ת"א 45131-06-18 דאהר ואח' נ' חסן

בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"א 45131-06-18 דאהר ואח' נ' חסן

לפני כבוד השופטת תמר נאות פרי

התובעים

.1 מוהנד דאהר, ת"ז 058202094

.2 דאהר דנטל דיפו בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ברק בר-שלום

נגד

הנתבע

ד"ר פח'רי חסן, ת"ז 055838726

ע"י ב"כ עו"ד שלומי וינברג ואח'

פסק דין

בפני תביעה הסומכת בעיקרה על טענות מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") וחוקים נוספים.

רקע כללי –

התובע 1, מר מוהנד דאהר (להלן: "התובע"), הוא הבעלים של התובעת 2 – חברת דאהר דנטל דיפו בע"מ, העוסקת במכירת ציוד דנטלי והעברת קורסים והשתלמויות מקצועיות לרופאי שיניים, בעיקר במגזר הערבי (להלן: "החברה", וביחד עם התובע: "התובעים").

הנתבע הוא ד"ר פח'רי חסן (להלן: "הנתבע"), אשר מכהן כיו"ר עמותת רופאי השיניים הערביים (להלן: "העמותה"). בנוסף, בחלק מהזמנים הרלבנטיים הנתבע כיהן בתפקיד בכיר ברשת שירותי בריאות השן של קופת חולים כללית (להלן: "כללית סמייל"), כסגן רופא השיניים הראשי לענייני רפואת שיניים במגזר הערבי. כמו כן, במסגרת תפקידו הבכיר בכללית סמייל, היה הנתבע הגורם האחראי על מערך ההתקשרויות של מרפאות שיניים פרטיות במגזר הערבי עם כללית סמייל לצורך מתן שירותי בריאות השן (להלן: "מרפאות הסכם").

עיקר טענות התביעה -

עניינה של תובענה זו בפרסומים אשר נטען כי הנתבע הפיץ ופרסם, בשמו ובשם העמותה מטעמו, באמצעי מדיה שונים, בשנים 2013 עד 2016 (להלן: "הפרסומים"), המתייחסים לתובעים או מי מהם, כפי שיפורט להלן.

בהתאם לאמור בכתב התביעה, ענייננו בצדדים אשר בעברם שיתפו פעולה, ואף פעלו יחדיו במסגרת קיום קורסים והשתלמויות עבור חברי העמותה וציבור רופאי השיניים, כל זאת, עד 2013.

בשנת 2013, הקימה העמותה מכון עצמאי להשתלמויות (להלן: "מכון העמותה"). לטענת התובעים, עת הוקם מכון העמותה, הנתבע דרש מהתובעים, ומחברות כגון החברה, כי יחלו להעביר את הקורסים וההשתלמויות שלהם דרך מכון העמותה, ויחדלו מהעברתם בדרכים אחרות.

משסירבו התובעים לתכתיב זה, שינה הנתבע את יחסו כלפיהם, והחל משמיצם ומכפישם באופנים שונים בסדרה של פרסומים, בשנים 2016-2013 (להלן: "התקופה הראשונה"), באמצעי מדיה שונים, אשר נשלחו לתפוצות רחבות, כגון כלל רופאי השיניים במגזר הערבי. כך, לדוגמה – בפרסום שפורסם באתר העמותה, עליו חתום הנתבע, פורסם כי התובעים פועלים מתוך אינטרסים של רווח ושיווק עצמי גרידא, שעה שהם מחייבים את חברי העמותה בתשלום עבור השתתפותם בקורסים. בפרסום הנדון צוין כי העברת קורסים היא פעולת שיווק עצמי, ועל כן – לשיטת הנתבע התובעים צריכים להציעם בחינם עבור חברי העמותה, ולא "להכריח" את רופאי השיניים לשלם עבור מה שאינו אלא פעולת שיווק של החברות, כגון החברה. כמו כן, בפרסום זה הובהר כי רווחיהם של התובעים שמורים לפעולות הקשורות במכירת מוצרים, ולא בהעברת קורסים. עוד באותו הפרסום הובהר כי ישנן חברות הנוהגות ב-"חוצפה וזלזול", ביניהן החברה, ולכן העמותה קוראת לכל רופאי השיניים בארץ "לא להתעסק" עם אותן חברות, לא להיענות להזמנותיהם, ואף דרשה מחברות אלו לחדול מהתנהגותם. לבסוף, ציין הנתבע באותו פרסום כי לעמותה מרכז השתלמויות חדיש המציע שירותים דומים במחירים זולים ובתנאים ורמה טובים. בהמשך לפרסום הראשון, פורסמו עוד רבים, כאשר בפרסומיו אלו, כינה הנתבע את התובעים בכינויים שונים, כגון: "סחטנים", "חמדנים", "רמאים" ו"סוחרים בעלי סחורה ירודה", המשיך לציין כי העמותה בחרה "שלא להתעסק" עם התובעים ולכן מבקשת גם מחבריה להתחשב בכך, ולמעשה, התובעים טוענים כי מדובר בקריאה להחרימם. אלו הפרסומים בתקופה הראשונה.

המשך מהלך העניינים הוא בתלונה שהוגשה לכללית סמייל נגד הנתבע, על ידי התובע יחד עם עוד מספר ספקי ציוד דנטלי ורופאי שיניים מהמגזר הערבי, אשר לטענתם נפגעו מהתנהלותו של הנתבע (להלן: "התלונה"). התלונה הוגשה בחודש מאי 2016, ובמסגרתה נטען, בין היתר, כי הנתבע מנצל לרעה את תפקידיו בכללית סמייל על מנת לקדם אינטרסים של העמותה. בעקבות התלונה, החליטה כללית סמייל לבצע חקירה נגד הנתבע, ומיד עם תחילת החקירה הושעה הנתבע מתפקידיו בה. החקירה ארכה פרק זמן ממושך, וסיכומה בדו"ח בדיקה שערך מר יניב בצלאל, מנהל הביטחון של קופת החולים (להלן: "דו"ח הבדיקה").

בהמשך להגשת דו"ח הבדיקה, ובהתאם להסכם הקיבוצי שבין הנתבע לבין כללית סמייל, התנהל הליך של בוררות (בפני כב' השופטת בדימוס אורנית אגסי, להלן: "הבוררות"). הצדדים להליך הבוררות היו כללית סמייל (כתובעת/קובלת), הר"י וארגון רופאי קופת החולים ורופאי השיניים (כנתבעת / הארגון) והנתבע (כנילון). במסגרת הליך הבוררות נדונו שאלות הנוגעות לניגודי עניינים אפשריים בין תפקידיו של הנתבע בכללית סמייל לבין תפקידיו בעמותה, וכן נדונה בקשת כללית סמייל לפטר את הנתבע.

מינוי הבוררת היה בסוף נובמבר 2017 והליך הבוררות התנהל מחודש פברואר 2018 ועד סופו בחודש יוני 2020, עת ניתן פסק הבוררות (להלן: "פסק הבוררות"). בפסק הבוררות קבעה כב' הבוררת שהנתבע כרך עצמו במודע במצבים של ניגוד עניינים, באופן בו לעיתים העדיף את טובת העמותה על פני תפקידיו בכללית סמייל. על כן, נפסק כי הנתבע יפסיק למלא את כל תפקידיו הניהוליים בכללית סמייל, אך לא יפוטר וימשיך להיות מועסק כרופא שיניים "מן המניין".

אם נשוב עתה אחורה לתקופה שבסמוך להגשת התלונה ותחילת הליך הבוררות - ובעוד הליך הבוררות מתנהל - לטענת התובעים, המשיכו הפרסומים מצד הנתבע נגד התובעים. וכך, בין השנים 2017-2016 (להלן: "התקופה השנייה"), הופצו פרסומים נוספים, מטעם הנתבע, באמצעות כתובת דוא"ל המשויכת לעמותה, לרשימות תפוצה רחבות – בגנות התובעים.

באחד מפרסומים אלו יש התייחסות ל"גורמי השחיתות", אשר מואשמים ברקימת "מזימה" נגד העמותה והעומד בראשה, ולשיטת התובעים – ברור כי הכוונה היא שהם הינם "גורמי השחיתות" ו"המזימה" הינה הגשת התלונה. נטען עוד כי בפרסום זה צוין כי אותם "גורמי שחיתות" מונעים מתוך "חמדנות", וכל תכליתם ניצול ועשיית רווחים שלא כחוק "על גבם" של חברי העמותה. בנוסף, צוין בפרסום כי אותם "גורמי שחיתות" גם ניסו "לשדל לעדות שקר" אחרים נגד העמותה והעומד בראשה, והעמותה מצילה את מקצוע רפואת השיניים "מידיהם של פושעים".

לשיטת התובעים, בפרסומים נוספים שמתייחסים אליהם בתקופה השנייה, עלו טענות ל"מעורבות בפלילים" של גורמים שונים, וביניהם התובעים, אשר בגינן אף הוגשו תלונות במשטרה. כך לדוגמה, נטען כי התובעים הציגו את המרצים אשר מעבירים קורסים מטעמם כמומחים ופרופסורים, למרות שאין להם את ההכשרה ואת ההרשאות המתאימות להציגם באופן זה. פרסומים אלו כללו אמירות כגון: "רק חסרי מצפון ימשיכו לעבוד עם הכנופיה המתלוננת", והתובעים לטענתם אף כונו "חברות השחיתות", "אויבים", "פושעים", "תאבי בצע" ועוד.

בהתאם, לטענת התובעים בכתב התביעה, מסכת הפרסומים הכוללת, המונה תשעה־עשר פרסומים (להלן ביחד: "הפרסומים"), מקימה להם עילות תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע ואף מכוח חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"), חוק התחרות הכלכלית, תשמ"ח-1988 (להלן: "חוק התחרות"), פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"). התובעים מעריכים את נזקיהם בכמה מיליוני שקלים, בהתבסס על הפיצוי הסטטוטורי בחלק מהחיקוקים, פיצוי בגין אובדן מוניטין, הפסדי רווח, הוצאות ועוד, אם כי העמידו את התביעה על סך 2,000,000 ₪ מטעמי אגרה.

עיקר טענות ההגנה –

הנתבע אינו מכחיש את רובם של הפרסומים (למעט אחד מהם), ועיקר הגנתו הינה כי פרסומיו חוסים תחת ההגנות השונות שבחוק איסור לשון הרע, ובמיוחד הגנת "אמת דיברתי" והגנת תום הלב.

לדידו של הנתבע, עת האשים את התובעים בשחיתות, עשה כן תוך הבעת מסקנה לגיטימית המשקפת את האמת כהווייתה, וזאת לאור פועלם של התובעים, שכן הם הציגו מצגי שווא בדבר מומחיות המרצים המעבירים את הקורסים מטעמם (ולדוגמה – הציגו כבעל תואר "פרופסור" מי שאינו מחזיק בתואר שכזה, והעבירו קורסים באמצעות אדם שאין לו רישיון רפואת שיניים כדין בישראל) ואף העבירו השתלמויות אשר אינן עומדות בהנחיות משרד הבריאות.

הנתבע אף טוען כי התובעים רקמו יחד עם גורמים שונים קנוניה נגדו, אשר מטרתה לשדל אנשי מקצוע להעיד עדויות שקר נגדו, להכפישו ולגרום לו להתפטר מתפקידיו. הנתבע מוסיף בעניין זה כי פועלה של אותה הקנוניה הובילה להגשת התלונה נגדו, אשר הייתה תלונה כוזבת, ולהתחלת הליך הבוררות. עוד מפנה הנתבע למכתבים אשר הפיצו התובעים ובהם קראו לרופאים לא להשתתף בכנסים של העמותה, ואף להחרימה בגין ההתנהלות הפוגענית והבלתי חוקתית לכאורה של העומד בראשה – ואף זאת, לטענתו, בתמיכה לטענות ההגנה שלו.

בנוסף, הנתבע טוען כי התובעים ביצעו פעולות שונות אשר המניע להן הוא בצע כסף, על חשבון ציבור רופאי השיניים. הנתבע מפרט כי הפעולות האמורות מצד התובעים כללו פרסום מאמר הנחזה לרפואי, אשר עוסק בשיווק מוצרים רפואיים, למרות שמוצרים אלו לא קיבלו את האישורים הדרושים להפצתם, ואף נטען כי הרופא שהעביר הדרכות מטעם התובעים מעורב בחברה המנפיקה תעודות רופא מזויפות ממדינות שהתעודות מהן אינן מוכרות בישראל. עוד טען הנתבע כי התובעים פעלו "להכתים את שם העמותה", עת הגישו תלונה לרשם העמותות לגבי אי-סדרים. לפיכך, הנתבע גורס כי פרסומיו נועדו לשמירה על ציבור רופאי השיניים מפני גורמים אשר לתפיסתו "עוינים" את העמותה ומבקשים להרע לה ולציבור רופאי השיניים.

לגבי חוק עוולות מסחריות, טוען הנתבע כי העוולות הנתבעות כלל אינן מתקיימות בענייננו, ולכן אינן מזכות בסעדים. בדומה – מכחיש הנתבע את הטענות של התובעים לגבי שאר הוראות החיקוק אליהן הם מפנים. בנוסף, מכחיש הנתבע את שיעור הנזק הנתבע ואת החישובים להם טוענים התובעים לגבי הפסדים וכיוצ"ב.

מהלך הדיון –

התביעה הוגשה ביום 19.6.2018 וכתב ההגנה המקורי הוגש ביום 2.10.2018.

ביום 13.12.2018, ביקשו שני הצדדים להתלות ולעכב את ההליכים בתיק עד לסיום הליך הבוררות. נטען כי ההליך נמצא באותה העת בישורת האחרונה וכי תוצאותיו ישפיעו על ההליך דנן.

נעתרתי לבקשה וההליך עוכב. ביום 9.6.2020 ניתן פסק הבוררות, כמוזכר מעלה.

ביום 13.8.2020 הוגשה על ידי באי כוחו הקודמים של הנתבע בקשה לשחרור מייצוג – אותה אישרתי, ובנעליהם נכנס בא כוחו הנוכחי.

ביום 7.12.2020 הוגשה מטעם הנתבע בקשה לתיקון כתב ההגנה, לה התנגדו התובעים. בהחלטתי בבקשה זו מצאתי לנכון להיעתר לבקשה, בשים לב לכך שטרם הושלמו ההליכים המקדמיים, טרם הוגשו תצהירים, ותוך הבהרה כי לא יותר שינוי חזית, כך שיש להקפיד כי טענות ההגנה הן אותן הטענות אשר בכתב ההגנה המקורי. הערה זו מתחייבת נוכח טיעונים בהם נדון בהמשך הקשורים לתיקון כתב ההגנה ולהבדל בין כתב ההגנה "המקורי" לבין "המתוקן".

מסכת הראיות –

מטעם התביעה העידו התובע (לגבי תצהירו ת/14), ד"ר עראף עבאס (לגבי תצהירו ת/1), ד"ר זוהיר חמזה (להלן: "ד"ר חמזה", לגבי תצהירו ת/2), ד"ר עאטף אלצאנע (להלן: "ד"ר אלצאנע", לגבי תצהירו ת/3), ד"ר אחלאם אבו אחמד (להלן: "ד"ר אבו אחמד", לגבי תצהירה ת/4), ד"ר חאלד מוסלח (לגבי תצהירו ת/5), ד"ר מחמד מחאמיד (להלן: "ד"ר מחאמיד", ת/6), ד"ר טארק מסאלחה (ת/7), ד"ר מחמוד דלאשה (להלן: "ד"ר דלאשה", ת/11), פרופ' נזאר ותד (להלן: "פרופ' ותד", לגבי תצהירו ת/12), ורו"ח אבו ליל עבדאללה (להלן: "רו"ח התביעה", לגבי חוות דעתו ת/13). בנוסף, הוגשו מטעם התובעים עשרות מסמכים, האוחזים מאות עמודים, לרבות דו"ח הבדיקה שבוצעה על ידי כללית סמייל (נספח 19 לתצהיר התובע), פרוטוקולי הדיונים בבוררות, פסק הבוררות (נספח 59 לתצהיר התובע), וכך גם דוחות כספיים של העמותה, מכתבים, צילומים, תמלילי שיחות שהוקלטו ועוד.

מטעם ההגנה העידו הנתבע (לגבי תצהירו נ/7), ד"ר מריה עאסי-מיעארי (להלן: "ד"ר עאסי", לגבי תצהירה נ/4), וד"ר מוחמד סרחאן (להלן: "ד"ר סרחאן"). אף הנתבע הגישו מטעמו מסמכים רבים, לרבות הנחיות של משרד הבריאות, מכתבים, תמלילי שיחות מוקלטות ועוד. הנתבע אף ביקש להגיש כראיה העתק של פרסומים מ'פייסבוק' לגבי פרופ' ותד (סומן מ/1) תוך שנקבע כי התייחסות לאפשרות להגיש את הפרסומים כראיה תהיה בפסק הדין. בנוסף, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, הגיש הנתבע בקשה להוסיף ראיות – וקבעתי כי החלטה לגבי בקשה זו תהיה אף היא במסגרת פסק הדין.

דיון והכרעה –

לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם בכתב – מסקנתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

נתחיל את הדיון בטענות מכוח חוק איסור לשון הרע. תחילה אפרט את הפרסומים, לאחר מכן נבחן אם המדובר ב"לשון הרע" ואם בוצע פרסום, ובהמשך – נדון בטענות ההגנה (אותן אני סבורה שיש לדחות), וכנגזר מכך – נסיים בדיון בשאלת הסעדים הראויים. בהמשך, תתבררנה הטענות הסומכות על חוק עוולות מסחריות, חוק התחרות ושאר החוקים כמוזכר מעלה בפתיח.

הטענות מכוח חוק איסור לשון הרע -

הפרסומים -

התובעים מפנים כאמור לתשעה־עשר (19) פרסומים.

הפרסומים בתקופה הראשונה -

הפרסומים הראשון והשני קשורים למחלוקת חוזית בין הצדדים הנוגעת לתשלום בגין קורס אשר נעשה בשיתוף של התובעים עם העמותה, והתקיים במכון להשתלמויות של התובעים. רק בתמצית יאמר שעמדת התובעים הייתה כי סוכם שיקבלו מהעמותה תשלום אשר ממנו יקוזז סכום שהתובעים היו חייבים לעמותה עוד קודם לכן, ולעומתם, עמדת הנתבע הייתה כי לא כך הם פני הדברים והעמותה לא הייתה אמורה לשלם לתובעים כלל ועיקר. כל צד תמך טענותיו בגרסה שונה של אותו הסכם התקשרות, ואף עלו בין הצדדים טענות לגבי זיוף מסמכים הקשורים למחלוקת זו. כמובן שלא מצאתי לנכון להכריע בשאלת זיוף המסמכים ואף לא במחלוקת החוזית שבין הצדדים, ואזכיר רק את שני הפרסומים הרלבנטיים לעניינה של התובענה דכאן.

בחודש בינואר 2013 הופצה באתר האינטרנט של העמותה "הודעה חשובה מאוד לרופאי השיניים הערביים", עליה חתום הנתבע (להלן: "הפרסום הראשון"), ובה נכתב כי החלה תופעה של שיווק עצמי באמצעות השתלמויות והרצאות מקרב קומץ חברות תרופות וציוד דנטלי, אשר כל מטרתן היא רווח. זאת, בחריגה מנורמות נהוגות, לפיהן הקורסים מועברים ללא תמורה, או תוך תשלום לרופאים. צוין כי הדרכים בהן פועלות "אותן קומץ חברות", לרבות התובעים, משקפת "חוצפה וזלזול" כלפי חברי העמותה, ולכן, העמותה קראה לכל רופאי השיניים בארץ "לא להתעסק עם חברות על הבסיס הזה" ו-"לא לענות להזמנותיהם" (אעיר כבר עתה כי כל הציטוטים הינם מובאות מדויקות מהפרסומים עצמם, וכך גם בהמשך פסק הדין לגבי שאר הפרסומים, לרבות טעויות כתיב, ככל שקיימות). עוד באותו פרסום צוין כי האחריות להעברת קורסים מקצועיים היא בסמכות מוסדות החינוך האקדמי הגבוה בארץ ובחו"ל, ושל העמותה. בסוף הפרסום הובהר כי העמותה נמצאת בתהליך של הקמת מרכז השתלמויות, אשר יקיים קורסים במחירים מוזלים, בתנאים ורמה טובים, ובמטרה לקדם את העמותה.

בחודש מרץ 2013 פורסמה באתר האינטרנט של העמותה "הבהרה מעמותת רופאי השיניים הערבים בעניין חברות רפואת השיניים" (להלן: "הפרסום השני"). פרסום זה בא כפרסום הבהרה לפרסום הראשון ובו עמדת העמותה בעניין "ההתעסקות" עם החברות שהוזכרו בפרסום הראשון. עיקרי הדברים הרלבנטיים ביחס לתובעים נוגע להבהרה כי הפרסום הראשון נשא פרי, ובעקבותיו התובעים החליטו להעביר יום עיון בחינם. אלא, שהתובעים החלו "לסחוט את העמותה" תוך גביית סכומים שונים עבור קורסים והרצאות אשר קיימו בעבר יחד עם העמותה. הפרסום נוקב בסכומים בגין כל פעילות, וברווחים הצפויים לתובעים מהם. עוד נטען כי התובעים מרוויחים רווחים כפולים, בניגוד למה שנהוג, לאמור – גם רווח מהתשלומים עבור הקורסים וההשתלמויות, וגם רווח ממכירת חומרים וציוד לרופאים. כמו כן, פורסם כי לעמותה הגיעו תלונות רבות מרופאים בדבר איכות החומרים שמוכרים התובעים והמחירים המופקעים שהם גובים בגינם, בהשוואה לחברות אחרות, וכך במקור:

"אנו לא רוצים לכנס לעיניין אמתיות התלונות שהגיעו להמותה מהרבה רופאים בעניין איכות החומרים שמוכר אותם מר מהנד אל דאהר ולעניין המחירים האסטרונומים שגובה אותם בהשוואה לחברות אחרות".

לחיזוק האמור צוין כי העמותה מחזיקה מסמכים המעידים על נכונות הדברים, אך מרצונה נמנעת מפרסומם. העמותה הבהירה שהיא משאירה לרופאים חופש לבחור עם מי מהחברות להתקשר, מבלי להתערב, אך בסיום הפרסום צוין כי העמותה אינה מבצעת רכישות מהתובעים.

במענה לפרסום זה, התובעים פרסמו בפייסבוק הבהרה לפיה הם שומרים לעצמם שיקול דעת כיצד לפעול בעסקם, סיפקו הסבר בדבר הסכומים אותם גבו בעבור הקורס המדובר, ולבסוף קראו לחדול מההסתה נגדם ודרשו מהנתבע התנצלות כלפיהם. יוער כבר עתה, כי לגבי חלק מפרסומיו של הנתבע היו תגובות מצד התובעים, אלא שאין צורך לבחון את תוכן התגובות בשלב זה, וככל שיהא צורך להידרש בהמשך לפרסומים "שכנגד" מטעם התובעים אעשה זאת בהמשך.

הפרסום הבא הוא דוא"ל אשר נשלח מכתובת העמותה, בחודש דצמבר 2013, לכל רופאי השיניים הערבים (להלן: "הפרסום השלישי"). בדוא"ל נכתב כי בעקבות מספר פניות מעמיתים, העמותה "אינה מתעסקת" עם התובעים, ומבקשת מכלל מעמיתיה להתחשב בזאת, לאמור:

"לאור פניות של מספר עמיתים, עמותת רופאי השיניים הערבים מודיעה כי עמדת העמותה כלפי מר מוהנד ד'אהר וחברתו "מוהנד ד'אהר דנטאל דיפו" וכלפי יתר החברות לא השתנתה. על כן, העמותה אינה מתעסקת עם מוהנד ד'אהר ולא עם חברתו, לא בתחום חומרים ולא בתחום קורסים. אנו מבקשים מכל העמיתים להתחשב בזאת".

התובעים פרסמו תגובה לפרסום השלישי ב"פייסבוק", ביקשו מהנתבע שלא להוציא דיבתם – אך כפי שכבר צוין, אין צורך לפרט אודות התגובה.

בחודש פברואר 2014, הופץ דוא"ל נוסף מטעם הנתבע לכלל רופאי השיניים הערביים בישראל אשר כותרתו "רק להבהרה בלבד ולא כמענה לאף אחד", בו נכתב כי התובע "כנראה עדיין מתעקש להטעות ולרמות ולנגן במילים היפות כדי להצדיק את החמדנות שלו מאחורי כל מעשיו" (להלן: "הפרסום הרביעי"). עוד הובהר כי התובע "כנראה לא תרם שום דבר לטובת עמותת רופאי שיניים ערבים ולא לטובת קהל של רופאים ערבים מאז ייסוד העמותה עד היום, דווקא להיפך, הוא היה המוטב היחיד שבמשך שנים רבות, ואנחנו אומרים באחריות מלאה שהוא ניצל את העמותה והפעילויות שלה ...". עוד נכתב כי העמותה מחזיקה במסמכים המצביעים על הבדלי מחירים גבוהים בין מוצרי התובעים לבין מוצרים שנמכרים על ידי עסקים אחרים, ואף נכתב כי העסק של החברה הינו למעשה "סופרמרקט", לאמור: "כשדיברנו על חנויות, הם למעשה חנויות ובמקרים קיצוניים סופרמרקט למכירת חומרים דנטליים ושימוש למוהנד אל-דאהר במונח של מוסד לחנותו הוא בדיחה מביישת מתאימה לכל מי שרוצה לצחוק רק על עצמו". עוד יש בפרסום זה גם התייחסות לפרופ' ותד, אשר מעביר קורסים מטעם התובעים, ונכתב כי העמותה קיבלה עשרות שיחות ומסמכים התומכים בעמדתה לגביו, אך היא מסרבת לעת עתה לפרסמם, כדי לאפשר לתובעים "לחזור בהם" מהטעויות שלהם ולהתיישר לפי העקרונות שקבעה העמותה (ונקדים את המאוחר ונציין כי עמדת העמותה לגבי פרופ' ותד הייתה שהוא אינו זכאי לעשות שימוש בתואר "פרופסור"). הדוא"ל נחתם בקריאה לחברי העמותה להתלכד סביב העמותה, שכן היא "הבית והמגדלור" עבור כל חבריה.

בחודש פברואר 2016, נשלח דוא"ל מטעם העמותה לכלל רופאי השיניים במגזר הערבי, וכותרתו "הבהרה" (להלן: "הפרסום החמישי"). דוא"ל זה נקב בשמות החברות עמן העמותה לא מקיימת שיתופי פעולה, וכך נכתב:

"עמיתים ועמיתות יקרים, בעקבות פניות של מספר רופאות ורופאי שיניים ערבים שביקשו לברר בעניין שיתוף הפעולה או אי שיתוף פעולה של חברות רפואת השיניים עם העמותה, אנו מבהירים כדלקמן:

חברות רפואת השיניים בארץ נמצאות בקשרים מצוינים ויחסים של שיתוף פעולה עם עמותת רופאי השיניים הערבים, להוציא:

... חברת מוהנד אלד'אהר – נצרת.

מאוחר יותר נבהיר במפורט אודות חברות אלה שלא משתפות פעולה עם העמותה ונבהיר את עמדתנו כלפיה".

בחודש אפריל 2016, פרסמה העמותה דוא"ל נוסף, אשר נשלח לכלל רופאי השיניים במגזר הערבי, אשר כותרתו "כשמדע הופך למסחר" והוא נחתם בשם הנהלת העמותה (להלן: "הפרסום השישי"). תמציתו בהתרעה מפני הניצול של רופאי השיניים על ידי מי שמכונים "סוחרים" המנצלים את המקצוע לצרכי מסחר במדע. בהמשך הדוא"ל יש התייחסות ל"פרופסור מזויף", והכוונה הינה לפרופ' ותד, ולרופא נוסף אשר התובעים מציגים כמומחה - שעה שאינו כזה, וזאת לצורכי עשיית רווח. להלן ציטוט של קטעים ממכתב זה (כך במקור):

"התרענו בעבר ואנו מתריעים שוב מהניצול של רפואת השיניים על ידי כמה סוחרים אשר מנצלים מקצוע זה לצורכי מסחר במדע ... אנו עדיין זוכרים כיצד הסוחר מוהנד אלד'אהר שיווק את חנותו דרך הפרופסור המזויף נזהר ותד, כאשר הציגו כגאון ... עד שהגיע היום והאיש הסתבך והגיע לתחתית והאמת נחשפה והיא שנזאר ותד אינו מומחה ואינו פרופסור לא בארץ ולא בחו"ל. עניינו של מוהנד אלד'אהר היה לתחוב את ידו לכיסם של הרופאים תחת מעטה של שקרים וזיופים, וכל זאת במטרה לצבור רווחים. הסוחר מוהנד אלד'אהר ממשיך לזלזל במקצוע זה, שכן הוא ממשיך לסחור במדע תוך ניצול תמימותם וחוסר ידיעתם של כמה רופאים, במיוחד רופאים חדשים כמו גם מספר מועט של רופאים נוטרי טינה על מנת לשווק את מכולתו, שכנראה סובלת ממשברים אמתיים. אירוחו של ד"ר פאדי אלח'פש, שהוא רופא שיניים פלסטיני מהגדה המערבית שאין לו כל מומחיות ואין לו כל ניסיון מיוחד שמבדיל אותו מאחרים, ע"י חנותו של מוהנד אלדאהר כדי שהראשון יעביר קורסים חסרי ערך בחנותו תוך הצגתו ברמות שאינו ראוי להן רק כדי לגבות דמי השתתפות מופרזים מהרופאים היא עוד נקודה בסדרת הזלזול של הסוחר הזה".

יוער כבר עתה כי ד"ר פאדי אלח'פש המוזכר בפרסום זה מוזכר בהמשך פסק הדין כמה פעמים, אם כי לעיתים נרשם שמו באופן שונה – והוא יכונה להלן: "ד"ר חופאש".

הפרסום השביעי הוא תיעוד משיחה אשר הוקלטה בחודש מאי 2016, בין הנתבע לבין ד"ר חמזה, בה מבהיר הנתבע לד"ר חמזה, רופא שיניים חבר העמותה, מהי עמדת העמותה ביחס לתובעים (להלן: "הפרסום השביעי"), וכך עולה מתמליל השיחה:

הנתבע: ... תגיד לי בבקשה, אתה קונה חומרים ממוהנד [התובע]?

ד"ר חמזה: כן, האמת שלפעמים כן, דברים מהירים, כן אני קונה אותם אצלי, למה?

הנתבע: יש החלטה ברורה בעמותה: לא מתעסקים עם מוהנד ד'אהר

...

הנתבע: אני רוצה להסביר לך משהו, אנחנו היום קיבלנו החלטה איך חברות רפואת שיניים צריכות לעבוד איתנו. כלומר, כנסים ... אנחנו מארגנים כנסים שכולם בחינם לרופאים,

ד"ר חמזה: כן

הנתבע: יש לנו כנס ב-28 לחודש, שעלות הכנס בלבד מגיעה ל-90 אלף ₪, שמשולמים כולם ע"י החברות ... כלומר עכשיו אנחנו לא צריכים לעשות מהחברות שמעבדות את ההחלטה שלנו ועובדות איתנו פראייריות של מוהנד ד'אהר ...

...

הנתבע: בשביל זה אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה ... אני לא אהיה סלחן עם כל מרפאה שמפרה את ההחלטה הזו. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה וברצינות, צריך שתהיה לנו עמדה אחידה, שנעשה לעצמנו כבוד ויוקרה, שנלמד את החברות כי מה שנמכר איפה הוא נמכר, שמחובתן בתמורה לזה שאנו קונים מהן, שיבואו לתרום לעמותה ויגידו לנו: תודה רבה שבאתם.

...

הנתבע: אנחנו לא צריכים לתת לחברות לשחק בנו, כי אם זה כך אנחנו נאבד שליטה.

...

הנתבע: בכלל. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. ואם מוהנד חוזר אליך ... תגיד לו, חבר, יש החלטה בעמותה שאנחנו לא מתעסקים אתכם, נקודה."

וראו את תמליל השיחה שהקליט ד"ר חמזה, אשר צורף לתצהירו ואף את עדותו בבית המשפט לגבי השיחה.

התקופה השנייה -

בחודש יוני 2016, אחרי הגשת התלונה נשוא דו"ח הבדיקה והליך הבוררות, הנתבע שלח דוא"ל לכל רופאי השיניים במגזר הערבי, וכותרתו "מעורבות חברת אבידור בתיק חברות השחיתות" (להלן: "הפרסום השמיני"). בתמצית הדברים, בדוא"ל זה נכתב כי נרקמה מזימה על ידי מספר "גורמי שחיתות", אשר ניסו לשדל רופאים למתן עדויות שקר נגד העמותה והעומד בראשה, הנתבע. עוד צוין כי חברות אלו, עוסקות בעיסוקים לא חוקיים ממניעי חמדנות ועשיית רווח שלא כחוק. לסיום נכתב כי לידיי העמותה הגיעו תצהירים והקלטות של שיחות אשר מאמתות את הדברים, וכי העמותה תפעל להציל את המקצוע מידי פושעים אלו, תוך שהיא תעלה את רמת המקצוע. נוכח חומרת הדברים, נצטט אף כאן, חלק מהמכתב, לאמור:

"מהותה וגודלה של המזימה הנרקמת ע"י כמה מגורמי השחיתות ברפואת השיניים נחשפת בהדרגה ... כדי להילחם בתופעות אלו של ניצול, עשיית רווחים שלא כחוק ועיסוקן של חברות אלה בעיסוקים לא חוקיים, וכל זאת מתוך חמדנות ועשיית רווח שלא כחוק ... חלק מבעלי חברות אלה יחד עם כמה מתווכים ניסו לערב את הרופאים ולשדל אותם למתן עדויות שקר נגד העמותה ונגד העומד בראשה. עמותת רופאי השיניים הערבים תרדוף את האנשים האלה במישור הפלילי ובעשותה כן העמותה מצילה את מקצוע רפואת השיניים מידיהם של פושעים אלה."

הפרסום הבא הוא דוא"ל נוסף מחודש יוני 2016 אשר נשלח מכתובת העמותה אל כלל רופאי השיניים העוסקים בתחום הדנטלי בישראל, וכותרתו "עמותת רופאי השיניים הערבים בישראל מגישה תלונה פלילית נגד אמנון הדרי, אבידור, מונג'ד מואסי, מוהנד דאהר ואח'" (להלן: "הפרסום התשיעי"). בגוף הדוא"ל נכתב כי נגד הגורמים אשר צוינו בכותרת הדוא"ל הוגשה תלונה במשטרה אשר מעלה חשד לביצוע עבירות הכוללות: זיוף, בידוי ראיות, התחזות, קבלת דבר במרמה ושידול לעדות שקר, ועוד צוין כי נגד בא כוחם של אותם גורמים הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין. בנוסף, נכתב כי לתלונה צורפו מסמכים וראיות "המסבכים" את הנילונים בעבירות. לגבי התובע באופן מיוחד, צוין במכתב כי החשד נגדו הינו שהוא מציג מרצים בקורסים מטעם החברה כמומחים ופרופסורים, למרות שהם אינם בעלי ההכשרה המתאימה, ומוזכר שמו של ד"ר חופאש כדוגמה.

בחודש יולי 2016, נשלח דוא"ל נוסף מטעם הנתבע, וכותרתו "הודעה לרופאי השיניים בישראל, מאת ד"ר פח'רי חסן" (להלן: "הפרסום העשירי"). בדוא"ל זה נכתב כי נגד ארבעה, ובניהם התובע, הצטברו "עדויות וראיות רבות מצד רופאי שיניים ערבים" אשר הועברו למשטרת ישראל על ידי היועץ המשפטי של העמותה, עו"ד רדא ענבוסי (להלן: "עו"ד ענבוסי"), "משום שעלה מהם חשד לביצוע עבירות פליליות, אשר כוללות בין היתר: שידול לעדות שקר, זיוף תעודות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות, בידוי ראיות, שיבוש מהלכי משפט, האזנות סתר וכו'". בגוף התוכן כונו הארבעה "סוחרי חומרים וציוד דנטלי".

הפרסום הבא הינו אמירות של הנתבע בכנס של העמותה בחודש יולי 2016 (להלן: "הפרסום האחד־עשר"). במהלך הכנס אמר הנתבע כי התובעים הם חלק מ"הכנופיה המתלוננת", כלומר – מי שהגיש נגדו את התלונה לכללית סמייל, והוא אף ציין שהתובע חשוד במעורבות של זיוף תעודות בארמניה (להלן: "פרשת ארמניה"), וכך אמר הנתבע באותה השיחה:

"אחד היה מקשר את השני, ואכן אחד האנשים שנפלו דרך הרשת הזו, הוא נפל והוכח נגדו יותר מאשמה אחת ויותר מעדות שלפיהן הוא המעורב העיקר. הוא נמצא בארמניה והוא קשר לאחד האנשים שהתלוננו, כלומר זו כמו חידה. הוא קשור לבשיר ותד. הוא קשור למונג'ד מואסי וקושר למוהנד ד'אהר ...".

בחודש אוגוסט 2016 נשלח מטעם העמותה דוא"ל נוסף לכל רופאי השיניים הערביים, וכותרתו "ועדת הבדיקה בכללית מסיימת את עבודתה" (להלן: "הפרסום השנים־עשר"). דוא"ל זה עוסק במסקנות דו"ח הבדיקה בעקבות התלונה אשר הוגשה נגד הנתבע לכללית סמייל, ונכתב בו כי מדו"ח הבדיקה עולה שלא דבק רבב בהגינותו של הנתבע, כי עבודתו מקצועית וכי הנתבע מתבקש להשתתף בישיבת שימוע כדי לדון בסוגיית קיומו של ניגוד משימות בין תפקידיו של הנתבע. בדוא"ל זה, כונו המלינים "חברות השחיתות".

דוא"ל נוסף, מחודש אוגוסט 2016, אשר נשלח מטעם העמותה בתפוצה הרחבה מעלה, הינו מכתב שכותרתו "הודעה מטעם יו"ר עמותת רופאי השיניים הערבים, ד"ר פח'רי חסן, אל רופאי השיניים הערבים" (להלן: "הפרסום השלוש־עשר"). במסגרת דוא"ל זה נכתב כי מסקנתו של מנכ"ל כללית סמייל, לאחר בירור התלונה, הייתה כי הנתבע נוהג במקצועיות נטולת רבב. במכתב זה שוב מכונים מי שהגישו את התלונה לכללית סמייל, כולל התובע, כ-"גורמי שחיתות" כמה פעמים, ועוד צוין כי הנתבע הוא "המייסד, המנהיג והמניע העיקרי והפעיל ביותר" של העמותה, המקפיד לפעול בהיעדר ניגוד עניינים. בהמשך, העמותה תוארה כמסגרת החשובה, החזקה והגדולה ביותר עבור חבריה, אשר הנתבע שקד על ייסודה, המשמשת כמגדלור לחבריה ו-"אש עבור אויביה" ואשר תמשיך לפעול לטובת מקצוע רפואת השיניים תוך מלחמה בשחיתות ו"בחברות השחיתות", לרבות בנושאי התארים המזויפים.

בחודש אוגוסט 2016 נשלח דוא"ל נוסף מטעם העמותה בתפוצה הנ"ל, וכותרתו "משבר חברות השחיתות מחמיר" (להלן: "הפרסום הארבעה־עשר"). בדוא"ל נכתב כי טענות לגבי הסתה, מזימות, הכפשות ותלונות כוזבות התבררו כטענות שווא, וזאת לאחר בדיקות מדוקדקות. בהמשך צוין כי "חברות השחיתות" עם שותפיהם למזימה, הגישו תלונות כוזבות ורק אז יצאו ב-"מסע שיפורים" להשגת ראיות כוזבות, תוך שהם פונים לסיוע מחברי העמותה. כך, הפעילו לחץ כדי להשיג ראיות כוזבות ועדויות שקר בניסיון "לתפור תיק" לנתבע.

הפרסום הבא הינו דוא"ל מחודש פברואר 2017 אשר נשלח מטעם העמותה, וכותרתו "הודעה אל רופאי השיניים הערבים" (להלן: "הפרסום החמישה־עשר"). המשפט הרלבנטי מתוך פרסום זה הינו הבא:

"...לעמותת רופאי השיניים הערבים יש קשרים מצוינים עם כל חברות רפואת השיניים, למעט אלה שמעורבים בעבירות פליליות".

בחודש מאי 2017, נשלח דוא"ל מטעם העמותה בתפוצת כלל רופאי השיניים הערבים, ועליו חתום הנתבע (להלן: "הפרסום הששה־עשר"), בו נכתב כי העמותה היא קורבן למסע של הסתה והכפשה, אשר הובילו "אויבי העמותה" ו"אויבי מקצוע רפואת השיניים", "שפעלו ליצירת אנרכיה שתאפשר להם להשיג את מטרותיהם החמדניות ותאוות הבצע". בהמשך נכתב כי מסע ההסתה וההכפשה כלל הפצת שקרים, אגב פירוט שמות הגורמים המעורבים במזימה זו, וביניהם התובעים, המעורבים ב"מעשי שחיתות ועבירות פליליות". עוד הובהר כי העמותה מודיעה שהיא "תרדוף עד הסוף את הפושעים המעורבים בעניין זה", ולבסוף – ביקשה מהתובעים להתנצל בפומבי עד לסוף חודש הרמדאן, בהמלצה כי העניין יפעל לטובתם – שכן גם העמותה חפצה לשים את המחלוקת מאחוריה.

בחודש יולי 2017 נשלח עוד דוא"ל מטעם העמותה לרופאי השיניים הערבים, ועליו חתום הנתבע, אשר כותרתו "המזימה והפארסה של חגאי סלוצקי" (להלן: "הפרסום השבעה־עשר"). בדוא"ל נכתב כי ד"ר חגי סלוצקי הזמין את "חברות השחיתות", כולל התובע, לכנס מרפאות ההסדר של כללית סמייל, והדבר מלמד על הקשר של ד"ר סלוצקי עם "חברות השחיתות".

בדוא"ל נוסף מחודש יולי 2016 אשר נשלח מטעם העמותה לציבור רופאי השיניים הערביים, תחת הכותרת "זו השנה השש עשרה ברציפות" (להלן: "הפרסום השמונה־עשר"), נכתב כי על אף "הלשנות כוזבות" לרשם העמותות מטעם "חברות השחיתות", קיבלה העמותה אישור ניהול תקין לאחר בדיקה מדוקדקת מטעם רשם החברות. יוער כי המדובר בפרסום משנת 2016, כך שהוא פורסם בסמוך לפרסום 9 ולפני פרסום 10, אלא שהוא הוגדר על ידי התובעים בכתב התביעה בתור פרסום 18, ונאמץ את הגדרות הללו בפסק הדין.

הפרסום האחרון שאליו מתייחסים התובעים, אף הוא אינו האחרון ברצף הכרונולוגי, והכוונה לדוא"ל מחודש אוקטובר 2016 אשר נשלח מטעם העמותה לכלל רופאי השיניים הערבים, וכותרתו "האסיפה הכללית של עמותת רופאי השיניים הערבים מאשרת את הדוח הניהולי, הדוח הכספי ודוח ועדת הביקורת" (להלן: "הפרסום התשעה־עשר"). מתוך דוא"ל זה, הדברים הרלבנטיים לענייננו כללו התייחסות למהלך העניינים באסיפה הכללית של העמותה. נכתב כי במהלך האסיפה, טען אחד הנוכחים כי בידו מסמך המעיד על ליקויים וחריגות בעמותה, לאורם העמותה חתמה על תכנית הבראה. או אז, נלקח מסמך זה מידו, והוקרא לנוכחים, ועלה (כך לפי הפרסום) כי המסמך כלל אינו מבאר את הטענות לגבי הליקויים. לפיכך, מסקנת העמותה בפרסום התשעה-עשר, היא הבאה:

"יצוין כי חברות השחיתות ובמסגרת המסע משולח הרסן שהן מנהלות נגד העמותה ונגד העומד בראשה, מזייפות עובדות תוך ניצול של רופא שיניים מטמטמים, שהרי לפניכם דוגמא לכך ... וכמוהו גם מספר רשעים ... התברר שהדוח שלטענתן ניתן מטעם רשם העמותות הוא דוח מזויף וכי מי שהכין אותו הן חברות השחיתות יחד עם כמה שכירי חרב ששיתפו עמם פעולה, שכן הגיע אלינו הודעת הדואר האלקטרוני שחשפה את הפרשה ואת מקורה".

עד כאן תיאור תשעה־עשר הפרסומים כפי שהוגדרו וצוטטו על ידי התובעים.

אם נסכם את עיקר הפרסומים, אזי שפורסם לגבי התובעים כי הם פושעים ומושחתים, מסובכים בעבירות פליליות, כי הצטברו נגדם עדויות וראיות המלמדות כי הם ביצעו עבירות פליליות כגון זיוף תעודות מארמניה, זיוף תצהיר, זיוף דו"ח לרשם החברות ועוד זיופים. נטען כלפיהם כי הם אויבי עמותת רופאי השיניים הערבים ובכלל, אויבי מקצוע רפואת השיניים, כי הם חברים בכנופיה וחלק מחבורת שחיתות, כי רקמו קנוניה, כי הם רמאים וחמדנים, תאבי בצע, כי מטרתם לתחוב ידם לכיס של רופאי השיניים ולנצל את תמימותם, כי הם שקרנים, הפעילו עסקים לא חוקיים ועשו רווחים שלא כדין, פעלו ליצירת אנרכיה שתאפשר להם להשיג את מטרותיהם, מוכרים מוצרים באיכות ירודה, במחירים מופקעים, כי העסק שלהם סובל ממשברים אמתיים, כי הם מרמים את הקהל שמגיע לקורסים שלהם היות שהם מציגים כמומחים וכבעלי תארים מי שאין בידו הכשרה ותואר מתאימים - והפרסומים אף כוללים קריאה ברורה שלא לעשות עסקים עם התובעים.

האם עסקינן ב"פרסום"?

נתחיל את הדיון בשאלה זו - והתשובה ברורה.

סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע אינו מבחין בין דרכי פרסום, וקובע כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות בכל דרך שהיא, כך שברור כי פרסומים בכתב באמצעות דואר אלקטרוני או פרסומים בעל-פה במהלך שיחה יכולים להוות "פרסום".

עוד קובע סעיף 2(ב) לחוק כי דרך לבצע "פרסום" הינה אם לשון הרע "היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" או "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע". מכאן, שכל התכתובות שהופצו לנמענים רבים באמצעות הדוא"ל בוודאי שעולות כדי פרסום של לשון הרע, וכך גם שיחות שניהל הנתבע עם דוברים שאינם התובע, בהיותם "אדם זולת הנפגע".

עוד יוער כי אין מחלוקת בין הצדדים לגבי כך שכל תכתובות הדוא"ל נשלחו למספר רב של רופאי שיניים, חלקם "רק" לכל רופאי השיניים הערבים וחלקם לכלל רופאי השיניים בישראל, והנתבע בעדותו אישר כי רשימת התפוצה של כל חברי העמותה מונה מאות של רופאים. מכאן – כי אין ספק שהמדובר בפרסומים נרחבים.

האם הפרסומים מהווים "לשון הרע"?

סעיף 1 לחוק מגדיר -

"לשון הרע מהי

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה –

"אדם" – יחיד או תאגיד;"

כפי שנסקר מעלה, הנתבע בפרסומיו התייחס למוצרים שמוכרת החברה כאל "חומרים באיכות ירודה" אשר מחיריהם "אסטרונומים" ו-"בדיוניים". ברור כי האמירות לפיהן יש ספק לגבי איכות המוצרים שמוכרת החברה עולה כדי לשון הרע (ונזכור כי המדובר במוצרים וציוד רפואי הנוגע לבריאות), והכל, כאשר העסק של החברה מכונה "חנות" ו-"סופרמרקט" (ביטויים מזלזלים בהקשר שבו נאמרו). הנתבע כתב כי התובעים הינם "סוחרים", "מזלזלים במקצוע", כי הם "מטעים", "מרמים", "חמדנים", "תאבי בצע", "מושחתים", "זייפנים" והוא כותב כי התובעים ניצלו את העמותה והפעילויות שלה רק כדי להשיא לעצמם רווחים, ולקחת כסף מהכיסים של חברי העמותה. נכתב כי התובע מתנהג בצורה טיפשית ועקשנית חסרת תקדים, כי התובע עושה שימוש ברופאים בעלי תארים מזויפים ומציג אותם כמומחים או כבעלי מומחיות, כי פעילות התובעים מתבצעת תוך כדי מסכת שקרים וזיופים. הנתבע אף טוען כי התובעים פעלו להגשת תלונת שווא, הדיחו עדים לעדות שקר, מעורבים בפלילים, והם אף מכונים פושעים שצריך לרדוף – ואלו הם רק חלק מהכינויים והתיאורים שבהם בחר הנתבע להשתמש.

לא יכול להיות ספק כי האמירות החמורות הנ"ל והשימוש בביטויים המצוטטים מעלה, עלול להשפיל את התובעים או מי מהם, או לעשותם מטרה לשנאה, או לבזותם, או לפגוע במשרתו של התובע כמו גם בעסקים של שני התובעים ובמקצוע של התובע, ונזכיר את ההלכה לפיה:

"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע."

(ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), להלן: "עניין אפל", פסקה 6).

משכך, שלל הביטויים שבהם השתמש הנתבע מהווה "לשון הרע" ללא כל ספק, בהיבט האובייקטיבי והסובייקטיבי כאחד, והדברים ברורים (ונזכיר כי חוק איסור לשון הרע חל גם על תאגידים, כך שהמשך הדיון ברובו יהא ללא הפרדה בין התובע לבין החברה).

האם הוכח כי כל הפרסומים מתייחסים לתובעים?

טענה אחת של הנתבע, המחייבת דיון קצר הינה הטענה לפיה בחלק מהפרסומים לא מוזכרים הנתבעים בשמם, ולכן – לא ניתן לומר שהפרסומים מתייחסים אליהם. התובעים מנגד טוענים כי מהקשרם של הדברים ברור כי דבריו של הנתבע מכוונים אליהם, ומשעה שהוא הגדיר אותם בתור "חברות השחיתות" או "הכנופיה" או "המתלוננים" באופן ברור, כל הפרסומים העוקבים, בהם נעשה שימוש באותם ביטויים, מתייחס אליהם, גם אם אין חזרה על שמם המפורש.

במחלוקת זו עמדתי כעמדת התובעים. רק לאחרונה אישר שוב בית המשפט העליון (בע"מ 3979/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 25 (1.9.2022) את ההלכה בהקשר זה, לאמור:

" ... יודגש כי אף אם המבקשת לא הזכירה במפורש ובמישרין את האב בפרסומיה, אין בכך כדי להביא למסקנה כי לא טמונה בהם לשון הרע נגדו. זאת אנו למדים מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, אשר קובע כי:

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

ולעניין זה ראו, בנוסף, את עניין אפל (בעמ' 617-618), לרבות הציטוט הבא:

"ככלל, על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע 'מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר";

ובנוסף – את ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' עזור, פסקה 20 לפסק הדין של השופט פוגלמן (22.7.2015) (להלן: "עניין עזור") ואף ראו את האמור בספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) (להלן: "שנהר"), בעמ' 123-124, לאמור:

"המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. בעניין אחד אף נפסק, כי הצלחת התביעה אינה מותנית בכך שהאדם הסביר יהיה בטוח כי הפרסום מתייחס לתובע, שכן מסעיף 1 לחוק ניתן ללמוד, כי לצורך קיום החבות על פי החוק די בכך שהפרסום "עלול" להתפרש כמתייחס אל התובע. מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים".

בעניינינו, ברוב הפרסומים (עד הפרסום השניים־עשר), הנתבע נוקב בשם המפורש של התובע או של החברה או של שניהם, או שיש הפנייה מפרסום אחד אל פרסום אחר הכולל את השמות המפורשים (כגון, פרסום אשר מתיימר להיות "הבהרה" לפרסום קודם). לכן, עד פרסום זה לא יכול להיות ספק במי המדובר – ואין צורך להוסיף.

בפרסום השניים עשר, הנתבע מגדיר את התובעים כ"חברות השחיתות" ובפרסומים הבאים עושה שימוש בביטוי זה. לשיטתי, למקרא הפרסומים המתייחסים ל"חברות השחיתות", ברור כי הכוונה לתובעים, ואבהיר כי צוטטו מעלה רק קטעים מהפרסומים ולא כל הפרסומים המלאים – המופיעים בכתב התביעה ונספחיו – וקריאה של כל הפרסומים המלאים ברצף, לא יכולה להוביל למסקנה אחרת אלא לכך שגם בפרסומים שבהם מוזכרות "חברות השחיתות" ללא שמם של התובעים – הכוונה היא אליהם (ובמיוחד שעה שחלק מהפרסומים של הנתבע הם תגובות לפרסומים של אחרים, כך שהמכלול מצטרף לכדי תמונה חד-משמעית).

בדומה, בהמשך הפרסומים, הנתבע מגדיר את התובעים כחלק מ"המתלוננים", וכוונתו הברורה הינה למי שהגישו נגדו את התלונה לכללית סמייל. כך, הקורא הסביר של רצף הפרסומים בהכרח מגיע למסקנה לפיה גם הפרסומים שמתייחסים לאותם "מתלוננים", ומייחסים להם בידוי ראיות, הפעלת לחץ לא חוקי על עדים, הגשת תלונות שווא שקריות וכו' – מכוונים כלפי התובעים. בהקשר זה ניתן, לדוגמה, לפנות לעדותה של ד"ר עאסי, אשר העידה (עמ' 102, שורה 16 ואילך) כי:

"אין אף אחד עכשיו שלא יודע למי ד"ר פח'רי מתכוון. כל רופאי השיניים כולם הוא מכיר שד"ר פח'רי מתכוון לשתי חברות ... מוהנד ואבידור".

עוד אוסיף, בהתייחס לאותו "רצף פרסומי", כי יש חשיבות לכך שהמדובר בפרסומים בפערי זמן לא גדולים, אל אותה קבוצת נמענים, כך שההקשר ברור למי שקיבל את הפרסומים. משמע, שהואיל ומדובר בסדרה של פרסומים בעלי אותו נושא והקשר, אין לקבל את הטענה כי חלק מהפרסומים "מעורפל" במובן שהם אינם מצביעים על התובעים, ובמכלול הנסיבות, הפרסומים הקודמים ובהקשרם של הדברים – הקורא מבין כי המדובר בתובעים.

האם הנתבע הוא זה שכתב את הפרסומים?

הנתבע אישר בסעיף 54 לכתב ההגנה המקורי כי כל הפרסומים נעשו מטעמו וכי גם פרסומים שעליהם חתומה העמותה היו בשמו ועל דעתו והוא נושא באחריות לגבי כל מה שנכתב גם בשם העמותה. הנתבע אף אישר את האמור בבית המשפט (בעדותו בעמ' 123, שורה 15, עמ' 124 שורה 19 ועמ' 125 שורה 5 ואילך).

סיכום ביניים ראשון –

מכאן, שהמסקנה עד כה הינה כי הוכח שהנתבע עשה שימוש בביטויים אשר עולים בגדר "לשון הרע", הוכח כי הנתבע התכוון לייחס את הביטויים לתובעים או מי מהם, וזאת במסגרת תשעה-עשר פרסומים שונים, והוכח כי הנתבע הפיץ את הפרסומים וכי הם הגיעו לידיעת נמענים רבים באופן המהווה "פרסום" על פי הוראות החוק.

כך, שנותר לבחון את טענות ההגנה של הנתבע.

הגנת "אמת דיברתי" –

סעיף 14 לחוק קובע כי –

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

הנתבע טוען כטענה הגנה עיקרית כי כל הפרסומים מדויקים, חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" ומוסיף כי יש בפרסומים עניין ציבורי.

לגבי השאלה אם אכן קיים עניין לציבור, אפנה לעניין עזור, פסקה 12, לאמור:

"שאלת נקודת האיזון הראויה בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לצדדים הנתונים במחלוקת עסקית טרם זכתה לליבון בפסיקתנו. בראש ובראשונה, וכבכל הקשר אחר, גם כאשר עסקינן בסכסוך מסוג זה יש לבחון את מידת העניין הציבורי שהוא מעורר. בהקשר זה יש להתחשב בזהות החברות או האנשים המעורבים בסכסוך המתוקשר: ברי כי ככל שמדובר באיש ציבור או בחברה ציבורית או ממשלתית כך יגבר העניין הציבורי שבפעילותם, לרבות בסכסוך שבו הם מעורבים... . יחד עם זאת, גם כאשר בסכסוך מעורבים גורמים "פרטיים" לחלוטין – עדיין יכול הסכסוך ביניהם לעורר עניין ציבורי."

במקרה דכאן, אין המדובר רק בסכסוך עסקי, אם כי הסממנים הדומיננטיים הם עסקיים. עם זאת, לצורך המשך הדיון אניח לטובת הנתבע שיש עניין ציבורי בפרסומים, לפחות בקרב ציבור הנמענים – כלומר, ציבור רופאי השיניים, כך שיש לדון בשאלת האמת בפרסום בלבד.

אקדים את המאוחר ואומר כי הנתבע לא הצליח להרים את הנטל שעל שכמו להוכחת טענת ההגנה האמורה. אפרט את מסקנתי בזיקה לטענות הפרטניות של הנתבע לגבי הרכיבים השונים של מכלול הפרסומים, אך טרם אעשה כן נקדים ונאמר כמה מילים בשלב זה לגבי כתב ההגנה המקורי מול כתב ההגנה המתוקן.

שינוי החזית מטעם הנתבע -

עת הגיש הנתבע את כתב ההגנה המקורי, בחודש אוקטובר 2018, הוא העלה טענות שעניינן "אמת בפרסום" הכוללות את הטענות הבאות: התובעים רקמו נגדו קנוניה והעלילו עליו עלילת שווא אשר באה לידי ביטוי בתלונה שהוגשה נגדו לכללית סמייל, התובעים זייפו תלונה כוזבת של ד"ר עאסי, והתובעים מעורבים בזיוף והונאה בנוגע לתעודות הסמכה לרפואת שיניים בארמניה (להלן: "פרשת ארמניה"). עוד טען הנתבע כי נגד התובעים הוגשה תלונה למשטרה, וכי יש צפי לכך שיוגש נגדם כתב אישום בחשד לעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. הא ותו לא.

בחודש דצמבר 2020, אחרי יותר משנתיים, ביקש הנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן, וזאת לאחר שהסתיים הליך הבוררות והוחלף הייצוג המשפטי של הנתבע. אין צורך להרחיב את הדיון כעת לגבי המחלוקות שהיו לגבי בקשה זו, וכפי שכבר צוין בפתיח, התרתי לנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן, הגם שהתובעים טענו כבר אז כי הסיבה לבקשה להגשת כתב ההגנה המתוקן הייתה שכל ההגנות שבכתב ההגנה המקורי "קרסו" במהלך השנתיים שחלפו והנתבע נזקק לטענות חדשות על מנת לבסס את הדברים הקשים שפרסם בגנותם. היות שהותרה הגשת כתב ההגנה המתוקן, אין עוד צורך לבחון את "המניע" להגשתו, אך יש ויש משקל לכך שאכן, וכפי שטענו התובעים, חלק ניכר מהטענות שבכתב ההגנה המתוקן היו חדשות ואף מפתיעות.

ולמה הכוונה? ניקח לדוגמה את הפרסומים בהם הנתבע כינה את התובעים "מושחתים". בכתב ההגנה המקורי הוא טען שהפרסום חוסה תחת הגנת "אמת דיברתי" היות שהתובעים אכן "מושחתים" בשל שעשו מעשה X, אלא שלאחר יותר משנתיים, בכתב ההגנה המתוקן, הוא שינה את עמדתו או הוסיף לה, וטען כי "השחיתות" באה לידי ביטוי במעשה Y (בין אם בנוסף על X ובין אם "במקומו"). והקושי ברור. שהרי, שעה שהנתבע בחר לכנות את התובעים "מושחתים", בשנים 2013 או 2016 וכו', כבר אז הוא חייב היה לדעת מהם המעשים אשר מלמדים על השחיתות הנטענת, ולא ברור מדוע התשתית לגבי "השחיתות" הלכאורית משתנה (קל וחומר שהנתבע לא הציע הסבר לתוספות, ובוודאי שלא הסבר מניח את הדעת). זו רק דוגמה לקושי שקיים בהעלאת טענות חדשות לגבי "אמת בפרסום" בנסיבות דכאן, והדברים נאמרים בבחינת הקדמה למסקנה שתפורט בהמשך לגבי אי הוכחתן של הטענות (גם "החדשות" וגם "הישנות", המקוריות).

לא למותר עוד לציין בשלב זה כי, כידוע, על המבקש להתגונן בטענת אמת דיברתי רובץ הנטל להוכיח בראיות ולשכנע את בית המשפט כי הפרסום היה אמת – וראו לדוגמה את ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.2017), לאמור:

‏‏"נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם [ע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23, 25 (1969); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 771 (1990)]. אשר למידת ההוכחה, בעבר הובעה בפסיקה הדעה כי כאשר מדובר בהגנת אמת הפרסום, עשוי הנתבע (המפרסם) להידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד "ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה" [ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1987)]. עם זאת, דובר במקרה שבו מידת הקלון שהייתה טמונה בפרסום הייתה חמורה במיוחד (פרסום לפיו הנפגע משתייך לפשע המאורגן), ובפסיקה המאוחרת יותר נדמה כי רוככה אמירה זו, כך שככלל, מידת ההוכחה הנדרשת היא של מאזן הסתברויות רגיל במשפט אזרחי (ע"א קראוס, עמ' 857)."

נמשיך עתה ונסקור את כל טענותיו של הנתבע לגבי הגנה זו, בין אם טענות שהיו בכתב ההגנה המקורי ובין אם טענות שעלו רק בכתב ההגנה המתוקן, וזאת ככל שהן לא נזנחו בסיכומיו. סדר הטענות אינו בהכרח בהתאם לסדר שתואם את הפרסומים ואינו לפי סדר החשיבות של הדברים או חומרת הפרסומים.

הטענה כי התובעים מושחתים בשל מעורבותם בפרשת זיוף תעודות הסמכה בארמניה -

הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובעים היו מעורבים בפרשה הקשורה בזיוף תעודות בארמניה, היא "פרשת ארמניה", ומעורבותם זו מלמדת על היותם "מושחתים" (ביטוי שחוזר על עצמו), ובפרסום האחד־עשר, מיום 29.7.2016, במהלך הכנס של חברי העמותה, הנתבע אף מתייחס באופן פרטני לנושא, בכך שהוא מזכיר את שמם של התובעים, יחד עם מספר גורמים נוספים, כקשורים וחשודים בפרשה זו. לשיטתי, הנתבע לא הוכיח "אמת בפרסום" לגבי נושא זה.

ראשית, התובעים מצביעים על כך כי בסיכומיו זנח הנתבע לחלוטין את הטיעון לגבי "אמת דיברתי" בכל הנוגע לנושא זה, ויתכן שדי בכך.

שנית, יש לראות כי בחקירתו, התבקש הנתבע להסביר מהו בדיוק הקשר של התובעים לפרשת ארמניה, וכך השיב (עמ' 140, שורות 17-9):

"ש: אני מפנה אותך לדברים שמסומנים פה שאתה מאשים בעצם את מוהנד דאהר בקשר לפרשת הזיוף תעודות בארמניה.

ת: אני לא יכול לאשר את השיחה או להכחיש אותה, זה נשמע לכאורה כמו הקול שלי, אני את הדברים ששמעתי אני כן אומר אותם כל הזמן אבל מה שאני קורא פה שהעניין של הזיוף בארמניה באשיר ותד, קשור לבאשיר ותד שהוא קשור למוג'ד מואסים וקשור למוהנד דאהר כאילו מה מוהנד דאהר ומוג'יד מואסים קשורים לבאשיר ותד שהוא זה שקשור לזיוף בארמניה, אני לא אומר שהתובע קשור ישירות לעניין של הארמניה אלא שיש לו קשר עם האיש שקשור לכך וכך."

ובהמשך (עמ' 142-141, שורות 15-4, 19-10 ו-26):

"ש: אתה כותב אחרי זה בסעיף 36 שהעמותה הגישה תלונה למשטרת ישראל וצפוי שבתקופה הקרובה יוגש כתב אישום כנגד גורמים שונים הקשורים עם התובעים, תסכים אתי שפרשת ארמניה זיוף התעודות היא פרשה מאד חמורה.

ת : מאד.

ש : יש שם חשדות, היו חשדות מאד חמורות.

ת : נכון.

ש : אני רוצה שתסביר לבית המשפט על בסיס מה העזת לטעון בפני אנשים שמוהנד דאהר קשור לפרשה כל כך חמורה ושהוא קשור במישרין עם גורמים שפעלו לזיוף ולהונאה של תעודות הסמכה בארמניה, תן לי איזושהי אינדיקציה ראייה לקשר של דאהר עם הפרשה החמורה הזאת.

...

ת : אני אגיע, יש לנו מסמכים שהאיש הזה קיבל 10 אלפים דולר והוא הסוכן המרכזי בעניין ואיך הפעילות הזאת מתבצעת אחרי שמסיימים רפואה, כביכול רפואה בארמניה ואיך עוברים את הבחינה כל התהליך הזה הגעתי עד משטרת ישראל ומסרתי להם עדות לפני זה הייתי במשרד הבריאות וגם נתתי שם עדות עם מסמכים וכו' וכו', עכשיו האיש ובאשיר ותד מעורב, לדעתי מעורב, ולא אמרתי ישירות שמוהנד דאהר מעורב אלא הקשר זה שקשר את עצמו מוהנד דאהר עם באשיר ותד ובאשיר ותד כותב מסמך, אני יכול להראות מסמך.

הערת בית משפט : אבל אתה שהוא מעורב "במישרין" אז איך אתה אומר "לא קשור ישירות"? "ישירות" ו"במישרין" זה אותו דבר.

...

ת : אין קשר ישיר וגם אני לא פרסמתי שיש קשר ישיר באף מקום."

כלומר, הנתבע עצמו מודה כי מעולם לא היו לו ראיות לכך שהתובעים קשורים ישירות לפרשת ארמניה, וכל טענתו סומכת על כך שיש להם קשר לפלוני אחר, שלטענתו קשור לפרשה. כלומר, שאף אם הנתבע היה מוכיח במסגרת ההליך כאן שהייתה "פרשה", כלומר – שאכן המדובר בזיוף תעודות בארמניה, ואף אם הנתבע היה מוכיח את מעורבותו של אותו "פלוני" בפרשה – הרי שלפי עדותו שלו, הוא עצמו לא סבור כי יש קשר ישיר לתובעים.

לכן, לא היה כל בסיס לטענה זו גם כאשר הופיעה בכתב ההגנה של הנתבע, ובוודאי שלא הוכח שהתובעים "מושחתים" בשל מעורבותם בפרשת ארמניה.

טענת הנתבע כי התובעים היו מעורבים בעבירות של זיוף, התחזות וקבלת דבר במרמה –

נזכיר כי בפרסום התשיעי מיום 28.6.2016, נכתב כי "עמותת רופאי השיניים הערבים בישראל מגישה תלונה פלילית נגד אמנון הדרי, אבידור, מונג'ד מואסי, מוהנד דאהר ואח'", ובפרסום נכתב כי נגד הגורמים האמורים הוגשה תלונה במשטרה אשר מעלה חשד לביצוע עבירות הכוללות: זיוף, בידוי ראיות, התחזות, קבלת דבר במרה ושידול לעדות שקר. עוד נכתב כי לתלונה צורפו מסמכים וראיות "המסבכים" את הנילונים בעבירות, ולגבי התובע באופן מיוחד, צוין כי החשד נגדו הינו שהוא מציג מרצים בקורסים מטעם החברה כמומחים ופרופסורים, למרות שהם אינם בעלי ההכשרה המתאימה, ומוזכר שמו של ד"ר חופאש כדוגמה. בפרסום העשירי, מיום 22.7.2016, נכתב כי נגד ארבעה, ובניהם התובע, הצטברו "עדויות וראיות רבות מצד רופאי שיניים ערבים", אשר הועברו למשטרת ישראל על ידי עו"ד ענבוסי, "משום שעלה מהם חשד לביצוע עבירות פליליות, אשר כוללות בין היתר: שידול לעדות שקר, זיוף תעודות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות, בידוי ראיות, שיבוש מהלכי משפט, האזנות סתר וכו'".

על מנת להוכיח "אמת דיברתי" לגבי פרסומים אלו היה על הנתבע, ראשית, להציג את אותן "עדויות" של רופאי שיניים נגד התובעים אשר "הצטברו" – אך הוא לא עשה כן. שנית, בנוגע לתלונה במשטרה, היה על הנתבע להראות כי אכן הוגשה תלונה נגד התובעים לגבי כל סדרת העבירות החמורות המפורטות בשני הפרסומים. גם זאת לא הוכח, ואפרט.

בשלב הראשון, הנתבע טען כי התלונה אשר אליה הוא מתייחס בפרסום זה הינה תלונה שהוגשה למשטרה על ידי עו"ד ענבוסי ביום 28.6.2016 (להלן: "התלונה העיקרית"). מהראיות שהוצגו (כגון ת/31, שהינו אישור הגשת תלונה למשטרה במסגרת תיק פל"א 275797/2016), עולה כי התלונה הוגשה נגד אחר, בשם אמנון הדרי (להלן: "הדרי"). אמנם, לשיטת הנתבע, הדרי הינו חלק מ"החבורה" או "הכנופיה" שאליה משתייך התובע, אך אף אם זו עמדתו, יש הבדל משמעותי בין הגשת תלונה נגד התובע לבין הגשת תלונה נגד חבר של התובע.

הנתבע ביקש להציג מסמכים לגבי אותה תלונה (כולל בבקשתו שהוגשה לאחר הגשת הסיכומים בתיק – בקשה 62 מיום 3.10.2022), אך גם בבקשה זו אין כדי ללמד על כך שאותה תלונה הוגשה נגד התובע ואף לא ברור כלל ועיקר מהן בדיוק החשדות, וראו כי עו"ד ענבוסי לא העיד מטעם הנתבע לגבי התלונה האמורה למרות שהוא היה זה שהגיש אותה (על כל המשתמע מכך לגבי ההשלכות הראייתיות של אי זימון עד שבידו מידע רלבנטי, ואשר בשליטת הנתבע, בהיותו עורך הדין של העמותה). מעבר לכך, יש לראות כי למעשה הנתבע עצמו הודה שהתלונה האמורה לא הוגשה נגד מי מהתובעים, ובסעיף 58 לתצהירו ציין לגבי נושא זה כי "לא ידוע לי ששמם של התובעים עלה בתלונה משזו הוגשה כאמור ע"י עו"ד רדא ענבוסי".

זאת ועוד. בשלב השני, במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, לאחר שנשאל הנתבע שאלות לגבי התלונה העיקרית, ולאחר שנוכח לדעת כי היא לא הוגשה נגד התובעים והוא לא יוכל לבסס את טענת "אמת דיברתי" לגביה, הוא ביקש להגיש מעל דוכן העדים מסמך לגבי תלונה אחרת שאותה הוא הגיש נגד התובעים. מסמך זה (נ/8), הינו אישור בדבר הגשת תלונה מיום 18.5.2016 שאותה הגיש הנתבע נגד התובע ונגד ד"ר חופאש בחשד ל"התחזות כאדם אחר במטרה להונות" (להלן: "תלונת ההתחזות"). אמנם, בפרסום התשיעי הנתבע מתייחס לכך שלגבי התובע, התלונה הינה בנוגע לד"ר חופאש (ועל נושא זה בהמשך), אלא שמקריאה פשוטה של האדם הסביר את הפרסומים התשיעי והעשירי יחדיו עולה כי גם התלונה העיקרית (שעניינה זיוף, בידוי ראיות, שידול למתן עדות, האזנות סתר וקבלת דבר במרמה) הייתה נגד התובע, ולא רק תלונת ההתחזות.

כלומר, שאף אם נקבל את טענת הנתבע לגבי כך שאכן הייתה תלונה נגד התובע, אזי שהיא רק תלונת ההתחזות, ואין כל אמת בטענה כי נגד התובע הוגשה תלונה לגבי כל שורת העבירות הארוכה המפורטת בפרסומים האמורים. כל זאת, מעבר לכך שגרסת הנתבע, לפיה הפרסומים התשיעי והעשירי מתייחסים לתלונת ההתחזות ולא לתלונה עיקרית, הינה גרסה כבושה אשר הועלתה רק במהלך החקירה הנגדית של הנתבע בבית המשפט.

כך, ולסיכום, יש לקבוע כי הנתבע לא הוכיח את טענת "אמת דיברתי" לגבי פרסומים אלו.

עוד יוער, לגבי הבקשה שהוגשה בנוגע למסמכים מתיק החקירה (בקשה 62), כי על פי האמור במכתב ששלח עו"ד ענבוסי לעו"ד אור-זך מפרקליטות מחוז חיפה (מיום 4.8.2022), בו הוא מפרט מה הוא נשוא התלונה העיקרית (פל"א 275797/2016) הוא מציין (בסעיף 2) כי התלונה עוסקת בארבעה נושאים: הראשון – תעודות שנחתמו על ידי ד"ר גבריאל לביא; השני – תעודות כיול שהוגשו על ידי הדרי; השלישי – הגשת מכתב מזויף בשם ד"ר עאסי; והרביעי – הצגת מצג שווא במסגרת ההשתלמויות תוך עבירה על החוק. היות שהנושא הראשון נשוא התלונה קשור לגורם בשם ד"ר לביא, והשני לגורם בשם הדרי - אזי שאין צורך להוסיף ולהידרש לאותן טענות אף לא במסגרת בחינת טענת אמת דיברתי במובן הרחב ביותר מבחינת היחסים שבין התובעים לבין הנתבע. באשר למכתב, בשמה של ד"ר עאסי, הנושא ידון בהמשך פסק הדין, וכך גם באשר לנושא הנוסף שלכאורה נכלל בתלונה, דהיינו – ניהול ההשתלמויות בניגוד לחוק.

כך שאין בבקשה שהוגשה לגבי צירוף המסמכים כדי לשנות ממסקנתי, לפיה לא הוכחה טענת "אמת דיברתי" לגבי הפרסומים שעוסקים בהגשת התלונות למשטרה, ולמרות שלגבי התובע כן הוגשה תלונה אחרת, הפרסום בהקשר זה כלל רכיבים מהותיים שאינם אמת, ולכן – כמכלול, לא יכולה לעמוד ההגנה האמורה לגבי הפרסום.

הטענה כי התובעים ביצעו פעולות מרמה בנוגע לקורסים מטעמם –

הנתבע טען כי התובעים מעבירים קורסים והשתלמויות בהם משתתפים רופאים שלגביהם נכתב שהם מומחים בתחום רפואי מסוים, למרות שהם לא מומחים מוכרים בישראל, וזאת בניגוד להנחיות בריאות השן מס' 2.10 של משרד הבריאות העוסקות בלימודים המשך (להלן: "ההנחיות"). בפרט, מפרסומיו של הנתבע עולה כי כוונתו לשני רופאים – ד"ר חופאש ופרופ' ותד. טענה דומה הינה כי העברת הקורסים מטעם התובעים מנוגדת להנחיות בכל הנוגע להסמכת מוסדות להעברת לימודי המשך, מטרות לימודי המשך ותוכן הלימודים.

לא מצאתי כי הטענות הוכחו ברף ההוכחה במאזן ההסתברות האזרחי, והכוונה היא הן לעצם הטענות אודות הפרת ההנחיות והן לגבי כך שהפרה, אף אם הייתה – עולה כדי "מרמה"; ולא למותר לציין את הגדרת "מרמה" על פי חוק העונשין, סעיף 414, לאמור:

"מרמה" - טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת; ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל".

לגבי ד"ר חופאש – הנתבע טען כי המדובר בתושב הרשות הפלסטינית, אשר מעביר השתלמויות אצל התובעים מבלי שיש לו רישיון רופא שיניים והתמחות המוכרים בישראל. לכן, לטענת הנתבע, הקורס שבהנחייתו של ד"ר חופאש הינו חסר ערך, שכן "אין לו כל ניסיון מיוחד שמבדיל אותו מאחרים", והוא נועד רק על מנת לגבות דמי השתתפות "מופרזים". אין בכוונתי להידרש במסגרת פסק דין זה להכשרה המקצועית המדויקת של ד"ר חופאש, שכן על מנת להראות כי התובעים "ביצעו פעולות מרמה" כפי שכתב הנתבע בפרסומיו, היה עליו להראות בדיוק כיצד התובעים הציגו את ד"ר חופאש, להראות מדוע המצג אינו נכון, וככל שהיה מוכיח שיש נתון שאינו נכון או אינו מדויק – היה עליו להוכיח כי המדובר ב"מרמה". הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ על שכמו לגבי מי מבין הרכיבים האמורים, ולכן ההגנה שלו בהקשר זה אינה יכולה לעמוד (כך שאף אין צורף לבחון את טענת התובעים לפיה הקורסים אשר הציעו, מעולם לא הוצגו כקורסים המוכרים על ידי משרד הבריאות כלימודי המשך, וכי מכוח ההנחיות - אין כל מניעה מהעברת הרצאות וקורסים על ידי מי שאינו מוכר כמומחה בישראל ואין לו רישיון ישראלי, כל עוד הוא לא מבצע טיפולים בחלל הפה).

לגבי פרופ' ותד – לטענת הנתבע, פרופ' ותד התחזה לפרופסור ולמומחה אורתודנטי, על אף שהוא לא הוכר ככזה בישראל בזמנים הרלבנטיים לשיתוף הפעולה שלו עם התובעים ולפרסומים שלהם אודות השתתפותו בהשתלמויות והקורסים שלהם. טענת הנתבע היא שפרופ' ותד קיבל את התואר שלו בגרמניה, אך הצגתו כפרופסור ומומחה בארץ אסורה – ולכן, היא עולה כדי פעולת מרמה מצד התובעים.

למרבית הצער, שני הצדדים הקדישו תשומות ניכרות לגבי נושא זה – כאשר התובעים זימנו את פרופ' ותד למתן עדות לגבי הכשרתו ותאריו האקדמיים, וזה האחרון – הגיש תצהיר ארוך שכלל פרטים רבים, עליהם נחקר ממושכות. כבר במהלך הדיון ניסיתי להביא לכדי קיצור במשך הזמן שהוקדש לבירור פרטי פרטיה של הקריירה המקצועית של פרופ' ותד – אך שני הצדדים הכבירו במקום לצמצם, בתצהיר ונספחים האוחזים 130 עמודים - מהצד האחד, ובחקירה נגדית ממושכת עד מאוד - מהצד השני.

לשיטתי, לא היה בכך צורך, שכן אף אם במועד שבו השתתף פרופ' ותד בהשתלמות מטעם התובעים היה הוא פרופסור "רק" בגרמניה – המרחק בין נתון זה לבין הטענות החמורות של הנתבע לגבי "מרמה" מצד התובעים, הוא מרחק רב. אכן, לגבי התואר של פרופ' ותד התנהלו הליכים רבים, לרבות בינו לבין משרד הבריאות, עוד בשנת 2013, וזאת בנושא השימוש בתואר פרופסור ומומחה באורתודנטיה שהוכרו בחו"ל גם בישראל, והוצגו במהלך הדיון מכתבים מהם ניתן ללמוד על עמדת משרד הבריאות לגבי האופן והתנאים בהם יוכל פרופ' ותד להציג עצמו כפרופסור גם בארץ. התובעים מבהירים כי פעלו בהתאם לאמור, עת צירפו לפרסומים של השתלמויות בהנחייתו את קובץ קורות חייו עם הפרטים הרלבנטיים, ואף מוסיפים כי ככל שבקטעי זמן מסוימים הייתה מניעה מבחינתו של פרופ' ותד לעשות שימוש בארץ בתואר שלו, הרי שהוא לא עדכן אותם בזמן אמת, ולכן לא היה עליהם לדעת על כך. טענות אלו של התובעים לא נסתרו ומקובלות עלי – וזהו נדבך נוסף במסקנה לפיה אין צורך להרחיב עוד את הדיון בנושא זה, שכן הנתבע כשל אף כאן בהוכחת "מרמה" מצד התובעים – ולא עומדת לו הגנת אמת דיברתי שמצדיקה את ההתבטאויות החמורות והחוזרות שלו כלפי התובעים.

נוכח האמור, אף לא מצאתי שיש כל משקל ראייתי או חשיבות לפרסומים מ'פייסבוק' אותם ביקש הנתבע להגיש כראייה, מה גם שקבילותם מוטלת בספק – וזאת בהתייחס למסמכים שסומנו מ/1, אשר לגביהם נקבע שתינתן החלטה במסגרת פסק הדין.

לגבי הקורסים באופן כללי – אף לא הוכח כי העברת הקורסים מטעם התובעים מנוגדת להנחיות בכל הנוגע להסמכת מוסדות להעברת לימודי המשך, מטרות לימודי המשך ותוכן הלימודים, ובוודאי שלא הוכחה "מרמה" בהקשר זה, בין אם בזיקה להגדרה שבחוק העונשין ובין אם על פי מובנה השגרתי של המילה "מרמה".

טענת הנתבע כי התובעים מבצעים פעולות מרמה לגבי מוצריהם -

טענה נוספת של הנתבע, בניסיונו להראות את קיומה של הגנת "אמת דיברתי" בהתייחס לפרסומיו אודות ה"מרמה" מצד התובעים – הינה כי בריאיון שנתן התובע עצמו הוא התחזה למומחה ברפואה ואף נטען כי התובע פרסם מאמר לגבי מכשיר חדש הנחזה להיות רפואי, מבלי שאותו מכשיר קיבל את האישורים הדרושים בארץ לצורך הפצתו. הנתבע מבהיר כי התובע אינו רופא ואינו בעל סמכות לפרסם מאמר בנושאים רפואיים, ולכן התובע פעל באופן מושחת, במרמה, אגב זיוף, תוך העלמת פרטים באמצעות מצגי שווא, ותוך הפרה של ההנחיות ופקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], תשל"ט-1979, אשר עניינה, בין היתר, איסור על שימוש בכינויים לא מורשים, התחזות ופרסומת אסורה.

התובעים משיבים לטענה זו בשניים. מקדמית, נטען כי מדובר בטענה חדשה אשר עוסקת במאמר שפורסם לפני למעלה מ-6 שנים. לגופם של דברים, התובע טוען שמעולם לא הציג עצמו כרופא, וכי למעלה מכך - הוא מוכר בקרב כל הרופאים כמשווק ציוד דנטלי במשך עשרות שנים, כך שלא סביר כי מי מקהל היעד יטעה לחשוב שמדובר ברופא.

לגבי נושא זה, יאמר תחילה כי גם כאן, בסיכומי הנתבע הוא אינו מזכיר את הטענה לפיה התובע "התראיין" והציג עצמו כרופא אגב התחזות. זניחת הטענה לגבי "אמת בפרסום" בנוגע לנושא זה – מייתרת את הצורך לדון בו. לגבי החלק השני של הטענה, בדבר המאמר שבו לכאורה הציג התובע מצגי שווא לגבי עצמו ולגבי המוצר – הרי שאף טענות אלו לא הוכחו כנדרש.

טענה נוספת לגבי המוצרים של התובעים הייתה טענת הנתבע כי התובעים מבצעים עבירות מס, מוכרים מוצרים "בשחור" ומוכרים מוצרים ללא רוקח. לטענתו, האמור מבסס את הפרסומים לגבי "שחיתות", "רדיפת בצע" וכו'.

ושוב, לתובעים טענה נגדית מקדמית, והיא כי הטענות הנ"ל לא עלו בכתב ההגנה המקורי והופיעו לראשונה רק בכתב ההגנה המתוקן. עוד טוענים הם כי הטענות מבוססות על פועלו של חוקר פרטי שהנתבע שכר אחרי שניתן פסק הבוררות, כאשר הבין שעליו להכין "טענות חדשות" כבסיס להגנת "אמת דיברתי", ולטענתם, החוקר ניסה להפליל אותם, אך ממילא כשל. כאן, מפנים התובעים לנספח 60 לתצהיר התובע, שהינו תמליל של שיחה בין הנתבע לבין חוקר פרטי מטעמו, שבמהלכה מבקש הנתבע מהחוקר "למצוא חומר" על התובעים. ניתן לקרוא בתמליל השיחה שהנתבע מסביר לחוקר הפרטי שלשיטתו התובעים מוכרים חומרים בניגוד להנחיות ומבקש ממנו ללכת לחנות של החברה ולנסות לרכוש שם את החומרים ועוד. אין צורך להביע עמדה לגבי עצם שליחת החוקר הפרטי מטעם הנתבע על מנת "להפליל" את התובעים במטרה להצדיק "בדיעבד" טענות מסוג "אמת דיברתי", שכן החשוב הוא שלא הוצגו "תוצרי" החקירה הפרטית ולא הוצגו ראיות לגבי עבירות מס, או מכירה "בשחור", או מכירה בניגוד לחוק.

לפיכך, לא אוכל לקבל את הטענות החמורות של הנתבע לגבי כך שהתובעים מושחתים, רמאים, זייפנים ומציגים מצגי שווא – שכן לא הוכחו עבירות מס ולא הוכח שנמכרים מוצרים "ללא רוקח" (טענה שאינה ברורה ונעדרה תימוכין מלכתחילה).

ועוד לגבי המוצרים. כפי שמוזכר מעלה, בכמה פרסומים טען הנתבע כי במוצרים שמוכרים התובעים "יש בעיה עם איכות החומרים", למרות שהמחירים שלהם מופקעים, והוא אף כתב באחד הפרסומים כי הגיעו אל העמותה תלונות ומסמכים לגבי האמור.

דא עקא, שאף כאן, כשל הנתבע בהוכחת טענת "אמת בפרסום". הנתבע לא הציג ולו מסמך בודד ש"הגיע" אל העמותה לגבי איכות המוצרים או לגבי המחירים שלהם, והנתבע לא הציג מידע לגבי השוואה בין מוצריהם של התובעים לבין מוצרים דומים, המצדיק את הפרסום לפיו המחירים של מוצרי התובעים "אסטרונומיים" ו"בדיוניים". אם לא די בכך, יש לראות כי בחקירתו בבית המשפט, הנתבע נשאל בהקשר זה, כלומר – לגבי היעדר מסמכים המגבים את טענותיו, וניסה להסביר כי התלונות היו בעל-פה (עמ' 148-146). תשובה זו אינה אמינה, מה גם שאינה מתיישבת עם חלק מהפרסומים שבהם נכתב כי יש בידי הנתבע או העמותה מסמכים לגבי התלונות, לגבי איכות החומרים ולגבי המחירים. מעבר לכך, הנתבע גם לא הציג ראיות מטעמו לגבי אותן תלונות בעל-פה, אין עדים שהעידו בבית המשפט אודות אותן תלונות, הנתבע אף לא פירט מי התלונן ומתי, כך שכל טענת "אמת דיברתי" בהקשר זה סומכת על עדותו של הנתבע עצמו, אותה אינני מקבלת.

טענות לגבי חמדנות התובעים –

תחילה, בבחינת הערה מקדמית, אומר כי יש ביטויים שקשה עד מאוד להוכיח לגביהם "אמת דיברתי", וטוב היה עושה הנתבע לו היה נמנע מלעשות בהם שימוש מלכתחילה. ולמה כוונתי? אף אם הנתבע סבר בשעתו שיש לו ביקורת לגבי הדרך שבה התובעים פועלים מבחינה עסקית, ואף אם לשיטתו היה פסול בפועלם להשיא לעצמם רווחים - היה עליו לבחור בביטויים יותר מתונים, מדודים והולמים, שאולי יהא ניתן להוכיח לגביהם את טענת "אמת דיברתי" בעתיד. נזכיר כי מרבית הפרסומים היו אחרי שהתובעים כבר דרשו מהנתבע להפסיק להוציא את דיבתם, כך שהוא היה חייב לדעת שעליו לברור בקפידה את מילותיו. אך הנתבע לא עשה כן ובחר במונחים קשים כגון "חמדנים" ו-"תאבי בצע" - ביטויים עליהם הוא חזר כמה וכמה פעמים, והוא אף טען כי התובעים "תחבו את ידם לכיסים של הרופאים" וכי הם "ניצלו את הרופאים". לומר על אדם שהוא "לוקח כסף מהכיס של האחר" משול להאשמתו בגניבה, למונח "תאב בצע" יש הקשר שלילי ברור, כך הוא גם לגבי המונח "חמדן" – ובאופן כללי, קשה לי לראות כיצד חשב הנתבע להוכיח "אמת דיברתי" לגבי מונחים אלו.

בכל מקרה, מהאמור מעלה עולה כי המדובר בטענות חמורות ביותר, ולא הוכח בתיק זה כי היה להן בסיס עובדתי, כמו גם לטענת הנתבע באחד מהפרסומים לפיה העסק של התובעים "מצוי במשבר אמיתי", משמע שיש חשש לקריסתו (טענה שאותה הנתבע אפילו לא ניסה להוכיח).

טענת הנתבע כי התובעים סחטו את העמותה –

על מנת להבהיר את טענות הצדדים לגבי נושא זה, אחזור ואזכיר כי בין הצדדים התגלעה מחלוקת חוזית הנוגעת לקורס מסוים, עוד בשנת 2012. המחלוקת לגבי אותו קורס סבה על דרישת תשלום ששלחו התובעים לעמותה בקשר לקורס, סביב הסכומים שהיו אמורים להשתלם להם, וטענת קיזוז שהעלו התובעים – וככל שהצלחתי להבין – המחלוקת הייתה לגבי כ-20,000 ₪. בין הצדדים אף קיימת מחלוקת מהותית לגבי המסמך אשר מגלם את ההתקשרות החוזית לגבי הקורס, כאשר שני הצדדים הגישו לבית המשפט מסמך אשר אמור לשקף את ההתקשרות (מסמך בין 3 עמודים, אשר חתום רק בעמוד האחרון שלו). קיים הבדל בין המסמך שהגישו התובעים (נספח 70 לתצהיר התובע) לבין המסמך שהגיש הנתבע (נספח 6 לתצהירו), היות שבעמוד השני מתוך השלושה, במסמך "של הנתבע" מחוקה פסקה 3, שקיימת במסמך "של התובעים", ואשר קריטית מבחינת המחלוקת החוזית. התובעים טוענים כי הנתבע השמיט בכוונה את הפסקה המדוברת, וכך – ניסה להציג בבית המשפט מסמך שנועד להטעות.

שני הצדדים מכבירים מילים לגבי אותה מחלוקת חוזית, אך לא מצאתי כי יש צורך באותו פירוט, ואין בכוונתי להכריע באופן ממוקד במחלוקת "הישנה" לגבי התשלום שהגיע, או שלא הגיע, לתובעים לגבי הקורס בשנת 2012. יהא אשר יהא "הצדק החוזי" לגבי מחלוקת זו – הנתבע לא הוכיח כי התובעים "סחטו" את העמותה. כלומר, שאף אם מבחינה חוזית עמדתו היא ה"צודקת", לא היה מקום לכנות את התובעים "סחטנים" ביותר מעשרה פרסומים עוקבים, בשל אותה מחלוקת. מעבר לכך, ואם הנטל להראות "מי צודק" רובץ על שכם הנתבע, היות שהוא זה שפרסם את הפרסום לגבי ה"סחיטה" הנובעת מהמחלוקת, אוכל רק לומר שאני מסכימה עם טענות התובעים לפיהן עדותו של הנתבע בבית המשפט לגבי המסמך שהוא ביקש להציג הייתה עדותו מוקשית, בלשון המעטה, כללה שינוי גרסאות, ולא כללה הסבר ל"פסקה הכפולה" האחרת שהופיעה במסמך שביקש התובע להגיש – וראו את פירוט הטענות בסעיף 139 לסיכומי התובעים. משמע, שהיה על הנתבע להוכיח שהתובעים אכן ביקשו 20,000 ₪ שלא כדין – והוא לא הצליח לעשות כן, ובוודאי שהוא לא הצליח להוכיח שעמדת התובעים במחלוקת זו הינה "סחיטה".

עוד יוער, לגבי השימוש במונח "סחיטה", שהנתבע טען כי לתפיסתו – המילה "סחיטה" מכוונת האופן כללי להתנהלות כלכלית פסולה של חברה מסחרית לגביית כספים שהיא מבקשת לקבל ביתר, והוא לא התכוון למובן הפלילי של המילה. טענה זו אינה יכולה להתקבל, שכן התנהלות כלכלית "פסולה" אינה "סחיטה" והקורא הסביר שקורא שוב ושוב שהתובעים סוחטים את העמותה – בוודאי שמייחס למונח קונוטציות שליליות פליליות. "סחיטה" הינה מילה ברורה, עם הקשר פלילי ברור, ולא ניתן לייחס "סחיטה" למי שיש מולו מחלוקת חוזית פשוטה כאמור.

הטענה כי התובעים הינם "אויבי" העמותה בשל תלונה שהגישו לרשם העמותות -

הנתבע פרסם בכמה פרסומים כי לשיטתו התובעים הינם אויבים של העמותה ואף אויבים של ציבור רופאי השיניים בישראל באופן כללי.

לטענתו, האמור סומך על כך שהתובעים הגישו נגד העמותה תלונה לרשם העמותות, ולדידו, הגשת התלונה הופכת את התובעים ל"אויבים". במהלך בירור הראיות, התברר כי התובעים לא היו מעורבים בהגשת אותה התלונה, וכי מי שהגיש אותה היה ד"ר דלאשה (וראו את תצהירו של ד"ר דלאשה, סעיפים 6-10, שם הצהיר כי לתובע לא היה קשר לתלונה שהוא הגיש, אשר נעשתה באופן עצמאי מטעמו, וראו את חקירתו בנושא בעמ' 72). מה גם, שמהראיות עולה שבעקבות אותה תלונה, בדק רשם העמותות את נושאי התלונה, מצא שהיו ליקויים (נספחים 32, 75 ו-77 לתצהיר התובעים), והנתבע אף חתם על התחייבות לתיקון הליקויים - כך שלא ניתן בכל מקרה לכנות את מי שהגיש את התלונה, אשר הצביעה על ליקויים שהיה צריך לתקן – כ"אויב" של העמותה, או אויב בכלל. משמע, שאף כאן לא הוכחה "אמת בפרסום", והיה על הנתבע להימנע מלכנות את התובעים "אויבים" ולציין שהעמותה תרדוף אותם "עד הסוף".

הטענה כי התובעים זייפו מכתב של ד"ר עאסי ושידלו אותה למתן עדות שקר -

אחת מטענות ההגנה העיקריות של הנתבע, הייתה כי הוא דיבר אמת שעה שכינה את התובעים "פושעים" ו"מושחתים", היות שהם זייפו מכתב שלכאורה נשלח מטעמה של ד"ר עאסי כחלק מהמסמכים שצורפו לתלונה שהוגשה לכללית סמייל. עוד טען הנתבע כי התובעים גם הדיחו את ד"ר עאסי למתן עדות שקר נגדו ושידלו אותה להתלונן נגדו. הנתבע אף ציין כי הוגשה מטעמו תלונה למשטרה נגד התובעים לפיה הם מעורבים בזיוף האמור (ועל התלונה כבר דובר מעלה).

שוב, התברר כי אין כל תשתית ראייתית מוצקה לטענות התובע.

לגבי ה"זיוף" - לא הייתה ברורה מלכתחילה המהות המדויקת של הזיוף הנטען, ובכל מקרה אין בסיס לטענה זו. התלונה של הנתבע במשטרה נסגרה אחרי שד"ר עאסי נחקרה שם ואישרה כי המכתב בו דובר לא זויף אלא הוגש בשמה ובאישורה (נספח 3 לכתב התשובה). מעבר לכך, במסגרת פרשת הבאת הראיות בפני, הנתבע לא הציג ולו בדל של ראיה לגבי הזיוף הנטען, כך שלא ניתן לומר שהמכתב זויף, בכלל – ובטח שלא על ידי התובע או מי מטעם החברה.

לגבי השידול לעדות שקר – אף כאן, הנתבע לא הוכיח כי התובעים או מי מהם פעלו לשדל את ד"ר עאסי להעיד עדות שקר, לא במסגרת החקירה שלה במשטרה, לא בפני החוקר מטעם כללית סמייל ולא במסגרת הבוררות. התובעים אכן סייעו לד"ר עאסי ובעלה לפנות לכללית סמייל, לאחר ששמעו ממנה פרטים שלשיטתם היה צריך להציג, אך הייתה להם זכות לסייע לה לפנות לכללית סמייל, ובוודאי שסיוע שכזה אינו "שידול" או "הדחה לעדות שקר" או "זיוף של מסמך", שהינן טענות חמורות ביותר. ועוד יוער כי לגבי ה"שידול", למעשה, הנתבע לא ניסה כלל להוכיח "אמת דיברתי" לגבי טענה זו והוא כלל לא הסביר מתי בוצע ה"שידול" הנטען (והיה עליו להוכיח מי בדיוק אמר לד"ר עאסי מה לומר, מתי זה היה, והכל – כאשר האומר יודע שהדברים שקריים ובעדותו מנסה לשכנע אותה למסור את הגרסה השקרית).

טענת הנתבע כי התובעים שידלו והדיחו לעדות שקר גורמים נוספים -

מעבר לטענות לגבי שידול והדחה לעדות שקר של ד"ר עאסי, הנתבע מפנה לתובעים האשמות לפיהן הם ניסו לשדל גם את ד"ר עתאמנה וד"ר סרחאן למסור עדות שקר, תצהיר שקר, ולהגיש תלונות שקריות - והכל במטרה לפגוע בנתבע.

בעניין ד"ר סרחאן, הנתבע מתבסס על תמלול הקלטת שיחה אשר נערכה בין התובע לבין ד"ר סרחאן, שם, להבנתו, התובע מאשר שקיימת התארגנות של גורמים שמתכוונים להגיש תלונה נגד הנתבע והם נפגשו אצל עורך דין במטרה לתאם פעולה ולהשיג "הוכחות" נגד הנתבע. לא ברור כיצד שיחה זו יכולה להיחשב כ"שידול למתן עדות שקר", ויש הבדל בין "התארגנות" שכזו ובין הדחה לעדות שקר. ד"ר סרחאן נדרש בחקירתו בפני בית המשפט לעניין זה, ונשאל אם התובע ניסה לשדלו לתת עדות שקר או שהפעיל עליו לחץ לגבי עדות בכלל, ועל כך ענה: "לשים עלי לחץ לא, לא הפעיל עלי לחץ לא ... לא, לא, הוא אמר לי תגיד את האמת" (עמ' 11, שורות 16-18).

לעניין ד"ר עתאמנה, הנתבע טוען כי בוצע ניסיון "להוציא" מד"ר עתאמנה תצהיר הכולל תלונות נגד הנתבע, למרות שד"ר עתאמנה ביקש להלין נגד העמותה בלבד, ובכך יש כדי ללמד על "שידול לעדות שקר" מטעם התובעים. על מנת להבהיר את הטענות, אין מנוס אלא לפרט כדלקמן: מוסכם בין הצדדים כי ד"ר עתאמנה שלח מייל לתיבת הדוא"ל שנפתחה מטעם התובעים ואחרים ואשר אליה ניתן היה לשלוח תלונות לגבי העמותה. ד"ר עתאמנה פנה בבקשת סיוע והעלה טענות לגבי כך שהוא אינו מקבל היתר להיות חלק ממרפאות ההסדר. ב"כ התובעים ענה למייל זה של ד"ר עתאמנה, וביקש ממנו לחתום על תצהיר לגבי תלונתו. תצהיר שכזה נשלח לחתימת ד"ר עתאמנה (להלן: "התצהיר שבמחלוקת"). לטענת הנתבע, התצהיר שבמחלוקת כלל טענות כלפיו אישית למרות שלד"ר עתאמנה מעולם לא היו כלפיו טענות אישיות, ובכך הוא רואה ניסיון של התובעים "להדיח" ו"לשדל" את ד"ר עתאמנה. התובעים, מנגד, טוענים כי התצהיר שבמחלוקת, שהוכן על ידי בא כוחם, נשלח לד"ר עתאמנה עם בקשה לעבור עליו ולתקן תיקונים, ככל שיהא צורך, ובמענה – השיב ד"ר עתאמנה במייל חוזר, ולא רק שהוא מאשר את תוכנו של התצהיר שבמחלוקת באופן עקרוני, אלא ביקש לשנות את הפסקה האחרונה של תצהיר זה, אשר אף היא כוללת טענות אישיות נגד הנתבע, ואף כתב באותו מייל כי "כך יהיו דברי ב-100% דיוק". בכל אופן, מוסכם כי התצהיר שבמחלוקת מטעם ד"ר עתאמנה, מעולם לא נחתם. נתון נוסף הינו כי במסגרת ההליכים שבפני, הנתבע ביקש להציג תצהיר אחר של ד"ר עתאמנה (להלן: "התצהיר הנוסף"), שם הוא כותב שהתובעים ניסו ללחוץ עליו לחתום על התצהיר שבמחלוקת למרות שאין לו ולא היו לו טענות נגד הנתבע אישית.

סבורני כי אף כאן לא הצליח הנתבע להרים את הנטל ולהראות שהתובעים ניסו להדיח את ד"ר עתאמנה לעדות שקר, או לשדל אותו לעשות כאמור.

קיימים סימני שאלה רבים לגבי הסתירה שבין הגרסה שעולה מתכתובת הדוא"ל ששלח ד"ר עתאמנה לגבי התצהיר שבמחלוקת לבין הגרסה שעולה מהתצהיר הנוסף. אלא שהיות שד"ר עתאמנה לא זומן למתן עדות מטעם מי מהצדדים, ולכאורה לא ניתן להגיש כלל את התצהיר הנוסף כראיה, סימני שאלה אלו יישארו בלתי פתורים מבחינתי בתיק זה.

כל מה שאוכל לומר הוא שככל שעסקינן בהגנה אמת בפרסום המתייחסת לטענה של הנתבע ולפיה התובעים הדיחו לעדות שקר – אזי שהיא לא הוכחה.

סיכום לגבי טענת "אמת דיברתי" -

הגנת "אמת דיברתי", הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, נשענת על שני אדנים, אשר קיומם המצטבר יוצר את ההגנה, והם - שהפרסום היה אמת וכי היה בו עניין לציבור. כך, מובטח איזון ראוי בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. ההכרעה בדבר קיומם של שני יסודות אלו, נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (שנהר, עמ' 216), והנטל להוכחת ההגנה מוטל על שכמו של הנתבע, הטוען להגנה.

מהאמור מעלה עולה, שאף אם אניח כי קיים עניין ציבורי בפרסומים, לא הוכחה ההגנה. הנתבע בחר לעשות שימוש במונחים וביטויים "קשים", בעלי קונוטציות שליליות ואף פליליות, ייחס לתובעים מעשים חמורים ביותר, קרא להם "פושעים" ו"אוייבים" - זאת ללא בסיס, והוא כשל בניסיונו להראות כי התובעים אכן חטאו בכל החטאים שהוא ייחס להם. הנתבע לא הצליח להראות כי דבריו היו אמת, באופן המשקף את המציאות נאמנה - בין אם "אמת לשעתה", בין אם "אמת במלואה", ובין אם "אמת מאוחרת", לא במועד ביצוע הפרסומים, לא בשלב תחילת ההליכים המשפטיים ואף לא היום (וראו את הדיון בהקשר של "אמת לשעתה", מנקודת מבטו של המפרסם והזיקה בין האמור לבין המציאות האובייקטיבית במועד הפרסום בע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (8.2.2012) ובדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך (18.9.2014)).

הנתבע הקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו זו, הרחיב שלא לצורך עד מאוד את היריעה לעת הגשת כתב ההגנה המתוקן – ולמרות זאת, לעת מסכמים אנו את שלל הראיות, לא שוכנעתי כי הוא יוכל להיבנות מהגנת "אמת דיברתי" ביחס לפרסומים.

הגנת תום הלב –

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מורה כך (בהשמטת החלופות שאינן רלבנטיות):

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או

(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6),

או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;

...

(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;

...".

סעיף 16 משלים את הוראות הסעיף הקודם וקובע בהתייחס לנטל הוכחה כך:

"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

הנתבע העלה טענות הגנה חלופיות הסומכות על סעיף 15 האמור, וטרם נסקור את טענותיו אלו, נדרש לסוגית נטל ההוכחה לגבי רכיב תום הלב.

סעיף 16(א) - כמצוטט מעלה, ההגנות שבסעיף 15 עומדות למי שביצע את הפרסומים בתום לב, וסעיף 16 קובע חזקה לגבי קיומו של תום לב וחזקה להיעדר תום לב. לשיטתי, במקרה דכאן, הנתבע לא הוכיח שעשה את הפרסומים בתום לב, שכן הפרסומים חרגו (ובאופן מהותי) מתחום הסביר בנסיבות. הפרסומים נוקטים בלשון משתלחת, בוטה ופוגענית, וכוללים אף ביטויים "מסוכנים" בשיח כגון "אוייבים" שאותם יש לרדוף. ניסוחים אלו, לשיטתי, אינם "בתחום הסביר", בזיקה למהות התוכן של הפרסום, זהות המפרסם ומעמדו, זהות מושאי הפרסום, הקהל שאליו הגיעו הפרסומים ועוד. לכן, לא מתקיים סעיף 16(א) לחוק.

לא זאת אף זאת. שוכנעתי כי מתקיימים שני הסעיפים הקטנים (2) ו-(3) של סעיף 16(ב).

לגבי 16(א)(2) - ממכלול הראיות עולה שהפרסומים לא היו אמת והנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם המדובר בפרסומי אמת אם לאו, והוא התבסס על מידע לא מבוסס, על שמועות או אמירות בעלמא, או שלא היה בכלל בסיס לפרסום.

לגבי 16(א)(3) – מצאתי כי הוכח שהנתבע התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. כלומר – שאף אם הנתבע יראה כי מתקיימת מי מהחלופות של סעיף 15, מצאתי כי הוא התכוון לפגוע בתובעים במידה גדולה מהסביר, והפגיעות היו הרבה מעבר לצורך לשם הגנה על האינטרסים הלגיטימיים של הנתבע.

היות שההגנות המופיעות בסעיף 15 מחייבות הוכחת תום לב, והיות שלא הוכח תום לב – ניתן היה להפסיק את הדיון כבר בשלב זה – ולקבוע כי לא חלה הגנת תום הלב לנתבע. למעלה מן הצורך, נוסיף עוד כמה מילים לגבי החלופות השונות של סעיף 15 שאליהן מפנה הנתבע (ורק אעיר, כי בכתב ההגנה המתוקן מעלה הנתבע טענות לגבי תחולתם של סעיפי משנה רבים מתוך סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, ולעומת זאת – בכתב ההגנה המקורי, הנתבע טען כי עומדת לו ההגנה רק מכוח סעיפים 15(3), 15(5) ו-15(10)).

סעיף 15(1) – המפרסם לא ידע על הנפגע או על נסיבות לשון הרע –

הגנה זו מעלה הנתבע לגבי הפרסומים 15, 16, 18 ו-19. לא אבין כיצד טוען הנתבע לגבי פרסומים אלו כי "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע", שכן הוא בוודאי ובוודאי שיודע על קיומם של התובעים ויודע גם על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע – וזאת נוכח כל המפורט מעלה.

סעיף 15(2) – חובה לבצע את הפרסום –

טענה זו מתייחסת לכל הפרסומים, והועלתה לראשונה רק בכתב התביעה המתוקן. כבר בכך יש קושי, ולא ברור מדוע הנתבע לא טען מלכתחילה שהייתה לו "חובה" לבצע את הפרסומים, כך שהמדובר בשינוי חזית שמעורר קושי מהותי – ולא אחזור על הדברים.

הנתבע טוען ביחס לכל הפרסומים, כי מתוקף תפקידו בעמותה (ואולי גם בכללית סמייל) חלה עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם את שפרסם, וזאת כדי ליידע את רופאי השיניים במידע על הנעשה אצל חברות מסחריות בתחום, לא כל שכן – כדי להגן על ציבור הרופאים. הגנה זו נועדה למצבים בהם קיימת חובה לפרסום ה"מתנגשת" באיסור לשון הרע (עניין דיין, פסקה 45 לפסק דינו של השופט גרוניס), וגוברת עליו, ועל מנת לחסות בצל ההגנה יש להראות קיומם של ארבעה רכיבים מצטברים: קיומה של חובה לפרסם; החובה חלה בייחס לכל מי שאליו הופנה הפרסום; תוכן הפרסום חייב את הנתבע לפרסם את הפרסום; הפרסום נעשה בתום לב (שנהר, עמ' 282).

אני מוצאת כי הרכיבים הדרושים כדי לחסות תחת הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15(2), אינם מתקיימים, בייחס למי מהפרסומים – ודי אם אפנה לכך שלא מתקיים לגבי הפרסומים הרכיב השלישי, הקובע כי יש לבחון אם תוכן הפרסום חייב את הנתבע לבצע את הפרסום. שעה שהוכח שהמדובר בטענות שאינן נכונות, בלשון תקיפה, עולבת ומשתלחת, ושעה שניתן היה להעביר מסרים דומים בדרכי נעם, לאחר בדיקה ובאופן המקובל להעברת ביקורת – יש לקבוע כי לא הוכח לפחות הרכיב השלישי (מבין הרכיבים המצטברים).

סעיף 15(3) – עניין אישי כשר –

גם הגנה זו מועלית מטעם הנתבע לגבי כל הפרסומים, ואף היא מובאת לראשונה בכתב ההגנה המתוקן. הגנה זו חלה כאמור כאשר "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". ניתן היה לומר כי לנתבע יש עניין אישי כשר בשמירה על העמותה, בקידום האינטרסים של העמותה ובפרסומים לגבי הפעילות של העמותה או גורמים שקשורים לה. עם זאת, לא ניתן לומר שהפרסומים – כפי שנוסחו ובהיותם לא מדויקים – נעשו על מנת להגן על אותו עניין אישי כשר.

סעיף 15(4) - הבעת עמדה או דעה –

הגנה זו מתייחסת למצב בו "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי". הנתבע לא הסביר ולא שכנע מדוע מלכתחילה ההגנה רלבנטית, שכן התובעים אינם בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, ואינם בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. מעבר לכך, הפרסומים אינם בנוגע להבעת עמדה והצגת דעתו האישית של הנתבע, אלא שהם כוללים עובדות לכאורה וכוללים נתונים לכאוריים שחורגים בהרבה מ"הבעת עמדה".

דוגמה ספציפית ניתן למצוא בטענת הנתבע לפיה כאשר הוא טען שהתובעים "סוחטים" את העמותה, בפרסום הראשון, הכוונה שלו הייתה בקונטקסט של הבעת עמדה לגיטימית בנושא צרכני, תוך שהוא מדגיש שבפרסום זה הוא גם ציין כי לרופאים השונים יש חופש בחירה לפעול כרצונם. לא אוכל לקבל את עמדת הנתבע, ואני סבורה כי היא מיתממת. יש קו גבול המפריד בין הבעת עמדה צרכנית לגיטימית, או אף הבעת עמדה מותרת לגבי סכסוך עסקי, לבין הוצאת דיבה, והנתבע עבר את קו הגבול. התייחסותו לכך שהתובעים "סחטנים" או "מנסים לסחוט" לא יכולה לחסות תחת ההגנה של "הבעת עמדה" בנסיבות, אף אם בהמשך הותיר לשיקול דעתם של כלל הרופאים כיצד להתנהל למול התובעים, במיוחד בשים לב למעמדו בעמותה ובכללית סמייל.

לכן, טענתו לפיה הוא רק "הביע עמדה" אינה יכולה לסייע בידו, מה גם שהכוונה של המפרסם אינה מעלה ואינה מורידה במקרה זה – ולא היה כל מקום לשימוש בנגזרות של המילה "סחיטה", אשר ניתן לשוות להן קונוטציה פלילית, למרות עמדתו של הנתבע לגבי אותה מחלוקת חוזית למול התובעים.

מעבר לכך, הפסיקה והספרות התייחסו לקו הגבול שבין הבעת דעה או עמדה לגיטימית לבין פרסום שעניינו עובדה (וראו למשל את דנ"א 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3) 337, בעמ' 350 (1978), את הפסיקה בעקבותיו ואת חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי (מהדורה שנייה מורחבת, 2019), להלן: "גנאים", בעמ' 89 ובעמ' 213 ואילך).

סבורני כי אף אם בחלק מהפרסומים יש משום הבעת דעה, החלק העיקרי הינו מצגים לגבי עובדות לכאוריות וקביעות נחרצות שהקורא הסביר מבין ככאלו אשר מתייחסות לנתונים "מוגמרים" ולא לדעתו האישית של הנתבע. לכן, ואם נרצה לומר שעסקינן ב"פרסום מעורב", אזי שלפי "מבחן הדומיננטיות", לא ניתן לומר שהנתבע חוסה תחת הגנה זו (גנאים, עמ' 92-93).

סעיף 15(5) פרסום הבעת דעה על התנהגות הנפגע –

הגנת סעיף זה עלתה למעשה רק בסיכומיו של הנתבע ומתייחסת לחלק מהפרסומים. עסקינן בהגנה דומה להגנה הקודמת, כאשר כאן המדובר בהבעת דעה על התנהגות התובעים אך בהתייחס לשתי חלופות שאינן רלבנטיות למקרה דכאן – האחת, כאשר הנפגע הוא בעל דין; והשנייה, כאשר הנפגע הוא אדם שעניינו משמש נושא לחקירה.

סעיף 15(6) פרסום הבעת דעה על יצירה –

אף טענה זו כלל אינה רלבנטית – שכן היא עוסקת בהבעת עמדה לגבי יצירות.

סעיף 15(10) – פרסום המגנה או מכחיש לשון הרע קודמת -

הנתבע מבקש לחסות בהגנת סעיף זה בייחס לפרסומים 19-8, שכן לדבריו היו אלו התובעים אשר תקפו אותו בהאשמות כבדות, והוא השיב להם. הנתבע טען בהקשר זה כי פרסומיו מהווים "פרסומי הכחשה" לדברי לשון הרע מצד התובעים, אשר קדמו להם וכי הוא למעשה הדף את ההכפשות נגדו. אלא, שהנתבע כשל בהוכחת "לשון הרע" מצד התובעים, והוא לא הראה בכלל שהיו פרסומים מטעמם שמהווים לשון הרע כלפיו או פרסומים מכפישים קודמים.

סיכום ביניים שני לגבי הגנת תום הלב –

מכאן, שהנתבע לא הראה שקיימת לו הגנת תום הלב. לא רק שלא הוכח תום לב, אלא שמתקיימת חזקת חוסר תום הלב, שבסעיף 16, ומעבר לכך – לא הוכח קיומם של הסעיפים הקטנים החלופיים של סעיף 15.

הסעדים האפשריים לפי חוק איסור לשון הרע –

הינה כי כן, התובעים הוכיחו כי הנתבע פרסם נגדם פרסומים הכוללים לשון הרע, ללא שקמה לו הגנה, בכמה וכמה פרסומים חריפים לאורך זמן.

הנזק –

התובעים בסיכומיהם מבקשים לפסוק לטובתם פיצוי כספי (הן פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק והן פיצוי נזיקי בשל הנזקים בפועל הנובעים מהפרסומים) ואף מבקשים שיינתנו צווים לעתיד נגד הנתבע. הנתבע מעלה טענות רבות לגבי כך שאין מקום להעניק לתובעים פיצוי כספי בכלל, טוען כי הם לא זכאים לפיצוי הסטטוטורי, כי לא הוכח נזק בפועל, כי קמה לו הקלה מכוח סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, וכי לא הוכחו התנאים המצדיקים מתן צווים כמבוקש.

הפיצוי הכספי -

התובעים מבקשים תחילה להורות על פיצוי סטטוטורי לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, לגבי כל אחד מ-19 הפרסומים בסכום של 141,820 ₪, ובסה"כ סכום של 2,660,000 ₪, ואף עותרים לכפל פיצוי נוכח כוונת הפגיעה מצד הנתבע. בנוסף, נדרש פיצוי בגין נזקים נטענים בפועל. התובעים טוענים כי מעשיו של הנתבע הסבו להם נזק כלכלי רב, וכי פועלו כמעט והביא כליה לחברה. כך, נטען כי בשנות החרם "המובהקות", קרי – בין השנים 2017-2013, מעשיו של הנתבע פגעו בהם לאחר שהשקיעו מאות אלפי שקלים בהגדלת בית העסק, שכן בשנים אלו, בשל ה"חרם", הם הפסידו הכנסות שהיו אמורות להתקבל מהקורסים שהציעו לקהל, והם אף טוענים כי מהראיות שהוצגו ניתן ללמוד ששעה שההכנסות שלהם פחתו, הכנסות העמותה עלו. לטענתם, נזקם בגין אי קיומם של הקורסים עם פרופ' ותד – היה בסך 898,560 ₪, ובגין אי קיום קורסים עם ד"ר חופאש – הנזק היה 897,370 ₪. ממשיכים התובעים וטוענים כי נגרם להם נזק ממוני נוסף בגין אי מכירת ציוד בתקופה הרלבנטית. לצורך אומדן היקף הנזק, הגישו התובעים חוות דעת מטעם רו"ח התביעה, אשר כימת את החסר בהכנסות התובעים בסך של 1,893,542 ₪, רווח גולמי. התובעים מבהירים כי הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו, ולא הצביע על גורמים אחרים שיכולים להסביר את הקיטון בהכנסות התובעים, ולכן – יש לפסוק לזכותם פיצוי בגין אובדן הרווח הגולמי האמור. עוד לטענת התובעים, בנוסף על האמור, השפעת החרם המשיכה עד ימינו, שכן – הנתבע המשיך לטעון בפני חברי העמותה כי הוא עתיד לשוב בקרוב לתפקידו, והם סובלים מנזק מתמשך. נזק נוסף לגביו מבוקש פיצוי הינו בגין פגיעה במוניטין החברה, כאשר לשיטתם, במקרה זה - נוכח הפגיעה החמורה במוניטין – יש לאמוד את שווי הפגיעה במוניטין בהתאם לחוות הדעת של רו"ח התביעה, בזיקה לנזק הצפוי להכנסות החברה למשך תקופה של 5 שנים, לאחר שנת 2017, וזאת בסך 2,778,689 ₪. התובעים מפנים גם להוצאות המימון שנאלצו להוציא, ואף טוענים כי נגרם להם נזק בשל פגיעה בפיתוח העסקי, שכן מנהלי החברה נאלצו להשקיע את זמנם בהתגוננות מפני הפרסומים, אם כי התובעים נמנעו מלפרט את גובה הנזקים הללו. כך, שבסך הכל לטענת התובעים הנזקים הינם בסכום מצטבר של למעלה מ-9,000,000 ₪, אך הם עותרים לפיצוי כולל בכל הרכיבים בגובה 2,000,000 מיליון ₪, שכן זהו הסכום אשר לגביו שולמה האגרה.

הנתבע טוען מנגד כי אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו לטובת התובעים, וככל שיקבע פיצוי – עליו להיות על הצד הנמוך, והוא אף מציין כי התובעים אינם עקביים בסכומים הנתבעים, אשר שונו מספר פעמים עם התמשכות ההליכים. עיקר טענתו של הנתבע הינה כי הנזק הממוני הנטען הנובע מהפרסומים לא הוכח, וכי התובעים אף לא עמדו בחובת הקטנת הנזק. הנתבע טוען בנוסף כי התובעים לא פירטו ביחס לכל פרסום אם הוא נוגע לתובע או לחברה, ולכן יש קושי בדרישה לגבי הפיצוי הסטטוטורי, מה גם שאין מקום לפסוק במקרה זה פיצוי לגבי כל פרסום ופרסום ויש לראות את כל מסכת הפרסומים כמקשה אחת, שהרי כולם עוסקים באותו העניין, בעלי אופי דומה והופצו באותו הערוץ. לגבי הפיצוי הסטטוטורי, הנתבע גם טוען כי לא הוכחה כל כוונת זדון, אם כי כוונה הפוכה של דאגה לטובת ציבור רופאי השיניים הערביים. בדומה, טוען הוא כי אי ההבחנה בין פרסומים שנוגעים לתובע לבין פרסומים שנוגעים לחברה אף מעורר קושי בדרישה לגבי נזק לא ממוני (שכן חברה בע"מ אינה זכאית לפיצוי בגין נזק שכזה). מוסיף הנתבע וטוען כי עסקינן ב"תביעת השתקה", ואף מציין כי התובעים המתינו כחמש וחצי שנים מעת הפרסום הראשון ועד למועד הגשת התביעה, ולפיכך פעלו בשיהוי ניכר שיש בו כדי לחייב הפחתה בפיצוי. הנתבע אף חוזר על כך שהוא מאמין בלב שלם באמיתות הפרסומים וכי פעל בהתנדבות מטעם העמותה בעת ביצוע הפרסומים, ועל כן נזקפת לו ההקלה הקבוע בסעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע.

הכרעה בשאלת הנזק –

סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מורה כי:

"7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944."

סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, קובע כך:

"7א. (א) ...

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.

(ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; ....".

התובעים עותרים לקבלת פיצוי הן בהתאם לסעיף 7 (פיצוי נזיקי) והן בהתאם לסעיף 7א (פיצוי ללא הוכחת נזק).

מקדמית, יאמר כי יש קושי בדרישה כאמור, וראו את ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016), לאמור:

"לאחר שבית המשפט קבע כי הוכח נזק בלתי ממוני, ופיצה את [המשיב] בגינו, לא היה מקום לפסוק בנוסף לכך פיצוי ללא הוכחת נזק. פיצוי ללא הוכחת נזק, כשמו כן הוא, ואין מדובר בפיצוי "בונוס" ... . מסלולי הפיצוי הם מסלולים חלופיים: פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסכום הקבוע בחוק; או פיצוי על פי הוכחת נזק, שעשוי להיות הן בגין נזק ממוני (כללי או מדויק) והן בגין נזק בלתי ממוני. יצויין כי בפועל, נוכח קשיי ההוכחה והכימות של נזק בלתי ממוני, לעיתים אין הבדל רב בינו לבין פיצוי ללא הוכחת נזק, אך לא ניתן לפסוק אותם במצטבר זה לזה. פיצוי ללא הוכחת נזק עודנו פיצוי בגין נזק, ורק רכיב ההוכחה הוא שמתייתר (שנהר, עמ' 367)."

כך שהמדובר בחלופות, ולא ניתן לבקש פיצוי לפי שני הסעיפים במקביל. במקרה הנוכחי, סבורני כי מן הראוי לילך במתווה של סעיף 7א ולפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, היות שהוכחת שיעור הנזק המדויק קשה היא, אם כי אין לי ספק שנגרם לתובעים נזק בפועל בשל הפרסומים. יש לזכור כי תכליתו של סעיף 7א הינה להקל על מי שנפגע מלשון הרע ואינו יכול להציג תשתית ראייתית מספקת ברף הנדרש לגבי היקף הנזק או הקשר הסיבתי הבלעדי לפרסום, ואף לא בדרך האומדנה (והשוו למקרה בע"א (מחוזי ת"א) 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.4.2015) שם נקבע כי "על אף שבידי המערערות שם עלה להוכיח את עצם קיומו של נזק, הרי לא הונחה על ידיהן תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע ולו בדרך של אומדן את מידתו ואת שיעור הפיצוי" (פסקה 21), ונקבע פיצוי לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, וראו את ת"א (מחוזי חי') 57373-04-18 רמי חסון בע"מ נ' גנדלמן, פסקה 429 (30.12.2021) (להלן: "עניין גנדלמן"), אשר גם שם המסקנה הייתה דומה ונפסק כי "משלא הוכיחו התובעים נזקים מיוחדים כלל, לא ניתן להשאיר הענין לפתחו של בית המשפט בבחינת 'אומדנא דדיינא'.").

פיצוי ללא הוכחת נזק – מכוח סעיף 7א -

סבורני כי יש מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי מכוח סעיף זה, אך לא על בסיס חישוב מתמטי בזיקה למספר הפרסומים במכפלת הפיצוי המקסימלי. עסקינן בפרסומים בעלי תוכן דומה שהתפרסמו בחלקם בתאריכים סמוכים, בזה אחר זה ובחלקם מכונים "הבהרות" לפרסומים קודמים. כל הפרסומים נשלחו לאותו קהל של קוראים ומבחינתו של "הקהל", חלקם אינו מחדש דבר יחסית לפרסום "הקודם". בדומה, אמנם בחלק מהפרסומים יש תיאור ארוך ומפורט של "מעללי" התובעים הכולל דיבה בהיקף משמעותי, אך בחלקם – יש דיווח "לקוני" לגבי התנהלות עובדתית והדיבה מסתכמת בכך שהתובעים מכונים "חברות השחיתות".

יש בכל האמור, כדי להביא למסקנה לפיה אין להעניק את מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7א לחוק לגבי כל הפרסומים (וראו בדומה את עניין עזור, פסקה 61; גנאים, עמ' 445; ת"א (מרכז) 50565-06-11 ספייס-יט בע"מ נ' ג.ג.י. ריהוט משרדי גלובל, פסקה 175 (28.7.2021); ועניין גנדלמן, פסקה 453).

עם זאת, לשיטתי, מגיע לתובעים פיצוי משמעותי. לגבי התובע, מקובלת עלי טענתו לפיה הפרסומים פגעו קשות במוניטין שלו כאיש מקצוע, ובמיוחד ההאשמות החמורות והחריפות שאף מייחסות לו ביצוע עבירות פליליות. אף מבחינת החברה, בחלק מהפרסומים יש השמצה ברורה של הקורסים שהיא הציעה והמוצרים שהיא משווקת, והמדובר בפרסומים חריפים, ללא בסיס. בנוסף, יש לתת את הדעת כי במקרה הנוכחי תפוצת הפרסומים הייתה רחבה ובתקופות מסוימות, באופן תדיר, וזאת במשך שנים, ובהקשר זה אין מקום לקבל את טענת ההגנה לגבי כך שמועד הגשת התביעה מלמד על שיהוי שיש בו כדי להפחית את הפיצוי. יש אף משקל לכך שהנתבע ביצע את הפרסומים מתוך כוונה לפגוע בתובעים, ואין עסקינן בפרסומים "בשגגה", ובוודאי שלא אוכל לקבל את טענתו לפיה הוא עשה את הפרסומים שלא במתכוון. הנתבע חזר שוב ושוב על הפרסומים, "החריף" את הביטויים שבהם השתמש לאורך הזמן, ואף מעל דוכן העדים בבית המשפט חזר והשתמש בכינויים דומים כלפי התובע.

בנוסף, אין עסקינן ב"תביעת השתקה" כפי שטוען התובע, ואף רחוק מכך, וככל שהנתבע טוען שיש בקבלת התביעה כדי להביא ל"צינון", אזי שכן – אני מקווה שיהא בתוצאה כדי "לצנן" אחרים בעתיד באופן שהם ישקלו היטב את פרסומיהם ויעשו מאמץ להשתמש בביטויים הולמים יותר על מנת להביע את עצמם ולהעביר את מסריהם המוגנים תחת חופש הביטוי.

בשקלול הנתונים, מצאתי כי הפיצוי הראוי הינו בסך של 350,000 ₪, לגבי כל הפרסומים.

פיצוי נזיקי – מכוח סעיף 7 -

כפי שכבר הקדמתי, לאחר עיון מעמיק בראיות, סבורני כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכחת שיעור הנזק הנתבע במלואו ואף לא את הקשר הסיבתי בינו לבין הפרסומים, אם כי במאזן ההסתברויות האזרחי – סביר שכן היו נזקים עקב הפרסומים.

נזכיר כי התובעים הגישו חוות דעת של רו"ח התביעה (ת/13, להלן: "חוות הדעת"), המכמתת את אבדן ההכנסה הרעיונית שהייתה צפויה לתובעים אלמלא פועלו של הנתבע ואת הפגיעה הנטענת במוניטין שנגרמה לתובעים.

הנתבע לא הגיש חוות דעת נגדית, והסתפק בחקירתו הנגדית של רו"ח התביעה.

רו"ח התביעה הותיר בחקירתו רושם מקצועי ומהימן, אלא שלמרות האמור, מצאתי כי קיים קושי אינהרנטי להוכיח את היקף ההפסדים והנזק הנטען ואת הקשר הסיבתי הבלעדי לנזק, על אחת כמה וכמה שעה שמדובר במסכת עובדתית המתפרסת על גבי מספר שנים.

ראשית, חוות הדעת מבוססת על מסכת עובדות כפי שנמסרה לרו"ח התביעה מפי התובע גרידא, ובחקירתו אישר העד כי כל המידע שעליו מבוססת חוות הדעת מקורו בתובע וכי הוא בעצמו לא ראה את "הנתונים הגולמיים" הרלבנטיים (כגון, מספר הרופאים שלטענת התובעים הפסיקו להגיע להשתלמויות שלהם בעקבות הפרסומים, או מספר הרופאים שהפסיקו לרכוש ציוד מהתובעים וכו'), כך שישנו קושי מובנה לקבל את עמדתו המקצועית של רו"ח התביעה לגבי היקפי הנזק (וראו את חקירתו בעמ' 88 שורה 23 עד עמ' 89 שורה 15, שם מאשר העד כי אינו יודע את המספרים המדויקים וכי הוא נסמך על התצהירים האחרים).

שנית, הערכות הנזק של רו"ח התביעה מתבססות, בין היתר, על כך שהחברה רכשה מתחם גדול בשנת 2009 והשקיעה בו ממון רב, בציפייה להרחיב את עסקיה, אלא שמהלך שכזה – בשנת 2009, לא יכול לשמש בסיס להערכת התוצאות של הפרסומים, שבוצעו בשנים 2013 ואילך. לפיכך, ככל שההשקעה הכספית החריגה במבנה הייתה בעלת השלכות לגבי התוצאות העסקיות בשנים העוקבות – קשה לבדל בין האמור לבין נזקים כתוצאה מהפרסומים.

שלישית, רו"ח התביעה מבסס את הערכתו לגבי הנזק גם על כך שלשיטתו בשנים הרלבנטיות (2017-2013) היה צפי לגידול במספר רופאי השיניים, הטכנאים והמעבדות בשוק, ולכן, הוא מחשב את האובדן שנגרם לחברה – בין היתר על כך שהרווחים לא עלו בקורלציה לאותו צפי בגידול הצרכנים הפוטנציאליים של המוצרים של החברה. אלא שלא הובאו כל תימוכין לצפי המשוער של ה"גידול" האמור, ורו"ח התביעה אישר בעצמו כי יכול להיות שהיו עוד סיבות אפשריות למגמות שעליהן הוא הצביע (עמ' 90-89, שורות 15-3, 36-30 ו-14-5, בהתאמה).

רביעית, ובהמשך לסעיף הקודם, חוות הדעת נעדרת מסד השוואתי לחברות דומות. שהרי ככל שאכן היה גידול בקהל הלקוחות הפוטנציאלי של החברה, וככל שהיה לחברה עצמה פוטנציאל צמיחה אשר היה אמור להיות תואם לאותו גידול אך "נבלם" בשל הפרסומים – ניתן היה להראות שחברות מתחרות (שלגביהן לא היו הפרסומים) – אכן צמחו וגדלו (ולגביהן, יש מתאם בין הגידול הצפוי במספר הלקוחות לבין ההכנסות). מובן שיש קושי של ממש להציג נתונים לגבי חברות מתחרות (אשר מן הסתם לא יספקו מידע שכזה בקלות), אך בהיעדרם של הנתונים, יש קושי בהוכחת הקשר הסיבתי בין פועלו של הנתבע לבין "אי-הגידול" הנטען בהכנסות התובעים (וראו את חקירת העד בעמ' 91, שורות 22-19, שם הוא מאשר כי התבקש רק לבדוק את הנתונים לגבי החברה ולא לבצע השוואות, אלו או אחרות).

חמישית, חוות הדעת מתייחסת לרצף שנים המסתיים בשנת 2017, אך לצורך השלמת התמונה לא הובאו ממצאים לעניין המצב העדכני של החברה, לאמור - מסמכים המלמדים על כושר ההתאוששות שלה, רכיב החשוב בפני עצמו לצורך אומדן גובה הפיצוי בגין פגיעה במוניטין (עמ' 90 שורה 32 עד עמ' 91 שורה 4).

ששית, קיים גם קושי לקבל את תחשיבי הנזק לעניין שיעור ההפסד מהקורסים וההשתלמויות, שעה שהנתבעים לא הציגו נתונים מבוססים לגבי שיעור התפוסה שצפוי היה להיות בקורסים המוצעים, כלומר – שלא הוכח ברף הנדרש שבשל הפרסומים השתתפו פחות משתתפים בקורסים של התובעים יחסית למצב הדברים "הרגיל" (עמ' 92 ש' 25-24, ועמ' 93 שורה 10 עד עמ' 94 שורה 2).

שביעית, אין אבחנה מספקת בין ההכנסות שהמוצרים או ההשתלמויות היו אמורים להניב לבין הרווח "נטו" שאבד, ואין התייחסות מספקת להוצאות, תקורה וכו'.

לכן, סביר שאכן הייתה ירידה בהיקף התקבולים במקביל לפרסומים ובשל הפרסומים, אך לא הוכח היקפה המדויק ולא הוכח איזה חלק נובע בלעדית מהפרסומים.

לכן, יש להעניק לתובעים פיצוי במקרה זה מכוח סעיף 7א ולא סעיף 7 (ורק לשלמות התמונה אומר כי אף אם הייתי סבורה שיש מקום להעריך את הנזקים לפי סעיף 7 על דרך האומדנה – הייתי מגיעה לאותה תוצאה, לגבי סכום דומה לפיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני יחד).

טרם סיום, נתייחס עוד לטענת הנתבע בסיכומיו לגבי סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, המונה "הקלות", כדלקמן:

"19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:

(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;

(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;

(3) הוא לא נתכוון לנפגע;

(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."

הנתבע טוען כי היות שהיה משוכנע באמיתות התוכן של הפרסומים – יש להקל עמו בכל הנוגע לגובה הפיצוי, מכוח הוראות סעיף 19(2) לעיל.

טענה זו יש לדחות. ראשית, יש לראות כי אין לה זכר בכתב ההגנה (המתוקן או המקורי). שנית, אף אם נניח שהנתבע האמין בפרסומים, בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי ובשים לב לרציפות הפרסומים ומהותם, אין מקום להקלה בה עסקינן שעה שהנתבע יכול היה, וצריך היה, לבדוק את הנתונים שלגביהם פרסם את פרסומיו ושעה שהוא היה צריך ויכול לנסח את הדברים בצורה יותר מתונה, הוגנת, מדויקת והולמת (וראו את ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ''ד מו(5) 555 (1992), שם נפסק כי על פי פרשנות בית המשפט, לא די בכך שהנתבע יהיה משוכנע באמיתות לשון הרע אלא נדרש כי יהיה בסיס עובדתי ראוי לשכנוע זה, וזאת מול עמדתו של שנהר כי המבחן בהקשר זה צריך להיות סובייקטיבי ולא אובייקטיבי, אם כי את אמיתות השכנוע הפנימי של הנתבע ניתן לבחון בכלים ראייתים אובייקטיביים – שנהר, פסקה 26.3.7 עמ' 392). שלישית, וכפי שנכתב מעלה, גם היום הנתבע משוכנע כי התובעים "עבריינים", מושחתים" ו"אוייבים", וראו את דבריו לפרוטוקול, ובהקשר זה, נפסק כי לעת פסיקת הפיצויים "יש להתחשב גם בהתנהגות הצדדים לאחר הפרסום, ואף במהלך הדיון המשפטי" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 55 (4.8.2008)); ע"א (מחוזי י-ם) 42045-05-14 מדינת ישראל - המחלקה לחקירות שוטרים נ' יצחק אלפסי (28.1.2015)). לכן, והיות שסעיף 19 נוקט לשון "רשאי", לא מצאתי להעניק לנתבע את "ההקלה" המתבקשת במקרה הנוכחי.

צווים –

התובעים עותרים לקבלת סעד נוסף, מכוח סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, בדמות שלושה צווים – (א) צו מניעה שיאסור על הנתבע לפרסם עוד פרסומים על התובעים בהם הם מכונים כפי שכונו; (ב) צו מניעה שימנע מהנתבע מלהתערב בקשרים מסחריים של רופאי שיניים במגזר הערבי עם חברות לציוד רפואי; ו-(ג) צו עשה לפרסם תיקון, הכחשה והתנצלות בנוסח מוסכם.

הנתבע טוען כי יש לדחות את הדרישה למתן סעדים אלו, שכן יש בהם כדי ללמד על אופי התביעה – השתקה, וכי אם יינתנו צווים אלו, זכותו לחופש הביטוי תפגע. הנתבע אף סבור כי בית משפט זה נעדר סמכות ליתן את הסעדים דנן, ומפנה לפסקי דין התומכים לכאורה בטענתו זו.

לגבי ס"ק (א) - לא מצאתי שיש מקום לסעד שכזה היות שקשה עד מאוד להגדיר מה בדיוק יהא ניתן לפרסם בעתיד ומה לא, אך אני סמוכה ובטוחה שהנתבע יפנים את עיקריו של פסק הדין לעתיד לבוא. לגבי ס"ק (ב) - באשר לצו שתכליתו למנוע מהנתבע להתערב בקשרים מסחריים אלו או אחרים – אין לדרישה זו כל בסיס, ובטח שלא מכוח חוק איסור לשון הרע. באשר לס"ק (ג) - דומני כי אין צורך או מקום לדרוש מהנתבע לפרסם התנצלות, ודי בדברים שמובאים בפסק דין זה, הניתן לפרסום.

עד כאן הדיון בחוק איסור לשון הרע, שהיה החיקוק העיקרי אשר בבסיס התביעה, בבסיס ההגנה, ואשר לגביו הוגשו עיקר הראיות והתקיימו דיוני ההוכחות.

חוק עוולות מסחריות –

בנוסף לטענות לגבי חוק איסור לשון הרע, התובעים אף מבקשים להפנות לחיקוקים נוספים, לצורך ביסוס תביעתם. החוק האחד הינו חוק עוולת מסחריות, והתובעים טוענים כי הנתבע ביצע כלפיהם עוולות בהתאם לסעיפים 2 ו-3 לחוק זה, והכל כאשר – לפי סעיף 11 לחוק – פעולה בניגוד לחוק מהווה עוולה נזיקית.

סעיף 2, אשר כותרתו "תיאור כוזב", קובע כי -

"2(א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן – תיאור כוזב)."

לשיטת התובעים, הפרסומים דנן, כוללים אמירות המתארות באופן כוזב את התובעים, ובכללן: תיאורים אודות מחירים אסטרונומיים, תיאור החברה כמצויה בעת משבר כלכלי, בעיות בטיב הסחורה, ייחוס מעשים פליליים לתובעים, תיאור של ריבוי תלונות לכאוריות שהצטברו וכו'. התובעים טוענים כי אמירות אלו נועדו כדי לפגוע בעסקם, ולפיכך עסקינן באמירות מעוולות.

סעיף 3, מתייחס ל"התערבות לא הוגנת", ומורנו כך:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר."

התובעים גורסים, כי מעשיו של התובע עולים כדי התערבות לא הוגנת, שכן הוא פעל לחרם צרכני נגדם, אשר מנע, ולמצער הכביד, על הגישה של הלקוחות לעסק של התובעים והקשה עליהם לקבל שירותים מהתובעים.

הנתבע מכחיש באופן כללי את התקיימותן של העוולות מכוח חוק עוולות מסחריות, ואף טוען כי ממילא סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות, הדן בתחולת הסעדים שבסעיפים 21-13, לרבות התחולה בפיצוי הסטטוטורי אשר נתבע בענייננו – קובע כי אין תחולה על העוולות שבסעיפים 2 ו-3 לחוק זה.

לכאורה, יש בסיס לטענה כי יסודות סעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות אכן הוכחו, שכן הנתבע "פרסם מידע כוזב" לגבי העסק של התובעים, והוכח כי הפרסום היה "ביודעו כי הוא אינו נכון", לפחות בחלקו. אלא שנשאלת השאלה אם יש לראות בנתבע כ"עוסק", שהרי הסעיף מתייחס ל"עוסק" באופן מפורש (להבדיל מ"סתם" מפרסם, שעליו חלות הוראות חוק איסור לשון הרע). הצדדים לא טענו לגבי שאלה זו. לשיטתי, בהיעדר טיעון סדור, לא ניתן לומר שהתובעים הוכיחו את עמדתם בהקשר זה, ולא למותר אף להפנות לכך כי בהתאם להצעת החוק (הצ"ח 2471, מיום 3.1.1996, עמ' 346), לגבי החוק (כאשר שמו המוצע היה אז שונה), נכתב לגבי סעיף 2 כך: "החוק בא להגן על עוסק במהלך עסקו, אולם לא מפני כל פגיעה בלתי הוגנת בעסקו אלא רק מפני פגיעה של עוסק אחר. מוצע שהן התובע והן הנתבע לפי חוק זה יהיו עוסקים. כלומר, מי שמוכרים נכסים או נותנים שירותים במהלך עסקיהם". הנתבע אינו "עוסק" היות שהוא אישית לא מוכר מוצרים או השתלמויות (להבדיל מהעמותה בנוגע להשתלמויות והקורסים).

לכן, לא אוכל לומר שהוכח שניתן ליישם סעיף זה בתביעה הנוכחית (וראו למסקנה דומה את ת"א (מחוזי ת"א) 31777-07-12 כהן נ' אזולאי, פסקה 23 (30.3.2015) ואת ת"א (שלום חי') 49160-12-10 גואטה נ' ביטון, פסקה 25 (9.8.2015)).

לגבי סעיף 3 – לא שוכנעתי שהוכחו יסודותיו של סעיף זה שכן לא בהכרח ניתן לראות בפרסומים ככאלו שנועדו "להכביד" על העסק של התובעים באופן שאליו מתייחס סעיף זה.

בכל אופן, ואף אם היו מתקיימות העוולות לפי סעיפים 2 או 3, הרי שיש טעם של ממש בטענת ההגנה לגבי משמעותו של סעיף 12. נזכיר כי לפי סעיף 11 לחוק עוולת מסחריות – הפרת הוראות החוק עולה כדי עוולה נזיקית. משמע, שאם היה נקבע שהופרו סעיפים 2 או 3, המשמעות הייתה שיש צורך להוכיח נזק בהתאם לפקודת הנזיקין, אך יש חפיפה בין האמור לבין הדיון שכבר בוצע מעלה לגבי הדרישה לפיצוי נזיקי מכוח חוק איסור לשון הרע, ולגבי אי הוכחת שיעור הנזק. בהמשך חוק העוולות המסחריות יש אפשרות לעתור לסעדים נוספים, כגון פיצוי סטטוטורי (סעיף 13) אלא שכאן – סעיף 12 מורה כי ככל שהטענה היא להפרת סעיפים 3-2 לחוק, אין תחולה לאותם סעדים. כך שאף אם הייתי סוברת שהתקיימו סעיפים 2 או 3 – לא ניתן לפסוק את הפיצוי הסטטוטורי, כפי שביקשו התובעים.

משכך, תם הדיון בחיקוק זה.

דיני התחרות –

התובעים טוענים עוד כי מעשיו של הנתבע אף עולים כדי עוולות מכוח דיני התחרות - ויובהר כי התביעה הוגשה בשנת 2018, כאשר שמו של החוק הרלבנטי היה חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, אך בשנת 2019 שונה שמו של החוק, והוא נקרא עתה חוק התחרות הכלכלית, תשמ"ח-1988, ולהלן: "חוק התחרות").

לשיטתם, מתקיימות במקרה זה הנסיבות של הסדר כובל, אליו מתייחס סימן ב' בפרק ב' לחוק התחרות, אשר כותרתו "איסור הסדר כובל", ומורנו כך:

"4. לא יהיה אדם צד להסדר כובל, כולו או מקצתו, אלא אם כן קיבל מאת בית הדין אישור לפי סעיף 9 או היתר זמני לפי סעיף 13 או פטור לפי סעיף 14, או שכל הכבילות שבהסדר פטורות בהתאם לפטור סוג שנקבע לפי סעיף 15א; ....

5. קו פעולה שקבע איגוד עסקי לחבריו או חלקם העלול למנוע או להפחית תחרות בעסקים ביניהם, או קו פעולה כאמור שהמליץ עליו לפניהם, יראו כהסדר כובל כאמור בסעיף 2, ואת האיגוד העסקי וכל אחד מחבריו הפועל על פיו כצד להסדר כובל."

התובעים טוענים כי הנתבע המליץ לכל חברי העמותה לנקוט ב"קו פעולה העלול להפחית תחרות בעסקים", ולכן – הוא צד להסדר כובל, ויש להחיל את סעיף 50(א) לחוק הקובע כי –

"דין מעשה ומחדל בניגוד להוראות חוק זה, כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]."

התובעים אף מפנים לכך כי הם הגישו בשעתו תלונה לרשות ההגבלים העסקיים נגד העמותה ונגד הנתבע לגבי הפרסומים, וביום 31.5.2016 הממונה על ההגבלים העסקיים שלח לנתבע ולעמותה מכתב (נספח 14 לתצהיר התובע, להלן: "המכתב הראשון")) ובו הוא מציין כי עליהם להימנע ממתן המלצות בנוגע לקשרים עסקיים עם חברות של ציוד רפואי או חברות המעבירות קורסים מקצועיים על מנת שהפרסומים לא יהיו בבחינת "קביעה או המלצה על קו פעולה של איגוד עסקי, האסור לפי סעיף 5 לחוק ההגבלים העסקיים ובהתאם גם כהסדר כובל אסור ..." (סעיף 2 למכתב זה), תוך הפנייה להנחיות שבגילוי דעת 3/14 של הממונה על ההגבלים העסקיים, בעניין איגודים עסקיים ופעילותם (להלן: "גילוי הדעת"). בהמשך, המחלקה המשפטית של רשות ההגבלים העסקיים, שלחה מכתב נוסף בעניין התלונה של התובעים (ביום 24.10.2017, נספח 54 לכתב התביעה, להלן: "המכתב השני"), ובו נכתב כי הוחלט שלא להמשיך ולחקור את התלונה של התובעים, אך עוד נכתב במכתב זה כי היבטים מסוימים של הפרסומים מטעם העמותה והנתבע "עלולים, לכאורה" לעלות כדי הפרת חוק ההגבלים העסקיים (סעיף 3 למכתב). עוד צוין כי במקביל לפניה לרשות ההגבלים, התובעים גם פנו למשטרה, והתלונה ממשיכה להתברר שם, ולכן, להשקפתה של רשות הגבלים, משטרת ישראל היא הגוף המתאים לחקור את הדברים, ואף צוין במכתב זה כי סלולה בפני התובעים הדרך לנקוט בהליכים משפטיים נוספים נגד המפר הלכאורי, מכוח סעיף 50 לחוק ההגבלים העסקיים (והכוונה היא להגשת תביעה אזרחית לפיצוי נזיקי).

התובעים טוענים כי אמנם, מהמכתב השני עולה כי החקירה של הממונה על ההגבלים לא המשיכה, ואמנם גם החקירה המשטרתית לא הביאה להגשת כתב אישום – אך יש בשני המכתבים מעלה כדי ללמד על כך שההתנהלות של הנתבע והפרסומים אכן מהווים "המלצה על קו פעולה" ששקולה ל"הסדר כובל", וזאת גם על פי גילוי הדעת, וניתן לבסס על כך את תביעתם הנזיקית, לרבות נגד הנתבע אישית.

הנתבע סובר מנגד כי יש לדחות את הטענות מכוח דיני התחרות. לשיטתו, לא הוכח קיומו של הסדר כובל או הגבל עסקי כלשהו, ואף לא הוכח כי הוא מנע בפועל תחרות, והוא לא "המליץ על קו פעולה" כלשהו, או על התקשרות עם חברות אחרות. הוא אף מפנה לכך כי חתם את הפרסום השני באמירה הבאה: "דבר זה השארנו לרופאים עצמם לחופש בחירתם", וטוען כי יש בכך כדי לשלול את טענת התובעים לגבי המלצה או "חרם צרכני". עוד מציין הנתבע כי בהתאם ללשון הסעיף, היה על התובעים להפנות טענות אלו נגד ה-"איגוד העסקי" ו"כל אחד מחבריו הפועל על פיו" כצד להסדר כובל, כלומר - נגד העמותה וכל אחד מחבריה, ולא רק כלפיו, ומוסיף כי הפניית טענות אלו נגד הנתבע אישית, מלמדת על שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד מוסיף הנתבע, כי בכל מקרה ההמלצות אשר המליץ לא עלולות להביא להפחתה בתחרות, ולכן – אין אנו באים בשערי חוק התחרות בהתאם למטרתו, והוא אף מפנה לכך שכפי שעולה מהמכתב השני, הממונה החליט שלא להמשיך לטפל בתלונה ולא נקט בפעולה נגד העמותה, והדבר מלמד על כך שאין ממש בטענות התובעים. לבסוף נטען כי ס' 50(א) לחוק התחרות, אשר מפנה לפקודת הנזיקין, מטיל על שכם התובעים להוכיח נזק ממוני, אך לא הוכח שנגרם נזק שכזה.

בעיקרון, דומה כי הנתבע אכן המליץ להחרים את התובעים.

אמנם, בפרסום השני הנתבע ציין בסוף "שכל רופא יחליט בעצמו מה לעשות" לפי שיקול דעתו, אך לאחר מכן ישנם פרסומים רבים נוספים שבהם חוזר הנתבע וממליץ שלא להתקשר עם התובעים, כך שאין הוא יכול "לחסות" תחת הסיפא של הפרסום השני.

ויובהר. ההמלצה שלא להתקשר עם התובעים (בין אם לגבי הקורסים ובין אם לגבי המוצרים), אינה חופפת בהכרח להוצאת דיבה לגבי הקורסים והמוצרים. שהרי, חוק התחרות מבקש למנוע המלצה לגבי "קו פעולה", כגון שלא לרכוש מוצרים מעסק פלוני, ללא קשר לשאלה אם המוצרים באיכות גבוהה או שמחירם הוגן. אפשר לקרוא ל"חרם צרכני" גם כלפי מי שמרכולתו טובה וראויה, ואף נגד מי שמחיריו סבירים, ואין בהכרח הקבלה בין "השמצת" הקורסים והמוצרים לבין הקריאה להימנע מהתקשרות עם התובעים.

באשר להמלצה, יש עוד לראות כי במקרה הנוכחי היו עדים רבים אשר העידו בהקשר זה ואישרו שהכוונה הייתה למנוע התקשרות עם התובעים, שהייתה לפרסומים השפעה של ממש, והוצגו ראיות ועדויות הממחישות את מעמדו הדומיננטי של הנתבע בקרב קהל רופאי השיניים של המגזר ואת ההשפעה שהייתה לפרסומים מצדו.

כך לדוגמה, ניתן להביא מעדותה של ד"ר עאסי. המחלוקת העיקרית בין הצדדים לגבי העסקתה של ד"ר עאסי אינה רלבנטית, אך חשובה הייתה עדותה בבית המשפט (עמ' 95 שורה 19 ואילך), לגבי כך שלנתבע היה "כוח" לפטר את מי שבחר להתקשר עם התובעים, בניגוד להנחייתו להימנע מכך (עמ' 94 שורה 28 עד עמ' 95 שורה 3). בדומה, אפנה לעדותו של ד"ר אלצאנע, חבר ועד העמותה, המציין כי המלצה של הנתבע "שלא להתעסק" עם מאן דהוא היא למעשה חיוב לא לעשות כן, וכאשר גם עד זה הצהיר כי הנתבע חזר שוב ושוב על כך שאסור לרכוש מוצרים מהספקים "המוחרמים" ובכללם התובעים, ואף הצהיר כי הנתבע "סירב לתת הסכם התקשרות" עם כללית סמייל לרופא שהיה בקשר מסחרי עם הספקים "המוחרמים" (וראו את תצהירו ת/3, סעיפים 5-10, ואת חקירתו בבית המשפט, בעמ' 44, שורות 10 ואילך). רופא נוסף שהעיד בהקשר זה היה ד"ר מחאמיד אשר תיאר בעדותו מקרה שבו הנתבע "נזף" בו בשל שהשתתף בערב עיון שאורגן על ידי החברה. לטענתו, כמתואר בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, הועלה ל"פייסבוק" צילום מאותו ערב עיון שבו מופיעה דמותו, ולמחרת, הוא זומן לשיחה אצל הנתבע אשר הבהיר לו ש"אם אתה עובד איתנו אסור לך להתעסק עם דאהר". רופא זה אף ציין כי הוא פירש את הדברים כאיום להמשך העסקתו במרפאה, ותיאר את כוחו הרב של הנתבע וההשפעה שהייתה לו עליו ועל שאר הרופאים (עמ' 61, שורה 23 ועמ' 65 שורות 12-15). עדות דומה נוספת הייתה של ד"ר אבו אחמד, אשר הצהירה על השפעתו של הנתבע באותה העת ועל כך שהוא הורה לרופאים שלא לרכוש ציוד מהתובעים היות שהם לא "תומכים בעמותה" ועל כך שמי שמעוניין בהסכם התקשרות עם כללית סמייל אמור להימנע מרכישת ציוד מהם, והיא אף חזרה על דברים אלו בעדותה בבית המשפט (עמ' 53, שורה 12, ושורות 29-17)).

לעדויות הרבות מעלה יש לצרף את עדותו של הנתבע עצמו, אשר למעשה הודה כי הורה לרופאים בשיחות טלפון שלא להתקשר עם התובעים ולא לרכוש מהם ציוד. הנתבע העיד לגבי נושא זה בבית המשפט, אישר שהורה שלא לרכוש ציוד מהתובעים ולא להשתתף בקורסים שלהם (עמ' 159 עד 160). הנתבע אף העיד לגבי האמור במסגרת הליך הבוררות (פרוטוקול החקירה בבוררות, ת/22, וראו את פירוט דבריו המצוטטים במלואם בעמ' 16 (סעיף 49) לסיכומי התובעים).

אבהיר שוב כי פסק דין זה אינו עוסק בממשק שבין פועלו של הנתבע בעמותה לבין לפועלו בכללית סמייל, ולא עוסק בשאלה אם הנתבע יכול היה לקשור בין הענקת מעמד של מרפאת הסדר לבין חברות בעמותה או ביצוע הנחיות העמותה, שהרי בשאלות אלו עסקה הבוררות. לכן, אינני קובעת דבר בהקשר זה, ומבהירה כי מטרת ההפניות לראיות שבסעיף מעלה נועדה רק להמחיש עד כמה רבה הייתה השפעתו של הנתבע באותה העת ומה הייתה המשמעות של "קו הפעולה" שלו.

עוד אפנה בהקשר זה לגילוי הדעת (בין אם בנוסח שהיה קיים בעת שבוצעו הפרסומים ונשלח המכתב הראשון ובין אם בנוסח המתוקן מיום 15.10.2019), אשר כולל התייחסות להמלצות מטעם איגוד מקצועי (כמו העמותה) לחברי האיגוד לגבי התקשרויות עסקיות עם ספקים שונים (בין אם המלצות חיוביות ובין אם שליליות), ולאמור בסעיף 21 לגילוי הדעת משנת 2019, לאמור:

"קו פעולה עשוי לבוא לידי ביטוי בצורת הוראה מחייבת כלפי חברי האיגוד, המלווה בסנקציות או בצורה "רכה" יותר על דרך המלצה, הדרכה, הצעה או הכוונה, המותירות את ההחלטה הסופית כיצד לפעול לשיקול דעת כל אחד מחברי האיגוד. המבחן הינו קיומו של מסר ביחס לקו הפעולה הנדון. קו פעולה עשוי להתבטא בהוראה בתקנון האיגוד או בכל מסמך יסוד אחר של האיגוד, בהפצת מסמך בין החברים, או בדברי שבח להתנהלות מן העבר שהיוותה הסדר כובל, שמובלעת בה המלצה או רמיזה, כי יש לנהוג באופן דומה. קו פעולה יכול להתקיים בהמלצה או הוראה שלא לפעול, כגון כאשר האיגוד קורא לחבריו שלא להשתתף במכרז או ממליץ להם שלא להתקשר עם ספק, לקוח או מתחרה כלשהו ...".

אלא, שלמרות האמור, אין מקום לקביעות נוספות מבחינתי במסגרת פסק דין זה לגבי ההיבטים השונים של חוק התחרות בעניין דכאן, מחמת כמה נימוקים.

ראשית, יש לראות כי הצדדים לא טענו לגבי השאלה - האם ההמלצות של הנתבע נועדו להפחית את התחרות בתחום (שהרי מניעת הפחתת התחרות היא תכליתו של החוק), שמא נועדו ההמלצות למטרה אחרת (פגיעה עסקית בתובעים), שמא המדובר ב"מטרה משולבת". הצדדים גם לא טענו לגבי השאלה - האם יש חשיבות לכוונה של מי שהמליץ על קו פעולה, שמא יש לראותו כצד להסדר כובל כל עוד התוצאה "בשטח" הייתה הפחתת התחרות. היות שהיה על התובעים גם להסביר כיצד ההמלצה לגבי קו הפעולה נועדה להפחתת התחרות בין חברי העמומה לבין עצמם, והיות שהם לא עשו כן, קשה לקבל את מכלול הטיעון שלהם – ויודגש שוב כי לפי הוראות סעיף 5 לחוק, קביעה או המלצה לגבי "קו פעולה" אסורה היא רק אם היא עלולה למנוע או להפחית תחרות בעסקים בין חברי האיגוד. היה על התובעים גם לשכנע לגבי רכיב זה – והם לא עשו כן.

שנית, אף אם היה מקום לומר שההמלצה עולה כדי הפרה של סעיף 5, ולכן – בבחינת הסדר כובל, יש טעם לפגם בכך שהתביעה בהקשר זה הופנתה רק כלפי הנתבע ולא כלפי העמותה.

שלישית, ממילא הסעד היחיד שבית משפט זה מוסמך להעניק הינו פיצוי נזיקי, החופף את הפיצוי המבוקש מכוח חוק איסור לשון הרע, ולא נחזור על הקביעה לגבי הפיצוי הנזיקי.

פקודת הנזיקין –

הטענה האחרונה של התובעים היא כי הנתבע גם ביצע כלפיהם עוולות נזיקיות של רשלנות, שקר מפגיע, תרמית, מצג שווא והפרת חובה חקוקה (כאשר החיקוקים המופרים הינם חוק איסור לשון הרע, חוק עוולות מסחריות, חוק ההגבלים עסקיים וחוק היסוד). נוכח כל האמור מעלה במצטבר, אין צורך לדון בהוראות פקודת הנזיקין, במיוחד במקרה בו ההפניה היא לעוולות הסל, כגון עוולת הפרת החובה החקוקה כאשר הוגשה גם תביעה פרטנית לגבי כל העוולות הפרטיקולריות. אפנה בהקשר זה שוב לעניין עזור, שם הוגשה תביעה לפי חוק איסור לשון הרע במקביל לתביעה נזיקית, ונפסק פיצוי כספי הן לפי חוק איסור לשון הרע והן לפי עוולת הרשלנות ונקבע כי הפיצוי חופף, ובית המשפט העליון ציין (בסוף פסקה 5) כי "ממילא, מקומה הטבעי של הסוגיה שלפנינו הוא במסגרת הנורמטיבית של דיני לשון הרע (וזאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין בדבר האפשרות להחיל את עוולת הרשלנות על המקרה דנן)" – והדברים יפים גם כאן.

סיכום –

מהאמור עולה כי התובעים הוכיחו את תביעתם מכוח חוק איסור לשון הרע, ויש לפסוק לזכותם, ביחד, פיצוי בסך של 350,000 ₪.

באשר להוצאות המשפט – התובעים עותרים להוצאות בסך של כ-300,000 ₪ על פי הפירוט שבסעיף 343 לסיכומיהם. נוכח היקף ההליך, יש לפסוק לזכותם פיצוי משמעותי, במיוחד בשל שהתיק "תפח" למימדיו כפי שהיו בשל כתב ההגנה המתוקן של הנתבע, אשר בחר להוסיף טענות למכביר והרחיב משמעותית את החזית אל עבר טענות המכוונות להגנת "אמת דיברתי" במגוון נושאים – טענות אשר נדחו כולן.

עם זאת, לא מצאתי כי כל ההוצאות היו חיוניות, ולכן, החזר ההוצאות לא תואם בהכרח את הפירוט האמור.

לכן, לפיצוי מעלה יש להוסיף חיוב בהוצאות משפט בסכום הבא:

בגין שכ"ט עו"ד - סך של 82,000 ₪ (כולל מע"מ),

בגין הוצאות ניהול המשפט ושכר כל העדים והמומחה – סך של 28,000 ₪ (כולל מע"מ),

בגין החזר חלקי של אגרת בית המשפט – בסך של 20,000 ₪.

כל הסכומים, נקובים בערכם נכון להיום, וישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ג חשוון תשפ"ג, 07 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

44 מתוך 44