ת"א 41316-04-15 מנדל נ' איסרליס ואח'

בית משפט השלום בפתח תקווה

ת"א 41316-04-15 מנדל נ' איסרליס ואח'

לפני

כבוד השופטת עדנה יוסף-קוזין

תובע

עו"ד צבי מנדל

נגד

נתבעים

1. עקיבא איסרליס

2. חנה איסרליס

3. ראובן ליפמן

4. פנינה ליפמן

5. נגה אביב

6. אביב אברהם

7. ג'נט עקירב

8. ג'אק טולוב

ב"כ התובע – עו"ד אברהם מיכלביץ

ב"כ נתבעים 1-4, 8 – עו"ד נורמן פלאט

פסק דין

א. מבוא

1. ביום 30.3.1993 נחתם בין מיכל יורמן, חנה ועקיבא איסרליש, רונית ואבנר פרידמן, נוגה ואברהם אביב וראובן ופנינה ליפמן ("הרוכשים"), הסכם שיתוף מקרקעין ("הסכם השיתוף"), בו הוסכם ביניהם לרכוש יחדיו את מקרקעין ברחוב סוקולוב 5 רעננה, גוש 6583 חלקה 243 ("המקרקעין"). כן הוסכם ביניהם בהסכם השיתוף להתקשר עם קבלן למטרת בניית בית משותף בן 5 דירות במקרקעין, דירה לכל קבוצת רוכשים. חלוקת המקרקעין בין הצדדים נקבעה בסעיף 2(א) להסכם השיתוף. הסכם השיתוף נערך על ידי התובע, עו"ד צבי מנדל.

2. בהסכם מכר מיום 15.4.1993 שנחתם בין הרוכשים לבין רוזה קמינסקי, טלי לנגר ואלין אספריטש, הרוכשים רכשו את המקרקעין.

3. בסעיף 6 להסכם השיתוף הוסדרה התקשרות הרוכשים עם התובע כדלקמן:

"6. א. כל השותפים מאשרים כי פנו לעו"ד צבי מנדל מרחוב

רוטשילד מס' 103 בפ"ת שיכין עבורם הסכם שיתוף במגרש+חוזה בניה עם קבלן פוטנציאלי ורישום הבית המשותף שיבנה על המגרש.

ב. בגין טיפולו של עו"ד מנדל בעסקת המגרש הנ"ל אשר כולל:

1. הכנת הסכם שיתוף+פלוס חוזה קבלנות בין השותפים לבין הקבלן.

2. רישום הבית שיבנה על המגרש בפנקס בתים משותפים.

3. רישום פעולת תכנון או חכירה לדורות לטובת עיריית רעננה אם ידרש.

4. פעולות נלוות אחרות.

ישלמו כל השותפים הנ"ל שכ"ט עו"ד של 17,000 $+מע"מ ממחיר המגרש אשר יתחלק ביניהם לפי חלקו של כל אחד מהם במגרש."

4. בין הרוכשים הוסכם כי הבנייה תבוצע על ידי מ.ב.י. יוזמה חברה לבניין והשקעות בע"מ ("הקבלן"), חברה בבעלות מר משה יורמן (אביה של הרוכשת מיכל יורמן). כאמור לעיל, הסכם השיתוף נערך על ידי התובע והוא ערך גם את ההסכמים בין הרוכשים לבין הקבלן. התובע לא ייצג את הרוכשים בהסכם מכר המקרקעין. בהסכם המכר הרוכשים יוצגו על ידי עו"ד ע' גילוני, שייצג גם את המוכרים.

5. ביום 25.10.1994 השלים הקבלן את בניית הבית המשותף. (סעיף 10 לתצהיר התובע).

6. ביום 4.12.1994 מכרה מיכל יורמן את דירתה (מספר 243/1) למשפחת הורוביץ. (סעיף 10 לתצהיר התובע).

7 . ביום 29.6.1998 נתבעים 5 ו- 6 ("אביב"), מכרו את דירתם (243/2) לנתבעת 7, גב' ג'נט עקירב, וזו מכרה את דירתה לנתבע 8, מר ג'אק טולוב.

8. התובע הגיש נגד הנתבעים תביעה על סך של 200,270 ש"ח בגין חוב שכר טרחה, פיצויים בשל הפרת הסכם ופיצויים בגין עוולת לשון הרע. התביעה הוגשה נגד נתבעים 1 ו-2 ("איסרליש"), נתבעים 3 ו- 4 ("ליפמן"), נתבעים 5 ו- 6 ("אביב"), נתבעת 7, גב ג'נט עקירב ונתבע 8, מר ג'אק טולוב.

9. תביעת התובע נגד גב' ג'נט עקירב, נדחתה בהסכמה. את התביעה נגד מר ג'אק טולוב התובע צמצם לתביעת לשון הרע בלבד. תביעת שכר הטרחה נגד מר טולוב נדחתה בהסכמה. התביעה נגד אביב נזנחה על ידי התובע.

ב. טענות הצדדים

ב(1) טענות התובע

10. לטענת התובע בכתב התביעה המתוקן ובתצהירו, הוא ביצע 2/3 מעבודתו בהתאם להסכם השיתוף, ונותר לו לבצע כשליש מהתחייבויותיו כלפי הרוכשים והן רישום החלוקה והבית המשותף, ותיקון טעות באמצעות בקשה לייחוד דירות. לטענתו, הוא חפץ להשלים את שנותר לו לבצע אך לא עלה בידו לעשות זאת משום שהרוכשים לא שיתפו עמו פעולה. לטענתו, רישום פעולת התכנון לפי תשריט החלוקה היה טעון אישור נוסף מאת מחלקת המדידות במרכז למיפוי ישראל שבמשרד הבינוי והשיכון, דבר שהצריך פתיחת תיק ותשלום אגרה בסך של 2,000 ש"ח שחלה על הרוכשים. לטענתו, הרוכשים התעלמו מבקשותיו להמציא לו שיק בנקאי בסכום זה, ולכן נמנע ממנו לרשום את תכנית חלוקת המגרש לפי התשריט, הליך שקודם לרישום הבית המשותף בפנקס בתים משותפים. בכך, לטענתו, הרוכשים הפרו התחייבותם כלפיו כאמור בסעיף 6 להסכם השיתוף, ומאחר שמנעו ממנו את השלמת עבודתו, עליהם לשלם לו את מלוא שכרו. התובע טען כי הוא מוכן להשלים את עבודתו. (סעיפים 17 ו- 31 לתצהיר התובע).

11. בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדותו הראשית התובע טען כי במועד הסכם השיתוף שכר הטרחה הקבוע בסעיף 6 להסכם השיתוף בסך 17,000 דולר ארה"ב, היה בשיעור 3.86% ממחיר המגרש אז (440,000 דולר ארה"ב שערכם אז בש"ח היה 1,216,000). לטענתו, יש לחייב את הנתבעים לשלם לו שכר שייגזר משווי המגרש נכון למועד הגשת התביעה ובשיעור האמור. לטענתו, בהתאם לחוות דעת שמאי מקרקעין, מר יניב שירן, מיום 31.5.2016, נכון למועד הגשת התובענה ערך המגרש לא בנוי הוא כ- 6,100,000 ש"ח. בהתאם, מלוא שכרו בשיעור 3.86% הוא 235,460 ש"ח. 2/5 מסכום זה בסך של 94,184 ש"ח שולמו לו. את תביעתו נגד כלל הנתבעים העמיד על יתרת 3/5 הסכום, כלומר 141,256 ש"ח, ובצירוף מע"מ 165,270 ש"ח. (סעיף 24 לכתב התביעה המתוקן). בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 31), התובע תיקן את הסכום ל- 165,292 ש"ח. בנוסף, התובע תבע 16,000 ש"ח עבור פיצויים בגין הפרת הסכם.

12. בסיכומיו התובע שינה מהסכום שנתבע על ידו. בסיכומיו טען שחלקם של נתבעים 1-6 יחדיו על פי ההצהרה למיסוי מקרקעין מיום 13.5.1995 הוא 17/28 מהמגרש (דירות 1, 3 ו-4). 17/28 חלקים אלה משכרו המלא המשוערך בסך של 235,460 ש"ח הם 142,958 ש"ח. מסכום זה התובע הפחית שליש בגין העבודה שלא בוצעה על ידו בסך של 95,305 ש"ח. התובע טען כי לאחר הפחתת שליש ובצירוף מע"מ, שכר הטרחה הנתבע על ידו הוא 111,507 ש"ח. (סעיף 17).

13. לטענת התובע, שכרו בגין דירת מיכל יורמן שולם לו כמוסכם בהסכם השיתוף. גם פרידמן שילמו לו את שכרו. נתבעים 6-1 נותרו חייבים בגין 3 הדירות שלהם 3/5 משכרו הכולל. (סעיפים 13 ו- 22 לתצהיר התובע).

14. בתשובה לטענת הנתבעים, לפיה תביעת התובע התיישנה, התובע טען כי תביעתו לא התיישנה משום שהנתבעים ביקשו לראשונה להשתחרר מייצוגו רק בתלונתם מיום 22.2.2014 ללשכת עורכי הדין, ותחילת תקופת ההתיישנות היא במועד זה. עוד טען כי במסמכים נספחים 40 ו- 42א' לכתב התביעה המתוקן, שניהם משנת 2014, הנתבעים הודו בחובם. לכן, חלה הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ("חוק ההתיישנות"), ותחילת תקופת ההתיישנות היא ממועד מסמכים אלה.

15. התובע טען עוד כי הנתבעים הגישו עליו ללשכת עורכי הדין תלונה שקרית המבזה אותו או עלולה לבזותו ולפגוע במקצועו כעורך דין. בכך, לטענתו, ביצעו עוולת לשון הרע, בגינה תבע פיצויים בסך של 35,000 ש"ח מנתבעים 1-4 ובסך של 5,000 ש"ח מנתבע 8.

ב(2) טענות הנתבעים

16. תביעת התובע התיישנה ואין במכתב נתבעות 2 ו- 4 מיום 25.11.2014 ובתלונה שהוגשה על התובע ללשכת עורכי הדין כדי לחדש את תקופת ההתיישנות. כמו כן, נתבעות 2 ו- 4, שחתמו על המכתבים כנציגות הבית המשותף, לא היו מוסמכות או רשאיות לוותר על טענת התיישנות.

17. השכר המשוערך הנתבע על ידי התובע הוא בניגוד להסכם השיתוף והתובע אינו זכאי לו. בהתאם להסכם השיתוף, התובע זכאי להצמדת השכר לשער הדולר בלבד. בנוסף, אין יסוד לדרישת התובע לחייב את הנתבעים בתשלום 3/5 משכרו הכולל ביחד ולחוד, משום שעל פי סעיף 6(ב)(4) להסכם השיתוף, כל רוכש חב בשכר התובע בשיעור היחסי של חלקו במקרקעין.

18. במענה למכתב התובע מיום 13.5.1997 הוצאה מחשבון נציגות הבית המשותף המחאה על סך של 2,000 ש"ח שדרש התובע לצורך פתיחת תיק לרישום הפרצלציה. דרישת תשלום זו של התובע לכתחילה הייתה שגויה משום שבמפרט הטכני שנחתם בין הקבלן לבין הרוכשים נקבע שהאחריות לרישום הבית המשותף, ולפיכך, האחריות לשלם כל הדרוש לכך, הייתה של הקבלן.

19. אם יחליט בית המשפט שעל הנתבעים לשלם לתובע חלק מהשכר שנקבע בסעיף 6 להסכם השיתוף, יש להפחית ממנו לפחות 1/3, שכן התובע הודה שביצע לא יותר מ- 2/3 מהשירותים שאמור היה לתת. התובע לא ביצע אף מחצית העבודה שקיבל על עצמו בהסכם השיתוף. התובע הכין את הסכם השיתוף והסכם עם הקבלן. הוא לא דיווח לשלטונות מיסוי מקרקעין על הסכם השיתוף, לא רשם את הפרצלציה, לא רשם את צו הבית המשותף ולא רשם את הדירות בלשכת רשום המקרקעין. בנוסף, כאשר רשם את זכויות הרוכשים במושע בלשכת רשום המקרקעין, רשם חלקים לא נכונים ולא תיקן את הרישום. לכן, גם אם ייקבע שמגיע לתובע סכום כלשהו, יש להפחית ממנו את העלות המשוערת של תיקון הטעות בסך של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ.

20. טענת התובע, לפיה ה"ה פרידמן הסדירו את התחייבותם בנוגע לשכר התובע על פי הסכם השיתוף, אינה נכונה. התובע לא גבה ולא דרש מאבנר ורונית פרידמן שכר כלשהו בהתאם להסכם השיתוף. כמו כן, התובע הסתיר שהוא העניק למיכל יורמן, בתו של הקבלן, הנחה משמעותית בשכר הטרחה וגבה ממנה כשליש בלבד משכר הטרחה על פי הסכם השיתוף.

21. בסעיף 2(א) להסכם השיתוף פורט חלקו של כל רוכש במקרקעין. בפועל התובע החתים את הרוכשים על שטרי מכר בהם צוינו נתונים שגויים של חלקיהם של הרוכשים במקרקעין. התובע רשם בלשכת רישום המקרקעין את הזכויות בחלקים שווים על שם חמש משפחות הקונים, 1/5 לכל משפחה, במקום החלקים הנכונים כאמור בהסכם השיתוף. התובע היה מודע לטעותו אך לא תיקן את הטעות בלשכת רשום המקרקעין ובמשרד מיסוי המקרקעין.

22. לאחר החתימה על הסכם השיתוף היה על התובע להחתים את הרוכשים על הצהרה לשלטונות מיסוי מקרקעין ולקבל מהם אישורי מס לצורך רישום הסכם השיתוף בלשכת רישום המקרקעין. התובע לא דיווח על הסכם השיתוף לרשות מיסוי מקרקעין והוא גם לא רשם את הסכם השיתוף בלשכת רישום המקרקעין.

23. בהסכם השיתוף נקבע שדירה 1 תהיה של מיכל יורמן ודירה 2 תהיה של משפחת אביב. בינואר 1994 או בסמוך לכך מיכל יורמן ונתבעים 5 ו- 6 החליפו ביניהם את דירות 1 ו- 2, פעולות שהיו הסכמי מכר. התובע התייחס לפעולות המכר כאל תיקון טעות בהסכם השיתוף על מנת להסתיר את עסקאות המכר משלטונות המס.

24. באשר לתביעת לשון הרע, בגין התלונה שהוגשה על התובע ללשכת עורכי הדין, עומדת לנתבעות 2 ו- 4 הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע").

ג. העדים

25. בהליך הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע, נתבעת 2, נתבעת 4 ונתבע 8. נתבע 8 לא התייצב לדיון ההוכחות מטעמי מצבו הבריאותי. התובע, נתבעת 2 ונתבעת 4 העידו גם בחקירה נגדית.

26. מטעם התובע הוגשה גם חוות דעת שמאי מקרקעין, מר יניב שירן. הנתבעים ויתרו על חקירתו הנגדית של שמאי המקרקעין.

ד. דיון

ד(1) מבוא

27. כמפורט להלן, דין התביעה להידחות כבר מטעמי התיישנות. עילת התובענה נולדה עוד בשנת 1994 ולכל היאוחר בשנת 1998. בהתאם, היה על התובע להגיש את תביעתו כבר בשנת 2001 ולכל היאוחר בשנת 2005. התביעה הוגשה רק כ- 10 שנים לאחר מכן ולכן התיישנה. כמו כן, במסמכים נספחים 40 ו- 42 לכתב התביעה המתוקן (מכתב נציגות הבית המשותף מיום 25.11.2014 והתלונה מיום 22.12.2014 שהוגשה על התובע ללשכת עורכי הדין), אין הודאה של הנתבעים בקיום זכות התובע. לכן, אין בהם כדי להאריך את תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

28. גם דין תביעת לשון הרע להידחות. הפרסום נושא תביעת לשון הרע הוא תלונה על עורך דין ללשכת עורכי הדין. לאור מהות הפרסום ותוכנו, לנתבעים עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

ד(2) התיישנות – מסגרת עובדתית

29. על פי המסמכים שהגיש התובע, סימוכין ראשונים בכתב לפנייה של התובע בבקשה או דרישה כלשהי בעניין הליכי רישום הבית המשותף, מצויה במכתב התובע אל נציגות הבית המשותף מיום 13.5.1997, כלומר, למעלה מ- 4 שנים לאחר מועד הסכם השיתוף ולמעלה משנתיים וחצי לאחר סיום הבנייה. התובע לא הציג סימוכין כלשהם בכתב לפניה או דרישה כלשהי של התובע מהרוכשים במועד מוקדם יותר. כמו כן, מכתב זה לא נשלח אל הרוכשים. הנמען בו הוא "וועד הבית המשותף" ונרשם בו בכתב יד "לידי אבנר פרידמן". (נספח 19 לכתב התביעה המתוקן). במכתב זה התובע כתב כי כדי לפתוח תיק פרצלציה במחלקת המדידות, על הרוכשים להמציא לו שיק בנקאי על סך 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל, אשר מהווה תנאי מוקדם לרישום הפרצלציה ואחר כך לרישום הבית המשותף.

30. מכתבו הבא של התובע נכתב למעלה משנה לאחר מכן, ולאחר שנשלח לו מכתב מיום 19.7.1998 מאת עו"ד חיים גל, בא כוחה של גב' עקירב. (נספח 21 לכתב התביעה המתוקן). במכתבו, עו"ד גל ביקש מהתובע להודיע לו אם אביב (אשר מכרו את דירתם לגב' עקירב), שילמו את התשלומים הנדרשים לרישום הבית המשותף. כמו כן, התובע התבקש במכתב זה להודיע אם קיים חוב כלשהו או הוצאות עתידיות.

31. לאחר מכתבו הנ"ל של עו"ד גל, התובע שלח לכלל הרוכשים את מכתבו מיום 4.8.1998, נספח 22 לכתב התביעה המתוקן. במכתבו זה, התובע טען טענות כדלקמן:

א. דרישתו במכתבו מיום 13.5.1997, קרי: המצאת שיק על סך של 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל לא נענתה ותוקף תכנית הפרצלציה שהוכנה ואושרה יפוג בתוך חודשים ספורים.

ב. התובע יכל לפתוח תיק פרצלציה במחלקת המדידות עוד ב- 28.12.1993 ולסיים את רישום הפרצלציה והבית המשותף עוד בשנת 1994.

ג. הכוונה בהסכם השיתוף הייתה שהתובע יסיים את רישום הבית המשותף בתוך כשנה מחתימת ההסכם ושאז גם ישולם לו שכרו.

ד. מאחר שחלפו 5 שנים ממועד התחייבות הרוכשים לשלם לתובע את שכרו, יש לשערך את שכר הטרחה בהתאם לעליית שווי דירות הרוכשים נכון למועד מכתב התובע.

ה. בנוגע לאיסרליש וליפמן כתב כי שכר הטרחה המקורי שהגיע מהם הוא בסך של 3,229 ו- 4,111 דולר ארה"ב בהתאמה, והוא דרש מהם לשלם לו שכר טרחה משוערך בסכום של 6,770 ו- 8,887 דולר ארה"ב בהתאמה.

במכתבו התובע דרש לשלם לו את השכר המשוערך וכן להעביר לו את השיק בסך 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל.

32. בתשובה למכתבו הנ"ל, ליפמן שלחו לתובע מכתב מיום 10.8.1998, בו דחו את דרישת התובע. ליפמן טענו שהתובע לא הסדיר את רישום הבית בפנקס בתים משותפים למרות פניות חוזרות ונשנות; כי כבורר יחיד בהסכם, התובע לא מילא חלקו בפתרון הסכסוכים והמחלוקות בין משפחות אביב ופרידמן שבגינם מתעכב רישום הבית המשותף; כי ליפמן רואים עצמם נפגעים מטיפולו הרשלני של התובע. ליפמן דרשו מהתובע לקיים את חלקו בהסכם. (נספח 24 לכתב התביעה המתוקן).

33. ליפמן שלחו לתובע מכתב נוסף מיום 25.10.1998 (נספח 26 לכתב התביעה המתוקן), בו כתבו כי הם מתפלאים על כך שעד למועד המכתב לא טופל רישום הבית המשותף והם ביקשו להסדיר את הרישום.

34. במכתב תשובה מיום 1.11.1998 (נספח 27 לכתב התביעה המתוקן), התובע דחה את טענות ליפמן וטען שביצע את חלקו עד לפתיחת תיק הפרצלציה וכי הרוכשים מנעו ממנו את המשך הטיפול. התובע כתב כי כל עוד בעלי המגרש לא יפרעו את חובם למודד, מר ברוך ברגמן, בגין עדכון מפת הפרצלציה, וישלחו אליו את השיק ע"ס 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל, נבצר ממנו להמשיך את הטיפול ברישום.

35. עו"ד דפנה וינשטוק, שייצגה את הזוג הורביץ שרכשו את דירת מיכל יורמן, שלחה לתובע מכתב מיום 12.3.2000 (נספח 28 לכתב התביעה המתוקן), בו ביקשה מהתובע להודיע לה מדוע מתעכב רישום הבית המשותף והיכן עומד הטיפול בכך. במכתב נוסף מיום 20.3.2000 ששלחה לתובע (נספח 29 לכתב התביעה המתוקן), עו"ד וינשטוק כתבה כי מכתבה הקודם לא זכה למענה או התייחסות מצד התובע וכי עו"ד וינשטוק אף מתקשה להשיג את התובע טלפונית. במכתבה זה עו"ד וינשטוק כתבה לתובע כי אם יש צורך בסיוע לקידום פעולות הרישום היא תשמח לעזור.

36. התובע השיב לעו"ד וינשטוק במכתב מיום 20.3.2000, (נספח 30 לכתב התביעה המתוקן). התובע כתב כי העיכוב בטיפול ברישום הבית המשותף נובע מסירוב בעלי המקרקעין לממן תשלום למודד בגין הכנת מפת הפרצלציה. בתשובה להצעת עו"ד וינשטוק לסייע בביצוע הרישום, התובע כתב כי אין צורך בעזרתה של עו"ד וינשטוק בקידום פעולות הרישום ושעם קבלת מפת הפרצלציה שנמצאת בהליכים סופיים, הוא יסיים את הטיפול.

37. במכתב נוסף של התובע מיום 16.2.2005, שנשלח כ- 5 שנים לאחר מכן לעו"ד אריאל טולוב, שייצג את מר טולוב שרכש את דירת עקירב, (נספח 33 לכתב התביעה המתוקן), התובע כתב כי הוא מטפל ברישום הבית המשותף וכי הדבר היחיד המעכב את רישום הבית המשותף הוא מפת פרצלציה שעומדת להגיע לידיו בזמן הקרוב.

38. במכתב התובע לפרידמן, ליפמן ואיסרליש מיום 26.10.2011 (נספח 34 לכתב התביעה המתוקן), שנשלח כ- 6 שנים נוספות לאחר מכן, התובע כתב כי במשך 17 שנים רובץ על כתפי הנמענים מחדל אי רישום הבית המשותף משום שסירבו לממן 2,000 ש"ח עלות אגרת הטיפול במחלקת המדידות במשרד הבינוי והשיכון. התובע כתב כי נודע לו שחלק מהנמענים מתכוונים לשכור עו"ד אחר לצורך רישום הבית המשותף. כן כתב כי אם הנמענים ישכרו שירותי עו"ד אחר, יהיה עליהם לשלם פעמיים שכר, לתובע ולעוה"ד האחר.

39. במכתב נוסף מיום 14.12.2011, ששלח התובע לפרידמן, ליפמן ואיסרליש, (נספח 35 לכתב התביעה המתוקן), התובע זימן את הנמענים לפגישה במשרדו לצורך קידום הרישום. התובע כתב שאם לא יגיעו לפגישה יראה בכך סירוב מצידם לאפשר לו להשלים את הרישום והוא יגיש נגדם תביעה כספית לשכר טרחה שייגזר משווי המקרקעין העדכני.

40. במכתב מיום 14.12.2011, ליפמן ואסרליש הודיעו לתובע כי הם אינם יכולים להגיע לפגישה בתאריך שקבע התובע במכתבו. (נספח 36 לכתב התביעה המתוקן).

41. במכתב מיום 19.2.2014, ששלח התובע לפרידמן, ליפמן ואיסרליש, (נספח 37 לכתב התביעה המתוקן), אחרי חלוף כשלוש שנים נוספות, התובע כתב כי כחצי שנה קודם למועד מכתבו, ליפמן ופרידמן הופיעו במשרדו על מנת לדון ברישום הבית המשותף והתמקחו על שכרו. התובע כתב שנאמר לו שהנמענים מטפלים עם מודד בהכנת מפה חדשה לצורכי רישום. הוא ביקש להמציא לו אותה לאחר שתאושר כדי שירשום את החלוקה החדשה. כן כתב שאינו מוכן להמתין יותר לתשלום שכרו וזימן את הנמענים לפגישה נוספת במשרדו.

42. במכתב מיום 5.3.2014, נספח 38 לכתב התביעה המתוקן, ליפמן ואסרליש כתבו לתובע:

"מכתבך מיום 19.2,14 נתקבל על ידינו ביום 26.2.2014. כיצד אתה מזמין אותנו לפגישה ביום 24.2.14 כאשר חותמת הדואר בת"א על גבי המעטפה הינה 23.2,14?

צר לנו על תוכן מכתבך שאינו מעיד על רצון מצידך לסיים את תהליך רישום הבית המשותף בטאבו. לצערנו, ומה לעשות שבכל הפגישות והשיחות שהתקיימו בין הצדדים, נבצר מאיתנו להגיע לעמק השווה ולהסכמות. לא רק זאת, הפגישות והשיחות איתר הפכו עבורנו לטורח. התנהגותך, בלשון המעטה, אינה ראויה, משרה אווירה לא נעימה. אווירה של מתח, חשדנות ותמיד הסתיימו בצעקות ובטריקת דלת.

לאור האמור, על דעת כולנו הצענו לגשת לתהליך של בוררות וגישור. הצענו את עו"ד יורם חגי. מר איסרליש שוחח מספר פעמים עם עו"ד יפעת מנדל, שהיא נוחה מאוד לשיחה, על פניו קיבלנו ממנה תשובה חיובית. לאחר שלושה חודשי המתנה סירבת לקבל את הבורר שהוצע. לא התייאשנו ומצאנו בורר נוסף, עורך הדין ישעיהו (שייקה) אתגר, עו"ד שאינו מבייש את המקצוע, בעל תכונות של יושר, ענווה, סובלנות, סבלנות והעיקר, נוח לבריות. לכל הדעות, עורך דין בעל שיעור קומה שבשעה טובה יכול ומסוגל לסיים את הוויכוח בינינו.

אנחנו באים בידיים נקיות, רוצים יותר ממך לסיים את הטיפול בנושא. ברור שנוח היה לנו אם היינו בישיבה של רצון טוב במשרדך מגיעים לפשרה מבחינת זה נהנה וזה לא חסר. ניסינו זאת לא פעם אחת, הרמת את קולך, דפקת על השולחן והיה נראה כאילו אתה מאבד את עשתונותיך. באותו רגע חסנו על בריאותך ושלומך ועזבנו. רצית שנקבל את דעתך. התעלמת מהעובדה שכאשר מנסים להגיע לפשרה, שני הצדדים מוותרים. בפשרה לא מקבלים את דעתו המוחלטת של אחד הצדדים. אם לדעתך אתה מסוגל ומוכן להתדיין ברוח טובה, נבוא לפגישה ונקבל החלטות עד שיעלה "עשן לבן". במידה ולא, נודה על אישורך כבורר ומגשר, את עורך הדין ישעיהו אתגר. אנו שמחים שגם אבנר פרידמן הינו צד בעניין ומכותב במכתבך. לאורך כל הדרך הוא סירב להצטרף לתהליך הבוררות בטענה שהוא אינו צד בעניין."

43. חנה איסרליש ופנינה ליפמן, בשם דיירי הבניין, שלחו לתובע מכתב נוסף מיום 25.11.2014, נספח 40 לכתב התביעה המתוקן, בו כתבו:

"בהתאם להסכם שיתוף במקרקעין שנערך ונחתם במשרדך בפ"ת בחודש מרץ 1999 התחייבת בסעיף 6 בחוזה, לטפל ברישום הבית המשותף.

אנו פונים אליך בבקשה להודיענו תוך 14 יום מקבלת מכתב זה, את פרק הזמן הנדרש ממך על מנת לסיים את עבודתך, וזאת כמובן ע"פ ההסכם שנחתם עימך על שכ"ט של 17,000 $ + מע"מ. (סעיף 6 בהסכם).

במידה ולא נקבל ממך תשובה רשמית תוך 14 יום, אנו מודיעים לך בזאת כי נפנה לעו"ד אחר שיטפל ברישום הבית המשותף.

בשל העובדה שברצוננו לסיים בהקדם האפשרי את הליך רישום הבית המשותף, הרינו להודיעך כי התוכנית לצרכי רישום כתוצאה מהפרצלציה בחלקתנו הושלמה על ידנו, ואושרה ע"י המרכז למיפוי ישראל. להזכירך, שיקים ע"ס 2,000 ש"ח מכל דייר ע"ח תשריט הפרצלציה הועברו אליך בעבר באמצעות אבנר פרידמן, ולדאבוננו לא המשכת בהליך הרישום וכסף זה ירד לטמיון.

מאחר ותוכנית הפרצלציה והמיפוי תקפים לחצי שנה, נא תשובתך בהקדם."

44. בתשובה למכתב הנ"ל, התובע שלח לפרידמן, ליפמן ואיסרליש מכתב מיום 3.12.2014 (נספח 41 לכתב התביעה המתוקן). במכתב זה התובע התנה את השלמת הטיפול ברישום הבית המשותף בכך שישולם לו שכר שיחושב על פי שווי דירות הרוכשים נכון למועד שבו ישולם לו שכרו.

45. לאחר מכתבו הנ"ל של התובע, ביום 29.12.2014, חנה איסרליש ופנינה ליפמן, במעמדן כנציגות הבית המשותף, הגישו ללשכת עורכי הדין תלונה על התובע (נספח 42 לכתב התביעה המתוקן). בתלונה נטענו טענות כדלקמן:

א. לתובע יוחס מחדל של אי רישום הבית המשותף ונטען כי מחדל זה הוא רשלנות מקצועית בוטה ולא אחראית. כן נטען כי התובע מנע את רישום הבית המשותף.

ב. התובע הפר ומפר את ההסכם בין הצדדים.

ג. התובע מנסה להשית על הנתבעים הסכמים חדשים שהנתבעים לא מסכימים להם והוא דורש שכ"ט בניגוד להסכם.

ד. התובע ביצע רק חלק מההסכם, את הסכם השיתוף והסכם הקבלנות. הרוכשים אינם מתנערים מחובתם לשלם לתובע את שכר טרחתו על חלק זה, אך זאת בכפוף לסעיף 6 להסכם השיתוף.

ה. לאחר שהרוכשים נואשנו מטיפולו של התובע, הם התחילו בכוחות עצמם בפעם השלישית את הליך רישום הבית המשותף, סיימו את הליך הפרצלציה והתוכנית אושרה על ידי המרכז למיפוי ישראל בתחילת נובמבר 2014. הליכים אלו עלו לרוכשים הוצאות רבות שחלקן ירד לטמיון.

46. למכתב התלונה צורף מסמך פירוט השתלשלות העניינים (נספח 42ב' לכתב התביעה המתוקן). במסמך זה נכתב כי בשנים 2002-2003 כל הדיירים שילמו למודד, מר ברוך ברגמן, עבור ביצוע פרצלציה במגרש, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אישרה את התוכנית לרישום בלשכת המקרקעין ביום 24.3.2003, אך גם הפעם התובע טרפד את הרישום וכספם של הרוכשים ירד לטמיון. (סעיף 8). עוד נכתב כי מאחר שתוקפה של הפרצלציה מ- 2003 פג, ביוני 2014 שוב ביצעו הדיירים פרצלציה באמצעות המודד מר מסראוה חוסאם. התוכנית עברה נקודות בקרה ותלצ"ר באמצעות מודדים מוסמכים. התוכנית לצורכי רישום כתוצאה מהפרצלציה אושרה על ידי המרכז למיפוי ישראל בתחילת נובמבר 2014. פעולות אלה עלו לדיירים 21,653 ש"ח. התובע התנה את המשך הטיפול בתשלום שכר טרחה מוגדל. (סעיף 10).

ד(3) סעיף 6 לחוק ההתיישנות

47. מועד תחילת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות הקובע:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

כאשר בתביעה חוזית עסקינן, מועד הפרת החוזה מסווג כמועד לידת עילת התובענה.

48. לשיטת התובע, הרוכשים הפרו את התחייבותם כלפיו במובן זה שלא אפשרו לו לבצע את רישום הבית המשותף כבר בשנת 1994. לטענתו, כמפורט לעיל, הוא יכל לפתוח תיק פרצלציה במחלקת המדידות עוד ביום 28.12.1993 ואף לסיים את רישום הפרצלציה והבית המשותף עוד בשנת 1994. התובע עצמו טען כי הכוונה בהסכם השיתוף הייתה שהוא יסיים את רישום הבית המשותף בתוך כשנה מחתימת ההסכם, כלומר באפריל 1994 לערך, ושאז גם ישולם לו שכרו. לטענת התובע, מחדל אי רישום הבית המשותף, לאורך כל הדרך, משנת 1994 ואילך, הוא לפתחם של הרוכשים שלא המציאו לו שיק על סך 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל. (ראו סעיף 4 למכתב התובע מיום 26.10.2011, נספח 34 לכתב התביעה המתוקן). לדברי התובע במכתבו, מחדל הרוכשים נמשך 17 שנה. עובדה נוספת רלבנטית ומהותית בהקשר זה היא העובדה שגם כאשר לשיטת התובע עצמו כבר לא הייתה לו כל מניעה להשלים את רישום הבית המשותף, הוא התנה את טיפולו ברישום הבית המשותף בכך שקודם לכן הנתבעים ישלמו לו שכר שיחושב על פי שווי דירותיהם העדכני, שכר אותו דרש מהרוכשים 13 שנה קודם לכן, במכתבו מיום 4.8.1998.

49. לשיטת התובע עצמו, ההפרה מצד הרוכשים בוצעה עוד בשנת 1994. ראו לעניין זה סעיף 15 לסיכומי התובע, שם טען שההפרה של אי המצאת התשלום בסך של 2,000 ש"ח הקנתה לו את הזכות לתבוע מהרוכשים את שכרו ופיצויים, וכן טענתו שם, לפיה הפרה זו של הנתבעים נמשכה 25 שנה. משכך, עילת התובענה של התובע נולדה עוד בשנת 1994 והמועד האחרון להגשת תביעתו היה עוד בשנת 2001. אפילו היינו רואים את מועד ההפרה של הרוכשים כמועד שבו הם לא נענו לדרישת התובע לשלם לו את השכר שקבע במכתבו אליהם מיום 4.8.1998, כלומר שכר משוערך ומעודכן בהתאם לעליית שווי דירות הרוכשים, המועד האחרון להגשת תביעתו היה עוד בשנת 2005. זאת לא כל שכן כאשר במכתב התשובה של ליפמן מ- 10.8.1998, נדחתה דרישת שכר הטרחה של התובע.

50. לטענת התובע, במשך עשרות שנים הנתבעים לא הודיעו לו על סילוקו מהטיפול מטעמם במגרש על פי הסכם השיתוף, ולראשונה ביקשו להשתחרר מייצוגו בתלונתם מיום 22.2.2014 ללשכת עורכי הדין. לטענתו, תחילת תקופת ההתיישנות היא במועד זה. (סעיף 20 לסיכומי התובע. סעיף 1(א) לסיכומי התשובה). אינני מקבלת את הטענה.

51. ראשית, עובדתית נציגות הבית המשותף לא הודיעה במכתב התלונה על פיטורי התובע ושכירת שירותי עו"ד אחר. במכתב התלונה נכתב: "אנו פונים אליכם בבקשה להנחות אותנו מה לעשות ו/או לשחרר אותנו מייצוגו של עו"ד מנדל". כלומר, הנציגות ביקשו מלשכת עורכי הדין להנחות את נציגות הבית המשותף כיצד לנהוג בעניינו של התובע. זאת לאור מכתביו הקודמים של התובע אל הרוכשים, בהם טען שאפילו יפנו לעו"ד אחר, יהיה על הרוכשים לשלם לו את מלוא השכר הנתבע על ידו. כפי שפורט לעיל, הרוכשים שנואשו מהתובע שקלו עוד קודם הגשת התלונה ללשכת עורכי הדין את העברת הטיפול לעורך דין אחר, אך הם חששו לעשות זאת לאור טענת התובע, לפיה יהיה עליהם לשאת במלוא שכרו ואף לשלם לו שכר גבוה מזה הקבוע בהסכם השיתוף (כלומר שכר תואם לעליית שווי המקרקעין), אפילו אם עו"ד אחר יטפל ברישום הבית המשותף.

52. מעבר לאמור, לשיטת התובע עצמו, הרוכשים הפרו את חובתם לשתף עמו פעולה בביצוע הרישום כבר בשנת 1994. זו ההפרה שהתובע עצמו ייחס לרוכשים ומועדה הוא המועד שבו נולדה עילת התובענה של התובע. טענת התובע, לפיה רק פיטוריו על ידי הרוכשים, דבר שבפועל לא נעשה אף 26 שנים לאחר המועד שבו לשיטתו הוא כבר יכל לסיים את רישום הבית המשותף, הוא ניסיון מלאכותי לדחות דחייה בלתי סבירה את מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות, שלשיטת התובע, למעשה, הוא בלתי מוגבל בזמן.

53. באשר לטענת התובע, לפיה האחריות לאי רישום הבית המשותף רובצת על הרוכשים, התובע לא הוכיח טענה זו, ומהראיות שהביאו הצדדים אף ניתן להסיק כי האחריות לכך רובצת על התובע.

54. בפועל התובע לא התנהל מול כלל הרוכשים אלא מול נציגות בלבד. ראו למשל את מכתבו מ- 1997 בו הנמענת היא נציגות הבית המשותף. זאת כאשר התובע לא כלל בהסכם השיתוף סעיף הממנה נציג או נציגות של הרוכשים לצורך ההתנהלות מול התובע. התובע לא הציג כל ראיה לפנייה כלשהי שלו אל הרוכשים בתקופה 1994 עד 1997 בדרישה להמציא לו תשלום או מסמך כלשהו. פנייתו המתועדת הראשונה אל הרוכשים היא רק בשנת 1998, במכתב מיום 4.8.1998, בו דרש מהם לשלם לו שכר משוערך. נסיבות אלה מעידות על מחדל מתמשך של התובע במשך כארבע שנים, בהן כלל לא עדכן את הרוכשים בתהליך ולא הודיע להם הן את דרישתו לשיק לפקודת המרכז למיפוי ישראל, הן את העובדה שאי העברת השיק מעכבת את הרישום והן את העובדה שאי העברת השיק תגרום לרוכשים נזק כספי משום שתוקף תכנית הפרצלציה שכבר הוכנה, יפוג ואז יהיה על הרוכשים לשאת בהוצאות הכנת תכנית הפרצלציה מחדש.

55. התובע טען שהוא לא יכל לבצע את רישום הבית המשותף משום שלא הומצא לו שיק על סך 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל. אינני מקבלת טענה זו. כאמור לעיל, בשנת 2000 עו"ד וינשטוק שאלה את התובע לפשר אי רישום הבית המשותף. היא אף הציעה לו את עזרתה בביצוע הנדרש. בתשובה ששלח לה התובע במכתב מיום 20.3.2000, הוא כלל לא הזכיר את אותו שיק לפקודת המרכז למיפוי ישראל. כל שטען בתשובתו ששלח לה הוא שעם קבלת מפת הפרצלציה שנמצאת בהליכים סופיים, הוא יסיים את הטיפול. התובע לא כתב לעו"ד וינשטוק שמזה 6 שנים הוא אינו מצליח לקבל מהרוכשים את השיק הנ"ל על סך 2,000 ש"ח. הוא גם לא כתב לה ולא פירט כי השיק האמור מנע ומונע ממנו את ביצוע הרישום. למרות שהציעה את סיועה ועזרתה, התובע לא ביקש עזרתה בקבלת השיק הנ"ל. גם במכתבו מיום 16.2.2005, לעו"ד אריאל טולוב התובע לא הזכיר את השיק הנ"ל. במכתב זה כתב שהדבר היחיד המעכב את רישום הבית המשותף הוא מפת פרצלציה שעומדת להגיע לידיו בזמן הקרוב.

56. מראיות התובע עצמו, עולה, אפוא, שהוא לא פעל באופן סביר לקבלת התשלום למרכז למיפוי ישראל, והוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך שלא עלה בידו לקבל מהרוכשים שיק על סך 2,000 ש"ח במשך למעלה מ- 20 שנה. העובדה שטענתו זו נעדרה ממכתביו לעורכי הדין וינשטוק וטולוב, פוגמת במהימנותה.

57. היבט נוסף הפוגם במהימנות טענת התובע, לפיה האחריות לאי ביצוע הרישום רובצת על הרוכשים בשל אי המצאת השיק עבור אגרת הטיפול במחלקת המדידות במשרד הבינוי והשיכון, הוא העובדה שבשנת 2000 נשכרו שירותי מודד, מר ברוך ברגמן, לצורך הכנתה מחדש של מפת הפרצלציה. כמפורט בנספח 42ב' לכתב התביעה המתוקן, מפת הפרצלציה הוכנה ושכרו של המודד, מר ברגמן, שולם על ידי הדיירים, והוועדה המקומית לתכנון ובנייה אף אישרה את התוכנית לרישום בלשכת המקרקעין ביום 24.3.2003. למרות זאת התובע לא השלים את הרישום לא אז ולא בכלל.

58. במכתב ששלח לפרידמן, ליפמן ואיסרליש 8 שנים לאחר מכן (מכתב מיום 26.10.2011, נספח 34 לכתב התביעה המתוקן), התובע טען כי במשך 17 שנים רובץ על כתפי הרוכשים מחדל אי רישום הבית המשותף משום שסירבו לממן 2,000 ש"ח עלות אגרת הטיפול במחלקת המדידות במשרד הבינוי והשיכון. אם היה ממש בטענתו של התובע, היינו מצפים שקודם שיטפל בעדכון מפת הפרצלציה על ידי המודד בשנת 2000, דבר שהיה כרוך בעלות כספית לרוכשים, כאשר לשיטתו, בכל מקרה הטיפול והרישום לא יתקדמו אם לא יועבר לו השיק עבור אגרת הטיפול במחלקת המדידות, הוא ייעץ לרוכשים, טרם כניסת הרוכשים בפעם שנייה להוצאות שכר המודד, שירדו לטמיון כאמור, להעביר לו שיק זה. הוא לא עשה כן. הדעת נותנת שאם היה דורש מהם להעביר לו שיק כאמור, הרוכשים היו נענים לדרישתו, שהרי הם נשאו באותה עת בשכר המודד ולא נמצאה שום ראיה לכך שהם התנגדו או שהם היו מסרבים לשלם את ההוצאה הנוספת הנטענת. ראו לעניין זה את סעיף 23 לתצהיר התובע, שם הצהיר שבמכתב מיום 20.3.2000 ששלח למיכל יורמן הוא כתב לה שלפי מידע שבידו בעלי המגרש וביניהם הנתבעים מטפלים בחידוש תוקף תכנית החלוקה, מהלך שהוא בשלביו הסופיים, כי ב- 28.11.2002 הוא אושר בשנית על ידי הוועדה המקומית וכי הרוכשים שילמו בגין כך למודד 1,888 ש"ח. וראו לעיל בסעיף 35-37, ההתכתבות שניהל התובע עם עורכי הדין וינשטוק וטולוב מ- 12.3.2003 עד 16.2.2005, בה כלל לא הזכיר דרישת תשלום זו.

59. במכתבן מיום 25.11.2014 איסרליש וליפמן הודיעו לתובע כי התוכנית לצרכי רישום הושלמה על ידי הדיירים ואף אושרה על ידי המרכז למיפוי ישראל. (לעניין זה ראו סעיף 27 לתצהיר התובע שהצהיר שב- 9.6.2014 הנתבעים המשיכו בעצמם, בהליכי אישור תשריט החלוקה בפעם השלישית ! ונשאו בגינו בהוצאות נוספות בסך של 21,653 ש"ח). במועד זה, לא היה חסר לתובע דבר לצורך ביצוע הרישום. למרות זאת, בתשובתו הוא הודיע כי הוא לא יבצע את הרישום כל עוד לא ישולם לו שכר הטרחה המשוערך שדרש. התובע לא הסביר ולא פירט מדוע בשלב זה לא היה צורך באותה המחאה על סך 2,000 ש"ח לפקודת המרכז למיפוי ישראל, שלשיטתו מנעה את ביצוע הרישום במשך 17 שנים.

60. בהתנהלות התובע יש קושי לא קטן. בסופו של יום, כאשר לשיטתו עצמו לא ניצבה לפניו כל מניעה להשלים את רישום הבית המשותף, הוא סרב לבצע את הרישום כל עוד לא ישולם לו השכר שתבע. לאור מידות תום הלב וההגינות המתבקשות מהתובע כמו גם חובת הנאמנות שלו כלפי לקוחותיו, היינו מצפים שהתובע היה מודיע לרוכשים עוד במכתבו מיום 4.8.1998 וכן היה מתמיד להבהיר להם במכתביו הבאים שאין בכוונתו לבצע את הנדרש לצורך השלמת רישום הבית המשותף כל עוד לא ישולם לו השכר שתבע (להבדיל מהשכר הקבוע בהסכם השיתוף). הוא לא עשה כן. במספר מכתבים הוא כתב במפורש שבכוונתו לטפל ברישום והוא לא ציין כי יתנה זאת בתשלום שכרו קודם. אם היה מציג לנתבעים מראש באופן ברור ובהיר עמדתו זו, היה בידי הנתבעים לכלכל צעדיהם כבר אז. מאחר שהתובע לא הבהיר להם עמדתו, הם השקיעו לשווא זמן, טרחה וכסף לא מועטים בהליכים שנדרשו לצורך הרישום.

ד(4) הודאה בקיום זכות התובע - סעיף 9 לחוק ההתיישנות

61. התובע טען כי לאור הודאת הנתבעים בחובם במכתבם אליו, נספח 40 לכתב התביעה, וכן בתלונתם עליו ללשכת עורכי הדין, נספח 42א' לכתב התביעה, שניהם משנת 2014, חלה הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ותחילת תקופת ההתיישנות היא ממועד מסמכים אלה.

62. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

כמפורט להלן, אין במסמכים עליהם הסתמך התובע הודאה בקיום זכות התובע כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

63. המכתב מיום 25.11.2014, נספח 40 לכתב התביעה המתוקן, הוא מכתב ששלחו חנה איסרליש ופנינה ליפמן לתובע, בשם דיירי הבניין. במכתב נכתב:

"בהתאם להסכם שיתוף במקרקעין שנערך ונחתם במשרדך בפ"ת בחודש מרץ 1999 התחייבת בסעיף 6 בחוזה, לטפל ברישום הבית המשותף.

אנו פונים אליך בבקשה להודיענו תוך 14 יום מקבלת מכתב זה, את פרק הזמן הנדרש ממך על מנת לסיים את עבודתך, וזאת כמובן ע"פ ההסכם שנחתם עימך על שכ"ט של 17,000 $ + מע"מ. (סעיף 6 בהסכם).

במידה ולא נקבל ממך תשובה רשמית תוך 14 יום, אנו מודיעים לך בזאת כי נפנה לעו"ד אחר שיטפל ברישום הבית המשותף.

בשל העובדה שברצוננו לסיים בהקדם האפשרי את הליך רישום הבית המשותף, הרינו להודיעך כי התוכנית לצרכי רישום כתוצאה מהפרצלציה בחלקתנו הושלמה על ידנו, ואושרה ע"י המרכז למיפוי ישראל. להזכירך, שיקים ע"ס 2,000 ש"ח מכל דייר ע"ח תשריט הפרצלציה הועברו אליך בעבר באמצעות אבנר פרידמן, ולדאבוננו לא המשכת בהליך הרישום וכסף זה ירד לטמיון.

מאחר ותוכנית הפרצלציה והמיפוי תקפים לחצי שנה, נא תשובתך בהקדם."

64. כאמור במכתב, התובע התבקש להודיע את פרק הזמן הדרוש לו לצורך סיום רישום הבית המשותף על פי סעיף 6 להסכם השיתוף, הוא הסעיף בו הוסדרו חובות התובע כלפי הרוכשים ושכרו. לא רק שאין במכתב זה כל הודאה בזכאות כלשהי של התובע לשכ"ט מהנתבעים, לא כל שכן בשכר המשוערך על פי עליית שווי המקרקעין שנתבע על ידי התובע בכתב התביעה, אלא שנאמר בו שאם התובע לא ישיב לפנייה בתוך 14 יום, בכוונת הרוכשים לפנות לעו"ד אחר שיטפל ברישום הבית המשותף. יתרה מכך, במכתב נטען נגד התובע כי היה עליו להשלים את תהליך הרישום עוד בעבר וכי אי הטיפול מצידו גרם לרוכשים נזק כספי. כן נטען במכתב כי התוכנית לצרכי רישום כתוצאה מהפרצלציה הושלמה על ידי הדיירים עצמם ואושרה על ידי המרכז למיפוי ישראל כתוצאה מפעולות שביצעו הדיירים בעצמם. זאת כאשר בהתאם לסעיף 6 להסכם השיתוף, הטיפול בפעולות אלה היה צריך להתבצע על ידי התובע. במילים אחרות: במכתב נטען כי התובע לא ביצע הפעולות הנדרשות לצורך ביצוע הרישום וכי הנתבעים השלימו את התכנית לצרכי רישום בעצמם.

65. באשר לתלונה ללשכת עורכי הדין, לא רק שאין בה הודאה בקיום זכות התובע, אלא נטען בה במפורש כי התובע אינו רשאי לדרוש את שכר הטרחה שדרש, הוא שכר הטרחה הנתבע בכתב התביעה, כלומר, לא שכר הטרחה הנקוב בסעיף 6 להסכם השיתוף אלא שכר טרחה אשר חושב מהערך העדכני של המקרקעין. (אז היה מדובר בעליית ערך בת 21 שנים). בתלונה נכתב שהתובע מנסה להשית על הנתבעים הסכמים חדשים שהנתבעים לא מסכימים להם וכי הוא דורש שכר טרחה בניגוד להסכם.

66. מעבר לכך שאין במכתב הודאה בזכות התובע לשכר הטרחה שנתבע על ידו, במכתב נדחתה טענת התובע, לפיה הרוכשים הפרו התחייבותם כלפי התובע ואף נטען שהתובע הוא זה שהפר התחייבויותיו כלפי הרוכשים. בכלל זה יוחס לתובע מחדל של אי רישום הבית המשותף; נטען כי מחדל זה הוא רשלנות מקצועית בוטה ולא אחראית של התובע; נטען שהתובע מנע וטרפד את רישום הבית המשותף; שהתובע הפר ומפר את ההסכם בין הצדדים; נטען שהרוכשים נאלצו לטפל בעצמם בהליך רישום הבית המשותף, וכי התובע גרם להם נזקים כספיים. בנסיבות אלה, כאשר הנתבעים שללו מכל וכל את הטענה, לפיה הם הפרו את התחייבותם כלפי התובע, לא ניתן ללמוד הודאה בזכות התובע לסעד הנתבע על ידו.

67. בתלונה נאמר שהתובע ביצע חלק מההסכם, את הסכם השיתוף והסכם הקבלנות וכי הרוכשים אינם מתנערים מחובתם לשלם לתובע את שכר טרחתו על חלק זה. התובע טען כי ההודאה מצויה באמרה זו. אינני מקבלת את הטענה. אין לנתק אמרה מסוימת המופיעה בתלונה מכלל האמור בה ומההקשר שבו הדברים נאמרו. כאמור לעיל, בתלונה נטען כי התובע הוא זה שהפר התחייבויותיו, לא קיים את סעיף 6 להסכם השיתוף, התרשל, מנע וטרפד את רישום הבית המשותף ואף גרם לרוכשים נזק. באמרה, לפיה הרוכשים אינם מתנערים מחובתם לשלם לתובע את שכר טרחתו, נכתב ברצף "אך זאת בכפוף לסעיף 6 להסכם השיתוף". זה נוסח האמור בתלונה:

"עלינו לציין, כי עו"ד מנדל ביצע עבורנו עד היום רק חלק מההסכם, את הסכם השיתוף והסכם הקבלנות. איננו מתנערים מחובתנו לשלם לו את שכר טרחתו על חלק זה, וזאת כמובן בכפוף להסכם שנחתם עימו (סעיף 6 להסכם)."

כלומר, ככל שהתובע זכאי לשכר, הוא זכאי לשכר חלקי בלבד אשר ייגזר מהשכר הרשום בסעיף 6 להסכם השיתוף, הוא השכר המכונה על ידי התובע "השכר ההיסטורי". אך התובע לא תבע את השכר הנקוב בסעיף 6 להסכם השיתוף, והוא גם לא תבע שכר חלקי לפי אותו סעיף. התובע תבע שכר גבוה (יותר מפי 4), מהשכר הנקוב בסעיף 6 להסכם השיתוף. זאת כאשר בהסכם לא מופיעה כל תניה אשר מסדירה שערוך כלשהו של השכר. בנוסף, התובע תבע את מלוא השכר, כלומר תבע תשלום גם עבור העבודה שלא ביצע. התובע לא טען בכתב התביעה שהוא תובע או שהוא זכאי לחלופין לשכר חלקי בהתאם לשכר הקבוע בסעיף 6 להסכם השיתוף. לעניין זה ראו ע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול, 1.4.1996, בו נאמר: "סעיף זה [סעיף 9 לחוק ההתיישנות] דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות." (סעיף 8).

ד(5) לשון הרע

68. לטענת התובע, התלונה שהוגשה עליו, כאמור לעיל בסעיפים 45-46, ללשכת עורכי הדין, והדברים שנאמרו בה אודותיו מהווים עוולת לשון הרע, בגינה יש לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצויים. כמפורט להלן, גם דין חלק זה של התביעה להידחות.

69. בתביעת לשון הרע המילים או המעשה מהווים את הבסיס העיקרי להקמת העילה. התובע לא היה רשאי להסתפק בטענה הכללית שהנתבעים הוציאו דיבתו בתלונה שהגישו ללשכת עורכי הדין. היה עליו לפרט בכתב התביעה את המילים אשר מולידות לטענתו את עילת התביעה. אין די בכך שצרף לכתב התביעה את התלונה. היה עליו להביא בכתב התביעה במפורש את המילים הרלבנטיות מבין כל אשר נכתב בארבעת דפי מסמך התלונה, אשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. התובע גם לא טען במפורש בכתב התביעה כי הוא תובע בגין כלל האמור בתלונה. דרישה זו היא דרישה מהותית. הפירוט נדרש על מנת שהנתבע יוכל להתגונן כראוי. (רע"א 2291/12 ‏מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ, (25.6.2012)). מאחר שהתובע כלל לא פירט בכתב תביעתו אילו אמרות או מילים שנכתבו בתלונה הם דברי לשון הרע שבגינם תבע, דין תביעת לשון הרע של התובע להידחות כבר מטעמי היעדר הפירוט בכתב התביעה.

70. נוסף ומעבר לאמור, דין התביעה להידחות גם מהטעם שלנתבעים עומדת הגנת תום הלב כאמור בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע:

"הגנת תום לב

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

71. לשכת עורכי הדין, היא רשות המוסמכת לקבל תלונה על התובע בהיותו עורך דין. לכן, פרסום מסוג תלונה על עורך דין ללשכת עורכי הדין, בא בגדר הפרסומים המוגנים בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. בהלכה הפסוקה נקבעה הגנה רחבה בכל הנוגע להגשת תלונה לרשויות מוסמכות. זאת לאור האינטרס הציבורי לעודד אנשים לא לחשוש מפני הגשת תלונות לרשויות מוסמכות. (ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס, 25.12.2013). מטרת בירור תלונות המוגשות ללשכת עורכי הדין היא שלשכת עורכי דין תפקח על ההתנהלות המקצועית של עורכי הדין. אם המתלונן יידע שאם יגיש תלונה הוא חשוף לכך שתוגש נגדו בבית המשפט תביעת לשון הרע, הוא יימנע מהגשת התלונה משום שיחשוש שייתבע בשל כך, דבר שיפגע באינטרס הציבורי. מטרת סעיף 15(8) הנ"ל היא, אפוא, לאפשר למתלונן להגיש תלונה כנה ללא חשש.

72. כאמור לעיל, בתלונה נושא התביעה יוחסו לתובע מחדל של אי רישום הבית המשותף ורשלנות מקצועית בוטה ולא אחראית. נטען כי התובע מנע וטרפד את רישום הבית המשותף, הפר את ההסכם בין הצדדים, מנסה להשית על הרוכשים הסכמים חדשים שהנתבעים לא מסכימים להם ודורש שכר טרחה בניגוד להסכם. כן נכתב בתלונה כי בשל מחדלי התובע, כספים שהוציאו הרוכשים לטובת הרישום ירדו לטמיון.

73. אין ספק שבהגשת התלונה נתבעות 2 ו- 4, פעלו בתום לב. הן האמינו בכנות שהדברים שכתבו הם אמת. זאת לאור סעיף 6 להסכם השיתוף, לפיו היה על התובע להשלים את רישום הבית המשותף. הן גם האמינו לנוכח שכר הטרחה שנקבע באותו סעיף, שהתובע לא היה רשאי לדרוש את השכר המוגדל שדרש. לאור האמור בסעיף 6 להסכם השיתוף, סברתן שהתובע לא היה רשאי לדרוש את שכר הטרחה שתבע, לא הייתה נטולת הקשר או מופרכת. היא הייתה סבירה והיה לה על מה לסמוך. נתבעות 2 ו- 4 השתמשו בתלונה במינוחים השגורים בסכסוך אזרחי, וכפי שהתובע עצמו טען, לשכת עורכי הדין אף לא דנה בתלונה והפנתה את הנתבעות 2 ו- 4 להגיש תובענה אזרחית לבית המשפט.

74. לא מיותר לציין בהקשר זה כי הנתבעים נקלעו למצוקה אמיתית. התובע לא רשם את הבית המשותף במשך לא פחות מ- 20 שנה. הנתבעים נאלצו לשאת בשכר מודד לצורך הרישום שלוש פעמים. טירחתם וכספם ירדו לטמיון משום שבשלוש הפעמים התובע לא השלים את הרישום. לא זאת בלבד שהתובע סרב לבצע את הרישום כל עוד לא ישולם לו השכר המוגדל שדרש, הוא אף הזהיר את הנתבעים לבל ישכרו שירותיו של עורך דין אחר והזהיר אותם שיהיה עליהם לשאת בכפל שכר טרחה. איום זה של התובע עשה את שלו, הנתבעים נמנעו מלפנות לעורך דין אחר. באין מוצא, פנו ללשכת עורכי הדין לא על מנת להזיק לתובע או לפגוע בו או בשמו הטוב, אלא על מנת שתנחה אותם כיצד לפעול במצב אליו נקלעו.

75. ההתבטאויות בתלונה קשורות לתלונה באופן ענייני, לא נעשה שימוש במילים בוטות פוגעניות ומבזות, הניסוח מתון ומרוסן והן אינן חורגות מהסביר והמקובל. אמנם בתלונה יוחסו לתובע חמדנות והתנהגות וולגרית, אך מעבר לכך שבאופן טבעי, הגשת תלונה נגד איש מקצוע לגוף המקצועי הממונה עליו, עשויה לכלול אמירות הפוגעות בשמו הטוב, גם ביטויים אלה לא היו נטולי הקשר מטענותיהם העובדתיות של הנתבעים. מבחינת הנתבעים, התובע לא היה זכאי לשכר המוגדל שדרש וכאמור במכתב נתבעות 2 ו- 4 לתובע מיום 5.3.2014, התובע נקט עמדה נוקשה ובלתי מתפשרת. באותו מכתב, אחרי שנפגשו עם התובע, נתבעות 2 ו- 4 גם קבלו על יחס לא נאות לו זכו מהתובע כאשר הרים עליהן קולו ודפק על השולחן.

76. לפיכך, התלונה חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

ה. סוף דבר

77. התביעה נדחית.

78. התובע ישלם לנתבעים 1-4 ו- 8 הוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תש"פ, 31 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

10 מתוך 22