סע"ש 54042-03-19

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב

סע"ש 54042-03-19

29 דצמבר 2020

לפני:

כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש

נציג ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור

נציג ציבור (מעסיקים) מר אבי איילון

התובע

עידו רוזנבאום

-

הנתבעים

1. מדינת ישראל-שירות בתי הסוהר

2. יבגני וקסלר

פסק דין

לפנינו בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף.

הרקע לבקשה

ביום 24.3.19 הגיש מר עידו רוזנבאום (להלן: התובע) את תביעתו כנגד מדינת ישראל –שירות בתי הסוהר (להלן: הנתבעת או שירות בתי הסוהר) וכנגד מר יבגני וקסלר (להלן: הנתבע) לפיצוי בגין התנכלות, פיטורים שלא כדין, הפרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות ולשון הרע.

התובע שימש כסוהר בשירות בתי הסוהר מיום 14.7.2013 ועד ליום 14.3.2018.

לטענתו, בחודשי עבודתו האחרונים בנתבעת החל הנתבע להטרידו, לרדוף אותו, לעקוב אחריו, לאתר אצלו פגמים לכאוריים ולהזמינו לשיפוט פנימי ולאכוף כלפיו פקודות שלא הוצגו לו מעולם.

עוד טען התובע, כי לאחר פציעתו במהלך עבודתו, עת הותקף על ידי אסיר, החליטה הנתבעת לפטרו, הגם שמצבו הרפואי היה זמני ולכן ביצעה שימוע לתובע במסגרתו הועלו טענות חסרות ביסוס כנגדו.

ביום 29.3.18 ולאור ממצאי ועדה רפואית מוסמכת, הוחלט לסיים את תפקידו של התובע בנתבעת, זאת חרף טענתו של התובע כי נקבע כי יכול הוא לחזור לעבודתו עם התאמות, הנתבעת לא בחנה את החלופות לסיום העסקתו.

לטענת התובע, במהלך ימי המחלה שניתנו לו עקב פציעתו, רדפה אותו הנתבעת, באמצעות הנתבע, ללא כל הצדקה ובגלל שנפצע בזמן העבודה.

עוד טען התובע כי הדבקת מכתב זימון לשימוע על דלת ביתו, על ידי הנתבע, שלא במעטפה סגורה, כשהתוכן גלוי לעיני כל, מהווה הוצאת דיבתו רעה וכן העברת מייל אל התובע, בכיתוב גורמים אחרים, על ידי הנתבע, בו הואשם התובע בדיווח כוזב ושקרי, העולה כדי עבירת משמעת, מהווה אף הוא עילה לחיוב הנתבע בגין עבירה על עוולת לשון הרע.

ביום 3.9.19 הוגשה בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ואי מיצוי הליכים.

לטענתם, התובע לא פוטר, אלא שוחרר מהשירות במסגרת החלטת ועדה רפואית ובהתאם לסעיף 87 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: הפקודה). אכן במקביל לבדיקת התובע על ידי הוועדה הרפואית, זומן הוא לשימוע בשל עבירות משמעת רבות.

התובע לא הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית ולכן מדובר בהחלטה חלוטה. ככל שסבר התובע כי נפל פגם בהחלטה, היה עליו לערער על החלטת הוועדה ולאחר מכן, באם ערעורו לא היה מתקבל, לפנות בעתירה מתאימה לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה. התובע בחר שלא לעשות כן, מסיבותיו.

בסעיף 129 (א) לפקודה נקבע כי תובענה כנגד שימוש בסמכויות הנתונות לפי הפקודה, בין היתר לשחרור סוהר מתפקידו, לא תחשב כתובענה הנובעת מיחסי עבודה. ועל כן תובענה בנושאים המפורטים בסעיף 129 לפקודה תידון בבית משפט לעניינים מנהליים.

ביום 31.10.19 הגיש התובע את תגובתו, וטען כי אין לפצל את הדיון שכן יש סמכות לבית הדין, לרוב העילות, והכלל הוא כי הטפל הולך אחר העיקר.

ביום 28.7.20 התקיים דיון מקדמי בסיומו הודיע ב"כ התובע כי יבחן את הפסיקה שהציג ב"כ הנתבעים במעמד הדיון ויודיע עמדתו על המשך ניהול ההליך.

ביום 17.8.20 הודיע התובע כי יסכים לפיצול התביעה, כך שהתביעה ברכיב לשון הרע ורכיב ההתנכלות תישאר בבית הדין ויתר עילות התביעה יוגשו בנפרד בעתירה מנהלית לבית המשפט המוסמך.

לטענתו, רכיב לשון הרע אינו נובע מהליך הפיטורים, אלא מדובר בפרסום נפרד שנעשה בביתו בדרך לא ראויה ופוגענית.

התובע הוסיף כי עניין התעמרות במקום העבודה אין מקומו בהליך מנהלי, והדבר אף אינו יעיל שכן ההליך המנהלי מתנהל בסדרי דין שונים המקשים על המותב לקבל את התמונה המלאה.

דיון והכרעה

סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: החוק) קובע כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון: "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

סמכותו הייחודית של בית הדין חלה גם "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, 'נושא משרה' - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".

המבחן בסעיף 24(א)(1) לחוק הינו מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק או חליפיהם; מבחן העילה – האם העילה נובעת מיחסי עבודה; מבחן העילות שהוחרגו – לא כל העילות הנובעות מיחסי עבודה מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין והדברים אמורים ביחס לעילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה בראי סעיף 24(א)(1) סיפא ובכפוף לסעיף 24(א)(1ב) לחוק (ר' רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15); ע"ע (ארצי) 4522-11-18‏ מיכאל זליג - מדינת ישראל‏ (29.3.20) (להלן: עניין משטרת ישראל)).

בין סוהר לשירות בתי הסוהר קיימים יחסי עבודה, ולכן תובענות המוגשות בידי סוהרים שעילתן יחסי העבודה באות בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. זאת, בכפוף לסעיף 129 לפקודה, הקובע כדלקמן:

"(א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מהשירות, או עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

(ב) בסעיף זה, "סוהר" – לרבות סוהר מוסף זמני".

בהתאם לפרט 37(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, הוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות מינהליות בנוגע להחלטות בעניינים המנויים בסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר.

בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין משטרת ישראל נקבע כי יש להעדיף פרשנות רחבה לפיה סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה) שולל את סמכות בית הדין לדון בתובענות בעניינים המנויים בו. בית הדין הארצי חזר על הלכה זו וקבע כי היא חלה בהקשר לסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר, כדלקמן:

"הדברים שנקבעו בפסק הדין בענין משטרת ישראל בהקשר לסעיף 93א לפקודת המשטרה יפים גם לענייננו ובהקשר לסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר, שכן המדובר בהוראות חוק בעלות נוסח ותכלית דומים שחוקקו במקביל. בענין משטרת ישראל פסקנו כי יש להעדיף את הפרשנות הרחבה לסעיף 93א לפקודת המשטרה – לפיה את הוראת סעיף 93א לפקודה השולל את סמכות בית הדין לעבודה לדון בתובענות בעניינים המנויים בו יש לפרש כמכוונת לכלל חלופות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, לרבות סעיף 24(א)(5) ודברי החקיקה המיוחדים אליהם מפנה סעיף זה בסיפא ("בכל חוק אחר"). זאת, בשים לב, בין היתר, לכרונולוגיה החקיקתית, תכלית סעיף 93א, פרשנותו המרחיבה של סעיף 93א בפסיקתו של בית המשפט העליון, הרקע לחקיקת חוק השוויון והקושי הטמון בייחוס כוונה למחוקק בדרך פרשנית להביא לפיצול הדיון בגין מעשה אחד בעילות שונות בערכאות שונות. בענין משטרת ישראל עמדנו על המבחן הדו שלבי לצורך בחינת סמכותו של בית הדין לעבודה בתביעות שוטר (ולענייננו – גם סוהר), כשקבענו שתחילה יש לבחון אם הענין בא בגדר סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה ובהמשך יש לבחון אם עילת התובענה יוצאת מגדרי סמכות בית הדין לעבודה בשל היותה כרוכה בהכרעה באחד העניינים המנויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה. כפי שציינו שם אף כאשר נתבע סעד כספי ואף כאשר ההכרעה בעניינים המנויים בסעיף 93א היא בגררא בלבד – אין מקום שבית הדין לעבודה יידרש להכרעה בענין המנוי בסעיף 93א בדרך של תקיפה עקיפה. כאמור, עקרונות אלה שנקבעו בענין משטרת ישראל לענין סעיף 93א לפקודת המשטרה יפים גם לענין סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר" (ר' ע"ע (ארצי) 81582-01-19 דניאל בן שאנן - מדינת ישראל- שירות בתי הסוהר (29.03.20)(להלן: עניין שירות בתי הסוהר)).

ואכן, לאחר שהופנה התובע לפסקי דין אלו, צומצמה המחלוקת בין הצדדים עת הסכים התובע להגיש עתירה מתאימה בעילות התביעה הקשורות לפיטורים שלא כדין והפרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות.

לפיכך נדון בעניינים שנותרו במחלוקת:

פיצוי בגין התנכלות בעבודה – לטענת התובע בכתב התביעה, עניינה של תביעתו הינה ".. מקרה מובהק של התעללות בעבודה. ניסיון מכוון, עקבי ואובססיבי של קצין משאבי אנוש, אשר שם לו למטרה להטריד, להציק ולרדוף עובד שב"ס, בשנתו החמישית בשירות, וסופו של עניין בפיטורים שלא כדין..".

ובסעיף 92 לכתב התביעה, תחת הכותר "התנכלות תעסוקתית – התעמרות במקום העבודה" נטען כי "הנתבעת הלבינה פניו של העובד ברבים, השפילה אותו ללא כל הצדקה בפני יתר העובדים ושכניו, פגעה בשמו הטוב, השתמשה לרעה בכלי המשפטי של הגשת תלונות כנגדו, ולמעשה ביצעה את כלל המעשים אותם הפסיקה ראתה כמהווים התעמרות במקום העבודה...".

התובע פירט מעשים רבים בגוף כתב התביעה אותם הגדיר כהתנכלות, הטרדה ורדיפה.

כך לדוגמא הלין על ניהול חקירה ללא נמסר לו מידע קודם לכן וללא אפשרות להיוועץ בעורך דין.

עוד נציין כי התובע תיאר אירועים רבים ככאלו שהובילו אל הליך הפיטורים, שלטענתו נעשה שלא כדין (ר' פרק ב' לכתב התביעה). ונועדו על מנת "לייצר 'תיק עבה' של בעיות בעבודה לקראת פיטורין" (ר' סעיף 37 לתביעה).

לפיכך שוכנענו כי טענות התובע להתנכלות, כרוכות אף לשיטתו, בהליך סיום העסקתו. לאור פסיקת בית הדין הארצי בעניין משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, כאשר נדרשת אגב אורחא הכרעה בענין המנוי בסעיף 129 לפקודה, אין מקום שבית הדין יידרש לכך.

משכך שוכנענו כי עילת תובענה זו אינה באה בשלב זה בגדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה (אם כי יהיה מוסמך לדון בעתיד בתביעה כספית, ככל שתידרש כזו לאחר ההליך בבית המשפט המוסמך ובתלות בתוצאותיו).

פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע – הכתב תביעתו עתר התובע לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, זאת עקב הדבקת זימון לשימוע על דלת דירתו, כך שכל שכניו יכלו לראות שזומן לשימוע וכן בעקבות הודעת דואר אלקטרוני ששלח הנתבע לתובע ושני קצינים נוספים שכותבו להודעה, בו כינה את התובע שקרן ובן אדם לא אמין, לטענתו.

עיון בהודעה האלקטרונית שנשלחה, וצורפה כנספח 4 לכתב התביעה, מעלה כי האמרה אליה מתייחס התובע היא "4. תאריך יציאתך לחו"ל לא נכון. מדובר בדיווח כוזב, ושקרי, מדובר בעבירת משמעת חמורה מאוד".

לטענת הנתבעים, מדובר באחת מעבירות המשמעת הרבות שהואשם בהן התובע ובגינן אף הוזמן להליך שימוע.

לאור האמור עניין זה כרוך לדעתנו בשאלת ההחלטה לזמן את התובע לשימוע והליך הפסקת העסקתו, שהינם עניינים המנויים בסעיף 129 לפקודה ואינם בסמכות בית הדין לעבודה.

באשר לאירוע הדבקת הזימון לשימוע על דלת ביתו של התובע, לא שוכנענו כי ניתן יהא להפריד עניין זה מאופן ניהול הליך הפיטורים כנגדו עותר התובע ולא שוכנענו כי יש לפצל את התביעה כך שרק אירוע זה ידון לפנינו.

לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי יש למחוק את התביעה על הסף. התובע רשאי להגיש את תביעתו על כלל עילותיה לבית המשפט המוסמך.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 2,500 ₪ שישולמו תוך 30 ימים .

נציג ציבור עובדים, גב' הלן הרמור

אסנת רובוביץ - ברכש, שופטת

נציג ציבור מעסיקים, מר אבי איילון

ניתן היום, י"ד טבת תשפ"א, (29 דצמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

5 מתוך 5