הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
54042-03-19 | בית הדין האזורי לעבודה תל אביב | אסנת רובוביץ – ברכש | 2020-12-29
צד תובע: עידו רוזנבאום | צד נתבע: מדינת ישראל-שירות בתי הסוהר, יבגני וקסלר
תביעה שכללה טענות להתנכלות בעבודה וללשון הרע נמחקה על הסף, לאחר שבית הדין האזורי לעבודה קבע כי העילות שנותרו במחלוקת קשורות להחלטות בדבר סיום שירותו של התובע. ההחלטה עסקה בסמכות לדון בתביעה, ולא בשאלה אם הפרסומים הנטענים אכן היו לשון הרע או אם התובע זכאי לפיצוי.
מה נטען בתביעה?
לפי כתב התביעה, התובע טען כי בתקופה האחרונה לעבודתו נעשו כלפיו פעולות של הטרדה ורדיפה. הוא טען גם כי לאחר שנפצע במהלך העבודה, הוחלט לסיים את שירותו, וכי לא נבחנו חלופות לכך. בנוסף נטענו הפרת זכויות הנוגעות לאנשים עם מוגבלות ופיטורים שלא כדין. אלה היו טענות התובע, ולא קביעות של בית הדין בהליך זה.
בעניין לשון הרע נטען כי זימון לשימוע הודבק על דלת דירתו של התובע בלי מעטפה סגורה, כך ששכנים עשויים היו לראות את תוכנו. עוד נטען כי נשלחה הודעת דוא״ל לתובע ולשני קצינים נוספים, שבה הוצג דיווח על מועד יציאה לחו״ל כלא נכון וכדיווח כוזב, ונקשר לעבירת משמעת חמורה. הנתבעים טענו כי מדובר באחת מעבירות המשמעת שיוחסו לתובע במסגרת הזימון לשימוע.
המסגרת המשפטית: סמכות בית הדין לעבודה
בית הדין הסביר כי סמכותו בתביעות הקשורות ליחסי עבודה אינה בלתי מוגבלת. לצד הוראות חוק בית הדין לעבודה, יש לבחון את החריג שבסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר. לפי הסעיף, תובענות המתנגדות לשימוש בסמכויות מסוימות הנוגעות לשירות סוהרים, ובהן שחרור מהשירות, אינן נחשבות תובענות הנובעות מיחסי עבודה לצורך סמכות בית הדין. עניינים אלה עשויים להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים.
בית הדין הסתמך על פסיקת בית הדין הארצי שעסקה בהוראה דומה בפקודת המשטרה והחילה עקרונות מקבילים על פקודת בתי הסוהר. לפי הגישה שאומצה שם, גם אם מתבקש סעד כספי, אין בכך כשלעצמו כדי להקנות לבית הדין לעבודה סמכות להכריע בעקיפין בסוגיה שהחוק הוציא מתחום סמכותו.
מדוע לא הופרדו טענות לשון הרע?
ביחס לטענות ההתנכלות, בית הדין מצא שהן כרוכות, גם לפי האופן שבו התובע תיאר אותן, בהליך סיום העסקתו. התובע קשר בין המעשים שלטענתו נעשו כלפיו לבין ההחלטה לסיים את שירותו, ולכן הכרעה בתביעה הייתה מחייבת עיסוק גם בעניינים הנוגעים לסמכות לפי פקודת בתי הסוהר.
גם טענת הדוא״ל לא הופרדה מההליך התעסוקתי: בית הדין קבע שהיא קשורה לשאלה מדוע זומן התובע לשימוע ולהליך הפסקת העסקתו. באשר להדבקת הזימון על דלת הבית, בית הדין לא השתכנע שניתן לנתק את האירוע מאופן ניהול הליך סיום השירות, או שיש הצדקה לדון רק בו בבית הדין לעבודה.
התובע הסכים בשלב מוקדם יותר להעביר עילות מסוימות הנוגעות לסיום העסקה ולהפרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות להליך בבית המשפט המוסמך, אך ביקש להשאיר בבית הדין את טענות ההתנכלות ולשון הרע. בית הדין קבע שגם העילות שנותרו קשורות לעניינים שבסמכות אחרת, ולכן אין לפצל את הדיון באופן המבוקש.
התוצאה ומה לא הוכרע
בית הדין מחק את התביעה על הסף, וקבע כי התובע רשאי להגיש את כלל עילותיו לבית המשפט המוסמך. לא נקבע אם הדבקת הזימון או הודעת הדוא״ל היו פרסום לשון הרע, אם התוכן היה נכון, או אם מי מהנתבעים אחראי לפיצוי. גם סכום פיצוי בגין לשון הרע לא נקבע.
בנפרד מהשאלות שלא הוכרעו, התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 2,500 ש״ח בתוך 30 ימים. מדובר בהוצאות משפט ולא בפיצוי בגין לשון הרע. פסק הדין ממחיש כי בתביעה נגד המעסיק, הקשר בין טענות נזיקיות לבין החלטות הנוגעות לשירות עשוי להיות מכריע בשאלת הערכאה המוסמכת; הוא אינו קובע מראש כיצד תוכרענה טענות דומות במקרה אחר.
לקריאת פסק הדין המלא – 54042-03-19
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
