פרטי ההליך ומספר התיק: 5623-05-23 | בית משפט השלום בפתח תקווה | עדנה יוסף-קוזין | 2024-08-15
צד תובע: חנן מוסזון | צד נתבע: יפה לוי
בית משפט השלום בפתח תקווה
תאד"מ 5623-05-23 מוסזון נ' לוי
לפני
כבוד השופטת עדנה יוסף-קוזין
תובע
חנן מוסזון
נגד
נתבעת
יפה לוי
ב"כ התובע, עו"ד יצחק גבאי
ב"כ הנתבעת, עו"ד ניצן שבי זהבי
פסק דין
1. תביעה לפיצוי בסך 70,000 ש"ח ולצווי עשה בשל עוולות מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע"), ומכוח חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ("חוק הגנת הפרטיות").
א. מבוא וטענות הצדדים
2. הצדדים הם שכנים בבניין משותף ברחוב XXXX פתח תקווה ("הבניין"). התובע גר בקומה השלישית. הנתבעת גרה בקומה הראשונה.
3. לטענת התובע, הנתבעת השמיצה אותו בקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין המונה כ- 29 חברים, בשלוש תכתובות. בתכתובת ראשונה כינתה אותו "חיה טורפת" ו"מונגולואיד". בתכתובת שנייה כתבה כי הוא "אדם לא יציב", והזהירה את חברי הקבוצה ממנו. בתכתובת השלישית טענה שהוא זורק אשפה וסיגריות בשטחים משותפים תוך קביעה ש"אסור לו לגור בבניין הזה". לטענת התובע, לא מן הנמנע שהנתבעת כתבה את שכתבה משום שאשתו עלתה מאתיופיה. לטענת התובע, פרסומים אלה מהווים לשון הרע, שכן ביישו אותו ופגעו בשמו הטוב. עוד לטענת התובע, הנתבעת פגעה בפרטיותו עת נכנסה לביתו ללא רשות למשך זמן ממושך.
4. התובע תבע פיצוי בסך 70,000 ש"ח בגין פרסומי לשון הרע עם כוונה לפגוע ופגיעה בפרטיות. נוסף לכך, התובע תבע לחייב את הנתבעת להסיר את הפרסומים הפוגעים מכל מדיה, להימנע מפגיעה בתובע ובמשפחתו, ולהתנצל בגין הפרסומים.
5. לטענת הנתבעת, התובע נוהג להשליך אשפה ובדלי סיגריות ממרפסת דירתו, ואלה מגיעים לתריסיה וחלונה. לטענתה, דבריה בקבוצת הווטסאפ הם דברי ביקורת לגיטימית והבעת דעתה, לאחר שהתובע לא חדל מהתנהגותו המטרידה הגם שהתבקש לכך.
6. הנתבעת טענה כי דבריה באו לאחר שהתובע כתב הודעות קשות כלפיה בקבוצה, שפגעו בה עד עמקי נשמתה, ושאותן התובע הסתיר מבית המשפט. לטענתה, בשל חוסר תום ליבו, התובע מנוע מלטעון כי מדובר בלשון הרע. הנתבעת טענה כי ההודעות הקשות שכתב התובע אינן ברשותה משום שנמחקו, אך לעומתן, הדברים שכתבה, אף שאינם בסגנון ראוי, מתגמדים. לטענתה, לא השפילה את התובע, והיה זה התובע שהשפיל אותה במספר הזדמנויות, קילל אותה, והתנהג כלפיה בבריונות. לטענתה, סבלנותה פקעה לאחר שהתובע התעלם מהבקשות לחדול מהתנהגותו. לכן, כתבה את הדברים בקבוצה. לטענתה, דבריה נועדו להכחיש את הדברים הקשים שכתב עליה התובע, וזאת מכוח סעיפים 15(1) ו- 15(10) לחוק איסור לשון הרע, דברים שאף גרמו לאשפוזה בשל לחצים בחזה. אשר לטענה המרומזת לגזענות מצידה, הנתבעת טענה כי הטענה אינה נכונה, מקוממת ופוגעת בשמה הטוב.
7. לטענת הנתבעת, היא לא פגעה בפרטיותו של התובע. לטענתה, לאחר שהמזגן בדירת התובע נזל וגרם לה הפרעה מספר ימים, פנתה אליו ודפקה בעדינות על דלת דירתו. לאחר שהתובע פתח את הדלת לרווחה ונעמד מאחורי הדלת, הבינה כי היא מורשית להיכנס, אך לאחר שהתלוננה, התובע הוביל אותה בתוקפנות מחוץ לדירתו וטרק את הדלת בפניה.
ב. עדים
8. התובע הודיע כי הוא לא יעיד. הוא לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא העיד בעל פה. בראיותיו הסתמך על המסרונים נושא תביעתו בלבד. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית שלה ובנוסף, תצהיר עדות ראשית של דייר בבניין, מר אילן שקד. בדיון ההוכחות ב"כ התובע חקר את מר שקד בחקירה נגדית. באשר לנתבעת, התובע הודיע כי הוא מוותר על חקירתה.
ג. דיון
9. "הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה". (ע"א 4534/04 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 570 (2004); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667, 703 (2014); רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' זוהר, פסקה 14 (30.5.2023)).
10. כפי שהותווה בפסיקה, הדרך לבחינת תביעת לשון הרע מורכבת מ-4 תחנות:
"ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור 'בין שורותיו', כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים 'לשון הרע' על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה 'פרסום' כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע". (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (4.8.2008); רע"א 817/23 עמותת חוזה חדש נ' זוהר, פסקה 15 (30.5.2023))
להלן ידונו השלבים הראשון והשני: האם מדובר בפרסום והאם מדובר בלשון הרע.
11. הפרסומים נושא התביעה הם הודעות שנכתבו בקבוצת ווטסאפ בה חברים כ- 29 דיירי הבניין, ולכן הם "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
12. המילים אותן כתבה הנתבעת ביחס לתובע בקבוצה ובגינן התביעה הן: "חיה טורפת", מונגולואיד", "הוא אדם לא יציב", "אסור לך לגור בבניין הזה".
13. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מה היא לשון הרע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."
14. המבחן אם הפרסום הוא לשון הרע הוא מבחן האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, בו בית המשפט יתחשב בדרך בה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. הפרסום ייבחן בכללותו, ומשמעותו תיגזר לא רק על סמך המילים המדויקות בהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום. (ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין ואח', פסקה 84 (8.2.2012)). "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני (1989), פ"ד מג(2) 333, 337).
15. לטענת הנתבעת, הרקע לכתיבת ההודעות היה סבלה כתוצאה מכך שהתובע נוהג להשליך אשפה וסיגריות מדירתו לכיוון דירתה ולחצר הבניין, ויחסו כלפיה עת באה להתלונן בפניו על טפטוף מזגן דירתו. הנתבעת הגישה תצלומים של האשפה שהושלכה. (נספח א' לכתב ההגנה). לטענתה, היות ובקבוצת הווטסאפ של דיירי הבניין שוחחו הדיירים אודות בעיות עם התובע, ועל רקע התנהגותו כלפיה והודעות בוטות ופוגעות שכתב כלפיה, כתבה את ההודעות. לטענתה, אין בידיה את הודעות התובע משום שהוא מחק אותן, אך היו בהן קללות כלפיה וכלפי ילדיה.
16. בישיבת קדם המשפט מיום 3.1.2024 הנתבעת הסבירה: "אני גרה פה 42 שנה עם השכנים, הכל שקט, לא הייתה שום בעיה. יום אחד המזגן בקומה שלישית התקלקל ולא ידעתי מי גר שם, הלכתי בחוץ, דפקתי בדלת, הבן אדם הזה פתח לי, עשיתי פסיעה אחת כדי להסביר לו מה קורה עם הטפטופים ומי יכול לסדר, פעם ראשונה שאני נפגשת איתו, הוא אמר לי "בואי, בואי" דחף אותי וטרק את הדלת, אני נפגעתי והלכתי הביתה, לא סיפרתי לאף אחד, התחלתי לבכות (בוכה). הוא כל הזמן מציק לי, זרק לי סיגריות כבויות על המרפסת שלי, אני גרה בקומה ראשונה, אני חולת סרטן, קיבלתי ממנו אירוע לב והייתי 4 ימים בבית חולים בגלל שהוא הרגיז אותי, הוא כל הזמן מציק לי. אמר על הילדים שלי "הילדים שלך שונאים אותך" הוא אחר כך מחק את זה, הוא לא מכיר את הילדים שלי, הוא בסך הכל שנה פה. אני גרושה (בוכה), הוא כל הזמן מציק לי ואני לא יכולה (בוכה). זה פשוט עוול." (פרוט' עמ' 2 ש' 16-24).
17. על פי התכתבות בקבוצת הווטסאפ של הבניין מיום 6.3.2023, שהגישה הנתבעת (נספח ב' לכתב ההגנה), הנתבעת פרסמה בקבוצה תצלומי אשפה זרוקה, וכתבה: "יש לנו עוד יום ארוך עוד מעט יתמלא עד המרפסת"; "תראו על מה אני מדברת". אחד מחברי הקבוצה שאל מה זה, והתובע השיב: "מילה אחת? שיעמום של אנשים שאין להם מה לעשות בחיים ומחפשים אקשן" "יהיה זכרם ברוך בע"ה".
התובע, אפוא, התבטא בבוטות, שהרי "איחל" מוות לזה שהתלונן בקבוצה על השלכת האשפה. כמחזה מ ההתכתבות, הנתבעת היא שהתלוננה. בהתאם, ניתן להבין שהתובע איחל לנתבעת מוות.
18. על פי ההתכתבות בה צוינו האמירות נושא התביעה (נספח ג' לכתב ההגנה), הרקע להתכתבות היה תלונת שכן על כך שהתובע "פתח את השיבר" וגרם לזרימת מים, ותלונת אחת השכנות שזרם נוראי נכנס אליה למטבח. להלן ההתכתבות במלואה:
1122
1
2
3344
3
4
19. תמצית ההתכתבות היא כדלקמן: לאחר ששכן התלונן על זרימת המים וביקש לאתר את התובע משום שלדעתו התובע גרם לכך, הנתבעת כתבה כי התובע "אדם לא יציב" ופנתה לבעלים של הדירה אותה התובע שוכר, מר ניר קידר, שגם הוא חבר בקבוצה, וביקשה טיפולו. התובע הגיב לנתבעת, טען שנכנסה לדירתו ללא רשות לפני מספר חודשים, ורמז שהיו שמועות בעבר על התנהגות לא הולמת מצדה. הנתבעת השיבה שיפסיק להשליך אשפה, וכתבה "אסור לך לגור בבניין הזה". בתגובה להודעת בעל הדירה, שנמחקה, הנתבעת כתבה שיגיע לראות את האשפה שהתובע משליך מדירתו. המשך ההתכתבות לא שלם. שלוש הודעות של התובע נמחקו, והודעה אחת של הנתבעת נמחקה. הודעות הנתבעת שנותרו הן, בין השאר, "חיה טורפת כל השכנים אומרים עליך", ו"מונגולואיד". כאמור, לטענת הנתבעת, בהודעות שנמחקו התובע כתב קללות והתבטאויות בוטות כלפיה וכלפי ילדיה.
20. על פי התכתבות זו, ויתר הראיות כמוסבר בהמשך, התבטאות הנתבעת ביחס לתובע היא על רקע הסכסוך ביניהם.
21. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של דייר ותיק בבניין, מר אילן שקד. מר שקד העיד גם בחקירה נגדית בדיון ההוכחות. מר שקד העיד כי מאז התובע עבר לגור בבניין הוא החל להשליך אשפה מדירתו לדירות שכנות ולחצר הבניין. כאמור בתצהירו, מר שקד שימש חבר וועד הבניין 35 שנה, והוא מתגורר בקומה השנייה. כלומר, דירתו היא מתחת לדירת התובע ומעל דירת הנתבעת. לטענתו, התובע לא נענה לפניותיו לחדול מהשלכת אשפה לדירות ולחצר הבניין. עוד העיד כי שכנים נוספים התלוננו בפניו על התנהגות התובע; כי התובע התבטא בקבוצת הווטסאפ באופן לא ראוי ולא מקובל; וכי התובע הוסר בשלב מסוים מהקבוצה על ידי מנהלת הקבוצה. מר שקד העיד בחקירתו הנגדית כי התובע כתב "יותר מדי דברים לא נעימים", ולכן הוסר מהקבוצה. (פרוט' עמ' 6 ש' 10-12). בדיון ניתן היה להתרשם כי בדבריו אודות התנהגותו המטרידה והגסה של התובע מר שקד נקט לשון עדינה. עדותו הייתה כנה ומהימנה.
22. כאמור, התובע החליט לא להעיד. הוא לא הגיש תצהיר וגם בדיון ההוכחות לא העיד. משהחליט לא למסור עדות ראשית ממילא לא עמד לחקירה נגדית. התובע שם את יהבו על תוכן ההודעות הכתובות של הנתבעת ועליהן בלבד תוך עצימת עיניים לנסיבות וההקשר העובדתיים שבעקבותיהם נכתבו ההודעות. מעבר לכך שהחלטת בעל דין, ובמיוחד בעל דין שהוא התובע, לא למסור עדות היא חריגה ולא מקובלת, בהימנעותו ממתן עדות התובע לא הניח לפני בית המשפט גרסה בכלל, ובמענה לגרסת הנתבעת כמו גם טענותיה השונות נגד התובע בפרט. כך למשל, התובע לא נתן כל גרסה לטענה, לפיה מקור העימות בין הצדדים הוא השלכת האשפה על ידו כנטען על ידי הנתבעת. נקודה מהותית נוספת נוגעת לטענת הנתבעת, לפיה התובע עצמו כתב הודעות פוגעניות כלפיה וכלפי בני משפחתה ומחק אותן. נוסף לכך, התובע ויתר על חקירתה הנגדית של הנתבעת. בנסיבות אלה, ובפרט כאשר לא נמצאה כל סיבה להטיל ספק בנכונות עדות הנתבעת ומהימנותה, טענותיה וגרסתה לא נסתרו. כמפורט להלן, לטענות הנתבעת גם נמצאו תימוכין בראיות שהונחו לפני בית המשפט.
23. כאמור, לטענת הנתבעת, הרקע לכתיבת ההודעות הוא האלימות שנקט התובע נגדה כשהתלוננה בפניו על טפטוף המזגן, תלונותיה על השלכת האשפה על ידו שלא זכו ליחס מצדו, והודעותיו הבוטות נגדה בקבוצה. התובע התייחס לטענות הנתבעת בישיבת קדם המשפט. בעניין תלונתה על טפטוף המזגן, טען: "כשהנתבעת נכנסה לבית היא אמרה שדחפתי אותה החוצה, שום דחיפה פיזית לא הייתה, לא היה מגע פיזי, היא דפקה ונכנסה לבית וזה כבר הסגת גבול, היא העבירה ביקורת על הבית, הרמתי את הקול וביקשתי ממנה לצאת החוצה עד שהיא נבהלה, לקחתי כיסא וזרקתי על הרצפה וביקשתי ממנה לצאת החוצה, אני יכול לעשות בבית שלי מה שאני רוצה, שום מגע פיזי לא היה. היא אמרה שהדפתי אותה, להדוף מישהו זה לגעת בו, אני לא נגעתי בה." (פרוט' עמ' 3 ש' 11-15). לדברי התובע עצמו, אפוא, הוא התנהג כלפי הנתבעת באלימות. הוא הרים עליה את קולו, הבהיל אותה ואף הטיח כיסא על הרצפה. אמרותיו הנ"ל של התובע חיזקו את גרסת הנתבעת, לפיה כל שביקשה היה להתלונן בפני שכנה על טפטוף המזגן ואילו התובע נהג כלפיה בבריונות על מנת להפחיד אותה.
24. ביחס להודעות שנמחקו התובע טען: "היה משהו שרשמתי בהתחלה ומחקתי. בהתחלה רשמתי משפט שאומר "הפוסל במומו פוסל, והעדפתי למחוק אותו שלא תחשוב שזה סוג של קללה, כי היא אולי לא מבינה את משמעות המשפט, אבל לומר שקיללתי ועשיתי ... אני מוכן ללכת לפוליגרף, היא לא מסכימה, ז"א זה שקר ... גם כשרשמתי אמרתי באופן כללי. ביחס להודעה בעמ' 17 רשמתי את זה ואני לא זוכר כי עבר זמן, לא נקטתי בשמו, רשמתי את זה באופן כללי, זה לא שרשמתי על הנתבעת יהיה זכרה ברוך, צריך לדייק במה שאומרים. אני לא התכוונתי למישהו ספציפי, רשמתי באופן כללי שאם מישהו עושה ככה וככה אז "יהיה זכרו ברוך" " (פרוט' עמ' 3 ש' 17-19, 25-28).
הטענה, לפיה לא כתב הודעות בוטות נגד הנתבעת אלא באופן כללי, רחוקה מלהיות משכנעת. כאמור, בהודעתו בה כתב "יהיה זכרם ברוך בע"ה", התובע התכוון לנתבעת. יתר הודעותיו, אותן מחק, היו בתגובה להודעות הנתבעת, ומסתבר יותר, כטענת הנתבעת, שכללו קללות נגדה ונגד ילדיה.
25. כאמור, לא נמצאה סיבה שלא לקבל את גרסת הנתבעת כנכונה ומהימנה. התובע טען בהתכתבות לתלונות של דיירי הבית על הנתבעת אך לא הציג כל ראיה לכך. עדות מר שקד תמכה בגרסת הנתבעת. התובע לא מסר גרסה לגבי טענות הנתבעת ומר שקד כי הוא משליך אשפה מדירתו; לתצלומים שהוצגו; ולגבי טענותיהם שהתקבלו על כך מספר תלונות מדיירים. לפיכך, גרסת הנתבעת הוכחה במאזן ההסתברויות.
26. לאור האמור, הפרסומים נושא התביעה הם בהקשר ובנסיבות של סכסוך השכנים כמתואר על ידי הנתבעת. בהתאם, חברי קבוצה שנחשפו למילים "לא יציב", "חיה טורפת" או "מונגולואיד", פירשו אותם לאור הסכסוך שהיה ברור מההתכתבות ויתר הנסיבות, ולא פירשו אותן כאמירה עובדתית ומפורשת. הפירוש המתבקש הוא גידוף שאינו עולה כדי לשון הרע. נפסק כי גם קללות וגידופים יכולים להיחשב כלשון הרע, אך לא כל גידוף, ולא בכל נסיבות יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. ראו ע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, (12.11.2006): "הגידוף של אתמול הוא שפת הרחוב של היום. סיווג הדיבור על-פי סגנונו עשוי לייחד את חופש הביטוי למיטיבי הדיבור ולצחי הלשון לבדם. חופש הביטוי צריך שיהיה שמור גם לעלגי הלשון, שהם תכופות גם קשיי היום. שפתם אינה "בעלת ערך פחות" (פסק-דין Chaplinsky הנ"ל). כשם שחרות הביטוי היא עיוורת כלפי התוכן, כך אין היא נותנת דעתה לסגנון..." (סעיף 26). וכן א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז): "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.". (עמ' 131).
27. גם את המילים "אסור לך לגור בבניין הזה", יש להבין בהקשר סכסוך השכנים, ויש לראותן כהבעת דעתה הסובייקטיבית של הנתבעת על רקע התנהגותו של התובע שהשליך אשפה מדירתו ולכלך את דירות השכנים והחצר, על אף פניותיהם אליו ובקשותיהם ממנו בנושא. טענת התובע, לפיה דברי הנתבעת נאמרו בהקשר גזעני נסתרה מתוכן התכתובת עצמה. דברי הנתבעת היו אך בשל התנהגותו הבריונית והמטרידה של התובע הן כלפיה והן כלפי דיירים אחרים בבניין, בקשר להשלכת האשפה והתעלמות התובע מתלונות הדיירים. התובע גם לא הביא שמץ ראיה להוכחת טענתו.
28. לפיכך, אין לראות את הפרסומים נושא התביעה כלשון הרע. משקבעתי שאין מדובר בלשון הרע, אין צורך לבחון את יתר השלבים הנדרשים בעת בחינת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע (ההגנות והפיצוי). נוסף לכך, משהתברר שאין יסוד לטענה, לפיה הנתבעת נכנסה לדירת התובע ללא רשות, גם הטענה לפגיעה בפרטיות נדחית.
ג. סוף דבר
29. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 8,200 ש"ח.
המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"א אב תשפ"ד, 15 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
6 מתוך 10