ת"א 48706-09-17 עניאתי ואח' נ' רוזנבלום ואח'

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 48706-09-17 עניאתי ואח' נ' רוזנבלום ואח'

לפני כבוד השופט עמית יריב

התובע:

יוסף עניאתי

ע"י ב"כ עו"ד אליהו ביטון

נגד

הנתבעים:

1.צביקה רוזנבלום

2.אורנה רוזנבלום

ע"י ב"כ עו"ד אסף שטרן

3.נאהל מנסור

ע"י ב"כ עו"ד ברק מלכית

פסק דין

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן תביעות כספיות וחוזיות הנוגעות לחברה שבבעלות התובע והנתבע 1.

רקע עובדתי

חברת אקסודיה בע"מ (להלן: "החברה") הוקמה במשותף בשנת 2007 על ידי התובע והנתבע 1, וכל אחד מן השניים החזיק בה חלק שווה. החברה הוקמה לצורך תפעול אולם אירועים במבנה ששכרה החברה מעיריית תל-אביב – יפו, "בית יהודי בסרביה".

הנתבעת 2 נשואה לנתבע 1.

הנתבע 3 הוא רואה החשבון של החברה.

טענות הצדדים

טענות התובע

התובע טוען כי בעבודתו בחברה טיפל בעיקר בענייניה המקצועיים-תפעוליים של החברה, בעוד מי שטיפל בעניינים הכספיים של החברה היו הנתבעים 2-1 בעזרתו של הנתבע 3.

לטענת התובע, הנתבעים פעלו במרמה ובהונאה כמפורט להלן:

פעולות שלא כדין בחשבון הבנק של החברה: התובע טוען כי הנתבעים 2-1 נטלו הלוואות בנקאיות ליצירת מצג שווא כאילו קיימים לחברה קשיים פיננסיים ובעיות תזרים, ונמנעו מהפקדת שיקים שהתקבלו מלקוחות, כל זאת על מנת ליצור מצג שווא כלפי התובע, כאילו החברה מפסידה ואין לה רווחים, על מנת למנוע ממנו לדרוש חלוקת דיבידנד.

התובע מציין כי הוראות הביצוע הנ"ל ניתנו שלא על גבי מסמכי החברה אלא על ניירות השייכים לחברת BIT שבבעלות הנתבע 1, וכי חתימתו עליהם זויפה.

לטענת התובע, הנתבע 3 הציג לפניו מצגים כאילו ענייניה הכספיים של החברה מתנהלים כראוי, וכי מאזן המשיכות בין הצדדים הוא שווה.

התובע מוסיף, כי כתוצאה ממצג שווא זה, הסכים שלא למשוך משכורות מהחברה, בתקווה שבעתיד, כאשר יהיה רווח לחברה, הוא יוכל לקצור את פירות ההצלחה. לשם קידום החברה וענייניה, טוען התובע, הוא אף עבד כשף, טבח ולפעמים כעובד ניקיון על מנת לחסוך כסף לחברה.

התובע טוען כי מבדיקה שערך, עולה כי בחשבון החברה קיימים אי סדרים וחריגות שאינן מוסברות המעלות את המסקנה כי הנתבעים 2-1 פעלו בחשבון שלא כדין ובכך הוציאו סכומי כסף לא מבוטלים מחשבון החברה, כמפורט בהרחבה בסעיף 29 לכתב התביעה.

הוצאת כספים במרמה על ידי הנתבע 1 מהחברה: התובע טוען כי בינו ובין הנתבע נכרת הסכם שלפיו הנתבעת 2 תהיה נוכחת בחברה על מנת לסייע לו, אולם היא לא תהיה זכאית לשכר ולא יתקיימו יחסי עובד מעביד מסוג אחר מול החברה.

לטענת התובע, כעולה מדוח רואי החשבון במהלך השנים 2016-2010 נרשמו הוצאות שכר על שמה של הנתבעת 2 בסך של למעלה מ- 127,000 ₪ בניגוד להסכם, ואף שולמו לבתם של הנתבעים 2-1 ולאמו של הנתבע 1 סכומים בשיעור של כ- 80,000 ₪ למרות שלא עבדו כלל בחברה.

הפקדת תשלומים שהגיעו לחברה לחשבונו הפרטי של הנתבע 1: התובע טוען כי ביום 25.10.2015 נחתם הסכם בין החברה לחברת "קסם הכרמל בע"מ" לשם ניהול ותפעול האולם שנשכר על ידי החברה. התובע מציין כי הוא לא חתם על ההסכם ולא אישר אותו.

לטענת התובע, נקבע בהסכם כי יועברו 12 המחאות לטובת החברה וכן 12 המחאות נוספות בסכום של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ לנתבע 1. התובע טוען כי בהתאם לדוח רואי החשבון הנתבע 1 קיבל מחברת קסם הכרמל שתי המחאות שנפרעו בחודשים ינואר ופברואר על סך של 23,400 ו- 29,250 ₪ והופקדו לחשבון בנק מספר 82082 סניף 152, כאשר חתימת ההיסב בגב ההמחאה שייכת לנתבע 1.

רישום כוזב במסמכי החברה ושימוש בחשבוניות פיקטיביות: התובע טוען כי מבדיקה שערך עולה שהחברה נשאה בתשלומים לספקים עבור שירותים או מוצרים שלא סופקו לה, כך שלמעשה הועמסו על החברה הוצאות שאינן חלק מפעילות השוטפת ולא תרמו לחברה ליצירת הכנסות, כך שהדבר מהווה סממן לשימוש בחשבוניות פיקטיביות. על כן, טוען התובע כי הנתבעים משכו מן החברה סך של 709,172 ₪ באמצעות שימוש בספקים וחשבוניות פיקטיביות.

בעניין זה מוסיף התובע כי נרשמו בהנהלת החשבונות של החברה הוצאות תפעוליות במועדים בהם לכאורה החברה לא הפעילה את האולם וכן הועמסו על החברה הוצאות פרטיות של הנתבע 1 במלי שהוצאות אלה נזקפו לחובתו בהתחשבנות הכוללת המגיעים לסך של 217,593 ₪ כעולה מדוח רואי החשבון שצירף.

הנתבע גרם להפרת חוזה בין העירייה לבין החברה: התובע טוען כי בתחילה שכרה החברה את האולם מעמותת "בית בסרביה" , כאשר בסוף שנת 2015 הסתיימה חכירת המבנה על ידי העמותה מעיריית תל אביב וכתוצאה מכך חתמה החברה על חוזה שכירות בשנת 2016 מול עיריית תל אביב להמשך תפעול האולם.

לטענת התובע, הנתבע 1 השכיר באופן חד צדדי את האולם לחברת קסם הכרמל וזאת למרות שהוראות חוזה השכירות עם העירייה קבעו כי לא ניתן להשכיר את האולם לשוכר משנה וכי החברה חייבת להיות השוכרת הבלעדית והמפעילה של האולם. התובע מוסיף, כי בהמשך הנתבע 1 החתים אותו על חוזה עם העירייה ועם שוכרי משנה – "אפקה אורבן" מבלי שהוא קרא את הוראות ההסכם. התובע מוסיף כי על מנת שלא להיות בהפרה מול העירייה דווח כי חברת אפקה אורבן שוכרת את האולם כשכורת משנה, וכתוצאה מהפרה זו ביטלה העירייה את חוזה השכירות מול החברה (חברת אקסודיה שבבעלותם).

התובע מציין כי עקב ביטול החוזה, אשר נגרם כתוצאה ממחדלי הנתבע 1, הפסידה החברה רווחים שהיו נצברים אצלה בסך של כ- 80,000 ₪ לכל חודש וזאת למשך שנתיים, ובסך הכל 1,920,000 ₪.

מכירת ציוד החברה על ידי הנתבע 1: התובע טוען כי לאחר ביטול חוזה השכירות עם עיריית תל אביב ביטל הנתבע 1 את חוזה תפעול האולם על חברת אפקה אורבן, ואפקה אורבן חתמה ישירות מול העירייה על חוזה השכירות. לטענת התובע, באולם היה ציוד רב השייך הן לחברה והן לו באופן אישי לרבות תשתיות שהושקעו באולם במשך השנים כגון מערכת גילוי אש, מולטימדיה, ציוד מטבח, ריהוט ועוד.

התובע מוסיף כי הנתבע 1 מכר את הציוד ששייך לו ולחברה ללא ידיעתו וללא הסכמתו במחיר של 55,000 ₪, זאת למרות ששווי הציוד וההשקעה באולם מוערך בסך של 500,000 ₪.

שימוש בשיקים מזויפים: התובע טוען כי הנתבע 1, בידיעת הנתבע 3 ובעזרת הנתבעת 2 זייף את חתימתו על גבי למעלה מ- 260 שיקים רבים של החברה וכך הוציא במרמה סכומי כסף רבים מן החברה, המגעים לסך של 826,735.14 ₪.

הנפקת כרטיסי אשראי: התובע טוען כי במהלך השנים בהם פעלה החברה החזיק הנתבע 1 כרטיס אשראי שהונפק לו מטעם החברה. התובע מוסיף כי במהלך בדיקות שערך גילה כי הנתבע 1 הנפיק לעצמו ככל הנראה תוך זיוף חתימתו - כרטיסי אשראי נוספים.

התובע טוען כי עד היום הנתבע 1 לא המציא את העתקי דפי העסקאות וחברת האשראי מסרבת למסור לו אותם. לפיכך, טוען התובע כי הוא זכאי לקבל את פירוט העסקאות כדי לבחון האם עסקאות אלה, אשר שולמו מקופת החברה, וממילא על חשבונו, נעשו שלא כדין לטובתו האישית של הנתבע 1.

התובע טוען כי במעשים אלו, הנתבע 1 הפר את חובותיו כבעל מניות כאמור בסעיפים 193-192 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ואף פעל בניגוד עניינים, תוך הפרת חובת אמון, נאמנות וזהירות תוך הפרת חובות חקוקות כאמור בסעיפים 254-252 לחוק החברות, ומעשיו עולים לכדי חריגה מהרשאה כמשמעה בסעיף 55 לחוק.

התובע מוסיף כי הנתבע 1 גזל אותו במרמה, זדון ורשלנות ובכך עוול כלפיו כאמור בפוקדת הנזיקין לעניין עוולות הגזל (סעיף 52 לפקודה), עוולת התרמית (סעיף 56 לפקודה) והרשלנות (סעיפי 36-25 לפקודה).

בכל הנוגע לנתבים 2 ו-3, טוען התובע כי הם היו שותפים מלאים ופעילים והיו מודעים לכל מעשיו של הנתבע 1 ובכך היו פעילים באופן אקטיבי לכל מעשיו של הנתבע 1 ולפיכך יש לראותם כמשתפי פעולה ומסייעים כאמור בסעיף 11 לפקודת הנזיקין.

עוד טוען התובע כי הנתבע 3 הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפיו והן חובות חקוקות, לרבות חובות הפיקוח והביקורת כלפיו, ובין היתר את חובותיו כרואה חשבון לרבות הוראות סעיפים 170-169 לחוק החברות.

התובע טוען כי מכיוון שהוא והנתבע 1 החזיקו בחלקים שווים בחברה, הרי שכל סכום שהוצא ממנה שלא כדין מגיע לתובע מחצית ממנו. התובע מציין כי כל מחדלי הנתבעים גרמו לו לנזק אשר פורט לעיל, המגיע לסך של 2,435,791 ₪.

טענות הנתבעים 2-1

הנתבע 1 טוען כי הוא מפעיל עסק אחר שבבעלותו, ואף שסייע לעתים בניהולה של החברה, הרי הניהול השוטף של פעילות החברה נעשה על ידי התובע, ובכלל זה - התקשרויות מול ספקי החברה, תשלומים, מכירות, הכנת אירועים, קשר עם לקוחות, גביית כספים מלקוחות פרטיים, ניהול כח אדם וכיוצא באלה ענייני תפעול שוטף.

הנתבע 1 מוסיף כי מאחר שהוא והתובע הם בעלי זכויות החתימה, ועל מנת לאפשר לתובע לפעול באופן יעיל וגמיש, חתם על שיקים ריקים של החברה והיתיר אותם בנאמנות בידי התובע על מנת שיוכל לעשות בהם שימוש כנדרש לצורך הפעילות השוטפת, ויוסיף את חתימתו עליהם.

על כן, טוען הנתבע 1 כי מי שמסר את השיקים בפועל לספקים השונים, והיה אמור להוסיף את חתימתו עליהן הוא התובע עצמו, ואם הוציא התובע שיק מבלי להוסיף עליו את חתימתו שלו, ברי כי הוא אינו יכול לבוא בטענות בשל כך שחתימתו חסרה.

עוד טוען הנתבע 1, כי התובע הוא מי שהתקשר עם הספקים השונים שנדרשו לצורך הפעילות השוטפת של החברה, הוא מי שיקבל מהם את הסחורה שאותה סיפקו והוא מי ששילם להם.

לטענת הנתבע 1, דוח רואה החשבון שהוגש על ידי התובע, אינו משקף את הדברים כהווייתם, ואינו מהווה בדיקה נכונה וטובה של הדברים, שכן הוא רצוף שגיאות, כפל חיובים, נתונים ותשלומים חסרים המסתמכים על טענות ועובדות לא נכונות שמסר התובע.

הנתבע 1 טוען כי הבחין שהתנהלותו של התובע בעניין הדיווח אינה מסודרת, ולכן דרש שאשתו, הנתבעת 2, בנקאית בדימוס, תתייצב במשרד החברה מידי יום, זאת משום שהוא עצמו לא יכול היה להתפנות מעסקיו האחרים.

הנתבעים טוענים כי דרך פעולתו של התובע מול הנתבעת 2 הייתה כי הוא היה מאשר בחתימתו או בעל פה את החשבוניות לתשלום והנתבעת 2 רשמה את ההמחאות בהתאם לרשום בחשבוניות ועל דעתו של התובע.

לטענת הנתבעים, במקרים רבים לא הוסיף התובע את חתימתו ולמרות זאת העביר את השיקים לפירעון, כאשר פעולות אלה של התובע לא היו ידועות להם בזמן אמת והתובע לא פנה בטענה כלשהי בעניין.

הנתבעים מוסיפים, כי לאור בדיקה שנעשה על ידם, עלה דווקא כי הנתבע 1 הוא מי שזכאי לכספים מאת התובע, לאור משיכת כספים ביתר על ידו.

הנתבעים טוענים כי הנזק שטוען התובע, נובע היותו בעת מניות בחברה, אולם מכוח האישיות המשפטית הנפרדת של החברה – אין התובע הוא מי שיכול להגיש תביעה אישית כנגד בעל המניות האחר, ומכאן של ההליך שננקט בעניין זה אינו נכון, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה על הסף.

עוד טוענים הנתבעים כי פעולות התובע הן אלו שגרמו לנזקים בחברה, והן:

התקשרות עם עיריית תל אביב אותה טרפד התובע, אף שהעירייה הייתה מוכנה להסדר של השכרת האולם לחברה ומתן אפשרות לתפעל את המקום על ידי צד שלישי - חברת אפקה אורבן. הנתבע 1 מציין כי ההסכם על הצד שלישי היה לשנתיים, ומכאן שנגרם נזק של 55,000 ₪ לחודש למשך שנתיים, ובסך הכל 1,320,000 ₪, כאשר מחצית מסכום זה היתה אמורה להגיע בסופו של יום לידיו ולכן הנזק שנגרם לו עומד על 660,000 ₪.

התובע סירב לאפשר לפעול לגביית שיקים שהוגשו להוצאה לפועל לגביה (שיקים שקשורים לשוכרת של המקום – "לה פמיליה"), וזאת בשל קשרים אישיים ואינטרסים זרים שהיו לו עם החייב. סך כל השיקים בעניין עומדים על כ- 387,000 ש"ח;

החברה שכרה בתחילה את האולם מאת עמותת בית בסרביה. העמותה חילטה לחברה שיק בטחון בסך 110,000 ₪. לטענת הנתבע 1 בדיקה העלתה כי אין כל חוב, אלא ההפך הנכון – ולא היה מקום לחלט את השיק;

התובע סירב לפעול להגשת הדוח השנתי לשנת 2015, אף שהדבר היה באחריותו, דבר שאילץ את הנתבע 1 לפעול לבד על מנת שיוגש הדו"ח, ולשלם מכיסו לרואה החשבון סך של 4,000 ₪. בשל העדרה של חתימת התובע על הדו"ח, סירב מס הכנסה להכיר בדו"ח והשית קנסות על הנתבע בסך 3,000 ₪ ועל החברה בסך 4,000 ₪. הנתבע 1 מוסיף כי בשל התנהלות זו עיקלו רשויות מע"מ כ- 115,000 ₪ מהחברה;

התובע משך כספים מהחברה לצורך תשלום שכר לעובד ניקיון, אולם למרות זאת לא העבירו לעובד. כתוצאה מכך הוגשה תביעה על ידי העובד והחברה נדרשה לשלם לעובד זה את שכרו על סך 5,400 ₪, ואך הנתבע 1 שילם לעו"ד עבור הטיפול בתביעה סך של 2,925 ₪;

התובע משך סכומים עודפים על אלה שנמשכו על ידי הנתבע 1 בסך 222,415 ₪, בנוסף משך שיקים בסך 102,553 ₪, אותם רשם בספרים כקופה קטנה והחזר הוצאות, כשלא ברור במה מדובר. הנתבע 1 מציין כי בפועל בדיקה העלתה כי התובע החליף שיקים בצ'יינג' ולקח לכיסו הפרטי את הכסף;

התובע השתמש בכרטיסי האשראי של החברה לצרכיו הפרטיים, בין השאר דלק לרכבו הפרטי, בסך כולל של 38,420 ₪;

התובע שכר יחד עם חברת קסם הכרמל את האולם, כאשר הם לא שילמו את כל הנדרש, ונשארו חייבים סך של 113,663 ₪;

התובע קיבל הלוואה מהנתבע 1, באמצעות חברת BIT שבבעלותו, בסך של 20,000 ₪, אותם לא החזיר.

לטענת הנתבעים, התנהלות זו של התובע מקימה להם טענת קיזוז כלפיו, בשיעור הנזק שנגרם. בנוסף, הנתבע 1 הגיש כתב תביעה שכנגד בגין הטענות המצוינות לעיל על סך של 500,000 ₪ משיקולי אגרה וגביה.

עוד טען הנתבע 1 בתביעה שכנגד כי התובע פעל להפיץ לשון הרע והשמצות עליו הן בשיחות עם מנכ"ל המלון שמולו הוא עובד, והן בשיחות עם לקוחות החברה שבבעלותו וזאת מתוך רצון להזיק ולפגוע בו ובעסקיו.

לשם הנוחיות, ייקרא התובע שכנגד - "הנתבע 1", והנתבע שכנגד – "התובע".

טענות הנתבע 3

הנתבע 3 טוען כי ככל שנמשכו כספים מהחברה שלא כדין, הם נמשכו מקופת החברה המהווה אישיות משפטית נפרדת, כך שהיא זו שזכאית להחזר משיכה שכזו ולא בעל מניות כזה או אחר.

על כן, טוען הנתבע 3 כי היה על התובע להגיש בקשה לאישור תובענה נגזרת בשם החברה כנגד בעל המניות הנוסף, ומשלא עשה כן – דינה להידחות.

הנתבע 3 מוסיף כי רואה חשבון של החברה הוא "שומרי סף בלבד" כך שאין ביכולתו לנהל חקירות בדבר כל פעולה של החברה והם בוחנים את סבירות הפעולות תוך הנחה כי המידע והמסמכים המעוברים להם הם אמת. על כן, טוען הנתבע 3 כי צורף לתביעה בחוסר תום לב, כאשר אין לו כל אחריות או קשר לסכסוכים הפנימיים בין בעלי המניות, ולכן יש למחוק על הסף את הטענות נגדו.

לטענת הנתבע 3, התובע, כדירקטור יחיד בחברה אשר סמכויותיו וחובותיו הן רחבות ואחריותו בגין אינן עולות בקנה אחד עם תביעה זו שכן דירקטור חייב לדעת מה מצב החברה ועל מה הוא חותם. הנתבע 3 מוסיף כי התובע מסיר כל אחריות מעליו ומנסה להטיל אחריות לפעולותיו על אחרים.

עוד טוען הנתבע 3, כי דוח רואה החשבון עליו הסתמך התובע בתביעתו, ערוך כמכתב, המגלה ממצאים בסך של 606,000 ₪ אולם התובע הגיש תביעה מנופחת בהיקף של 2.5 מיליון ₪, כאשר לטענות הנוספות שהעלה אין כל גיבוי (כמו הדרישה לשלם בגין הפרת חוזה של החברה מול העירייה).

הנתבע 3 טוען כי הוא לא ליווה ולא חתם על אותם חוזים מול העירייה והשוכרות, הואיל ומעולם לא הועברו אליו, כמו גם בגל הנוגע לטענות למימוש הציוד באולם, שכן אין כל קשר לנזקים אלו לרואה חשבון.

מכאן, שלטענת הנתבע 3 אין בתביעה זו כלום נגדו, שכן כל עילה מופנית נגדו "ביחד ולחוד" בגין כל הסכסוך הכספי בין השותפים ללא הבדלה בין עקר לטפל, ללא הבלה בין פעילות עסקיות הפרות חוזים וכד', לבין מחדלים מצד הבנק בו נוהל חשבון החברה, לבין עילות שניתן להפנות כלפי רו"ח חיצוניים אשר מגיש דוחות של חברה פרטית לרשויות.

הנתבע 3 טוען כי משיכות בעלי המניות הן באחריותם הבלעדית, ובזמן בו חותמים על הדוחות הכספיים נתון זה מוצג בשקיפות מלאה ולאישורם של בעלי המניות טרם אישורם וחתימתם על הדוחות. הנתבע 3 מוסיף כי אחריות מוציא השיק בחברה, אינה יכולה להיות מוסבת למנהל חשבונות או לרואה חשבון, שתפקידו לאחר הוצאת השיק הוא הזנתו למערכת הנהלת החשבונות, כך שעל מוציא השיק לבדוק אותו בטרם חתימתו.

עוד בעניין זה טוען הנתבע 3, כי המחאות שמקבל אליו רואה חשבון הם למעשה העתקי ההמחאות, במלי שתופיע עליהם תמיד חותמת או חתימות בצורה ברורה של מורשי החתימה ומעבר לכך לא נדרש רואה חשבון, וגם אינו יכול בפועל לבחון את החתימות על ההמחאות.

לטענת הנתבע 3, חובת הזהירות הנדרשת מרואה חשבון מוסדרת בתקנות רואי החשבון (דרך פעולתו של רואה חשבון) התשל"ג – 1973. הנתבע 3 אף מציין כי נפסק מכבר שרואה חשבון אינו חב ברשלנות בגין טעות בשיקול דעת שנפלה בהתנהגותו, ובכל מקרה בו נדרש בית המשפט להכריע ברשלנות של רואה חשבון – עליו לברר מה המידע שעמד לרשותו של רואה החשבון, על מנת שלא תיקבע אחריות על פי מידע שהתגלה בדיעבד.

בעניין זה, טוען הנתבע 3, כי לחברה הוגשה מאזנים לרשויות המס עד וכולל שנת 2014, כך שכל הטענות כנגדו משנת 2015 ועד לשנת 2016 לא רלוונטיות מאחר ושנים אלו לא בוקרו על ידו.

כתב תשובה מטעם התובע לתביעה שכנגד

התובע טוען כי הוא אחריותו בחברה הייתה רק מול חלק מספקי החברה ולחלק מהקניות והרכש, ואף היה אחראי רק לגבי תפריטים ללקוחות פרטיים בלבד, כאשר יתר הדברים היו באחריות הנתבע 1, לרבות באמצעות הנתבעת 2 ובכלל זה ביצוע כל התשלומים.

התובע טוען כי הנתבע 1 לא צירף כל אסמכתה המפרטת את התשלומים ששילם, וזאת אף על פי שיש לו את כל המידע בדבר כרטיסי האשראי, מחשב החברה, פנקסי המחאות, דפי מידע מהבנק ועוד.

בעניין זה מוסיף התובע כי לחברה הונפק כרטיס אשראי שהיה ברשותה של הנתבעת 2 ומידי פעם מסרה לו אותו לשם מילוי דלק עבור נסיעות עסקיות במסגרת פעילותו בחברה.

בטרם אעבור לשלב הדיון וההכרעה, אציין כי התביעה כנגד הנתבע 3 תוקנה, כך שהוסרו ממנה טענות לגבי הפרת הסכם שכירות עם העירייה (אובדן דמי שכירות) ובגין מכירת ציוד, וסכום התביעה תוקן בהתאמה.

דיון והכרעה

בדיון מיום 27.2.2019, ניתנה החלטה לפיה ראוי בתיק זה למנות מומחה מטעם בית המשפט. לפיכך, מיניתי את רו"ח חמוטל כהן (להלן: "המומחית"), לערוך חוות דעת בדבר ההתחשבנות הכספים בין הצדדים ובדבר מצבה של החברה נשוא ההליך.

הצדדים התבקשו להעביר למומחית את מלוא המסמכים החשבונאיים הדרושים לה לשם עריכת חוות הדעת.

ביום 28.8.2019 הגישה המומחית את חוות דעתה לתיק (להלן: "חוות הדעת"), בהתבסס על מסמכים שנמסרו לה והם:

כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים;

חוות דעת רואי חשבון מטעם הצדדים שהוגשו לבימ"ש;

קובצי הנהלת החשבונות של החברה לשנים 2019-2016;

דוחות כספיים מבוקרים שנערכו על ידי הנתבע 3 לשנים 2014-2019;

טופס פחת של החברה לשנת 2014;

אסמכתאות שונות לתנועות הנהלת חשבונות בספרי הצדדים והסברים בכתב.

המומחית התייחסה לכל אחת מהטענות שהועלו בתביעה העיקרית והגיעה לממצאים הבאים:

המחאות שנטען שנמשכו בניגוד להרשאות בחשבון הבנק – התובע טען כי ישנן המחאות שנמשכו בניגוד להרשאות בחשבון הבנק. המומחית ערכה בדיקה של התשלומים לספקים / נותני שירות והם: קולין מהדרין בע"מ, אורבוטיק מנדפים, ועיריית תל אביב יפו וקבעה כי ההמחאות שניתנו לגופים אלו הם תשלומים שבוצעו על ידי החברה בגין הוצאותיה. המומחית אף בדקה את התשלומים שניתנו למע"מ וקבעה כי המחאות אלו ניתנו על ידי החברה והיוו תשלום בגין דיווחי החברה עצמה ולא דיווחי עוסק אחר.

משכך, קבעה המומחית, כי לא ניתן לקבוע שאיזו מההמחאות המוזכרות בסעיף זה נמשכו שלא בגין הוצאותיה של החברה עצמה ולטובתה. המומחית התייחסה לטענת התובע, כאילו משיכת ההמחאות באופן זה (ללא חתימתו של התובע) פסולה שכן היא נוגדת את ההרשאות שניתנו לבנק, וציינה כי טענה זו היא טענה משפטית, שאינה מסורה לסמכותה;

משיכות ביתר של הנתבעים ביחס לתובע – התובע טען כי הנתבעים 2-1 משכו ביתר סכומים ששולמו לבני משפחתם וגובו ברישומי הוצאות משכורות פיקטיביות תוך ניפוח הוצאות החברה. המומחית קבעה כי מדובר בטענות שאין ביכולתה לבחון שכן הן משפטיות.

המומחית הוסיפה כי לא הוצגה בפנייה כל החלטה שיפוטית המעידה על כך שהורם נטל ההוכחה שתלושי השכר של הנתבעים 2-1 הם פיקטיביים ושלא בוצעה כל עבודה מצדם בחברה, שבגינה שולם השכר, או שתלושי השכר הופקו בגין עבודתו של עובד אחר, על שם בני משפחתם של הנתבעים 2-1.

עוד ציינה המומחית, כי אף אם תלושי השכר אכן פיקטיביים, הרי בכל מקרה לא תוכל לקבוע האם מדובר בדבר שנעשה ללא ידיעתו של התובע, או שמא בהסכמתו המלאה. המומחית הוסיפה כי מספרי החברה עולה, כי החברה שילמה שכר גם לגב' אפרת עניאתי – בתו של התובע.

תקבולים ביתר שקבלו הנתבעים מעסקת קסם הכרמל – התובע טען כי בין הנתבע 1 לבין חברת קסם הכרמל בע"מ נחתם הסכם לפיו יושכר לה האולם אותו שכרה החברה, וזאת ללא ידיעתו והסכמתו, וצירף לחוות דעת מטעמו המחאות שנמשכו מחשבון הבנק של קסם הכרמל בע"מ.

המומחית קבעה כי לא הוצג לפניה אישור מחברת קסם הכרמל לפיו נפרעו ההמחאות שהוצגו, ובקשר עם דמי השכירות לחברה, כמו כן לא הוצג בפנייה דף מחשבון הבנק של הנתבע 1 המעיד על פירעון ההמחאות האמורות לחשבונו. עוד ציינה המומחית כי בחוות הדעת מטעם התובע אין כל התייחסות להמחאות שלפי ההסכם, שנטען שנתחם ללא ידיעת התובע, היו אמורות להגיע לידי החברה עצמה.

המומחית בדקה את כרטסת הנהלת החשבונות לשנים 2016-2015 וקבעה כי היא אינה כוללת כרטיס על שם חברת קסם הכרמל בע"מ, אולם מצאה דווקא כי קיימות הכנסות משכירות מגורמים אחרים בתקופה המקבילה לתקופת ההסכם לכאורה עם קסם הכרמל. מכאן, שהיא סברה כי לא ניתן לקבל את טענות התובע בעניין זה.

משיכות תוך שימוש בספקים ובחשבוניות פיקטיביות – התובע טען כי הנתבעים משכו כספים מהחברה באמצעות שימוש בחשבוניות פיקטיביות, כשלמעשה תשלום שנרשם כתשלום לספק הפיקטיבי, או כתשלום החשבניות הפיקטיביות, הוא משיכה לטובת הנתבעים. המומחית בדקה את ספקי החברה שהופיעו בחוות דעת התובע כלהלן:

ג'מאיקה מסחר ושיווק בע"מ – המומחית קבעה כי מסקנתו של רואה החשבון מטעם התובע אינה מבוססת ומרחיקת לכת, שכן אין כל דרך חשבונאית לקבוע האם חשבונית היא פיקטיבית או לא, זאת מאחר שמדובר בקביעה משפטית. המומחית הוסיפה כי גם אם נניח שמדובר בחשבוניות פיקטיביות ומבלי להתייחס לחומרה הפלילית של שימוש בחשבוניות אלה – התובע עצמו יכול היה "להרוויח" מרישום חשבוניות פיקטיביות וקיימת האפשרות, שהיה שותף לרישום חשבוניות אלה ככל שאכן היו כאלה. המומחית ציינה כי פרט לכך שעל פי הנהלת החשבונות של החברה נראה כי חולטו שיקים במזומן – היא לא יכולה לקבל או לשלול את טענת התובע לגבי ספק זה.

פיצה רומא + אטליז טירה + אורות אל ג'מל + טוטריה – המומחית קבעה כי הטענה שמדובר בחשבונית פיקטיבית שנמסרו לחברות אלה מבוססת כולה על טענת התובע, כאשר לא צורפו חשבוניות או תעודות משלוח שיגבו טענה זו כך שהוא לא ביסס את טענתו ביחס לספקים אלו.

משיכות במסווה הוצאות בתקופת השכרת המשנה – התובע טען כי הנתבעים משכו כספים מהחברה באמצעות רישום הוצאות תפעוליות בספרי החברה בתקופות בהן הושכר האולם לצדדי ג', שהיו מאופיינות בהעדר עליות תפעוליות, ואף טען שנרשמו הוצאות פרטיות מבלי שחויב כרטיס בעל המניות.

המומחית ציינה בחוות דעתה, כי מסקירה של פירוט ההוצאות / התשלומים המתייחסים לסעיף זה מגלה כי הוא כולל כפילויות (אשר הוצגו על ידה בהרחבה בעמ' 12 לחוות הדעת), וכי על פי בדיקה בהנהלת החשבונות של החברה, הסכומים שנרשמו כאמור בכפילות, כוללים מע"מ שיש להניח שקוזז על ידי החברה.

המומחית הוסיפה כי מלבד כפילויות שנמצאו, התובע לא הציג בפנייה אסמכתה המעידה על כך שלא מדובר בהוצאות החברה. משכך, קבעה המומחית כי עצם ההתייחסות התובע אל חשבוניות אלו כחשבוניות שאינן מהוות הוצאות החברה רק בשל תאריך החשבונית, אינה מוכיחה את טענתו.

הפסד הכנסות משכירות – התובע טען כי חוזה השכירות עם עיריית תל אביב בנוגע לאולם שהופעל על ידי החברה, כלל סעיף לפיו נאסר על החברה להשכיר את האולם בשכירות משנה. לטענתו, הוא לא ידע על קיומו של סעיף זה בחוזה, כיוון שמי שניהל את המשא ומתן עם העירייה היה הנתבע 1, וכי הוא חתם על חוזה משנה עם חברת "אפקה אורבן" במלי שקרא את ההסכם. התובע הוסיף כי גילה שהחברה מפרה את חוזה השכירות עם העירייה בהפרה מהותית, מעצם השכרת האולם לשוכר משנה, ולפיכך דיווח לעירייה על ההפרה.

המומחית ציינה כי מדובר בעניין משפטי מובהק ואין בידה הכלים להתייחס לטענות מהסוג הזה, אך ציינה כי מההיבט החשבונאי, חישוב ההפסד הנטען מביטול החוזה עם העירייה אינו ברור, שכן מנוסח הדברים נראה שחושב לפי סך ההכנסות שהיו צפויות להתקבל משוכר המשנה ותחת ההנחה שאין הוצאות תפעול. אולם, מאחר שהתובע הוא זה שגרם לביטול ההסכם בעצמו, מעצם הדיווח לעירייה על הפרת החוזה, היה מצופה שיחושב הפסד, המתייחס לרווחים הנובעים מהפעלת האולם ולא מהשכרת המשנה שלו . מכאן, קבעה המומחית כי לא תוכל לאשר או לשלול טענה זו של התובע, אך במידה והיא תתקבל – היא סבורה שחישוב ההפסד כפי שהוא שגוי.

מכירת ציוד מתחת לשוויו ומכירת ציוד השייך לתובע – התובע טען כי לאחר ביטול הסכם השכירות בין החברה לבין עיריית תל אביב, בטל הנתבע 1 את ההסכם עם אפקה אורבן שהתקשרה ישירות עם עיריית תל אביב לשכירת האולם, ובמסגרת ביטול ההסכם עליו חתם הנתבע 1, מכרה החברה לאפקה אורבן ציוד שהיה באולם תמורת 55,000 ₪. עוד טען התובע כי חלק מהציוד שנמכר על ידי החברה היה שייך לו באופן אישי והדבר נעשה ללא ידיעתו והסכמתו.

המומחית מציינת בחוות דעתה כי שאלה את התובע אלו אסמכתאות מצויות ברשותו לשווי הציוד שנמכר אך לא קיבלה תשובה. מכאן, שבהיעדר חוות דעת שמאי או לכל הפחות חשבוניות היא אינה יכולה לבחון את הטענה שכן התובע לא הרים את נטל ההוכחה.

משיכת המחאות תוך זיוף חתימת התובע – התובע טען כי נמשכו שיקים של החברה תוך זיוף חתימתו.

המומחית פיצלה את ההמחאות שהוצגו לה על ידי התובע לשתי קבוצות: המחאות לנתבע 3, והמחאות לנתבעים 2-1.

המחאות לנתבע 3 - המומחית קיבצה את ההמחאות בטבלה מסודרת (ראו עמ' 15 לחוות הדעת) וקבעה כי כפי שניתן להתרשם ממנה, כל ההמחאות שנכללו ברשימה ככאלה שנמשכו על ידי הנתבע 3 – נרשמו בפועל בכרטסת הנהלת חשבונות על שמו. המומחית הוסיפה כי מבדיקת רישומי כרטסות הנהלת החשבונות על שם הנתבע 3 לשנים 2016-2019, עולה שבגין כל ההמחאות שנמשכו על שמו בשנים הנ"ל הופקו ונרשמו חשבוניות מס, פרט לתשלומים שבוצעו בשנת 2015. בכל הנוגע לסכומי שכר הטרחה ששולמו לנתבע 3 קבעה המומחית כי לא מדובר בסכומים גבוהים יותר משווי השוק של השירותים שניתנו על ידו וכוללים הן שירותי הנהלת חשבונות והן שירותי ביקורת דוחות כספיים. המומחית אף ציינה כי על פי התרשמותה, אף ניתנה לצדדים הנחה בשכר הטרחה, שכן התעריפים אף נראים נמוכים מהמקובל ביחס להיקף פעילות החברה. על כן, קבעה המומחית כי ההמחאות שנכללו בסעיף זה בתביעה ונמשכו על ידי הנתבע 3 מהוות הוצאות של החברה עצמה ולא הוצאות פרטיות כנטען על ידי התובע.

המחאות לנתבעים 2-1 – המומחית ציינה כי עלו רק שתי המחאות הכלולות ברשימת ההמחאות על שם הנתבע 1, וטענה כי התובע לא צרף לתביעתו כל אסמכתה המבססת את הטענה שמדובר בהוצאות פרטיות. המומחית הוסיפה כי ישנה המחאה נוספת שניתנה לעמותת בית בסרביה (ממנה ומעירית תל אביב נשכר האולם) - כך שאין מקום לסבור שמדובר בהוצאה פרטית. מכאן, שהמומחית קבעה שאין מדובר בהמחאות המהוות משיכות פרטיות.

בחלק השני של חוות דעתה, ערכה המומחית תחשיב איזון בין הצדדים, שבחן האם הם קיבלו זכויותיהם באופן מאוזן, הן מהיבט שכרם כמנהלים והן מהיבט משיכות הכספים והזרמת הכספים לחברה.

כאמור, התובע טען כי הוא והנתבעים 2-1 משכו שכרם באמצעות חשבונית דמי ניהול מחברות בבעלותם כאשר הוסכם ביניהם כי יעשו זאת בסכומים זהים, ומנגד טענו הנתבעים 2-1 כי דווקא התובע הוא שמשך כספים ביתר. המומחית ערכה טבלה בה פירטה את דמי הניהול השנתיים שמשכו הצדדים כנגד חשבוניות מס (ראו טבלה בעמ' 16 לחוות הדעת).

סיכום של נתוני הטבלה מראה כי בשנות הפעילות האחרונות של החברה, הנתבע 1 משך דמי ניהול גבוהים יותר מאלה שמשך התובע, אך בחישוב מצטבר בין השנים 2015-2009 התובע משך דמי ניהול בסך 856,626 ₪, בעוד הנתבע 1 משך סך של 859,447 ₪. כלומר, דמי הניהול דומים ברמה המהותית, וההפרש בין המשיכות זניח. החברה כאמור הוקמה בשנת 2007, אך השנתיים הראשונות אינן מופיעות בטבלה, לטענת המומחית ככל שקיים הפרש – הרי מדובר בסכום דומה וההפרש עצמו אינו מהותי.

בהמשך, ערכה המומחית טבלה המציגה ניתוח של כרטיסי הנהלת חשבונות המוצגים בדוחות הכספיים ככרטסות בעלי עניין, ובעקבותיה ערכה טבלה נוספת המציגה את חלוקת היתרות בין הצדדים, בהתאם לאמור בעמודה "למי מיוחס" בטבלה (ראו עמ' 17 לחוות הדעת). המומחית ציינה כי בהעדר נתונים אודות זהות מעביר הכספים הכלולים בכרטסת "בעלים", היא חילקה את הכספים בחלקים שווים בין הצדדים, תחת הסתייגות.

המומחית הוסיפה לעניין זה, כי במסגרת עבדותה על חוות הדעת, היא ביצעה בדיקות שונות בקובצי הנהלת החשבונות של החברה, ולא מצאה כל ממצא שיש בו כדי ללמד שהנהלת החשבונות אינה משקפת באופן ראוי ונכון את ההתחשבנות הנכונה.

על כן, בביצוע תחשיב האיזון בין הצדדים הסתמכה המומחית על יתרות הצדדים כפי שהוצגו בהנהלת החשבונות של החברה ובדוחותיה הכספיים המבוקרים לשנים 2014-2009.

מנתוני הטבלאות, עולה כי יתרת התובע בספרי החברה לשנת 2016 עומדת על 308,468 ₪ בזכות, בעוד שיתרת הנתבעים 2-1 עומדת על 49,508 ₪ בזכות. כך, שעל פי חוות דעת המומחית – על מנת לאזן בין הצדדים על הנתבעים 2-1 להעביר לתובע סך של 129,480 ₪.

בסוף חוות דעתה, התייחסה המומחית למצבה הפיננסי של החברה, וזאת לאור טענות התובע לביצוע רישומים מניפולטיביים בספרי החברה, שנועדו ליצור מצג שווא של הפסדים, באמצעות חשבוניות מס פיקטיביות.

המומחית ציינה, כי לאור מסקנות חוות הדעת, לפיהן לא מצאה רישומים שגוים כלשהם בספרי החברה ולאור העבודה שאין מסמכותה לקבוע האם נרשמו חשבוניות פיקטיביות והאם התובע ידע על כך – היא הסתכמה על נתוני דוחותיה הכספיים המבוקרים של החברה, שבוקרו על ידי הנתבע 3.

המומחית קבעה, כי בהתאם לדוחותיה הכספיים המבוקרים האחרונים של החברה, המתייחסים לשנת 2014, החברה הציגה רווח בסך של כ- 355 אלפי ₪ לשנת 2014 ורווחיה הנצברים ממועד הקמתה ועד ליום 31.12.2014 עומדים על 13,404 ₪ בלבד. כלומר, על פי דעת המומחית – באופן מצטבר החברה הציגה תוצאות כספיות מאוזנות.

עוד ציינה המומחית כי נכון ליום 31.12.2014 עיקר התחייבויותיה של החברה היו לבעלי מניותיה, וכי הפרת החוזה מול עיריית ת"א, הדיווח עליה וכן הפסקת החוזה על ידיה היו "בבחינת הקש ששבר את גב הגמל".

מכאן, שחוות הדעת מעלה את הממצאים הבאים:

מבדיקות בספרי החברה לא נמצא דבר המעיד על כך שהם אינם משקפים את מצבה הפיננסי האמיתי של החברה, או שנפל פגם בעריכתם או בניהולם, והתובע לא הציג אסמכתאות המעידות אחרת;

כל ההמחאות שנטענו על ידי הצדדים כמשיכות פרטיות – התבררו ככאלה שנרשמו לכרטסת על שם המוטב בהמחאות ולא הוכח על ידי התובע שאינן מהוות הוצאות של החברה, או משיכות בעלים שלא נרשמו בספרי החברה;

התובע לא הרים את נטל ההוכחה בכל הקשור לטענות רישום חשבוניות פיקטיביות, שכן לא הציג את האסמכתאות המעידות על כך שאין מדובר בהוצאות החברה;

טענות התובע למשיכה של דמי ניהול על ידי הצדדים, בסכומים שאינם זהים, התבררה כלא נכונה (פרט להפרש לא מהותי);

בהתאם לתחשיב האיזון, כדי לאזן בין משיכות הכספים שביצעו הצדדים מהחברה, על הנתבעים 2-1 לשלם לתובע סך של 129,480 ₪.

התובע והנתבעים 2-1 הגישו למומחית שאלות הבהרה לחוות הדעת. ביום 16.12.2019 הגישה המומחית לבית המשפט את תשובותיה לשאלות הצדדים.

מעיון בתשובות המומחית, עולה כי כל מסקנות חוות הדעת נותרות בעינן, מלבד סכום האיזון שעל הנתבעים 2-1 לשלם לתובע, ואפרט.

הנתבעים 2-1 טענו במסגרת שאלות הבהרה ששלחו למומחית כי הנתבע 1 שלם מכספו, בין אם באופן אישי ובין באמצעות חברה שבבעלותו, סכומי כסף עבור החברה. הנתבע 1 אף צרף אסמכתאות לביצוע התשלומים. המומחית בחנה את האסמכתאות, ומצאה כי התשלומים ל-"ליאור מרכז הקירור" ול- "ניסים יעיש ובניו בע"מ, קיבלו כבר ביטוי בספרי החברה ונרשמו לזכותו של הנתבע 1.

על כן, המומחית במסגרת התשובות לשאלות, ערכה טבלה מעודכנת של תחשיב האיזון, ממנה עולה כי יתרתם של הנתבעים 2-1 קטנה לסך של 99,454 ₪, במקום 129,480 ₪.

חוות דעת המומחית, המחזיקה כ-19 עמודים, ניתנה כאמור לאחר בדיקה מקיפה של כל טענות הצדדים, המסמכים, הראיות והאסמכתאות שהוגשו לה על ידי הצדדים. הכרעותיה של המומחית במחלוקות בין הצדדים נוגעות לתחום החשבונאי בלבד, וזאת על בסיס הערכעתה בהתאם לשיקול דעתה כמומחית, ובכל מקום שנדרשה בו הכרעה במחלוקת משפטית – המומחית ציינה זאת בפירוש.

בנקודה זו אציין, כי גם שאלות ההבהרה שהועברו למומחית – זכו לתשובות מפורטות אשר חיזקו את חוות הדעת, והמומחית נחקרה על חוות דעתה, ועמדה היטב בשאלות הצדדים, באופן שיש בו כדי לחזק מאוד את מסקנות חוות דעתה.

על כן, ולאור ההלכה כי בית המשפט ייטה לקבל את מסקנותיה של מומחית שמינה מטעמו, אני מאמץ את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, וקובע כי ממצאיה המקצועיים הם סבירים ונכונים – ויש לראותם גם כממצאי עובדה בהליך זה.

ודוק: וכפי שציינה המומחית בעצמה, חלק עיקרי מטענות הצדדים נוגע לפרשנות משפטית של הממצאים העובדתיים, טענות שאינם בגדרי סמכותה של המומחית. טוב עשתה המומחית שהצביעה על המקומות שבהם, לשיטתה, היא נעדרת סמכות להכריע, ויש בכך כדי לחזק את משקלה של חוות הדעת.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הראיות, החקירות, והסיכומים אני סבור כי דין התביעה להידחות, וכך גם ביחס לתביעה שכנגד. להלן יובאו נימוקיי לקביעה זו, בהתייחס לנתבעים כולם.

התביעה נגד הנתבע 1

מדובר בעניינו למעשה בתביעה של בעת מניות בחברה בע"מ, כנגד בעת מניות אחר המחזיק במספר שווה של מניות בחברה, בטענה כי הוציא כספים שלא כדין מהחברה. כלומר – התובע מבקש לקבוע כי ביחס לכל סכום כסף שהוצא שלא כדין מהחברה על ידי הנתבע 1– על הנתבע 1 לשלם לו מחצית.

אלא שתביעה זו, במהותה, מתעלמת מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ומבקשת "לדלג" מעל מסך ההתאגדות, כך שניתן יהיה לייחס לתובע מחצית מזכויותיה של החברה כלפי הנתבע 1.

אלא שמאחר שהכספים הוצאו מחשבונות החברה, ולא מחשבונותיו הפרטיים של התובע, אזי היה על התובע לבסס את זכותו לתבוע כספים אלה, שכן לכאורה – ככל שטענות התובע נכונות, מי שנמצאה חסרה היא החברה.

סוגיה זו הועלתה כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה, וב"כ התובע, כאשר נשאל בעניין זה השיב: "יש כמובן עילה לחברה וגם לבעל המניות כי יש חוזה" (ראו עמ' 2 ש' 13 לפרוטוקול). מהו אותו חוזה? חוזה זה יכול להיות אחד משניים: תקנון החברה או הסכם המייסדים שקדם להקמת החברה. לעניין הסכם מייסדים, התובע ציין בחקירתו כי אינו מכיר את המונח כלל, וממילא – הסכם מייסדים לא הוצג בתיק (ראו עמ' 29 ש' 9-4 לפרוטוקול), ומכאן – שלא ניתן להסתמך על הסכם המייסדים כדי להקים לתובע זכות תביעה ישירה נגד הנתבע 1.

בנוגע לתקנון החברה, אכן, על פי הוראות סעיף 17 (א) לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם", ועל כן – ניתן היה להסתמך על תקנון החברה כדי להראות, שמשיכת כספים מהחברה, ככל שהייתה מוכחת כזו, מקימה לתובע עילה אישית נגד הנתבע 1, במובחן מעילת תביעה של התובע נגד החברה או עילת תביעה של החברה נגד הנתבע 1.

כך, למשל, ככל שתקנונה של חברה פלונית קובע כללי התחשבנות כספית בין בעלי המניות או דרך רישום מסוימת בספרי החברה – עשויה חריגה מהקבוע בתקנות להקים עילת תביעה ישירה של בעל מניות אחד כלפי בעל מניות אחר.

התובע מבקש להסתמך על קביעתו של בית המשפט העליון בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ פ"ד נא (2) 312, אולם די אם נצטט את הפסקה שהביא התובע בסיכומיו מפסק הדין שם, כדי להראות, שהתובע כשל בניסיונו להוכיח עילת תביעה:

"לסיכום פרק זה: הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה – בדרך כלל – לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה.

לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט." (עניין מגן וקשת, 326)

קביעה זו של בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן) מלמדת, כי התובע בענייננו לא עמד בנטל להוכיח את עילתו מכמה טעמים.

ראשית, התובע לא הוכיח כי נזקו "בלתי תלוי" בנזק של החברה; נהפוך הוא: הטענה שהעלה התובע היא, כי נזקה של החברה הוא נזקו שלו; שנית, והוא עיקר, אם מדובר ב"נזק שנגרם מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה", מוטל היה על התובע להוכיח, בראש ובראשונה, את עצם קיומה של זכות חוזית.

דרך המלך להוכחתה של זכות חוזית, כשלב ראשון בדרך להוכחת הפרתה של זכות חוזית כאמור, היא על דרך של הגשת החוזה – ובענייננו – תקנון החברה – כחלק מהראיות שהוגשו לבית המשפט, אולם התובע, שהגיש שלל ראיות חשבונאיות ואחרות, לא צירף לכתב התביעה, בתצהיריו או בחקירות העדים, את תקנון החברה. למעשה, לא נשמעה כל טענה ביחס לתקנון החברה (לא בכתבי הטענות, שם מקומה של טענה כזו, ולא במסגרת התצהירים). לא הוכח תוכנו של תקנון החברה, ולא הוכח כי הנתבעים – או מי מהם – הפר את תקנון החברה. על כן, משכשל התובע בהוכחתה של זכות חוזית – ממילא כשל בהפרתה של זכות זו, וממילא כשל בהוכחת קיומה של עילת תביעה אישית שלו נגד הנתבע 1, להבדיל מטענה לזכויות שונות של החברה כלפי הנתבע 1.

גם טענות התובע הנובעות מכרטסת הנהלת החשבונות – אינן מקימות לו עילת תביעה ישירה נגד הנתבע 1: הרישומים שהוגדרו "כרטסות אישיות" של בעלי המניות משקפים התחשבנות בין החברה ובין בעלי המניות; קרי – יתרת זכות של החברה כלפי הנתבע 1 בכרטסת הנהלת החשבונות – אינה משקפת זכות של התובע להתחשבנות בין הצדדים, אלא בהתקיים הוראה לעניין זה בתקנון, ויתרת זכות של החברה כלפי התובע בכרטסת – אינה משקפת זכות של הנתבע להתחשבנות בין הצדדים במישרין.

פרט להתחשבנות הכספית על בסיס הכרטסות האישיות, כל יתר הנזקים שנגרמו לתובע לטענתו, הם נזקים שנגרמו לחברה, ונובעים מהוצאת כספים של החברה שלא כדין. משכך, התובע משולל זכות תביעה אישית ביחס לנזקים נטענים אלה, משלא הוכיח זכות חוזית המוקנית לו מכוח תקנון החברה או כל חוזה אחר.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם אילו סברתי שלתובע יש זכות תביעה אישית ביחס לנזקים אלה (וגם כאן אחריג את ההתחשבנות על בסיס הכרטסות האישיות), גם אז יש לקבוע כי התובע כשל בניסיונותיו להוכיח כי הנתבע 1 הוציא את כספי החברה למטרות שאינן מטרותיה. לעניין זה יש להסתמך על חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, כמו גם על כישלונו המוחלט של התובע להביא ראיות שילמדו ששיקים שסימן כ"חשודים" אכן שימשו להוצאות פרטיות של הנתבע 1, ללא קשר לטובת החברה.

בנקודה זו אציין, כי התובע בסיכומיו טען כי תקנון החברה מהווה חוזה בין החברה לבין בעלי המניות שלה ובין בעלי המניות שלה בינם לבין עצמם, ולפיכך הפרת האמון והתנהלות שלא בתום לב בין בעלי המניות – מקימה זכות לתביעה אישית.

טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ועל מנת לדחותה די בעובדה שהתובע לא הביא כל ראיה המלמדת על "הפרת אמון" או על "התנהלות שלא בתום לב בין בעלי המניות". אציין עוד בהקשר זה, כי על פי הפסיקה, בכדי שתקום לתובע כבעל מניות זכות תביעה באופן אישי (מבלי לתבוע בדרך של תביעה נגזרת) עליו לעמוד באחד מהתנאים להלן:

נזק שנגרם מהפרת חובות האמון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעל מניות באופן אישי;

נזק שנגרם מקיפוח המיעוט;

נזק שנגרם מהפרת חובות האמון של בעלי השליטה כלפי בעלי מניות המיעוט, או מהפרת חובות תום הלב או חובת ההגינות של בעלי המניות;

נזק מהפרת החובות ההדדיות של בעלי המניות בחברות הדומות במהותן לשותפות;

נזקים מעורבים עד שקשה להבחין אן מדובר בתביעה נגזרת או בתביעה אישית.

(ראו לעניין זה ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, פורסם בנבו, 14.12.2016, וד"ר א חביב-סגל דיני חברות 680 (2007)).

מאחר שהנתבע 1 לא היה נושאי משרה או דירקטור, אין בחברה בעלי מניות מיעוט, והנזקים הנטענים הם נזקים מובהקים של החברה; ומאחר שגם אם ניתן לראות בחברה תאגיד שהוא "מעין שותפות", התובע לא הוכיח מהן אותן "חובות הדדיות" של בעלי המניות זה כלפי זה, לא קמה לתובע עילת תביעה אישית.

הנתבעת 2

הנתבעת 2 אינה בעלת מניות או מנהלת בחברה, ומעמדה בחברה היה של עובדת (ראו לעניין זה חוות דעת המומחית, ממנה עולה כי הוצאו לנתבעת 2 תלושי שכר ומשכורתה שולמה בשיקים עליהם חתם התובע). די בכך כדי להביא לדחיית התביעה נגד הנתבעת 2, מאחר שהסמכות הייחודית לדון בתביעה שעילתה ביחסי עבודה מסורה לבית הדין לעבודה.

מעבר לכך, ובבחינת למעלה מן הצורך, הטענות שהופנו כלפי הנתבעת 2 לא הוכחו, כשם שלא הוכחו ביחס לנתבע 1, וממילא לא הובהר מדוע הנתבעת 2 אחראית לאשר יוחס לנתבע 1. בהקשר זה יצוין, כי גם הטענה לזכויות מכוח תקנון החברה (טענה שנדחתה, משלא הוצג התקנון כלל במסגרת ההליך), אינה יכולה לעמוד ביחס לנתבעת 2, שכן מאחר שהיא אינה בעלת מניות, היא אינה כפופה להוראות תקנון החברה, ועל כן – אין כל יריבות ישיבה בין התובע ובינה.

מכאן, שדין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות.

הנתבע 3

כאמור לעיל, התובע הציג שלל טענות והאשמות חמורות כלפי הנתבע 3, האשמות הנוגעות לעומק חובותיו המקצועיות של רואה חשבון כלפי לקוחותיו. יש לומר כבר כעת, כפי שיבואר להלן, שלא נמצא כל בסיס בראיות שהביא התובע להאשמות חמורות וקשות אלה, ואם נגדיר את הטענות כ"ספקולציה", נעשה עמן חסד.

יש לומר, כי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט מלמדת, כי המומחית לא מצאה כל ליקוי או תקלה בעבודתו של הנתבע 3, ולא מצאה כל ראיה לחריגות שנטענו ביחס אליו.

חוות הדעת אף קבעה כי במסגרת בדיקות ההמחאות שנטענו כמשיכות פרטיות - כולן התבררו ככאלה שנרשמו לכרטסת על שם המוטב בהמחאות והעוברו ליעדם. בנוסף, נקבע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לטענות "רישום חשבוניות פיקטיביות" ולא הציג אסמכתאות המעידות על כך שאין המדובר בהוצאות של החברה.

רוצה לומר, שמחוות דעת המומחית עולה כי תביעתו של התובע כנגד הנתבע 3 היא תביעת סרק, המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט שכן היא כללה את הנתבע 3 בכל הסכסוך הכספי שבין השותפים (התובע והנתבעים 2-1) מבלי שיש לו קשר אליו.

שנית, גם אם הייתה מוכחת הטענה כי נמשכו כספים שלא כדין מקופת החברה, וכי העסק הגיש חשבוניות פיקטיביות למע"מ (טענות שכאמור בחוות דעת המומחית, לא הובאו להן כל תימוכין), אזי היה על התובע להוכיח כי מעשים חמורים אלה נעשו בידיעתו של הנתבע 3, וכנטען – תוך שיתוף פעולה שלו. טענות חמורות אלה לא הוכחו ולו בראשית ראיה.

שלישית – גם אילו הוכחו הטענות האמורות (ואדגיש פעם נוספת – הן לא הוכחו, ולא הובאה כל ראיה המאפשרת לראות בהן אפילו שמץ של אמת), גם אז – זכות התביעה בהקשר זה נתונה לחברה, ולא לתובע, אשר כשל, גם בעניין זה, מלהוכיח איזו זכות אישית קמה לו לתבוע.

מאחר שהנתבע 3 הוא איש מקצוע, אשר התביעה שהוגשה נגדו מטילה דופי בהתנהלותו המקצועית, חשוב לשוב ולהדגיש: התובע לא הביא ולו ראשית ראשיתו של בדל ראיה שיש בו כדי להצדיק את הטענות הקשות שהטיח בנתבע 3. לא הוכחה קנוניה, לא הוכחה מרמה, לא הוכחה אפילו ראשיתה של רשלנות.

מכאן, שדין התביעה כנגד הנתבע 3 להידחות במלואה, לאחר שהתובע לא הביא כל ראיה המצדיקה את טענותיו החמורות.

טרם סיום החלק של התביעה העיקרית, אציין כי התובע, כבעל מניות ומי שרשום כדירקטור יחיד בחברה, מבקש להרחיק את עצמו בתביעתו מהתנהלותה של החברה, ולשיטתו לא יודע דבר על אודות התנהלות החברה, שאת עסקיה ניהל.

עיון בחומר הראיות שהוגש מלמד, כי מצג זה שמנסה התובע להציג רחוק מהמציאות, ומשקף הסתכלות תועלתנית, שאינה אמת.

מעיון בחומר שלפני עלה כי התובע הוא מי שנדרש לאשר את הוצאות של החברה והוא שחתם על שיקים שמשכה החברה (למעט אלה שנמשכו, לטענתו, ללא ידיעתו, וכפי שציינה המומחית מטעם בית המשפט – גם שיקים אלה שימשו לתשלום הוצאותיה של החברה). אם הרגלו של התובע הוא לחתום על שיקים בתאגידים שהוא מנהל מבלי לוודא את מהות ההוצאה – עניינו הוא; אולם מי שניהל את החברה וחתם על שיקים מטעמה אינו יכול להישמע בטענה שהחברה התנהלה "ללא ידיעתו".

התביעה שכנגד

כאמור, הנתבע 1 הגיש תביעה שכנגד, ובה העלה בין היתר טענות הנוגעות להפסדים של החברה והן: עניין ביטול החוזה עם עיריית תל אביב; סירוב לפעול לגביית שיקים של "לה פמיליה"; שימוש בכרטיס האשראי של החברה לצרכיו הפרטיים של התובע (תשלומי בגין דלק לרכב); השכירות מול חברת קסם הכרמל.

משנדחו טענותיו של התובע ביחס לנזקיה של החברה מכוח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ממילא יש לדחות גם את כל הטענות שהעלה הנתבע 1, המשקפים נזקים שסבלה החברה, ככל שסבלה. ההנמקה המשפטית לכך מופיעה לעיל, ואינני רואה צורך לחזור עליה. משלא הוצג התקנון, ומשנקבע שהתחשבנות בכרטסת הנהלת החשבונות היא התחשבנות מול החברה – הדברים חלקים על התביעה שכנגד ממש כמו על התביעה העיקרית.

הנתבע 1 העלה בתביעה שכנגד אף טענות נוספות והן: סירוב התובע לפעול להגיש הדוח של שנת 2015; חילוט שיק של עמותת בית בסרביה; שיקים עודפים שנמשכו על ידי התובע; תביעה שהוגשה על ידי עובד החברה באשמתו של התובע והלוואה שניתנה לתובע מחברה שבבעלותו ולא הוחזרה.

כל הטענות המופיעות לעיל, לא הופיעו בסיכומי הנתבעים 2-1, ומכאן שהן נזנחו על ידי הנתבע 1 ודינן להידחות. למעלה מן הצורך אציין, כי הנתבע 1 לא הוכיח את טענותיו בדבר תשלומים ששילם מכיסו, וככל שמדובר בכספים שנתנה חברה אחרת לתובע – גם בעניין זה לא הורם הנטל, ולא בוססה יריבות.

הטענה האחרונה שעלתה בתביעה שכנגד היא בעניין לשון הרע. הנתבע 1 טען כי התובע פעל להפיץ לשון הרע והשמצות עליו הן בשיחות עם מנכ"ל המלון שמולו הוא עובד, והן בשיחות עם לקוחות חברה שבבעלותו וזאת מתוך רצון להזיק ולפגוע בו ובעסקיו.

הנתבע צירף לתצהירו התכתבות עם התובע, בה מציין התובע כי שלח לגורמים שונים בדבר גניבות שביצע, לכאורה, הנתבע 1 (ראו עמ' 39 לתצהיר הנתבע 1). אני סבור, כי התכתבויות פרטיות אלו שבין התובע ולנתבע 1 אכן אינן נעימות, אולם אין בהן את יסוד לשון הרע ואף הנתבע 1 לא הוכיח שהן הגיעו לצד שלישי כך שלא מתקיים בהן יסוד הפרסום הנדרש שיגיע לאדם נוסף מעבר לנפגע.

בהעדר הוכחה לכך שהתקיים "פרסום" לגורם שלישי – ממילא לא מתקיימת עילה על פי חוק איסור לשון הרע, ודין התביעה שכנגד להידחות גם בהיבט זה.

סוף דבר

מכל הטעמים שהובאו לעיל, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד – נדחות במלואן.

משנדחתה התביעה שכנגד, אזי במערכת היחסים שבין התובע והנתבעים 1 ו-2, לא ייעשה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

בנוגע לנתבע 3 – כאמור לעיל, הנתבע 3 נדרש להתמודד עם תביעה שהעלתה כלפיו האשמות קשות וחמורות, הנוגעות לליבת עיסוקו המקצועי, כך שהוא נדרש להגן על המוניטין המקצועיים שלו ועל שמו הטוב. משהוברר שאין כל בסיס לטענות שהועלו נגדו, זכאי הנתבע 3 להחזר הוצאות ריאליות שהוציא בניהול הגנתו.

על כן, אני מחייב את התובע לשאת בחלקו של הנתבע 3 בשכרה של המומחית מטעם בית המשפט במלואו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומם למומחית ועד לתשלום המלא בפועל; ובנוסף לכך לשאת בהוצאות המשפט בסך 10,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 35,000 ₪, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' כסלו תשפ"א, 17 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

7 מתוך 23