנהלות מצד המעסיק או ממונה מטעמו הגורמת הלכה למעשה לעגמת נפש לעובד מהווה התעמרות בעבודה... לא די לפיכך בעצם התחושה הסובייקטיבית של פגיעה, כנה ככל שתהא, ועדיין נדרש שההתנהגות שנטען כי מהווה התעמרות תהא כזו גם במבחן אובייקטיבי"... עוד יוער כי נטל ההוכחה בתביעות בגין התעמרות בעבודה הוא על התובע, כשכל מקרה מוכרע לפי נסיבותיו בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה.

תמונת ההעסקה בכללותה לא מעלה התעמרות בתובע. ממכתבי הוקרה שצורפו (נספח ד' לתצהיר התובע) עולה יחס חם ומכבד מצד גורמי הנהלה בבית הספר לתובע: "שנה הסתיימה ונראה שאתה בכיוון הנכון!", מכתב מגליה לתובע: "המסע לפולין הוא נדבך חשוב ביותר...היתה לי חוויה מרגשת להכיר אותך...", מכתב מליאת לתובע מיום 28/08/18: "כאות הוקרה והערכה על תרומתך להצלחת ביה"ס ולזכיית צוות בית הספר בתגמול הדיפרנציאלי, החלטתי להעניק לך שי של 500 ₪ שיכנס במשכורת חודש אוגוסט".

על אף שבמכתבי ב"כ התובע מתאריך 20/02/18 (נספח ו' לתצהיר התובע) ומתאריך 13/03/18 (נספח ח' לתצהיר התובע) טען התובע לפגיעה בזכויותיו הכלכליות, אין בהם טענות להתעמרות או ליחס מתנכר. במכתב התובע מתאריך 08/05/18 (נספח יא' לתצהיר התובע) ביקש התובע העלאה במשכורת והוסיף: "יש לציין שלאחר כ-4 שנים בעבודה אין כנגדי שום תלונה לגבי עבודתי המקצועית והאחראית בבית הספר". טענות התובע להתעמרות הועלו לראשונה רק במכתב ב"כ מיום 28/07/20 (נספח כא' לתצהיר התובע).

עת התובע נשאל מדוע אין במכתבי ב"כ משנת 2018 טענות להתעמרות וכיצד, לנוכח טענתו להתעמרות, הגיעו אתו בשנת 2019 להסכמה על העלאה בשכרו, לא הייתה בפיו תשובה משכנעת (עמ' 25, ש' 15-22): "...שאתה טוען שלאורך כל שנת 2018 אתה ספגת האשמות וביקורות לא מוצדקות וצעקות והתעמרויות ולא ולא כובדו הסיכומים איתך, ולא התייחסו אליך. ואני מראה לך ההיפך. ת. אתה מראה. ש. לא רק שלא טענת את זה אלא בסופו של דבר הגיעו איתך להסכמות נוספות. ת. אני מסביר, אני מסביר לך, כל זה כבר הייתי תלוי באוויר. כל זה בכפייה. כל זה נהיה".

בשונה מטענותיו בכתב התביעה (ס' 68) לפיהן מסכת ההתעמרות כלפיו נמשכה כל תקופת עבודתו, העיד התובע (עמ' 28, ש' 30-35) שההתעמרות כלפיו החלה החל מישיבת פברואר: "ש. עכשיו אתה תובע בתיק הזה גם 150,000 שקלים בגין התעמרות. ת. כן. ש. אתה מדבר על התעמרות במהלך תקופת העבודה? לפני אותו אירוע במועצה. ת. אחרי, בדיוק. ש. או אחרי? ת. בדיוק אחרי הקטע עם היועצת המשפטית. כן". באשר לזהות הגורמים שהתעמרו בו העיד בתחילה התובע שכל המנהלת התעמרה בו ואח"כ העיד שרובה (עמ' 29, ש' 4-7): "ש. אוקיי. ומי התעמר בך באופן ספציפי לטענתך? ת. כל המנהלה. ש. כל? . ת. רוב המנהלת". וכשנדרש למסור את שמות המתעמרים השיב (עמ' 29, ש' 8-20): ש. תן לי שמות. ת. זה סופיה המנהלנית. ש. סופיה המנהלנית התעמרה בך? ת. כן. ש. אוקיי. מי עוד? ת. המנהל תחזוקה. ש. ציון לוי? ת. ציון לוי. ש. התעמר בך. מי עוד? ת. אפילו גם גליה אבישר היא הייתה ברוגז איתי. לא"

הנטל להוכחת התעמרות מוטל על התובע. באשר לטענתו התובע לחרם וליחס מתנכר וקר הצהירה ליאת (ס' 31 לתצהירה): "אני רוצה להבהיר כי לאורך כל תקופת עבודתי נהגתי עם התובע בכבוד ובהגינות. בניגוד לטענתו לא התעמרתי בו ולבטח שלא "התעלמתי ממנו" או "החרמתי" אותו חלילה". ליאת לא נחקרה על הצהרתה שאמונה עלינו. נספח 8 לתצהיר ליאת הוא התכתבויות בינה לבין התובע מהן עולה התייחסות מכבדת ולבבית, לדוג' (09/09/18) "משה היקר שנה טובה לך ולבני משפחתך. הרבה הצלחה ושכל משאלות לבך תתגשמנה". באשר ליחס מתנכר מצד גליה, התובע לא זימן אותה לעדות להוכחת טענתו וחזקה שהייתה מעידה אחרת. באשר לטענות התובע ליחס מתנכר מצד ציון (יליד שנת 51) ולאמירות של ציון אליו: "שרפת את עצמך" ו-"אתה שואל מה קרה אני חוזר להחתים בגללך. פעם לא היינו חייבים להחתים" הכחיש ציון (ס' 9 לתצהירו) שאמר את הדברים לתובע והצהרתו לא נסתרה בחקירה. בעדותו לא זכר ציון מתחים משמעותיים מול התובע (עמ' 130, ש' 3-6): "ש. תגיד היה בינך לבין משה איזה שהוא מתח מסוים באיזה שהוא שלב של העבודה שלכם? שאתה זוכר אולי שהתרגזת עליו מאוד? ת. אני אף פעם לא מתרגז, אני אומר דברים... אני לא מתרגש מזה, כשיש איזה משהו... פותחים סוגרים אותם וממשיכים הלאה" (מלבד למקרה אחד, בהמשך לכך שהתובע טען שהוא רושם שעות עבודה שביצע התובע על שמו (עמ' 132, ש' 24-31). התקשינו להאמין לטענות התובע להתעמרות מצד סופי (שלא נטענו בתצהיר), שהעידה על היכרות שכונתית בינה לבין התובע ועל אי הנוחות שמעמד העדות הסב לה (עמ' 97, ש' 13-15): "ת. אני מכירה טוב, ואני רוצה גם לציין שהמעמד הזה מאוד לא נעים לי כי אני מכירה אותו מהשכונה, הוא גר ברחוב של ההורים שלי, יש לנו קשרים בשכונה, וזה מצב מאוד לא נעים להיות בו, זה כבר אני אומרת ללא שום קשר". אב בית אחר בבית הספר, יעקב ברנס, לא זכר התנהגות מתעמרת בתובע (עמ' 111, ש' 5-9): "תראה לא זכור לי איזושהי סיטואציה שאני לא זוכר אותה כרגע אבל".

לנוכח האמור לא הורם נטל ההוכחה להוכחת יחס קר ומתנכר כלפי התובע מצד גורמי הנהלה בבית הספר או בכלל.

לטענת התובע ההתנכלות כלפיו באה לידי ביטוי בכך שהוטלו עליו מטלות שלא נכללו בתפקידו, כדוגמת צביעת בית הספר כולו, חלוקת משלוח מנות ופתיחת אולם הספורט ואירועי מחלקת תרבות. התובע לא הציג ראיות באשר לחלוקת משלוחי מנות ולצביעת בית הספר כולו וציון נשאל והכחיש (עמ' 125, ש' 9-12) שהתובע התבקש לצבוע את בית הספר כולו: "ש. האם בין העבודות שנתת למשה היו גם תיקוני שפכטל? צביעת כיתות? ת. לא. שכבות שלמות של בית הספר? ת. היו חורים של שפכטל נסדק הייתי אומר לו תעשה שפכטל" ומעדותו של ציון (עמ' 129, ש' 21-22) עלה שהתובע נדרש לבצע עבודות כשאר אבות הבית ועובדי התחזוקה בבית הספר: "...זה עבודה שלנו אני לא מבין מה אתם מצפים שיבוא ישב ישתה כוס קפה?". באשר להקפצות בערב העיד ציון (עמ' 136, ש' 1-12) שגם הוא, גם יעקב (יעקב ברנס, אב בית נוסף בביה"ס) הוקפצו לעיתים לאחר שעות העבודה, בדומה לתובע ואודות תדירות ההקפצות העיד (עמ' 136, ש' 31-32): "...אני אגיד לך ככה, אני הבנתי את השאלה מצוין. בוא נגיד שנה אחרונה עכשיו אני זוכר טוב את השנה הזו. במשך כל השנה קראו לי 3 פעמים...".

לנוכח האמור לא הרים התובע את נטל ההוכחה לכך שהוטלו עליו מטלות שלא נכללו בתפקידו. הקפצתו בשעות הערב לא הייתה בתדירות גבוהה ובדומה לו הוקפצו שאר אבות הבית.

באשר לטענות התובע להתנכלות לנוכח אי קבלת ש"נ בעד הקפצות לאחר שעות העבודה, התובע לא הוכיח החתמת נוכחות שלא שולמו בעדה ש"נ. בשונה מכך, בחודש 03/18 עת התגלה שלא שולמו לתובע ש"נ בעדן הוחתם כרטיס, תיקן זאת ביה"ס ושילם לתובע את השעות הנוספות שנחסרו.

באשר לטענה ליחס מתעמר לנוכח אי חתימה על טפסים למל"ל. התובע פנה לליאת בתחילה תוך שביקש ממנה לחתום על טפסים למל"ל המציינים תאונה ביום 29/01/20. ביום 05/05/20 שלחה ליאת לתובע הודעה: "משה, עפי הטופס אני מדווחת את הפגיעה בתאריך 29.1.20" (נספח יז' לתצהיר התובע). התובע לא תיקן את ליאת בהודעת תשובה ורק ביום 05/07/20 שלח לסופי הודעה וביקש לתקן את תאריך התאונה, אך זאת כבר לאחר שהנתבעים קיבלו דו"ח חקירה. בנסיבות אלו לא ראינו בעיכוב החתימה על טופס המל"ל המתוקן התנהגות מתעמרת.

באשר לטענה ליחס מתעמר מתוקף הפצת דיבת התובע הטענה נדחית מהטעמים שפורטו לעיל.

באשר לטענה ליחס מתעמר מתוקף פגיעה בפרטיות התובע. דו"ח החוקר (נספח 1 לתצהיר תמיר) מפרט מעקב ב-2 ימי חקירה: ביום 10/06/20 בוצע מעקב במהלכו נצפה התובע ברח' מגוריו, בכניסתו וביציאתו למסעדה, מחוץ לחנות חומרי בניין, במשתלה ועוסק בגינון בחזית ביתו ("הנ"ל ביצע טיפוח לחזית הבית"). ביום 15/06/20 נצפה התובע ברח' מגוריו, בנהיגה לאתר עבודה בקיסריה ומשוחח עם עובדים שונים באתר. לא מצאנו בדו"ח החקירה מעקב אחר התובע בתוך ביתו.

באשר לגדר "רשות היחיד", בבג"ץ 6650/04 פלונית – בית הדין הרבני האיזורי בנתניה (נבו. 15.05.06. פסקה 21) נקבע:

"... לדיבור "רשות היחיד" משמעות שונה על פי הקשרה (ראו ע"א 546/78 בנק הפועלים בע"מ נ' הנדלס, פ"ד לד(3) 57, 61). בהקשר שלנו, שעניינו צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור "ברשות היחיד" אינו מצביע על "יחידה קניינית". הוא מצביע על "יחידה אוטונומית". הוא לא נקבע על פי דיני הנכסים. הוא נקבע על פי דיני הפרט. ... אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות עם עצמו. ... היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט...".

על אף שניתן למצוא בפיסקה קביעות לפיהן התחקות אחר אדם בחצר ביתו יכולה לעלות לפגיעה בפרטיות, הרי שבמישור העקרוני הבחינה הפסיקה בין צילום של חוץ בית לבין צילום פנים בית. בע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ – אריה ורדי (נבו. 23.01.12, פסקה 16) נקבע: "דין שונה חל על הדמיות חוץ הבית. ברגיל, חזיתו של בית חשופה לעוברי אורח. היא מצויה ב"עין הציבור". על כן, ככל שחזיתו של בית גלויה מן הרחוב, ברי כי הצגת תמונתה או הדמייתה לא תקים כל פגיעה בפרטיות...הזכות לפרטיות אינה נפרשת על מידע שכבר היה מצוי בחזקתו של הציבור, ולפיכך, כאשר מידע מסוים נמצא ממילא במרחב הציבורי – יש מקום לדעה שלפיה הזכות לפרטיות כלל אינה נפגעת...".

פעילות התובע הייתה מצויה ב"עין הציבור". הצילום נעשה שלא בדרך קבע, אלא במעקב יום אחד. ככל שבוצעה פגיעה בפרטיות התובע היא נעשתה במעגל פגיעה חיצוני. אכן, דרך המלך לבדיקת תקינות אישורי מחלה היא בפנייה לעובד ובזימונו לבדיקה ע"י רופא מטעם המעסיק, וזאת בהתאם להרשאה הנתונה למעסיק בסעיף 2(ג) לתקנות דמי מחלה. עם זאת, הזכות לפרטיות היא זכות יחסית שיש לאזנה מול זכות המעסיק לנהל את מקום העבודה. בשים לב למגבלות החלות על מעסיק לנקוט הליך לפי סעיף 2(ג) לתקנות דמי מחלה, ככל שמדובר באישור מחלה שניתן על ידי קופת חולים, נקיטת צעד של מעקב באמצעות חוקר פרטי על ידי מעסיק אינו נתפס כמעשה בלתי מידתי.

עלה בידי הנתבעים להוכיח שהתעורר אצלם חשש אמיתי לתקינות אישורי המחלה. על אף שהנתבעים נמנעו מלציין את זהות הגורמים שהודיעו להם שהתובע נצפה עובד (בחקירה טענה ליאת שהיא לא זוכרת מי סיפר לה), הרי שתעודות המחלה נתנו החל מחודש 02/18 והחקירה נעשתה 4 חודשים לאח מכן, בחודש 06/2020. התובע העיד שבסמוך לאחר קרות התאונות בעבודה הוא לא יצר קשר עם גורמים בהנהלת בית הספר (עמ' 31, ש' 19-22): ש. תאשר לי שבזמן אמת אתה לא הודעת לאף אחד שעברת תאונה מבית הספר? ת. מה זה בזמן אמת? ש. בזמן אמת באירוע, שעה אחרי האירוע, בזמן האירוע, שעה אחרי האירוע. ת. מי יכל? אני יכולתי להודיע למישהו?". בנסיבות אלו, למרות שהיה ניתן לנסות לזמן את התובע לבדיקת רופא מטעם המעסיק קודם להזמנת חקירה, לא ראינו במעקב אחר התובע ראיה ליחס מתעמר.

לנוכח האמור התביעה בעילת התעמרות נדחית.

סיכום וסעדים

תביעות התובע לפיצוי בגין הפרשי פיצויי פיטורין, בגין הפרת הסכמה לתשלום תוספת הקפצות פתע, בגין הפרת הסכמה לתשלום תוספת משמרות, בגין פגיעה בפרטיות, פרסום לשון הרע והתעמרות - נדחות.

התביעה לתשלום הפרשי שעות נוספות מתקבלת כנגד המעסיקה – העמותה. העמותה תשלם לתובע סך 4,079 ₪ בעד רכיב שעות נוספות בתוספת הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

לנוכח דחיית רוב התביעה יישא התובע בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של הנתבע 1 בסך 6,000 ₪, בהוצאות הנתבעת 2 בסך 6,000 ₪ ובהוצאות הנתבעת 3 בסך 4,000 ₪.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ד, (07 פברואר 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט

21 מתוך 22