הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
48706-09-17 | בית משפט השלום בתל אביב – יפו | עמית יריב | 2020-11-17
צד תובע: יוסף עניאתי | צד נתבע: צביקה רוזנבלום, אורנה רוזנבלום, נאהל מנסור
ייצוג יוסף עניאתי: עו״ד אליהו ביטון | ייצוג אורנה רוזנבלום: עו״ד אסף שטרן | ייצוג נתבעים: עו״ד ברק מלכית
פסק הדין עוסק בסכסוך כספי בין בעלי מניות בחברה, שבמסגרתו הוגשו תביעה ותביעה שכנגד. בתוך התביעה שכנגד נטען כי התובע אמר דברים פוגעניים על הנתבע שהגיש אותה, בשיחות עם מנכ״ל המלון ועם לקוחות החברה שבבעלותו. בית המשפט דחה את התביעה שכנגד, ובכלל זה את רכיב לשון הרע, לאחר שלא הוכח שהאמירות הנטענות הגיעו לאדם נוסף.
הטענה לפרסום לעומת הראיות
לפי טענת התובע שכנגד, הדברים נאמרו לגורמים מחוץ להתכתבות הישירה בין הצדדים ונועדו לפגוע בו ובעסקיו. ואולם, בית המשפט הבחין בין עצם העלאת הטענה כי התקיימו שיחות כאלה לבין הוכחה שהדברים אכן הגיעו לצד שלישי. בפסק הדין נקבע שלא הוכח רכיב הפרסום הנדרש: לא הוכח שהאמירות הנטענות הגיעו למנכ״ל המלון, ללקוחות או לאדם אחר מלבד מי שנפגע מהן לפי הטענה.
לתצהיר צורפה גם התכתבות פרטית בין הצדדים, שבה התובע התייחס לכך שהעביר לגורמים שונים טענות על התנהלות הנתבע שכנגד. בית המשפט ציין שההתכתבות אינה נעימה, אך קבע שאין בה עצמה לשון הרע ושלא הוכח שהיא הגיעה לאדם נוסף. לכן היא לא הוכיחה פרסום לצד שלישי. אלה שתי נקודות נפרדות: בית המשפט התייחס לתוכן ההתכתבות עצמה, וגם בחן אם הוכח שהיא נמסרה לאחרים.
הדרישה שהדברים יגיעו לאדם נוסף
ההכרעה מדגישה את ההבדל בין אמירה שנאמרה לנפגע עצמו או נכללה בהתכתבות פרטית בין הצדדים, לבין פרסום שהגיע לאדם נוסף. בפסק הדין נקבע כי בהיעדר הוכחה שהדברים הגיעו לצד שלישי, לא מתקיים יסוד הפרסום הנדרש לצורך עילת לשון הרע. אין די בכך שהוגשה טענה על שיחות עם אנשים אחרים; במקרה הזה, הראיות שהוצגו לא ביססו שהשיחות או תוכנן הגיעו אליהם.
בית המשפט לא פסק פיצויים בגין לשון הרע. התביעה שכנגד הועמדה על 500,000 ש״ח בסך הכול, אך בפסק הדין לא יוחס סכום נפרד לרכיב לשון הרע. התביעה שכנגד נדחתה במלואה, כמו גם התביעה העיקרית. אין להסיק מכך מה יהיה גורלה של טענה דומה במקרה אחר: התוצאה תלויה בראיות ובנסיבות של כל הליך.
הרקע הכספי וההבחנה בין ממצא חשבונאי לסעד
המחלוקת הרחבה עסקה בטענות למשיכות כספים ולניהול כספי של חברה שבבעלות הצדדים. בית המשפט מינה מומחית חשבונאית, אימץ את ממצאיה המקצועיים, וציין כי לא נמצא בבדיקתה בסיס לקבוע שספרי החברה אינם משקפים כראוי את מצבה. המומחית ערכה גם חישוב איזון בין בעלי המניות, ובהמשך עדכנה אותו בעקבות אסמכתאות שהוצגו לה.
עם זאת, חישוב חשבונאי אינו זהה לפסק דין שמורה על תשלום. בית המשפט קבע שהטענות נגעו בעיקר לנזקים של החברה, וכי התובע לא הוכיח זכות חוזית אישית לתבוע את הכספים לעצמו. בין היתר, תקנון החברה או הסכם אחר שיכול היה לבסס זכות כזו לא הוגשו. גם טענות הנגד שעסקו בנזקים של החברה נדחו מטעם דומה. הרקע הזה מסביר מדוע ההליך הסתיים בדחיית שתי התביעות, ולא בחיוב כספי על בסיס חישוב המומחית.
הוצאות שנפסקו
במערכת היחסים שבין התובע לנתבעים 1 ו-2 לא ניתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. בנפרד, התובע חויב לשלם לנתבע 3 את חלקו המלא בשכר מומחית בית המשפט, וכן 10,000 ₪ הוצאות משפט ו-35,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. על חלקו בשכר המומחית נקבעו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו למומחית ועד לתשלום המלא; על הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין נקבעו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום המלא. אלה הוצאות ושכר טרחה, ולא פיצויי לשון הרע.
המסקנה מפסק הדין
בתביעה שכנגד, הטענה לשיחות עם אחרים לא הספיקה בלי הוכחה שהדברים הגיעו לצד שלישי. גם התכתבות פרטית בין הצדדים לא ביססה פרסום לאחר. בפסק הדין נדחו התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, ולא נפסקו פיצויי לשון הרע.
לקריאת פסק הדין המלא – 48706-09-17
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
