ת"א 44802-02-22 זמיר-הלוי נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר 2 בפברואר 2025

בית-משפט השלום בתל אביב-יפו

ת"א 44802-02-22 זמיר-הלוי נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר 2 בפברואר 2025

בית-משפט השלום בתל אביב-יפו

ת"א 44802-02-22 זמיר-הלוי נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר 2 בפברואר 2025

לפני:

כבוד השופט גיא הימן

התובע:

עידן זמיר-הלוי, ת"ז 066015793

נגד

הנתבעים:

1. סוהר ניסים ביניאשוילי

(התביעה נדחתה, 15.9.2022, ס' 7א לפקודת הנזיקין)

2. מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר

בשם התובעים:

עו"ד יגאל יצחק הלוי

בשם נתבעת 2:

עו"ד ליאת בירנבאום (פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי))

פסק-דין

אַֽל־תִּגְזׇל־דָּ֭ל כִּ֣י דַל־ה֑וּא וְאַל־תְּדַכֵּ֖א עָנִ֣י בַשָּֽׁעַר (משלי כב 22).

ההליך

1. חרף כשלים בניהולה של פרשת-התביעה, אני מאמין לתובע ומקבל את גרסתו. החלטתי אפוא, לאחר שקילה מעמיקה, להיעתר לתביעה לפי עילתה. "במצב הדברים הנוכחי", כתב כבוד השופט אדמונד א' לוי כבר לפני עשור ומחצה, "זכויות יסודיות של עצורים ושל אסירים נפגעות השכֵּם והערב, מעשה שגרה. עיקרם של דברים סמוי, דרך כלל, מן העין הציבורית, ובעבור רבים הוא גם רחוק מן הלב. אולם צוהר לו מספקות פניות שהונחו לפתחן של ערכאות המשפט, ושמציירות תמונה קודרת למדי באשר למתחולל מאחורי הסורגים" (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, פ"ד סג(2) 545, 709 (2009)).

2. התובע הוחזק בבית-המעצר במגרש-הרוסים בירושלים בין התאריכים 2.2.2022 – 7.2.2022. משם הוא הועבר לבית-מעצר אחֵר וביום 10.2.2022 שוחרר לביתו. כתב-אישום לא הוגש. במהלך-מעצרו בבית-המעצר בירושלים השמיע כלפיו אחד מאנשי-הסגל, סוהר ניסים ביניאשוילי, דברים קשים. עשרה ימים בלבד לאחר שחרורו הגיש התובע לבית-המשפט את תביעתו זו, שבלשון-הרע. הוא עשה את התביעה, ראש וראשונה, אישית נגד הסוהר. שני נתבע שירות-בתי-הסוהר.

3. עם כתב-ההגנה הגישה המדינה הודעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. היא הודיעה כי בסוהֵר מתקיימת החסינות שלפי סעיף 7א לפקודה, היא חסינותו הדיונית של עובד-הציבור מפני תביעה בנזיקין על מעשה, שהוא עשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, שלא ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון-נפש לאפשרות כי יֵארע.

בהחלטתי מיום 14.6.2022 ניתנה לתובע, שלא היה מיוצג אז, זכות להתייחס להודעת-החסינות. התובע לא הודיע דבר. מקץ שלושה חודשים של ארכה, לאחר שמצאתי כי הודעת-החסינות, כשלעצמה, נערכה כדין ובוּססה על בחינה מנהלית של ראיות, קבעתי כי לא הונחה לפנַי ראָיה לאיזה מן היסודות השוללים חסינות. הוריתי על דחייתה של התביעה האישית נגד הסוהר כהוראתו, המנדטורית, של סעיף 7ב(ב) לפקודה.

4. לישיבה הראשונה בקדם-משפט, בתאריך 22.9.2022, הופיע התובע והוא מיוצג. באוזניהם של הנוכחים העלה אז בית-המשפט, ביוזמתו, פעם נוספת את סוגיית-החסינות. נכון אמנם שהתובע לא השיב להודעת-החסינות לפי החלטתי, אך במחשבה נוספת סברתי כי די בביאור המקיף, שבא כבר בכתב-התביעה ונימק מדוע אין לתן חסינות שכזו. לאחר שניתנה לשני הצדדים זכות להשלים את טענותיהם בנדון, על פה ובכתב, יצאה ביום 8.5.2023 החלטה נוספת תחת ידי. נמצא לי מקום להשתמש בסמכות, שלפי סעיף 7ב(ג) לפקודה ולקבוע כי בסוהר לא התקיימו תנאֵי-החסינות. בפרט קבעתי לאמור:

"...אפילו שהתובע לא הגיש תשובה להודעת-החסינות כשנתאפשר לו הדבר, הרי שכבר בכתב-תביעתו הוא ייחד מקום נרחב לעמדתו ולפיה אין לאפשר חסינות לנתבע 1. ביקשתי אפוא לשוב ולהרהר בשאלת-החסינות. לא עשיתי כן לאחר ש'קמתי מכסאי', אפילו שקבעתי לדחות את התביעה נגד נתבע 1. דחייה זו לא הייתה, אך מובן הדבר, מכוחו של בירור ומצא את התביעה נעדרת עילה נגד הנתבע. הייתה זו התוצאה היחידה, שמאפשר החוק במָקום, שבו מתקבלת הודעת-חסינות. במובן זה דמתה החלטתי פחות לפסק-דין חותֵם ויותר ל'החלטת-ביניים', אשר כל סמכות יש לבית-המשפט לשוב ולשקול מחדש במהלכו של ההליך" (פסקאות 3 ו-4 להחלטה. ההדגשה במקור).

ממילא נהיר היה בעינַי כי עניני-הפרוצדורה כאן הם בני-משקל פחוּת מזה, הכבד, של הסוגיה המהותית והונחה להכרעתו של בית-משפט זה. לגופה של חסינות, ולפי העילות של משפט מנהלי ורק על-פיהן נבחנת הודעת-חסינות מאת המדינה, קבעתי – בלי להכריע, כמובן, מאום במחלוקת נושא-התביעה – כי הודעת-החסינות לא קיימה חלק מיסודותיהן של תכלית ראויה ושל מידתיות. את הרציונאל בדבר-הבטחתו של חופש-הפעולה של עובדי-ציבור, קבעתי, ניתן היה להגשים גם בלי לתן חסינות לְעובד, שנטען כלפיו ללשון-הרע בדרגה גבוהה מאד של חומרה וכי, אם יתברר שהדברים אכן נאמרו מפיו של הסוהר, עולה הנזק שבמתן-החסינות, לאין שיעור, על תועלתו.

5. השבתי, אפוא, את רשימת-הנתבעים המקורית על כנה אך היה זה לפרק-זמן קצר בלבד, הואיל וערכאת-הערעור סברה אחרת. בפסק-דינו מיום 19.9.2023 (רע"א (מחוזי תל אביב) 11563-07-23 ביניאשוילי נ' זמיר הלוי (פורסם במאגרים 19.9.2023)) קבע בית-המשפט המחוזי כי הודעת-החסינות היא "חוקית וסבירה בהחלט ועומדת בכל הכללים שנקבעו" בפסיקתו של בית-המשפט העליון; כי לא די בהתנגדות לחסינות בכתב-התביעה אלא "יש להגיש בקשה מתאימה ובמועד" (הפִּסקה התשיעית לפסק-הדין) וכי ממילא לא הוסמך בית-משפט זה לשנות מדחייתה של התביעה והרי היא "פסק-דין" אשר שוב אין הערכאה, שתחת ידיה הוא יצא, רשאית לשנותו ביוזמתה.

6. בהליך זה התבררה, אפוא, תביעתו של התובע נגד נתבעת יחידה, היא מדינת ישראל. התובע עתר למצוא את המדינה חבה כלפיו בעוולה של לשון-הרע ולחייבה לפצותו בסך של 200 אלף שקלים. בעקבות הערתו של בית-המשפט בישיבה של קדם-משפט ביקש התובע להפחית את סכומה של תביעתו ל-150 אלף ש"ח. כך או כך, ביסוד-הבירור עמדה הכרעה בין גרסאות – זו, המאשימה, של התובע וזו, המתכחשת, שהביאה המדינה מפי-הסוהר.

גרסת-התובע

7. באחד הימים של שהותו בבית-המעצר בירושלים ביקש התובע מהסוהר, מר ביניאשוילי, לאפשר לו לקיים שיחת-טלפון עם עורך-דינו. זאת, אפילו שבהחלטה להאריך את מעצרו לא נקבע כי יהא זכאי לכך (מ"י (שלום ירושלים) 3846-02-22 מדינת ישראל נ' זמיר הלוי, החלטתו של כבוד השופט אלעד לנג (לא פורסמה 2.2.2022)). הסוהר הודיע לתובע כי אין הוא מורשה לקיים את השיחה המבוקשת. על כל זה – אין חולק. מכאן נפרדות גרסאותיהם של הצדדים זו מעל פנֵיה של זו. התובע העיד כי משהוסיף הוא ועמד על זכותו להתקשר, תקף אותו הסוהר במלים חריפות, בשיח שהלך והסלים:

"אין שיחה! אני פה החוק ואתה פה הזונה שלי, הבנת?"

התובע דרש לפגוש קצין ולכך הגיב הסוהר:

"אני פה האלוהים שלך, לא הבנת? אין שיחה. [אני] שם זין עליך. אתה פה הזונה שלי ואתה תעשה רק מה שאני יגיד לך, כמו כלבלב, הבנת?".

כשהתרה התובע בסוהר כי הוא יגיש נגדו תביעה צורף גם בית-המשפט (בדיעבד, כותב-השורות הללו) לשיחה המלבבת:

"[אני] שם זין על השופט, ושם זין עליך. אתה תבין שאתה שרמוטה שלי פה ונשמתך תהיה [צרורה] בצרור המפתחות שלי [כ]שאתה פה. מי יאמין לך, שרמוטה?".

וכאילו גילתה את עצמה לפניו המחלוקת המלומדת, שְׁבה פתחתי את פסק-דיני זה הוסיף, כנטען, הסוהר והטעים:

"אני סוהר, עובד מדינה, ואתה פּישר עלוב. אתה לא מבין? אף אחד לא יאמין לך".

להשלמתה של מחרוזת-הפנינים הזו, שאותה יתקשה לבדות אפילו דמיון עשיר במיוחד, התייחס הסוהר לסגנון-התספורת ועיטרה אז את ראשו של התובע ולנקודת-ההשקה בינה לבין אפו. "יא פטריית פורטובלו", חתם עובד-הציבור את משנתו. לגרסת-התובע, הסוהר השמיע את דבריו בתא-המעצר, בנוכחותם של עצורים אחרים אשר היו עדים למתרחש. בבית-המשפט הוסיף התובע כי צורה זו של התבטאות אפיינה את התנהלותו הכללית של הסוהר ולא כּוּונה אך כלפיו:

"זה הטבע והאורח חיים של בן-אדם [סוהר ביניאשוילי] שהוא הולך, רואה בן-אדם קירח [ואומר לו:] 'אתה, ראש ביצה, כנס לשם' [או:] 'אתה עם המשקפיים, פישנזון!'. זה הטבע של הבן-אדם, זה הדיבור שלו" (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 16, ש' 10-8. ההפניה, כבידיעה שיפוטית, היא לדמות שגילֵם השחקן אורי כבירי בסרט-הקולנוע "אלכס חולה אהבה" (בועז דוידזון במאי; אלי תבור תסריטאי (1986))).

גרסת-הסוהר

8. מן הֶעבר האחר – הכחשה מוחלטת. "הוא [התובע] מייחס לי שהשפלתי אותו, שביזיתי אותו", העיד הסוהר בבית-המשפט, "לא היה. בשום פנים ואופן לא היה, חד משמעית לא היה. בשום פנים ואופן לא, חד משמעית לא. זה לא היה ולא נברא. אצלנו בשירות בתי הסוהר אין דבר כזה, שאירוע מסוג כמו שהוא מייחס לי[:] קללות והשפלות ועניינים... שזה לא יגיע לַפּיקוד. אין דבר כזה. אין דבר כזה. יש אנשים שבאים והסֶּדר-יום שלהם זה לתחקר אירועים מסוג כזה" (פרוטוקול-הישיבה מיום 24.11.2024, בעמ' 68, ש' 30; עמ' 69, ש' 14-4; עמ' 70, ש' 13-7).

כל שארע, כך תיאר הסוהר את השתלשלות-הדברים מנקודת-מבטו, הן פניות חוזרות ונשנות של התובע לקיומה של שיחת-הטלפון. אלו נענו בבדיקות מקיפות, שהעלו כי אין העצור זכאי לאותה שיחה. מר ביניאשוילי העיד:

"ביום 2.2.2022 בשעות הצהריים, לאחר שהתובע שב מדיון בהארכת מעצרו, פנה אליי התובע וביקש לקיים שיחת טלפון עם עורך דינו. ביקשתי ממנו להציג החלטה של בית המשפט שמאפשרת לו לקבל שיחת טלפון. [אמרתי] לתובע כי למיטב ידיעתי אינו זכאי לשיחות טלפון, אם כבוד השופט לא כתב זאת בפרוטוקול הדיון, וכי אבדוק את העניין. פניתי לרישום ונעניתי כי התובע הוא עצור-ימים שהוארך מעצרו ללא זכאות לשיחת טלפון. חזרתי שוב לתובע ואמרתי לו שבדקתי ויש לו הארכת מעצר ללא שיחות טלפון. בהמשך שאלתי את סמָּל האגף האם התובע זכאי לשיחת טלפון [והוא] השיב לי כי למיטב ידיעתו לתובע לא מגיעות שיחות טלפון אם לא צוין אחרת בפרוטוקול הדיון, וכי כדאי לבדוק זאת עם רשם היחידה. פניתי בשנית ובדקתי עם רשם היחידה אם קיימת החלטה בפרוטוקול או הוראה בעניין מתן שיחות טלפון לתובע. רשם היחידה השיב לי כי בפרוטוקול הדיון לא קיימת החלטה בעניין עריכת שיחות טלפון, לרבות שיחה עם עורך דין, וכי התובע אינו זכאי לשיחות טלפון. בהמשך פניתי למפקד המשמרת, ועדכנתי אותו בשיחה עם התובע ובבדיקות שערכתי עם סמל האגף ועם הרישום. מפקד המשמרת השיב לי כי אם התובע אינו זכאי לשיחת טלפון בפרוטוקול, אין לאפשר לו לקיים שיחת טלפון. חזרתי לתובע והבהרתי לו כי אינו זכאי לשיחת טלפון. בערב שוב סירבתי לבקשת התובע והסברתי שאיני יכול לאפשר לו שיחת טלפון מפני שמדובר בשיבוש הליכי חקירה" (פסקאות 15-6 לתצהיר-עדותו הראשית).

9. על פניו – שיחה מנומסת וענינית. אלא, שמן העדות הזו עלה גם כי בין השניים – הסוהר והעצור – נתגלעה מתיחות ניכרת. מקורה של זו, לשיטתו של הסוהר, אמנם היה נחלתו של צד אחד בלבד: של התובע, אולם מתיחות – ברי כי הייתה. אביא עוד, במקובץ, מעדותו של סוהר ביניאשוילי:

"התובע השיב שאינו נדרש לקבל אישור מהשופט, כי הדבר מגיע לו על פי דין והוא יודע את החוק יותר טוב ממני. כן אמר לי התובע שאם לא איענה לבקשתו הדבר יהווה עבירה על החוק... התובע אמר לי: 'אתה עובר פה על החוק וזה דבר שמגיע לי כדין'..." (שם, בפסקאות 7 ו-9).

ושוב:

"התובע השיב לי כי אם לא איענה לבקשתו הוא יתבע אותי על כך באופן אישי, וכן ביקש את פרטיי האישיים. מסרתי לו את פרטיי האישיים. כן ביקש התובע לראות קצין תורן וחזר על זה שהוא מבטיח שיתבע אותי באופן אישי..." (שם, בפסקה 12).

בשלישית:

"התובע חזר על כך שהוא יתבע אותי באופן אישי ושהוא מבטיח לי שאני אראה ממנו תביעה של 200,000 ש'ח. עוד אמר לי התובע כי אם אאפשר לו לערוך שיחת טלפון הוא לא יתבע אותי" (שם, בפסקאות 14 ו-15).

הנה כי כן: שיח מתוח, רצוף התראות ואיומים מצדו של התובע נענה – לגרסתו של הסוהר – בלשון ענינית, מתונה וסבלנית, בירוקרטית כמעט. שום זֶכר לא היה לביטויים הקשים, שהתובע טען כי שיח זה הניב מפיו של הסוהר. "למה בתצהיר שלך לא נכתב שכל מה שמייחס לך התובע כפי שרשום בתצהיר שלו לא היה ולא נברא?", נשאל סוהר ביניאשוילי בחקירתו הנגדית. "לא ראיתי צורך[,] כי זה לא היה ולא נברא", הוא השיב (פרוטוקול מיום 24.11.2024, מעמ' 69, ש' 25).

הכרעה

התובע – מהימן היה בעינַי

10. שמעתי את העדויות בקשב רב. שקלתי היטב את מלואו של חומר-הראיות. הפכתי בתיק ושבתי והפכתי בו. פתחתי וכתבתי: אני מאמין לתובע. נכון הדבר, וגם זה נכתב, כי פרשת-התביעה נוהלה, גם כשכבר היה התובע מיוצג, באורח אשר הכביד מאד על עמדתו. נכון הדבר כי התובע עצמו גילה את מה שאוכל לכנות, בלי כוונה לפגוע, "התלהבות-יתר" של התערבות במלאכת-הייצוג. מקוֹרה היה בתפישתו כי הוא, משפטן בהשכלתו, מיטיב לנהל הליכים משפטיים, לגבש ראיות ולטעון לפניו של בית-המשפט על פה ובכתובים. איני מבקש למעֵט דבר מהשכלתו של התובע ומיכולותיו. ברם גם דבר זה איֵים, לפרקים, להכשיל את עמדתו.

כך היה, כשתחת מענה מקיף לשאלות בחקירה הנגדית שב התובע וחזר על הצעה, שזה מכבר נדחתה, להיבדק בגלאי-שקר. כך היה כשבִּמְקום להתמקד בעיקר חזרו התובע ובא-כוחו, שוב ושוב ושוב, על טענה – שגם היא נדחתה – כי המדינה הסתירה מהם, במתכוון, סרטוני-אבטחה מיום-האירוע. כך היה כשהתצהירים, שהגישו עדיו של התובע, לא נכתבו בידיהם והיו זהים זה לזה, מלה במלה. כך היה, עוד, כשעדי-התביעה התקשו לזכור איך ומתי הם אימתו את חתימותיהם על התצהירים הללו, רק משום שהיה מי, שלא הקפיד על קיומו של הליך-אימות כדין. כך היה כשתצהירו של התובע, תחת שיתמקד בעובדות, רצוף היה טיעונים של דין והצהרות ברומו של משפט.

11. אלא שכל הדברים הללו לא גרעו, לשיטתי, מעֶמדתו המהותית של התובע. הם לא שמטו את הקרקע מתחת לרגליה של גרסתו העובדתית, כפי שהוא השמיע אותה לפניו של בית-המשפט וכפי שמצאתי מקום לקבלהּ בפסק-דיני זה. התובע נשמע לי מהימן. הוא זכר היטב פרטים מתקופת-המעצר. הוא היה עקבי בדבריו. ביסודם, דבריו עלו בקנה אחד עם רישום בכתב-יד – טיוטה של כתב-תביעה – שערך התובע כבר במהלך-המעצר, על צדם האחורי של דפי-הפרוטוקול של ההחלטה להאריך את מעצרו. הרישום הזה צורף בנספח הראשון לתצהירו. התובע העיד:

"לא התבלבלתי, לקחתי את הפרטים שלו [של הסוהר], רשמתי אותם. לקחתי עט מהסוהר השני, לקחתי את הפרוטוקול או את הדף מהמעצר שהיה לי וכתבתי מאחורה [את פירוט-הדברים]. יש דברים שאת[ה] משלי[ם] אחר כך, זה [נכתב ב]כתב יד, אז את[ה] משלי[ם] את זה אחר כך; יש פה גם מלא דברים, שמחקתי אחר כך והוספתי ושיניתי ותיקנתי. את כתב התביעה כתבתי כשהייתי עצור. המסמך לא נכתב במכה אחת, הוא נכתב בחלקים. אם המשפט הראשון נכתב ביום הראשון או נכתב ביום האחרון של המעצר זה לא רלוונטי. הוא [הטיוטה של כתב-התביעה] נכתב בזמן המעצר, הוא נכתב בזמן חי" (פרוטוקול-הישיבה מיום 13.10.2024, בעמ' 17, ש' 26-24; עמ' 19, ש' 22-20 ומש' 32. ההדגשה הוספה).

12. ראשונה עומת התובע עם טענתו אשר בפסקה הראשונה לכתב-התביעה, כי הוא נעצר ביום 1.2.2021. זאת בשעה שברישומי-המדינה (הנספח התשיעי לתצהירי-ההגנה) צוין כי התובע נקלט בבית-המעצר בירושלים ביום 2.2.2022. אף כי נהיר, שהשאלה צריכה הייתה להישאל, לא מצאתי מקום לייחס חשיבות יתרה לשני ההבדלים הללו – ביום ובשנה. את השגיאה בשנת-המעצר תלה התובע בטעות-קולמוס (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 13, ש' 29). טענה זו אני מקבל לפי עדותו, שהייתה מהימנה עלי ולפי העובדה כי טעות שכזו בכתב-תביעה עלולה לארע, בייחוד הואיל והתובע ערך והגיש את כתב-התביעה הזה בעצמו, עוד קודם שהיה מיוצג. ברישום מזמן-אמת, שזה עתה הזכרתי, דיֵיק התובע וכתב כי "בין 1/2/2022 – 7/2/2022 [הייתי] עצור במתקן כליאה במגרש הרוסים".

גם את הסיבה לטעוּת בציונו של יום-המעצר ביאר התובע בהסבר הגיוני ומתקבל על הדעת. אין חולק על כך, שהקליטה בבית-המעצר נעשתה זמן קצר לאחר חצות-הלילה של 1.2.2022. כפי שהראתה המדינה ברישומיה, היה זה בשעה 00:40 וזו גולשת כבר ליום הבא: 2.2.2022. מבחינתו של התובע היה זה המשכו של ערב ה-1.2.2022 ובו הוא נעצר, עוד קודם שהובל למגרש-הרוסים. פעם אחר פעם הסביר התובע בחקירתו הנגדית:

"הייתי עצור מה-1.2.2022 [ב]שעות [ה]לילה[,] שזה היה קרוב לחצות. הגעתי למגרש הרוסים בערך ב-02:00 או 01:00 בלילה [של 2.2.2022] נראה לי, משהו כזה... הייתי במגרש הרוסים מהשני לחודש... ב-2 בפברואר הגעתי למתקן הכליאה במגרש הרוסים" (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 13, ש' 18-17 וש' 22; עמ' 17, ש' 8-7).

בדומה, בפסקה השישית לתצהירו כתב התובע כי הוא שוחרר ממעצר "בתום החקירה בתאריך 7.2.2022". זאת, על אף שאין חולק על כך – הדבר שוב עלה ברישומי-המדינה (הנספח השלישי לתצהיריה) – כי בתאריך הזה לא שוחרר התובע ממעצר, אלא הועבר לבית-המעצר ברמלה, שם הוא שהה עד יום 10.2.2022. גם את הענין הזה הסביר התובע בצורה משכנעת:

"מה שרשום בסעיף 6 [לתצהירי] הוא חופף ויושב יופי-יופי עם המסמכים [רישומי-המדינה] ואני אסביר מדוע: כל הפרשה הזאת, התביעה, מדברת על מעצר שלי במגרש הרוסים בירושלים. לאחר השביעי לחודש אני עברתי ממגרש הרוסים בירושלים למעצר ברמלה. אני לא הייתי עצור יותר ב[בית-המעצר] בירושלים. המעצר שלי בירושלים הסתיים בשביעי [לפברואר], אני שוחררתי מירושלים בשביעי, אבל שוחררתי מהמעצר שלי בכלל ב-10 לחודש[,] הייתי ברמלה" (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 15, ש' 18-12).

גם בנדון לא צלח, אפוא, ניסיון להיתלות בדקויות-התאריכים על מנת לערער את גרסתו של התובע. אי-הדיוקים, הקלים, שבגרסתו בטלים היו בשישים ביחס לתיאור המפורט ולעקביות, שגילה התובע לכל אורכה של עדותו. הביאורים שמסר נטלו מהם כל משקל שעוד נותר. ביסודם, זולת טעות אחת של קולמוס, עלו התאריכים אשר נִּקבו בעדות הזו בקנה אחד עם רישומי-המדינה.

13. ענין שני ובו ביקשה המדינה אחיזה לעמדתה כי אין ממש בגרסתו של התובע, התייחס לטענתו כי הביטויים הושמעו כלפיו במשך יותר מיום אחד. בפִּסקה התשיעית לרישום מזמן-אמת כתב התובע: "דבריו אלו של [הסוהר] ניסים ביניאשוילי חזרו, באותן מילים ו[ב]אותם [מלה לא ברורה] כמספר ימים, ובפני אסירים, סוהרים נוספים, וכולא עלמה [כך במקור]...".

והנה, לפי "דוח שעות נוכחות של עובד" (הנספח הראשון לתצהיר-הסוהר), היה סוהר ביניאשוילי במשמרת, בתקופה שבה הוחזק התובע בבית-המעצר בירושלים, במשך 27 שעות ו-5 דקות בלבד, מיום 2.2.2022 בשעה 08:00 עד יום 3.2.22 בשעה 11:05. ביום 1.2.2022 ובכל אחד מהימים 3-5.2.2022 נרשם כי הוא שהה ב"יום פגרה". בַיומיים, שבין 6.2.2022 ל-7.2.2022, דוּוחה "חופשה שנתית". מכאן, טענה המדינה, את הדברים אשר נטען כי אמר לא יכל הסוהר לומר במשך "מספר ימים".

גם אם, מן הבחינה הלשונית היבשה, יש ממש בטענה הזו, אין פירושה כי התובע לא העיד אמת וכי הסוהר לא אמר את המיוחס לו. התובע ביקש להסביר:

"[ב]-2 בפברואר הגעתי למתקן הכליאה במגרש הרוסים. המשמרת שלו [של הסוהר] [נמשכת] 24 שעות. אז יש לך את הבוקר ואת הלילה. מבחינת העצור זה יומיים, זה מספיק לי" (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 17, ש' 9-7).

14. היאחזות דווקנית במספר-הימים החמיצה את המהות. התובע היה עצור. הוא נתון היה למעמד קשה לכל הדעות. הוא ערך רישום בלהט-הרגע. זמן קצר לאחר שחרורו הוא ערך את הדברים והגישם לבית-המשפט. בנוסחוֹ של כתב-התביעה, כפי שהוגש, הקפיד התובע לדייק: "דבריו [של הסוהר] חזרו 5 פעמים מפיו ב[-]24 שעות של משמרתו" (פסקאות 1(ג) ו-1(ט) לכתב-הטענות). גם בתצהיר של עדותו הראשית שוב לא בא זכר לביטויים "יום-יומיים" או "מספר ימים". מדוכן-העדים הוא הסביר כי "זה היה ביום-יומיים שהייתי עצור. 'יום-יומיים' זה 'כמה ימים'" וכי את הרישום שמזמן-אמת הוא כתב: "ב-24 שעות של האירוע שזה קרה" (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 16, ש' 3 וש' 17; עמ' 19, ש' 10). ללמדך, כי לא בכך היה עיקר ולא על כך נשענה גרסתו של התובע. בהתאם, ניסיון לערער את הגרסה הזו באמצעות הצבעה על אי-דיוקים ברישומם של מספר-הימים, שנערך בתא-המעצר, אין לו מה שיישען. אמת: בהתחשב בכך, שמדובר באירוע של מעצר והוא קשה לכל אדם ובכך, שהיה זה מעצר ראשון (ואחרון) בחייו של התובע – חוסר-הדיוק הזה אינו משמעותי בעינַי. אין להגנה בְּמה להיאחז כאן.

15. אך דעת-המדינה לא נחה. היא ביקשה לתהות: אם את הרישום שבזמן-אמת עשה התובע בעת-משמרתו של הסוהר והסתיימה, כאמור, בתאריך 3.2.2022, כיצד זה נכתב באותו הרישום ממש כי מעצרו של התובע בירושלים הסתיים בתאריך 7.2.2022? "איך יכול להיות, שבסעיף 1 לרישום [מזמן-אמת] כתוב ש'בין התאריך 01/02/2022 עד ל-07/02/2022' היית עצור? אתה כבר ידעת מראש מה יהיה? אתה ניבאת את העתיד?" (שם, שם, בש' 21-19 ובש' 31-30).

גם ענין זה החמיץ, לדאבוני, הבנה נכונה של המעמד ושל מהותו של הרישום המדובר. ברי היה, משמיעתה של עדות-התובע לכל אורכה כי כבר במהלכו של המעצר הוא פעל להכין טיוטה של כתב-תביעה. הטיוטה הזו, כך רואים בה, נכתבה בכתב-יד רצוף מחיקות ושינויים, לאורך זמן-מה ולא בחטיבה אחת. כך, למשל, בחלקה האחרון מופיעים סעיפים מסומנים בכוכבית ולצדם הכיתוב: "להכניס אחרי סעיף 13". בשורה האחרונה נכתב: "מסגרת משפטית: סעיף חוק ופסיקה", בלי שהתובע הספיק להשלים את אותם דברי-חקיקה ואת ההפניה לפסיקה. הדבר נעשה רק לאחר מכן, עם הפיכתה של הטיוטה לכתב-התביעה אשר הוגש לבית-משפט זה. אמת, הייתה זו טיוטה לכל דבר וענין, שלא נכתבה בבת אחת והקיפה ענינים שונים, שהתובע סבר שמקומם בכתב-תביעה. בלשונו: "כי אני משפטן וזאת השפה של בית המשפט בכתבי טענות שמגישים לו" (פרוטוקול מיום 13.10.2024, בעמ' 21, ש' 14). תיאור-האירועים של דברי-הסוהר היה רק חלק אחד מן הטיוטה הזו. העובדה כי נכתבו בה, לאחר מכן, דברים נוספים אינה גורעת מאום מהיותו של הרישום הזה משקף, בזמן-אמת, את הדברים ששמע התובע. כך, כפי שכבר ציינתי, השיב התובע לשאלתה של באת-כוחה המלומדת של המדינה:

"יש דברים שאת משלימה אחר כך, זה כתב יד אז את משלימה את זה אחר כך, יש פה גם מלא דברים שמחקתי אחר כך והוספתי ושיניתי ותיקנתי, את עצורה נכון? עד שאת משיגה את עט, עד שאת זה... רגע, זה ברח לי, זה ברח לי... כל המסמך, הוא לא נכתב במכה אחת, הוא נכתב בחלקים. אבל מה? את כתב התביעה כתבתי כשהייתי עצור. בין אם התחלתי ב-2 או ב-3 [לפברואר] ובין אם סיימתי ב-10, בכלל [כ]שהייתי ברמלה, כתב התביעה נכתב כשהייתי עצור. הוא נכתב בזמן חי" (שם, מעמ' 19, ש' 32; עמ' 20, ש' 22-18).

16. קשה לצַפות מאדם, הנתון לחוויה קשה של מעצר, לזכור לפרטיהם שעות וימים. במובן זה יש יתרון ברישום מזמן-אמת ובכתב-התביעה, שנכתבו קרוב הרבה יותר למועד-ההתרחשות מאשר העדויות שבתצהיר ובאולם-הדיונים, והושמעו שנים לאחר מכן. הגעתי אפוא לכלל-מסקנה כי לא עלה בידיה של ההגנה להצביע על סתירות, הנוטלות מעדותו של התובע את אמינותה. העדות, עם השמעתה, הותירה בי רושם של דברי-אמת. אלה קמו ונישאו מעל לאי-הדיוקים, שממילא היו מינוריים. כוחם עמד להם אף אל מול הקשיים, שנפלו בניהולה של פרשת-התביעה ובשניים מהם אדבר להלן.

עצורים נוספים צדדו בגרסת-התובע

17. לצד-התובע התייצבו לעדות שניים, שהיו עצורים עמו בתקופת-שהותו בבית-המעצר בירושלים – כולה או חלקה: מר ויטלי בקומוב ומר גיא יעקב גלפונד. שני העדים הגישו תצהירים של עדות ראשית. איש מהם לא כתב את תצהירו בעצמו. התצהירים – זהים, מלה במלה, זה לזה – העידו יותר מכל על כך שגורם שלישי, יהא זה התובע, יהא זה בא-כוחו, כתב אותם עבור העדים. כל שנדרשו אלה היה לחתום על המוכן. מר בקומוב נשאל על כך בחקירה הנגדית. הוא השיב במקובץ להלן:

"באת-כוח הנתבעת:

התצהיר שלך – מי כתב אותו?

מר בקומוב:

אני ועידן [התובע].

באת-כוח הנתבעת:

עם מי נפגשת כשכתבת את התצהיר?

מר בקומוב:

עם עידן.

באת-כוח הנתבעת:

רק איתו? רק שניכם הייתם בפגישה?

מר בקומוב:

נכון.

באת-כוח הנתבעת:

[העד השני, מר גלפונד] היה איתכם כשחתמתם על התצהיר?

מר בקומוב:

לא. זה בנפרד.

באת-כוח הנתבעת:

אתה טוען שאתה כתבת [את התצהיר].

מר בקומוב:

אני [כתבתי] את [התצהיר] שלי, ביחד עם עידן.

באת-כוח הנתבעת:

כשכתבתם את התצהיר אז הוא [התובע] כתב ואתה חתמת? או שדיברתם: אתה סיפרת והוא כתב? איך זה הלך בדיוק?

מר בקומוב:

דיברנו וזה, ואחרי זה הוא [התובע] שלח לי את התצהיר ואני חתמתי עליו. כשראיתי שכל מה ש[דיברנו הופיע] שם, חתמתי עליו" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, מעמ' 23, ש' 28).

מר גלפונד, בתורו, העיד לאמוֹר:

"באת-כוח הנתבעת:

התצהיר שלך. מי כתב אותו?

מר גלפונד:

אני כתבתי אותו.

באת-כוח הנתבעת:

אתה כתבת אותו בעצמך?

מר גלפונד:

על הדף? לא. אני הכתבתי אותו.

באת-כוח הנתבעת:

הכתבת אותו? הכתבת למי?

מר גלפונד:

לעידן [התובע].

באת-כוח הנתבעת:

לעידן? זאת אומרת, שאתה אמרת לעידן מה לכתוב והוא כתב?

מר גלפונד:

מבחינת מה שאני שמעתי, כן.

באת-כוח הנתבעת:

אני מתכוונת לתצהיר, התצהיר שלך שאתה חתמת עליו.

מר גלפונד:

אוקי. זה העורך דין כתב. העורך דין של התובע. [עורך-הדין] הלוי.

באת-כוח הנתבעת:

יש תצהיר, שאתה חתום עליו מה-7.6.2023. זה כתוב בגוף ראשון, מלים שלך. אני שואלת על התהליך, איך זה בוצע?

מר גלפונד:

מה שכתוב פה, התצהיר הזה ספציפית, כל מה שנאמר בו נחתם על ידי ונכתב על ידי.

באת-כוח הנתבעת:

באופן אישי?

מר גלפונד:

באופן אישי.

באת-כוח הנתבעת:

לא על ידי התובע ולא על ידי עורך-הדין שלו?

מר גלפונד:

בעזרת העורך דין שלו אחרי זה, בשביל להדפיס את זה ולחתום על זה. צריך איכשהו להיעזר בהם, אני אישית לא יכול לכתוב את כל הדברים האלה ספציפית.

באת-כוח הנתבעת:

אתה ראית כשהוא [עורך-הדין] מקליד את זה? ישבת איתו?

מר גלפונד:

הייתי איתו בשיחה טלפונית כי אני הייתי באמצע סידורים לחתונה. קיבלתי אותו [את התצהיר] דיגיטלית. חתמתי עליו דיגיטלית. העברתי [חזרה לעורך-הדין] דיגיטלית" (שם, מעמ' 39, ש' 14).

אני מאמין לכל אחד מהעדים כי הוא לא חתם על משהו, שהוא לא סבר כי קרה בפועל. עם זאת, נהיר לחלוטין כי התצהירים שהוגשו לא נוסחו ולא הוכתבו בידי מי מהעדים. מלאכת-העיבוד לא כללה רק הקלדה והדפסה לחתימה. היה מי שמצא מקום לכתוב את אותן מלים – אחת לאחת, באותו סדר, באותו מיספור, באותם גופנים משתנים לאורכו של המסמך – כאילו אין מלאכתו ייצוג לפניהן של ערכאות כי אם שיבוט של מסמכים.

18. כמו מאליו העלה הדבר שאלה לגבי מהימנות-תוכנם של התצהירים הללו. מה אעשה ולא היה זה כֶּשל יחיד. כל אחד מהתצהירים הסתיים, לכאורה כנדרש, באימות-חתימתו של המצהיר. האימות נערך, ככתוב בו, בהתייצבות לפנֵיה של עורכת-דין, שאינה מייצגת בתיק זה. עורכת-הדין אישרה, בחתימתה ובחותמתה, כי מר בקומוב התייצב לפנֵיה ביום 7.6.2023 ואילו מר גלפונד עשה כן ביום שלמחרת. לפי הכתוב, כל אחד מהמצהירים אישר באוזניה של עורכת-הדין את נכונותו של האמור בתצהירו וחתם עליו לפניה.

שוב שיחק ניהולה הכושל של פרשת-התביעה לידי-ההגנה. כפרי בשל נפלו מן הדוכן – דוכן-העדים היה זה – תשובותיהם הכֵּנות של השניים:

"באת-כוח הנתבעת:

התצהיר שלך מאומת על ידי עורכת דין. היא לא הייתה בפגישה? היא לא אימתה [את חתימתך] על התצהיר?

מר בקומוב:

לא.

באת-כוח הנתבעת:

מישהו הזהיר אותך לפני שהגשת את התצהיר הזה? הסביר לך את המשמעות של החתימה על התצהיר? עורכת-דין?

מר בקומוב:

לא.

בית-המשפט:

כתוב שם, אדוני, שאתה התייצבת לפני עורכת-דין לאמת את התצהיר הזה. זה לא נכון?

מר בקומוב:

אני לא התייצבתי מול העורכת דין.

בית-המשפט:

לא התייצבת. הייתה, באיזושהי צורה אחרת, עורכת-דין שאימתה את החתימה שלך על התצהיר הזה?

מר בקומוב:

לא" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, מעמ' 24, ש' 15).

ומר גלפונד:

"באת-כוח הנתבעת:

[אם, כדבריך, חתמת בחתימה דיגיטאלית על התצהיר], איך אתה מסביר שמי שחתום [באימות-חתימה] על התצהיר זו עורכת דין? מי זאת?

מר גלפונד:

אני לא יודע, אני חתמתי על המסמך שקיבלתי בשביל להשלים את התצהיר.

באת-כוח הנתבעת:

אתה דיברת עם עורכת-הדין?

מר גלפונד:

לא.

באת-כוח הנתבעת:

בתחתית של התצהיר שלך כתוב: 'הנני מאשר כי ביום 07/06/2023 ... לאחר שהזהרתיו כי עליו להצהיר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא ייעשה כן, אישר את נכונות תצהירו וחתם בפניי'. [עורכת-הדין] הזהירה אותך לפני שחתמת?

מר גלפונד:

לא...

בית-המשפט:

השאלה לגבי עורכת-הדין. מי זאת?

מר גלפונד:

אני לא מכיר.

בית-המשפט:

ראית אותה אי פעם? דיברת איתה אי פעם? שלחת לה משהו בכתב אי פעם?

מר גלפונד:

לא" (שם, מעמ' 41, ש' 29).

גם חקירה חוזרת (ובה לא עלה בידי-השואל לשאול שאלות, שאינן מנחות) לא הניבה תשובה אחרת. נהיר היה כי מה, שביקשה אותה חקירה להראות הוא שעורכת-הדין אימתה את החתימה בשיחת-וידאו ומשום כך לא זכרו העדים כי פגשו בה.

19. כאן מסתעף הדיון לשניים. בַּשְׁביל הקצר אומַר רק כי על מנת לאפשר לעורכת-הדין, שלא נכחה בדיון ולא יכלה להשיב לנטען בענינה, להגן על שמה הטוב, ביקשתי את התייחסותה בתצהיר. לא הייתה כל כוונה, והמדינה אף לא ביקשה זאת, לעשות את התצהיר הזה לחלק מן הראיות או לאפשר את חקירתה הנגדית של עורכת-הדין. עורכת-הדין הצהירה, אכן, כי את שני התצהירים היא אימתה, לאחר אזהרה כדין, בשיחת-וידאו עם כל אחד משני העדים, כשהתובע לצדה. היא הביעה את צערה על כך, שהדבר לא נכתב בתצהיר.

20. משעול שני, חשוב יותר, הוא זה המוביל לגוף-התביעה. הנתבעת ביקשה שלא לראות את תצהיריהם של שני העדים – כאלה שהוגשו כדין. בהתאם התבקש בית-המשפט לסלקם מחומר-הראיות. אלא, שלפי כל המבואר לעיל ספק בעינַי אם התייחסות אל התצהירים הללו – בלתי-קבילים היא הצעד המידתי, המתחייב בנסיבות-הענין. משקל נמוך, מן העבר האחר, מוצדק ליחֵס לנאמר באותם תצהירים, הואיל ולא הובא מפיהם של העדים ובלשונם ומשום שספֵק הוא אם העדים הבינו את האזהרה קודם לחתימתם.

21. אילו בזאת חדלה הייתה המדינה, היה כוחו של מי מהעדים לחזק את גרסתו של התובע – חלש מאד. אלא, שאת מה שהחסירו הכתובים מילאו, במידה רבה, תשובות שהושמעו בחקירה הנגדית. איני גוזר גזירה שווה בין שתי העדויות לבין עצמן ומיד אבאר מדוע. אפתח בזו, שנראתה לי המוצקה בין השתיים: עדותו, על פה, של מר בקומוב באולמו של בית-המשפט.

שמו של מר בקומוב כמי, ששהה עם התובע בצוותא חדא בתא-המעצר ושמע את דברי-הסוהר, הופיע כבר ברישום, שערך התובע בזמן-אמת. בסעיף העשירי לדברים כתב התובע: "לדברי הבלע וההשפלות של מר ניסים ביניאשווילי היו עדים מטעם התובע". הוא פירט שישה שמות. אחד מהם, בשגיאה קלה, היה: "ויטלי בוקומוב".

מר בקומוב נעצר בתאריך 30.1.2022 (בעדותו הוא טעה לומר, שהיה זה יום קודם לכן). עצור זה שהה בבית-המעצר בירושלים לכל אורכה של התקופה, שבה הוחזק שם התובע (מ"י 6888-01-22 מדינת ישראל נ' בקומוב (לא פורסמה 31.1.2022); פרוטוקול, בהליך לפנַי, מיום 24.11.2024, בעמ' 21, ש' 21-20). עובדה זו, לצד אזכורו של השם ברישום שמזמן-אמת, תרם למסקנה כי מר בקומוב אכן שהה במחיצתו של התובע בעת שנאמרו הדברים.

בעדותו לא זכר מר בקומוב את מספרו של התא, שבו הוא היה עצור עם התובע אך ידע לספר כי "זה היה תא עם עוד עצורים. הוא [התובע] היה למעלה, אני הייתי במיטה למטה. מיטה ליד" (שם, בעמ' 19, ש' 8-2). הוא פירט, הפעם בשׂפתו-שלו, את שארע:

"הוא [התובע] ביקש שיחת טלפון, עידן. והוא [הסוהר] אמר לו... הוא צחק קודם כל... הוא צחק [ו]אמר לו: 'אתה לא תקבל את השיחה'. [התובע] אמר לו: 'אבל אתה לפי חוק אתה מחויב לתת לי שיחה', אז הוא [הסוהר] אמר: 'מי אתה בכלל? אתה הזונה שלי'. איך הוא קרא ל[ו] עוד? 'פטריית פורטבלו'. הוא אמר לו: 'אתה הזונה שלי, אני שם עליך זין. שם זין על השופט'. [הסוהר], [כ]שהיה מגיע [לתא], [הוא] היה צוחק על [התובע], כל הזמן, שהוא נראה כמו פטריית פורטבלו בגלל התספורת-פטריה שלו. בוודאות אני זוכר, 100%, שהוא [התובע] ביקש טלפון. זה היה אחרי כמה פעמים, שהוא [הסוהר] היה עושה ככה עם המפתחות ואמר: 'שהנשמה שלך תהיה צרורה בתוך צרור המפתחות'. אני שמעתי את זה באוזניי. את זה שמעתי בוודאות, 100%" (שם, שם, מש' 12; עמ' 20, ש' 10-6).

העד היסס להשמיע את המלים הגסות באוזניו של בית-המשפט, ענין שמצאתי מוסיף למהימנותה של עדותו. חקירתו הנגדית ביקשה להתעכב, ברחל בתך הקטנה, על פרטי-הפרטים:

"באת-כוח הנתבעת:

אתה אמרת מלים שהסוהר אמר לכאורה כמו: 'אתה הזונה שלי'. מתי בדיוק זה נאמר? באיזה שעה?

מר בקומוב:

אני לא זוכר שעה.

באת-כוח הנתבעת:

בוקר? צהריים? ערב?

מר בקומוב:

לא זוכר, הכול חשוך שם.

באת-כוח הנתבעת:

המלים: 'אני שם זין' מתי זה נאמר? אחרי שעה? אחרי שעתיים? אחרי שלוש [שעות]? אחרי ארבע? אתה אמרת כמה ביטויים.

מר בקומוב:

הכול, זה היה במשולב. אני זוכר את כל מה שהוא [הסוהר] היה אומר. הוא היה מגיע, לדוגמה [כ]שהוא היה עושה את הסיבוב [במהלך-המשמרת], [כ]שהוא [התובע] היה מבקש ממנו עוד פעם את השיחה. אז הוא היה אומר לו... דוגמה: הוא [התובע] אמר: 'אני אתבע אותך' ואז הוא [הסוהר] אמר: 'אני שם זין עליך, אני שם גם זין על השופט'. ואחרי איזה כמה פעמים שהוא [הסוהר] באמת ראה שהוא [התובע] רציני אז הוא הפסיק להגיע.

באת-כוח הנתבעת:

כמה זמן הייתה השיחה עם הסוהר? זה היה במשך שעה? שעתיים? שלוש? ביום? יומיים?

מר בקומוב:

לא, זה כמה דקות. מה זאת אומרת?

באת-כוח הנתבעת:

כמה זמן? אמרת שהוא אמר כמה ביטויים. דיברת על 'זונה', 'שם זין'...

מר בקומוב:

זה היה בכמה פעמים, זה לא היה בפעם אחת.

באת-כוח הנתבעת:

וכמה זמן חלף בין ביטוי לביטוי שהוא אמר?

מר בקומוב:

כמה שעות...

באת-כוח הנתבעת:

באיזה ימים זה היה?

מר בקומוב:

אני לא זוכר את הימים.

באת-כוח הנתבעת:

באיזה תאריכים?

מר בקומוב:

אני לא זוכר, [כ]שהיינו עצורים. זה היה לפני שלוש שנים. זה תקופה [ארוכה]. אני לא יכול להגיד לך עכשיו בדיוק מתי. אני אמציא לך תאריכים? ... זה קרה גם ביום הראשון וזה גם קרה גם ביום השני אבל פחות. רוב הדברים שנאמר[ו] זה קרה ביום הראשון, כי ביום השני הוא [הסוהר] כבר פחות, כי הוא [התובע] אמר לו כמה פעמים: 'אני אתבע אותך' אז הוא [הסוהר] כנראה לקח את זה קצת יותר ברצינות ואז הוא לא הגיע אחרי יומיים. הוא כבר לא הגיע למשמרת.

באת-כוח הנתבעת:

ציינת קודם שלושה ביטויים ובתצהיר שלך יש חמישה ביטויים. אז איך זה מסתדר שהוא [הסוהר] חזר על זה פעמיים ואתה בכלל ציינת בתצהיר שלך חמישה ביטויים שהוא אמר? עכשיו אתה אמרת שלושה. אתה דיברת על 'זונה', 'שם זין'...

מר בקומוב:

'פטריית פורטבלו'.

באת-כוח הנתבעת:

'צרור המפתחות שלי'.

מר בקומוב:

ו'פטריית פורטבלו'.

באת-כוח הנתבעת:

'פטריית פורטבלו'.

מר בקומוב:

אוקי. נו אז מה חסר?

בית-המשפט:

לא לשכוח את: 'שם זין על השופט'. אני מבקש לתת כבוד לבית-המשפט.

מר בקומוב:

כן, חמישה דברים.

באת-כוח הנתבעת:

לא. יש גם: 'אני האלוהים שלך, יא כלבלב'.

מר בקומוב:

היה את זה גם" (שם, מעמ' 20, ש' 21).

גם עֵד זה נשאל: "זה היה הכול ביום אחד או בכמה ימים?" וגם הוא השיב: "ביומיים" (שם, בעמ' 21, ש' 13-10). דבר זה מתיישב, בעינַי, עם אותה משמרת בת 27 שעות, שחצתה לילה ויום לאורכם. אין הוא מעיד על בקיעים בגרסתו של העד.

22. חוששני, שבענינו של מספר-הימים ביקשה המדינה לאחוז מקל משני קצותיו והדבר – קשה הוא. את עדותו של התובע היא ניסתה להפריך בהצבעה על אותה סתירה, כביכול, בין עדותו בכתב – שדיברה ביותר מיום אחד, לבין עדותו על פה והתמקדה בפרק זמן קצר יותר. בדיוק ההפך נטען בענין-עדותו של מר בקומוב (וגם של מר גלפונד; אך על כך – להלן). בתצהירו של מר בקומוב נכתב כי הדברים נאמרו "ביומו הראשון של מעצרו של [התובע]" (הפסקאות השנייה והחמישית לתצהיר-העדות הראשית). והנה, בחקירתו הנגדית הוא השיב כי הדברים נמשכו יומיים (פרוטוקול מיום 24.11.2024, בעמ' 21, ש' 12-10). המדינה ביקשה להיבנות מן הדבר בלי לקחת בחשבון, שאם נפלה סתירה, הרי שהיא הפוכה בדיוק לזו שמצאה המדינה בעדותו של התובע.

23. אל מול מצבור-הפרטים שבשאלות חש העֵד את עצמו מותקף: "אני לא יכול עכשיו לזכור [מה בדיוק קרה] לפני שלוש שנים, 'כמה זה' וכל שנייה 'באיזה תא הייתי' ו'באיזה תאריך', 'באיזה שעה'. מה זה השאלות האלה? לא, את כאילו מנסה, את תוקפת אותי, [שואלת אותי] בתוקפנות. אני באתי פה להעיד. אם זה לא האמת לא הייתי מגיע לפה בכלל" (שם, בעמ' 23, ש' 22-12). לבד מהעובדה כי החקירה הנגדית התנהלה, בכל הכבוד, באורח עניני וראוי, אומַר כי גם הדברים הללו הקנו לעדותו של מר בקומוב נופך של מהימנות. את עדותו הוא חתם במלים הבאות: "אין לי פה מה לשקר. התובעת, ההגנה מנסה להוציא כאילו... אני יודע, מכיר את העבודה. זה העבודה שלה אבל הוא [הסוהר] באמת התייחס והשפיל..." (שם, בעמ' 30, ש' 7-4).

24. הרושם שנוצר היה כי העֵד לא התייצב לעדות בשליחותו של התובע, אלא בא לספר על התנהלות, שנחוותה קשה גם מבחינתו. העדות נמשכה והלכה: "הוא [הסוהר] היה מדבר בצורה באמת משפילה, לא רק אל [התובע], כן? לעוד סוהרים. [מתקן:] לעוד עצורים" (שם, מעמ' 19, ש' 33). העד לא עזב את דוכן-העדים קודם, שביקש להטעים: "אני רוצה להגיד שהסוהר ניסים מתייחס לא בכבוד לא רק אליו [לתובע, אלא], גם לעוד הרבה סוהרים [עצורים]. הוא באמת התייחס והשפיל, לא רק עצורים. לא רק אותו [את התובע], עוד הרבה" (שם, מעמ' 29, ש' 33). דברים אלה, כמו עדותו של התובע, התייחסו אל מה, שהשניים ראו טבוע באופן-התנהלותו של הסוהר.

25. סיכומו של דבר הוא ששמיעתם של הדברים, אופן-אמירתם ותוכנם הוליכוני לתן אמון בעדותו גם של מר בקומוב. לסופה של העדות נשאל העד מי שמע את דבריו של הסוהר. הוא השיב: "אני הייתי, היה גיא [גלפונד], היו עוד עצורים שם. היו עוד. זה היה תא של 12 אנשים, אני לא זוכר את השמות שלהם. כן, היו עוד אבל אנשים. גם גיא היה שם, היינו כל הזמן. אני, גיא ועידן. כל האמירות, שנינו היינו שם ואחרי זה העבירו אותנו... היו עוד אנשים, אני לא זוכר בדיוק. את יודעת: זה תא מעצר, מתחלף. יש אנשים שיוצאים, נכנסים" (שם, בעמ' 26, ש' 22-14; עמ' 27, ש' 4-2).

דברים אלה, כמאליהם, מוליכים אל עדותו של אותו "גיא", הוא מר גלפונד שהעיד שלישי מטעמה של התביעה. עֵד זה נעצר בתאריך 3.2.2022 בשעות-הערב. הוא שהה בבית-המעצר בירושלים עד יום 7.2.2022 (מ"י 8750-02-22 מדינת ישראל נ' גלפונד (לא פורסמה 4.2.2022)). בפתח-תצהירו נכתב: "ביומו הראשון של מעצרו של [התובע], אני הייתי עצור עימו באותו תא עם מספר רב של עצורים נוספים" (הפִּסקה השנייה לתצהיר). אדלג על המשכו של התצהיר, שכבר קבעתי כי לא אוכל לייחס לו משקל ממשי. בחקירתו הנגדית השמיע מר גלפונד את גרסתו בדברים הבאים:

"הוא [הסוהר] בעיקר צחק עליו [על התובע], על התספורת שלו. הוא אמר לו ש'נשמתו תהיה צרורה בצרור המפתחות שלו'. לא הפסיק להגיד לו מילים [כמו:] 'אני לא שם עליך ולא על השופט.' והיה עוד. הוא אמר: 'אני שם זין על השופט ועל כל מי שקשור לעניין הזה' [ו]שהוא לא מפחד מאף אחד. שאפשר לתבוע אותו אם רוצים... אני זוכר בבירור את העניין עם 'נשמתך תהיה צרורה בצרור המפתחות שלי'. הוא [הסוהר] בעיקר צחק גם על התספורת שלו [של התובע] והמציא לו סוג של כינוי של 'פטריית פורטבלו', שזאת האמת[:] [זה] די פגע בעידן [התובע]... אני לא זוכר את הימים עצמם שם אבל אני זוכר במפורש אותו אומר את המילים האלה" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, בעמ' 32, ש' 15-7; עמ' 36, ש' 10-8; עמ' 38, ש' 23-22).

גם מר גלפונד נחקר על פרטים בגרסתו:

"באת-כוח הנתבעת:

אתה דיברת על: 'אני לא מפחד ממך'. אני לא רואה שזה כתוב בתצהיר שלך.

מר גלפונד:

זה לא כתוב בתצהיר שלי אבל זה דברים שנאמרו שם [בבית-המעצר].

באת-כוח הנתבעת:

אתה אמרת על העניין של 'צרור המפתחות'. מה בדיוק נאמר שם?

מר גלפונד:

שנשמתו של התובע תהיה צרורה בצרור המפתחות שלו [של הסוהר].

באת-כוח הנתבעת:

איזה עוד אִמרה אמַרתָּ שה[סוהר] אמר?

מר גלפונד:

אמרתי מספר אמרות. שהוא 'שם זין על השופט'.

באת-כוח הנתבעת:

'שם זין על השופט'. מתי זה נאמר? מה בדיוק נאמר שם?

מר גלפונד:

לאחר שעידן [התובע] אמר שהוא יתבע אותו על היחס שהוא מקבל ועל המילים שהוא חווה ממנו, אז הסוהר ניסים אמר במילים האלה שוב.

באת-כוח הנתבעת:

מה 'במילים האלה'?

מר גלפונד:

שהוא שם זין על השופט ועל עידן.

באת-כוח הנתבעת:

'אני שם זין על השופט ו...'?

מר גלפונד:

ועל עידן [התובע].

באת-כוח הנתבעת:

'ועל עידן'. אני רואה שבתצהיר שלך כתבת: 'אני שם זין עליך ועל השופט'. אז מה בדיוק נאמר שם?

מר גלפונד:

'עליך', הוא מתייחס לתובע.

באת-כוח הנתבעת:

לפני רגע אמרת: 'עידן'.

מר גלפונד:

נכון, זה השם של התובע.

באת-כוח הנתבעת:

אז מה בדיוק נאמר שם?

מר גלפונד:

שהוא 'שם על עידן זין ועל השופט'. עידן זה התובע.

באת-כוח הנתבעת:

מה היו המילים המדויקות שנאמרו?

מר גלפונד:

המילים המדויקות: 'אני שם עליך זין ועל השופט'" (שם, שם, מש' 17).

לאחר שהובהר כדבעי, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, על מי שם הסוהר זין ובאיזה סדר, הוסיף העד ונשאל: "מתי זה נאמר: בבוקר? בערב? בצהריים?". בדומה לשני קודמיו הוא השיב: "אני לא יודע, היינו סגורים בתא בלי חלונות. היינו בלי שעונים. היינו בתוך תא סגור. אני רוב הזמן הייתי בתא, הם לא נתנו לי לצאת ממנו אפילו, כמעט ולא נתנו לי לצאת לחצר. אז אני לא ידעתי אם זה בוקר או אם זה לילה, אם זה צהריים, ערב. לא הייתה לי תחושה של זמן" (שם, מעמ' 33, ש' 33; עמ' 35, ש' 31-29; עמ' 39, ש' 12-10).

"כמה פעמים הסוהר חזר על הדברים שאתה טוען שהוא אמר?", הייתה השאלה הבאה והעד השיב: "אין לי זיכרון כזה [חד] [של אירוע שהתרחש לפנֵי] שלוש שנים. אני לא זוכר מספר מדויק, אבל הוא [הסוהר] חזר עליהם מספר רב של פעמים. לא פעם או פעמיים. זה משהו שחזר על עצמו" (שם, בעמ' 34, ש' 6-3).

את הדברים, כך העד, שמעו העצורים הנוספים ששהו עמו ועם התובע בתא. "אני נכנסתי לשם", הוא העיד, "כולם כבר היו בפנים. הצטרפתי אליהם לתא. אני לא זוכר את השמות האישיים שלהם אבל היו אנשים [עצורים] בתא שהיינו בו. היינו תא ש[יכול להכיל] 12 עצורים, אני חושב שהיינו, אם אני זוכר נכון, 10 או 11 עצורים. אני זוכר חלקית. היה שם בחור [ממוצא] אתיופי, אני לא זוכר את השם שלו. היה אחד שקוראים לו... אני לא זוכר את השמות שלהם. חוץ מוויטלי [בקומוב] והתובע אני לא ממש זוכר, כי אני לא בקשר עם אף אחד משם... אני כבר כמעט לא זוכר. אני הייתי במיטה למעלה. בהתחלה הייתי באחת המיטות למטה ואז עברתי למיטה העליונה. אם אני לא טועה, הוא [התובע] היה באחת המיטות שהיו מתחתיי באותה שורה" (שם, בעמ' 31, ש' 4-2; עמ' 35, ש' 11-10; עמ' 36, ש' 29-28; עמ' 37, ש' 9-2 וש' 15-14).

הסוהר, הטעים גם מר גלפונד, לא התנהל כך כלפי התובע לבדו. "אני בעצמי גם חוויתי ממנו סוג של אלימות מילולית ויחס לא מתאים, לפי דעתי", הוא העיד, "לא יודע איך להסביר את זה, הוא פשוט היה מתנהג אלינו בצורה לא מכבדת. לכל מי שהיה בתא" (שם, בעמ' 32, ש' 16-15; עמ' 36, ש' 12-11). "אני ראיתי אותו", הוא חתם, "ואני גם שמעתי אותו אומר את הדברים האלה. אין לי סיבה להגיד את זה סתם" (שם, בעמ' 38, ש' 19-18).

26. עד כה – עדות דומה למדי לאלו של התובע ושל מר בקומוב. למעט סדר-הביטויים או המלים המדויקות של אלה ולמעט מיקומה של המיטה, שבה ישן או שלא ישן התובע, היה עיקר-הפרטים דומה. דווקא היעדרה של חפיפה מוחלטת בין העדויות שעל פה יכול לתרום למסקנה כי אלו לא תואמו מראש בין העדים.

27. גם בחקירתו הנגדית של מר גלפונד עלתה השאלה כלום השמיע הסוהר את דבריו לאורך מספר ימים או ביום אחד. העד אמר: "אם אני זוכר נכון, [הדברים נאמרו] ביומיים הראשונים של השהות של עידן [התובע] בתא המעצר ואחרי זה הוא [הסוהר] כבר לא היה בתפקיד, בעבודה" (שם, בעמ' 32, ש' 24-23). אחר כך הוא העיד: "זה התחיל מהיום הראשון, בין ה-24 שעות ל-48 שעות מאז שעידן היה איתי בתא. אחרי זה כבר לא ראינו אותו [את הסוהר] שם, הוא לא היה... בין ה-24 ל-48 שעות... זה משהו שנמשך יומיים שלמים" (שם, שם, בש' 33-28; עמ' 33, ש' 2).

גם ענין זה אפשר היה לפטור בפרק-הזמן שחלף מאז האירוע, בתנאֵים הלא פשוטים של מעצר ובשאלה איך נכון להתייחס למשמרת בת 27 שעות: בת יום אחד או יומיים. אלא שכאן נתגלע קושי, שלא עלה בדבריהם של שני העדים הקודמים. הסוהר, העיד מר גלפונד, השמיע את דבריו "ב-3.2 וב-4.2 [2022]. בשני הימים האלה" (שם, בעמ' 37, ש' 33-30).

קורא ערני אולי זיהה כבר את הקושי: אין חולק על כך, שמר גלפונד נעצר ביום 3.2.2022, בשעות-הערב. למען-הדיוק, לפי רישומיה של המדינה הוא נקלט בבית-המעצר שבמגרש-הרוסים בתאריך הזה, בשעה 22:25 (נספחים 10 ו-11 לתצהיר-הסוהר). ניחא, שלא היה זה "ביומו הראשון של מעצרו של [התובע]", כפי שנכתב בתצהיר והרי התובע נעצר בתאריך 2.2.2022 מעט אחרי חצות. "יומי הראשון שלי איתו במעצר", ביקש העד להסביר. "יכול להיות שהניסוח שלי לא היה נכון אבל הכוונה הייתה ליומי הראשון איתו. מהיום הראשון שאני איתו במעצר, כל העניין הזה היה" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, מעמ' 34, ש' 30). אלא, שאם אקבל מהימן גם את דו"ח-השעות אשר הציגה המדינה ובו דיברתי לעיל (הנספח הראשון לתצהיר-הסוהר), הרי שבתאריך 3.2.2022 בערב כבר לא היה סוהר ביניאשוילי במשמרת בבית-המעצר. הוא סיים את עבודתו שם בשעה 11:05 בבוקר; יצא, לפי הרישום, ל"יום פגרה" ולא שב להחתים את כרטיס-הנוכחות אלא עם כניסתו למשמרת הבאה, שבוע לאחר מכן. על פניו, מר גלפונד לא יכל, כל עיקר, לשמוע את הסוהר אומר דבר מן הדברים שיוחסו לו, משום שנוכחותם של השניים בבית-המעצר לא הצטלבה מעולם. מר גלפונד שוחרר, אגב, ממעצר, ביום 7.2.2022 אחר הצהריים ואילו הסוהר חזר לעבודה רק בבוקר ה-9.2.2022.

28. מה פשר הוא לדברים? למדינה היה המענה – קל: מר גלפונד בדה את גרסתו כולה. הדעת נותנת כי אם גרסה זו נופלת, נשמטוֹת יחד עמה גרסתו, הדומה מאד, של מר בקומוב ועצם-מהימנותו של התובע, ש"הינדס" לכאורה שתי עדויות-שקר לתמיכה בעמדתו. למצער, וגם זאת טענה המדינה, נותרת עדותו של התובע עדות יחידה של בעל-דין ואין מצויים נימוקים להסתפק בה (סעיף 54 לפקודת-הראיות).

29. לעצמי תהיתי כלום זהו ההסבר המתחייב והיחיד. רק בשלב מאוחר מאד של ההליך, מאוחר מדי – לאחר שהושלמה שמיעתן של החקירות הנגדיות ואפילו נוסף מועד לא מתוכנן כדי לאפשר את השלמתן – נזכרה המדינה לבקש להגיש את רישומיה כולם ב"תעודת עובד הציבור", לפי סעיף 23 לפקודה. דבר זה לא ראיתי מקום להתיר, משום שהחקירות הסתיימו. אילו הוגשה תעודה של עובד-הציבור זכאי היה התובע, לפי סעיף 26 לפקודה, להזמין את העובד הזה לחקירה. בכך מוּשב היה ההליך לאחור ועם דבר זה לא יכולתי להשלים. לא מצאתי, עוד, יסוד לקבל את נימוקהּ של המדינה כי רק בחקירות נשמעה, לראשונה, התנגדותו של התובע לרישומים הללו ועל כן גילתה עצמה הבקשה רק בתום-החקירות הללו. נהיר היה בעינַי, בפרט כשבעלת-הדין היא מדינת ישראל, כי את החומר נדרש היה להגיש כבר לכתחילה בראיות קבילות, ללא קשר לעמדתו בנדון של התובע ולשאלה מתי הושמעה.

הרישומים הללו לא נותרו אפוא, אלא, נספחים לתצהיר-עדותו של הסוהר. נהיר כי סוהר זה לא ערך אותם בעצמו. נהיר כי העדתו על דבר מן הרשום בם לא יכלה לקנות להם את קבילותם הראיָתית בהליך שיפוטי. מוצא יחיד עשוי היה להיות למדינה והוא טענה (שלא הועלתה), בדבר היותם של הרישומים הללו "רשומה מוסדית" כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת-הראיות. אלא, שאיש לא הוכיח לבית-המשפט את קיומם באותם רישומים של התנאים, שקובע סעיף 36 לפקודה להכרה בחריג זה לכלל, האוסר עדות מפי השמועה. איש לא העיד לפניו של בית-המשפט, כדרישת-הפקודה, כי "דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה" וכי שירות-בתי-הסוהר "נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב" (סעיף 36(א)(3) לפקודת-הראיות). במלים פשוטות, מי לידינו יתקע כי איש לא שינה, למשל לאחר הגשתה של התביעה או כבר בעת-העימות בבית-המעצר, את הנתונים כך שיתאימו לגרסת-הסוהר? כשם שלא ראיתי מקום, כיסוד בבירור-התביעה, לקבל את טענתה של המדינה כי לא מתקבל על הדעת ש"סוהר יכול לומר את האמירות האלה, סוהר שנמצא בשירות בתי הסוהר" (סיכומי-המדינה, פרוטוקול מיום 9.1.2025, בעמ' 26, ש' 15-13), כך לא ראיתי מקום להניח מראש כי רישומי-שב"ס אינם חשופים למניפולציה או להטעיה.

אך גם כאן: אידך גיסא. על מכונה עוד עומדת, למרבה-הרווחה, החזקה הידועה בדבר-התקינות של פעולתם של גורמי-המִּנהל. מרכיבים באותם רישומים שהציגה המדינה נראו, על פניהם, עונים על מאפייניה של רשומה מוסדית: נתונים ממערכת-הנוכחות הממוחשבת "לביא"; פלט-מחשב של מערכת בשם "צוהר" ודוח ממערכת שלישית ושמה, אם קראתי נכון, "מנ'ט". אפילו קצה של ראָיה לעיוותם של הרישומים לא הוצג לבית-המשפט. זולת טענה בעלמא, שבאה בשלב מאוחר מאד של ההליך, לא עשה התובע דבר על מנת לנסות ולהפריך את מהימנותם של הרישומים. שנית, בפסקה 16 לתצהירו העיד הסוהר על הימים ובהם הוא עבד במשמרת בבית-המעצר. שעות לא צוינו אמנם בתצהיר, אך התאריכים תאמו את האמור ברשומת-המחשב.

30. בכל זאת, התקשיתי להשלים עם מצב-דברים ובו כורתת ראיָה אחת – דו"ח הנוכחות של הסוהר – שיש שאלה לגבי הגשתה קבילה, את כל הענף שעליו נשענה תביעתו של מר זמיר-הלוי. יותר מכך, אפילו הנחתי כי הרישומים שיקפו נאמנה את המציאות, הרי שמתוך שלוש עדויות-התביעה לא התיישבו הנתונים שבהם עם דבריו רק של עד אחד: מר גלפונד. לו קיבלתי את עמדת-המדינה וקבעתי כי לא ניתן להסתמך על עדות זו, עדיין אין הכרח – כך לפי חומר-הראיות – כי העֵד שיקר במצח נחושה. אין חולק על כך, שהוא שהה עם התובע כמה ימים בתא-המעצר. ידוע שהתובע היה עסוק באורח אינטנסיבי, במהלכו של המעצר, בהכנתה של טיוטה לכתב-התביעה. אפשר כי מר גלפונד שמע אותו מדבֵּר על כך ואפשר שבחלוף-הזמן הוא טעה לסבור כי היה עֵד למעמד, שבו הם נאמרו. עובדה היא כי ברשימת-העדים לאירוע, זו שנכתבה ברישום שמזן-אמת, לא מנה התובע את מר גלפונד ורק בתחתית-הרישום הוא העתיק את מספר-הטלפון שלו.

31. ואפילו אין ההשערה הזו נכונה, איני סבור, חרף התצהירים הזהים, כי נפילת-העדות האחת גוררת עמה את שתי האחרות. לאוזנַי לא נשמעו עדויותיהם, למצער של התובע ושל מר בקומוב, של לא-אמת. שמעתי, ככל שניתן לעשות כן בלי לטעות, כֵּנות בדבריו של מר בקומוב כי "אם זה לא האמת לא הייתי מגיע לפה בכלל" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, בעמ' 23, ש' 22).

32. אם יש תוחלת להוראתו של סעיף 53 לפקודת הראיות, הרי דווקא עדותו של מר ביניאשוילי נשמעה לי חסרה. הדבֵקוּת בהכחשה כללית וגורפת; תיאורן של פעולות-מנהלתיות, שאין להן שום זכר בראיותיה האחרות של התביעה והעובדה שלא בתצהיר העדות הראשית, אף לא בבית-המשפט, לא נשמעה מפיו קריאתו המתבקשת של מי, שעלילה נטפלה עליו והוא מוצא את עצמו אל מול גרסה שקרית מראשית ועד סוף. "מייחסים לך דבר כל כך מביך, כל כך מביש, כל כך מסוכן", שאל בא-כוחו של התובע את הסוהר, "ואין שום מלה בתצהיר שלך [על כך שהדברים] לא היו ולא נבראו". "לא אמרתי [את זה] כי לא ראיתי צורך כי זה לא היה ולא נברא", הייתה תשובתו של הסוהר (שם, מעמ' 69, ש' 32).

להגנה חסרו עדויות לתמיכה

33. נכון הדבר כי על התובע היה, ונותר, הנטל להוכיח את תביעתו. בכל זאת מצופה היה מן ההגנה, בפרט כשהמתגוננת היא המדינה כי ייעשה יותר להצגתן של ראיות, ונהיר כי בכוחה להשיגן, על מנת שניתן יהא להתחקות על האמת. ראש וראשונה בלטו בחסרונן עדויות של סוהרים נוספים, ששובצו במשמרת עם סוהר ביניאשוילי. "הם בדרך כלל שלושה במשמרת כל פעם", העיד מר גלפונד והדעת אכן נותנת כי עול-המשמרת לא הונח על כתפיו של סוהר יחיד. משונה הדבר שלמדינה לא נמצאה – בין שלא הייתה ובין שלא נעשה מספיק להשיגה – עדות ולו של סוהר אחד, ששהה עם מר ביניאשוילי ב-27 השעות של משמרתו ויכל לספר מזיכרונו על שארע.

יתרה מזאת: כתבתי כבר כי בעדותו נקב הסוהר רשימה של בעלי-תפקידים, שעמם הוא עמד בקשר לנוכח בקשותיו של התובע לשיחת-טלפון. "פניתי לרישום", התייחס הסוהר לאחת מן היחידות בבית-המעצר; "בהמשך שאלתי את סמָּל האגף"; "פניתי בשנית לרשם-היחידה [אשר] השיב לי..."; "פניתי למפקד המשמרת" (פסקאות 15-6 לתצהיר-העדות הראשית). אף לא אחד מן הגורמים הללו קראה ההגנה לעדות. ניחא אם אין דברים מן הסוג הזה – בקשתו של עצור ומענה לה – מתועדים בכתב, כנוהל מחייב בשירות-בתי-הסוהר. מוטב היה כי כך יהיה אולם לא בזאת עיקר כאן. איֵּה הוא מפקד-המשמרת? היכן גורמים מיחידת-הרישום? איפה עדותו של סמל-האגף? מדוע לא שמע בית-המשפט איש מאלה? ברי כי בין שהסלימו הדברים לשיח פוגעני כגרסתו של התובע ובין שנותרו ענינים ויבשים כטענת-הסוהר, היה בכוחם של הגורמים הללו להטיל אור ולו על חלק משארע. מאום. אפילו בית-המשפט לא התבקש לסייע בהזמנתם של עדים.

34. יחיד – ורחוק, רחוק מאד – הביאה המדינה לעדות את העד, מר יוסף (יוסי) אזולאי, אשר טרח, בכל הכבוד, מגמלתו כמנהלו של אגף-המעצרים אשר בו הוחזק התובע ובא לספר על ידיעותיו. אם סברת כי עֵד זה, שמסר עדות רהוטה ומהימנה, ידע לספר משהו על האירועים הנטענים, טעות בידך. "איני מכיר את ההתבטאויות הנטענות בכתב התביעה ולא קיבלתי כל דיווח מגורם בבית המעצר", כתב מנהל-האגף בתצהירו (בפִּסקה השלישית ובפסקה 13). באולם-הדיונים הוא אישר: "משמרת זה רק העובדי משמרת. אני עובד יום, אני בא ב-07:30 עד 17:00. לא דווח לי על זה. למה אני אמור לדעת מה ההתבטאויות של הסוהר? זה היה משנה לי אם היו [התבטאויות כאלו], שהוא קילל אותו או לא קילל?" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, בעמ' 61, ש' 11-10; עמ' 63, ש' 2; עמ' 65, ש' 10-9).

בקריאתו של אדם זה לעדות ביקשה המדינה להראות כי בשום שלב לא דיבר איתו התובע, כשהיה עצור, על התבטאויות, שכביכול הושמעו כלפיו בידי-סוהר. כך היה בעתו של סיור-הבוקר, שערך מנהל-האגף בתאים וכך היה, בפרט, בריאיון אישי, שערך העד עם התובע. אילו היה ממש בגרסתו של התובע, כך המדינה, חזקה עליו כי הוא היה משמיע את טרונייתו גם באוזניו של מנהל-האגף; ואם לא הוא – אז מי מהעצורים האחרים או מי מהסוהרים.

לראיה הוסיפה המדינה וצירפה את העתקו של הריאיון האישי (הנספח השני לראיותיה). היה זה ראיון-קליטה בבית-המעצר, שנערך – לשירות-בתי-הסוהר פתרונים – ביום שבו עזב התובע את בית-המעצר הזה, כמעט שבעה ימים לאחר שנעצר, לבלי שוב. "הנ'ל זומן אלי לראיון קבלה", נכתב בסיכום-הריאיון, "הסברתי לו את חובותיו ואת זכויותיו באגף, את נהלי הסדר והמשמעת וסדר יום באגף. הבהרתי את החשיבות בשמירה על היגיינה אישית והיגיינה בחדר. אין צורך בשיבוצו בתא ללא עישון. הנ'ל יוכל לפנות אלי בכל בוקר במסגרת מסדר בוקר. עניתי על כלל שאלותיו במקום. לא העלה בעיות לטיפול". והרי ההיגיון: אילו ארע, ביום הראשון למעצר, אירוע קשה של השמעת-ביטויים מבזים כלפיו, היה התובע מדווח על כך, ביום השביעי למעצר ולקראת-עזיבתו את בית-המעצר, למנהל-האגף. הואיל ולא עשה זאת, הרי שאירוע כזה לא התרחש.

35. "וְֽ֭אַחֲרִיתָהּ מָרָ֣ה כַֽלַּעֲנָ֑ה: חַ֝דָּ֗ה כְּחֶ֣רֶב פִּיּֽוֹת", אשוב לכתובים ובהם פתחתי (משלי ה 4). מה, שביקשה ההגנה להשיג באמצעותה של עדות זו שב אליה, שלא בטובתה, בחקירה הנגדית. התובע אולי לא העלה קשיים בראיון שנערך עמו, אך מתברר כי בינו לבין מנהל-האגף התנהל, לקראת סיומו של המעצר בירושלים, שיח נוקב למדי, שאם בו אין לראות "בעיות לטיפול" הרי שלא אדע "בעיה" ו"טיפול" מהם. במקובץ מן העדות:

"זה לא הכול. הוא [התובע] פנה אלי. הוא שאל מתי הוא צפוי להשתחרר ואמרתי לו שיש את הנהלים מתי אמורים להשתחרר. הוא אמר לי: 'אתה לא יודע מי אני.' אמרתי לו: 'הנה'. הוא אמר לי: 'אני אוסיף אותך גם לכתב תביעה שאני עושה'. אמרתי לו: 'אין בעיה'. הוא אמר לי: 'מי אתה?', אז אני מראה לו את התג שלי, שיֵדע מי אני, אני לא מסתיר. אמרתי לו: 'אני מפקד האגף, הנה, זה השם שלי'. אם הוא רוצה לתבוע, זכותו" (פרוטוקול מיום 24.11.2024, בעמ' 58, ש' 19-14; עמ' 59, ש' 19-14).

התובע יידע-גם-יידע את מנהל-האגף כי הוא שוקד על הכנתה של תביעה נגד גורם או גורמים בשירות-בתי-הסוהר ואף איים כי הוא יצרף את המנהל לרשימת-הנתבעים. לא זו בלבד, שהדברים הללו שומטים לחלוטין את הרציונאל ובשמו נקרא מר אזולאי לעדות, הם מחזקים את גרסת-התובע כי כבר בעת-המעצר הוא החל בהכנתו של כתב-תביעה בשל אירוע, שנקשר במעצרו. זו, אזכיר, העדות היחידה שהביאה המדינה לתמיכה בגרסתו של סוהר ביניאשוילי.

הנתבעת הוסיפה והגישה דו"ח של פגישת-התובע עם עובד סוציאלית, שגם בו ציפתה ההגנה, אילו היה ממש בדברים, למצוא תיאור שלהם וכזה לא היה. חוששני, שקושי ממשי נלווה להצגתה של הראיה, משום שהעובדת הסוציאלית לא הוזמנה למסירתה של עדות ולא הוסבר, בפרט, מה ההבדל בינה לבין מר אזולאי, שהנתבעת מצאה במפורש מקום להעיד על הריאיון שערך. הואיל ואיש לא יכל להפנות שאלות לעורכת-הדוח הזה, לא מצאתי מקום לראותו מחזק את טענותיה של המדינה וממילא שב על מכונו אותו ספק שלעיל, לגבי הגשתו בראיה קבילה.

36. לא אוכל לסיים ניתוח זה בלי להידרש, בתמצית המתחייבת, לסוגיית-המצלמות, שבא-כוחו של התובע אמנם דש בה לזרא אך היא ראויה להתייחסות. כבר בשלב מוקדם של ההליך קיבלתי את הודעת-המדינה, שהוגשה לאחר בדיקה של באת-הכוח המלומדת, כי בידיו של שירות-בתי-הסוהר סרטוני-חוזי (וידאו) של מצלמות-אבטחה אך אין בהם קול (אודיו) ולכן, גם אם רואים אנשים משוחחים, לא ניתן לשמוע את דבריהם ולדעת על מה שוחחו. כידוע היטב, את מה שאין, לא יכול אפילו בית-משפט השלום להורות להציג, בין שהתובע מקבל זאת ובין שבא-כוחו ממאן לעשות כן. ברם גם אם לא היה בכוחם של סרטוני-האבטחה להשמיע לבית-המשפט את ההתרחשות הרי שאפילו חוזי לבדו יכל להטיל מעט אור על פרטים רלוונטיים: מי שובץ עם הסוהר במשמרת באותו היום; כלום התנהל שיח חוזר ונשנה בין הסוהר לבין מי מן העצורים בתא; איך נראה השיח, גם אם לא נשמע; כלום נפנה הסוהר, כגרסתו, לבדוק את בקשותיו של הסוהר מול גורמים אחרים בבית-המעצר ועוד: האם אכן נעדר סוהר ביניאשוילי מבית-המעצר משעות-הצהריים של יום 3.2.2022? התעקשותה של המדינה שלא להציג ולו את החוזי נראתה לי קשה ולא מובנת. מותר גם לתהות על עצם-הדברים: מדוע יש חוזי אך אין קול? אלא, שדבר זה לא נתברר לפנַי ואין הוא נתון להכרעתי בהליך זה.

פרסומים של לשון-הרע

37. קיצורו של דבר: אני מקבל מהימנה את הגרסה, שלפיה בתאריך 2.2.2022 – וסוהר ביניאשוילי משובץ למשמרת באגף שבו הוחזק התובע – הוא השמיע, פעמים אחדות, את הדברים הנטענים בתשובה לפניותיו של התובע, באוזניו של לפחות עצור אחד נוסף.

הדברים שהושמעו עונים, ללא ספק, על מאפייניה של "לשון-הרע" לפי הסעיף הראשון לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הם עלולים היו – לפי קנה-מידה אובייקטיבי של "אדם סביר" – "להשפיל אדם בעיני הבריות; לעשותו מטרה ללעג מצדם ולבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו". נסיבות-השמעתם של הביטויים עושות אותם ל"פרסומים" כהגדרת-הסעיף השני לחוק: "[דיבור] בעל פה, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע".

הגנות שמכוח-הדין – אין

38. כתב-ההגנה התמקד בהכחשתו העובדתית של המקרה. מאמץ ניכר, ומיותר לעניות-דעתי, הושקע גם בהטעמה כי התובע אכן לא זכאי היה לשיחת-הטלפון שביקש, כאילו בזאת מצוי מענה לטענה ללשון-הרע. בהתאם, מן הבחינה המשפטית הוצגו שלוש טענות להגנה. ראשון נטען לתחולתו של הסעיף השלישי לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952. סעיף זה קובע:

"3. מעשה בתחום
הרשאה חוקית

אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

בהינתן, שהמחלוקת שהונחה לפניו של בית-משפט זה לא סבה על הזכות לשיחת-טלפון, נהיר כי אין כל ממש בטענה זו להגנה. לא יכול להיות חולק על כך, שדברים של לשון-הרע אינם מצויים "בתחום ההרשאה החוקית" וממילא לא יכל הדובר לסבור כי באמירתם פעל הוא לפי סמכותו. לכל היותר יכל לחול פה הסיפא – אחריות לרשלנות, אלא שזוהי עילה נפרדת מזו של לשון-הרע ועל אודותן של עילות נפרדות אומר, לפני סיום, עוד מלה.

39. בְּמה, שכן לקוח מן הדינים של איסור-לשון-הרע אך שוב חוטא לעילתה של תביעה זו, העלתה המדינה טענה לקיומה של חסינות לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון-הרע. זוהי חסינותו של מי, שפרסם דברים אשר ברגיל הם לשון-הרע, אך הוא עשה זאת מכוח-סמכותו – תהא זו של חובה או של רשות, "או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין". משנהיר כי לא עצם-הסירוב לשיחת-הטלפון הוא הפרסום נושא-תביעה זו, שוב אין שייכות להוראה זו שבחוק. אין הביטויים הנדונים יכולים לחסות בצלה של חסינות שבחוק.

שלישית נטען להגנה, שלפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון-הרע ופורשׂת את כנפיה על מפרסם שפרסם, בתום-לב, דברים ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסמם. אין צורך להרבות מלים. אף לא אחד מיסודותיה של הגנה זו, כפי שבוארה בפסיקה (למשל, דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 721 (2012)), אינו מתקיים בפרסום נושא-עניננו.

עילות נוספות

40. לפי מסקנותי לא ראיתי צורך להידרש לעילות הנוספות, שהביאו התובע ובא-כוחו לפניו של בית-משפט זה: רשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת-הנזיקין; הפרתה של חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה והכוונה היא, בפרט, לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ולתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז-1997, שאפילו שְׁמן לא נכתב נכון; שקר מפגיע לפי סעיף 58 לפקודת-הנזיקין וגם, כדי שלא להימצא חסרים, הפרתן של ההוראות שבסעיף 77ח לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, שלא אדע מה בהן מחייב סוהרים בשירות בתי-הסוהר וממילא אינן קשורות למעצרו של אדם מן השורה.

נכון הדבר כי הכלל של ייחוד-עילה, וקבעה פסיקתו של בית-המשפט העליון ברע"א 7205/16 ד"ר שוורץ נ' ד"ר צולר (פורסם באתר הרשות השופטת 9.4.2017), בן-שייכות הוא למצבים, שבהם נמצא כי אין מקום להטיל אחריות לפי חוק איסור לשון-הרע. או-אז אוסר הדין לפנות לעילות שמחוץ לחוק על מנת להתגבר על החסינויות או על ההגנות שהוא מציע. בעניננו מצאתי כי יש מקום להטיל אחריות לפי חוק איסור לשון-הרע ובכך יש להסתפק. מה עוד, וגם לכך לא נתן התובע את דעתו, כי הוא ביקש לתבוע כאן פיצוי ללא הוכחתו של נזק ואילו פנייה לעילות, שמחוץ לחוק ומפורטות לעיל, אינה מאפשרת לעשות כן.

הפיצוי

41. פסיקתו של פיצוי במסלול הנזיקי, שאינו מחייב הוכחה של נזק, ופסיקה של פיצוי בגינה של עוגמת-נפש – יש להן מן המשותף. בשני המקרים נקרא בית-המשפט להעריך, באומדנה שנגזר עלה להיות גסה ולא מדויקת, את הפגיעה בתובע ואת זאת עושה הוא בהתחשב בנסיבותיו העיקריות של המעשה. בנדון כאן שני סוגים של נסיבות הם רלוונטיים.

42. סוג הנסיבות הראשון הוא של אלו, הנוגעות לתובע באופן אישי. הפגיעה בתובע הייתה ניכרת. הדברים, שהושמעו כלפיו, היו חריפים מאד. הם הושמעו מספר פעמים, באורח מכוון ומגוון. הם לא היו פליטות-לשון, שאם לא כן הם לא היו חוזרים על עצמם לאורך זמן-מה, בפירוט ניכר ובאורח יצירתי למדי. הדברים הללו ביקשו להקטין את התובע, את דמותו ואת מהותו לכלל מי, שבשל היותו עצור שוב אין הוא אדם ככל אדם. הם הטעימו את פערי-הכוחות העמוקים, שבין עצור לבין עוצר. רוב-הנאמר לא נקשר באיזה ממאפייניו האמתיים של התובע וכשכבר נקשר – היה זה לעג על מראהו החיצוני באותה עת. איש – לא הסוהר, לא גורם כלשהו בשירות-בתי-הסוהר ושום גורם אחר של המדינה – לא השמיע התנצלות או הבעת-חרטה באוזניו של התובע. נהיר כי זכותה של המדינה היא לעמוד על ניהולה עד תום של פרשת-ההגנה; אולם לאור התוצאה יש לתן משקל לעובדה, שניתן היה להקטין את הפגיעה בתובע באמצעות הגעה להסדר מתקבל על הדעת תחת גרירתו של התובע לתביעה קשה ומייסרת. המדינה בחרה, בהחלטה מודעת ומושכלת, שלא לעשות כן.

טוב, מן העֶבר האחר, עשתה המדינה משנמנעה לטעון כי בהיותו של התובע – עצור בחשד לביצועם של מעשים פליליים (כתבתי כבר: לא הוגש נגדו כתב-אישום), הרי ש"שמו הטוב" מוטל בספק וממילא נפגע רק מעט מאד. ביחס המכבד, שגילתה באת-כוחה הנכבדה של המדינה לאורכו של ההליך, מצאתי ולו מעט מן המענה הנדרש לפגיעה, שהייתה מנת-חלקו של התובע.

43. מישור שני של נסיבות נמתח – לא יוכל להיות אחרת – על פני-היותה של הנתבעת: מדינת ישראל; על פניו של מעשה-הנזק ונעשה בידיו של עובד-הציבור; ועל מה, שמשמיע האינטרס הציבורי בענינים הללו. אמת, הניזוק הוא התובע ומושכל-יסוד הוא כי דיני-הנזיקין נועדו, ראש וראשונה, לרפא את הנזק המסוים ולשלול, עד כמה שניתן, את תוצאתו של ההיזק. ברם לא פחות נהיר הוא כי להטלתה של אחריות בנזיקין גם יסוד הרתעתי-חינוכי, הצופה התנהלות עתידית של מי שהם "מזיקים בכוח" (ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 515 (2004)).

"לצד אלה", נפסק, "חלים בדיני הנזיקין עקרונות יסוד שמן הדין הכללי, ובהם גם התפישה, הרואה בכל אדם אישיות אוטונומית בת קיום עצמאי וייחודי" (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, 872 (2007)). קביעה זו מבקשת ליישם את תורת-הזכויות של האדם גם בדיני-הנזיקין. תורה זו רואה חומרה מיוחדת בפגיעה, שנעשית בידיהן של רשויות-המדינה, בזכות יסודית של האדם כזכותו לכבוד ולשם טוב. חומרה זו חייבת לבוא לידי ביטוי גם בשקילתו של פיצוי כשהפגיעה בזכות נדונה במישור של דיני-הנזיקין.

44. לא אחת מצויה ההגנה על זכויות-האדם בתחרות מול אינטרסים של הציבור. ישנם מצבים משפטיים, שבהם נדרש לאזן בין השניים ולעתים יוליך הדבר לצמצומה של ההגנה על הזכות, בכלל זה בפסיקתו של פיצוי בנזיקין. אלא, שבנסיבותיו של המקרה אשר לפנַי איני רואה, כל עיקר, סתירה בין זכותו של התובע והצורך לרפא את הנזק שזו ספגה לבין האינטרס הציבורי. "חברה מתוקנת נמדדת ביחסה לחלשים ולחסרי ישע", הטעימה הפסיקה (בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, בפסקה 82 לפסק-הדין (פורסם באתר הרשות השופטת 22.6.2014; ע"פ 7704/13 מרגולין נ' מדינת ישראל, בפסקה 56 (פורסם באר"ש 8.12.2015; ע"פ 8299/19 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 38 (פורסם באר"ש 31.5.2020)). "אסירים", הוטעם בהקשר דומה מאד לעניננו, "עדיין בני אדם הם וזכאים כי ינהגו בהם באופן אנושי, המתאים לאמות המידה הנהוגות בחברה מתקדמת, כפי שמבקשת החברה הישראלית להיות" (בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, בפסקה ע"ב לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין (פורסם באתר הרשות השופטת 13.6.2017)).

45. נכון הדבר כי עלותו של פיצוי, המושת על המדינה, נופלת על כתפי-הציבור. אין להתעלם מדבר זה. יש לו משמעות מן הצד, החותר להפחתתו של סכום-הפיצוי כך שהמעמסה המצטברת על משאבי-הציבור תהא אפשרית ומתקבלת על הדעת. ברם, בד בבד, ברי כי עלות כספית בנסיבות כמו אלו שלפנַי, בטלה בשישים אל מול הנזק החברתי שבהשלמה עם התנהלות פוגענית ומשפילה כלפי אסירים ועצורים. "היחס האנושי [לאסיר]", הוסיף כבוד השופט רובינשטיין וכתב, "יועיל גם לחברה, במבט לעתיד ולמניעת שיבה לעבריינות ככל הניתן" (שם, בפסקה ל"ח). ברם לא רק תפישה תועלתנית ראוי שתאיר את דרכנו. היחס לאסירים ולעצורים הוא מרכיב במרכיביו של שיקוף של ערכי-המוסר החברתיים שלנו. טועה מי שסבור כי השלכותיהם של אלה מצמצמות את עצמן לנעשה בין כתליהם של בתי-המעצר ובתי-הסוהר. קולעים, כתמיד, הם דבריו של כבוד השופט (בדימוס) חיים כהן וכתב, במחשבות שלאחר הפרישה מן הכהונה:

"רוב הבעיות המוסריות [הכרוכות במעצר או במאסר] נובעות מטיבו ומטבעו. חדשים לבקרים חלות גם הרעות, חמורות יותר או חמורות פחות – אם מחמת הריבוי המתמיד והגואה של אסירים והצפיפות האיומה בבתי הסוהר, אם מחמת החוסר בכוח-אדם מיומן, בעל מוטיבציה חזקה ונכונה, בשירות בתי הסוהר, ואם מחמת ההידרדרות המוסרית והמשמעתית של כלל האוכלוסין" (חיים ה' כהן "ענישת 'צדק' – הרהורים שלאחר השפיטה" פלילים א 9, 11 (1990)).

46. תובנות אלו מוסיפות את האינטרס הציבורי למכלול-הענינים, שיש להביאם בחשבון בפסיקתו של פיצוי. ביזויו של התובע במידה ובנסיבות שתוארו; הצורך להרתיע מי, שתפקיד שבידיו נתן לו, לפרק-זמן מוגבל, כוח עודף על אחֵר; והצורך החברתי להקפיד בערכים של מוסר ושל הגינות בפרט כלפי אלה המצויים בעמדה של חולשה – מחייבים את קביעתו של פיצוי הולם. באיזון בינם לבין שמירה על הקופה הציבורית; החשש מפניה של הרתעת-יתר וההבנה כי תיקון-הנזק אינו ענין אך לכסף אלא גם לעצם-ההכרה שבפסק-דין זה, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי בסך של 30 אלף שקלים אשר, בתוספת של הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה ועד היום עומד על 35,673 ש"ח.

סוף-דבר

47. "קשיים רבים", הטעים כבוד השופט מישאל חשין, לימים המישנה לנשיא בית-המשפט העליון, "כרוכים בעבודתם של אנשי שירות בתי הסוהר. עליהם להתמודד עם בעיות מיוחדות המציבות עצמן בפניהם. ראוי לנו שנזכור מה קשה היא המשימה ומה כבד הוא הנטל שאנשי רשויות בתי הסוהר נושאים על שכמם בכל יום ובכל שעה" (עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 179 (1996)). הדברים הללו אינם נאמרים מן השפה ולחוץ. יש בהם, בכל הכבוד, משום הכרה במאמציהם ובתרומתם החשובה של אנשי-שב"ס לשלטון-החוק ולרווחתו של הציבור בישראל. אך גם את זאת, בלי לגרוע, הוסיף כבוד השופט חשין וכתב:

"עבודתם זו הקשה של אנשי רשויות בתי הסוהר, אינה מצדיקה התעלמות מזכויותיהם החוקתיות של אסירים. הפגיעה באסיר אסור לה שתהיה רבה וגדולה מן הדרוש וההכרחי. בהיכנסו אל כלא מקפח אדם את חירותו. את חירותו מקפח אדם – את כבודו אין הוא מקפח. כבודו של אדם יהיה עמו באשר יילך ויבוא, וכבודו בכלא ככבודו אל מחוץ לכלא. ובמָּקום שבעל סמכות יפגע ללא הצדק בכבודו של אסיר – בכבודו כאדם – יאמר בית המשפט את דברו צלול וברור" (שם, שם ובעמ' 172 ו-180. הניקוד הוסף).

48. אני מקבל את התביעה לפי עילתה המרכזית וקובע כי במהלך-מעצרו של התובע עוָול בו מר ניסים ביניאשוילי, סוהר בשירותה של מדינת ישראל, בלשון-הרע. על זאת מחייב אני את המדינה לפצות את התובע בסך האמור של 35,673 ש"ח. עוד תשלם המדינה לתובע סך של 8,100 ש"ח להוצאות-המשפט וכוללות חלק מאגרת-ההליך ואת הצורך להתייצב לשלושה דיונים בבית-המשפט; וכן סך, כולל מע"מ, של 6,200 ש"ח לשכר-טרחה של עורך-דין. בקביעתו של הסכום האחרון, שהוא נמוך מן הנקוב בכללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, נלקח בחשבון סכומה הגבוה של התביעה ואין לו אחיזה באמות-המידה שבפסיקה.

תשלום-הפיצוי יבוצע, ראש וראשונה, בדרך של קיזוז מן ההוצאות לאוצר-המדינה, שנמצא לי מקום להטיל על התובע בתאריך 6.11.2024 ומכל חוב של אגרה, אם נותר בהליך זה. היתרה תשולם לתובע לא יאוחר מיום 25.2.2025. איחור יוסיף את כלליו, הנוגעים בדבר, של סעיף 5א לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

ניתן היום, ד' בשבט התשפ"ה, 2 בפברואר 2025, שלא במעמד-הצדדים.

עמוד 34 מתוך 34

עמוד 1 מתוך 34