הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
44802-02-22 | בית משפט השלום בתל אביב-יפו | גיא הימן | 2025-02-02
התובע: עידן זמיר-הלוי | הנתבעת: מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר
ייצוג עידן זמיר-הלוי: עו״ד יגאל יצחק הלוי | ייצוג מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר: עו״ד ליאת בירנבאום (פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי))
בית משפט השלום בתל אביב-יפו קיבל תביעת לשון הרע נגד המדינה בעקבות אירוע בבית מעצר בירושלים. בית המשפט קבע כי סוהר השמיע כלפי עצור, בתגובה לפניותיו לשיחת טלפון, דברים גסים ומשפילים במספר הזדמנויות, וכי לפחות עצור נוסף שמע אותם. המדינה חויבה בפיצוי בסך 35,673 ש״ח, הכולל הפרשי הצמדה וריבית עד פסק הדין.
ההליך התמקד בדברים שנאמרו, לא בזכאות לשיחת הטלפון
העצור ביקש לשוחח בטלפון עם עורך דינו. הצדדים לא חלקו על כך שהסוהר הודיע לו שלא יוכל לקיים את השיחה. המחלוקת הייתה מה התרחש לאחר מכן: העצור טען שהסירוב לווה בהתבטאויות משפילות שחזרו מספר פעמים; הסוהר הכחיש את הדברים ותיאר בדיקות ומענה ענייני לבקשות.
התביעה האישית נגד הסוהר נדחתה קודם לכן מחמת חסינות עובד ציבור, לאחר הליך נפרד בשאלת החסינות. בעקבות החלטת ערכאת הערעור, פסק הדין הנדון עסק בתביעה נגד המדינה בלבד. בית המשפט הכריע במחלוקת העובדתית על בסיס העדויות והראיות שהובאו לפניו.
מדוע בית המשפט קיבל את גרסת העצור
בית המשפט נתן אמון בעצור אף שציין כי ניהול פרשת התביעה כלל קשיים, ובהם תצהירי עדים זהים וקשיים באימותם. הקשיים, כך קבע, לא הפריכו את גרסתו העיקרית. הוא התייחס לעקביות העדות ולרישום בכתב יד שהעצור הכין במהלך המעצר, סמוך לאירוע, כנתונים שתמכו במהימנותו.
עד נוסף, שהיה עצור עמו, העיד ששמע את הדברים, ובית המשפט מצא את עדותו מהימנה. עד שלישי תיאר אף הוא אמירות דומות, אך לפי דוח הנוכחות המשמרת של הסוהר הסתיימה בבוקר 3 בפברואר, בעוד אותו עד מסר שהדברים נאמרו גם בימים שלאחר מכן. בית המשפט ציין כי רישומי הנוכחות לא הוגשו כתעודת עובד ציבור ולא הונחה התשתית הנדרשת להכיר בהם כרשומה מוסדית. לצד זאת, הוא התייחס לחזקת תקינות פעולת המינהל וציין שלא הובאה ראיה לעיוות הרישומים. אף בהנחה שהרישומים שיקפו את המציאות, אי-ההתאמה נגעה רק לעדותו של העד השלישי, ולא לעדויות התובע והעד הנוסף. בית המשפט הסביר שאין בכך הכרח לקבוע שהעד שיקר במכוון, והעלה אפשרות שלאחר ששהה עם התובע כמה ימים ושמע אותו עוסק בהכנת התביעה, טעה העד בכנות וסבר שהיה עד לדברים. בית המשפט גם מתח ביקורת על כך שהמדינה לא הציגה את סרטוני האבטחה: אף שלא היה בהם קול, הצילום החזותי יכול היה להאיר נסיבות רלוונטיות, וסירובה של המדינה להציגו נראה קשה ולא מובן. בית המשפט ציין גם את היעדרם של עדים נוספים שההגנה תיארה כמי שהיו מעורבים בבדיקת בקשת הטלפון או במשמרת.
ההגנה הסתמכה גם על ראיון שנערך לעצור עם מנהל האגף לקראת סיום שהותו בבית המעצר, שבו לא נרשמה תלונה על ההתבטאויות. בית המשפט ציין כי בעדותו סיפר העצור שהודיע למנהל האגף שהוא מכין תביעה נגד גורמים בשירות. לשיטתו, נתון זה החליש את הטענה שהראיון מוכיח כי האירוע לא התרחש. מדובר בשיחה מאוחרת ונפרדת מהאירוע בתא, ולא בעדות של אדם ששמע את ההתבטאויות שם.
ההבחנה המשפטית: סירוב לשיחה לעומת פרסום פוגעני
בית המשפט הבהיר שהמחלוקת לא עסקה בשאלה אם העצור היה זכאי לשיחת טלפון. השאלה הייתה אם הדברים שהופנו אליו עולים כדי לשון הרע. הוא קבע כי אמירות בעל פה שנשמעות לאדם נוסף יכולות להיחשב פרסום לפי חוק איסור לשון הרע, וכי הדברים שנקבעו במקרה זה עלולים להשפיל ולבזות לפי אמת מידה אובייקטיבית.
הטענה שלפיה הסירוב לשיחת הטלפון נעשה במסגרת סמכות חוקית לא הגנה על הדברים הפוגעניים, משום שהאמירות עצמן לא היו חלק מהפעלת סמכות. בית המשפט דחה גם את הטענות לחסינות לפרסום מכוח סמכות ולחובת פרסום בתום לב. הוא לא נדרש להכריע בעילות נוספות שהועלו, לאחר שמצא בסיס לאחריות לפי חוק איסור לשון הרע.
הפיצוי והחיובים שנפסקו
התביעה הועמדה על 150,000 ש״ח. בית המשפט שקל את חומרת הביטויים, את הישנותם ואת העובדה שנועדו, לפי קביעתו, להקטין ולהשפיל אדם המצוי במעצר ותלוי באנשי הסגל. הוא נתן משקל גם לכך שלא הושמעה התנצלות או הבעת חרטה, ולכך שהמדינה בחרה לנהל את ההליך עד תומו. מנגד, נשקלו החשש מהרתעת יתר והעובדה שהפיצוי משולם מקופת הציבור.
הפיצוי הבסיסי שנפסק היה 30,000 ש״ח, ולו נוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד פסק הדין, כך שסכום הפיצוי שנפסק עומד על 35,673 ש״ח. בנוסף הורה בית המשפט למדינה לשלם 8,100 ש״ח הוצאות משפט, הכוללים חלק מאגרת ההליך והצורך להתייצב לשלושה דיונים, וכן 6,200 ש״ח שכר טרחת עורך דין, כולל מע״מ. אלה שני חיובים נפרדים.
פסק הדין קבע כי הפיצוי יקוזז תחילה מהוצאות שהוטלו על העצור לטובת אוצר המדינה ומחוב אגרה, אם נותר כזה, וכי את היתרה יש לשלם עד 25 בפברואר 2025. פסק הדין אינו קובע אם הוראת התשלום בוצעה בפועל.
מה ניתן ללמוד מפסק הדין
פסק הדין מדגיש כי שלילת חירות אינה שוללת את ההגנה על כבודו ועל שמו הטוב של אדם. הוא גם ממחיש שהכרעה בתביעת לשון הרע עשויה להישען על בחינה זהירה של עדויות, מסמכים סמוכים לאירוע והפערים בין גרסאות. התוצאה נוגעת לנסיבות שנדונו כאן, ואין להסיק ממנה שכל מחלוקת על התבטאות במסגרת תפקיד ציבורי תוכרע באותו אופן.
לקריאת פסק הדין המלא – 44802-02-22
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
