הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
41316-04-15 | בית משפט השלום בפתח תקווה | עדנה יוסף-קוזין | 2020-08-31
צד תובע: עו"ד צבי מנדל | צד נתבע: עקיבא איסרליס, חנה איסרליס, ראובן ליפמן, פנינה ליפמן, נגה אביב, אביב אברהם, ג'נט עקירב, ג'אק טולוב
ייצוג עו"ד צבי מנדל: עו״ד אברהם מיכלביץ | ייצוג נתבעים: עו״ד נורמן פלאט
תלונה שהוגשה ללשכת עורכי הדין עמדה במרכז תביעת לשון הרע שנדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה. התלונה הוגשה על רקע מחלוקת ממושכת בדבר רישום בית משותף ושכר טרחה. בית המשפט דחה מחמת התיישנות את דרישות שכר הטרחה והפרת ההסכם שנותרו להכרעה. התביעה נגד נתבעת 7 ותביעת שכר הטרחה נגד נתבע 8 נדחו בהסכמה, והתביעה נגד נתבעים 5 ו-6 נזנחה. תביעת לשון הרע נדחתה בשל היעדר פירוט מספק ובשל הגנת תום הלב. לא נפסקו פיצויים בגין לשון הרע.
המחלוקת שקדמה לתלונה
לפי פסק הדין, התובע התחייב במסגרת הסכם משנת 1993 לערוך מסמכים ולטפל, בין היתר, ברישום הבית המשותף. התובע טען כי לא השלים את הרישום משום שהרוכשים לא שיתפו פעולה ולא העבירו תשלום שנדרש לצורך הליך הרישום. מנגד, הנתבעים טענו כי התובע לא מילא את התחייבויותיו וכי דרש שכר טרחה גבוה מזה שנקבע בהסכם.
בשנת 2014 הגישו שתי נתבעות, כנציגות הבית המשותף, תלונה ללשכת עורכי הדין. בתלונה נטען, בין היתר, שהתובע לא השלים את רישום הבית המשותף, הפר את ההסכם ודרש שכר טרחה שאינו תואם את ההסכמה המקורית. אלה היו טענות שהועלו בתלונה; בית המשפט לא קבע שכל הטענות שבתוכה היו נכונות.
מדוע התיישנו הדרישות הכספיות שנותרו להכרעה?
בית המשפט קבע שעילת התביעה ביחס לדרישות שכר הטרחה והפרת ההסכם שנותרו להכרעה נולדה, לפי גרסת התובע עצמו, לכל המאוחר בשנים 1994–1998. דרישות אלה נדחו מחמת התיישנות. גם מכתבים ותלונה משנת 2014 לא התחילו מחדש את תקופת ההתיישנות: בית המשפט קבע שהם אינם מכירים בזכות לשכר המוגדל שנתבע.
בהערכת טענת התובע כי הרוכשים מנעו את הרישום, בית המשפט הצביע על פערים בהתנהלות המתועדת. בין היתר, הפנייה הכתובה הראשונה שהוצגה בנושא הייתה משנת 1997; בהתכתבויות מאוחרות יותר עם עורכי דין התובע תלה את העיכוב במפת הפרצלציה, בלי להזכיר את התשלום שלטענתו מנע את הרישום. עוד נקבע כי הרוכשים מימנו הכנת מפות, וכי גם לאחר שהתוכנית אושרה בשנת 2014, התובע התנה את המשך הטיפול בתשלום שכר טרחה מחושב לפי שווי עדכני. על בסיס התמונה הכוללת, בית המשפט קבע שהתובע לא הוכיח שהרוכשים הם שמנעו ממנו להשלים את הרישום.
שתי סיבות לדחיית תביעת לשון הרע
תחילה נקבע כי כתב התביעה לא זיהה אילו אמירות מתוך התלונה הן, לטענת התובע, דברי לשון הרע. עצם צירוף התלונה לכתב התביעה לא הספיק. בית המשפט הסביר שהפירוט נדרש כדי שהנתבעים יידעו מפני אילו אמירות עליהם להתגונן, ולכן דחה את התביעה כבר מטעם זה.
בנוסף, בית המשפט קבע כי הגשת התלונה חוסה תחת הגנת תום הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. לשכת עורכי הדין הוכרה כרשות המוסמכת לקבל תלונות על עורכי דין, וההגנה נועדה לאפשר פנייה כנה לרשות מוסמכת בלי ליצור חשש אוטומטי מתביעת לשון הרע. בית המשפט מצא שהמתלוננות האמינו בכנות לטענותיהן, וכי עמדתן בנוגע לחובות הרישום ולשכר הטרחה נשענה על ההסכם ועל נסיבות הסכסוך. עוד צוין כי התלונה עסקה במחלוקת המקצועית ונוסחה באופן ענייני ומרוסן. ההגנה שנדונה נגעה לתלונה שהוגשה לרשות; אין בכך קביעה שכל פרסום נפרד של תוכן תלונה מוגן.
התוצאה והמשמעות של פסק הדין
התביעה נדחתה במלואה. התובע חויב לשלם לנתבעים 1–4 ו-8 הוצאות המשפט בסך 25,000 ₪. פסק הדין מדגים את החשיבות של פירוט האמירות שבבסיס תביעת לשון הרע, ואת ההבחנה בין עצם הגשת תלונה לרשות מוסמכת לבין פרסומים אחרים. התוצאה נשענה גם על נסיבות המקרה ועל ממצאי בית המשפט; אין להסיק ממנה שכל תלונה מקצועית תזכה להגנה בכל נסיבותיה.
לקריאת פסק הדין המלא – 41316-04-15
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
