ת"א 57598-03-22 אבו ואסל נ' חרז אללה

בית משפט השלום בחדרה

ת"א 57598-03-22 אבו ואסל נ' חרז אללה

תיק חיצוני:

לפני

כבוד השופטת יפעת אונגר ביטון

התובע

אחמד אבו ואסל
ע"י ב"כ עוה"ד מוחמד יחיא

נגד

הנתבע

קייס חרז אללה
ע"י ב"כ עוה"ד אמג'ד עתאמנה

פסק דין

רקע

לפניי תביעה לפיצוי כספי ללא הוכחת נזק, בגין לשון הרע שפרסם הנתבע לכאורה נגד התובע, והביא למתן החלטות שיפוטיות נגדו, לרבות חיוב בהוצאות משפט, ולרבות ביצוע צו הבאה באמצעות משטרת ישראל.

כנגד התובע הוגשה תביעה בת"א 66960-10-21 (להלן: "ההליך הראשון"), כאשר הנתבע, שעיסוקו בביצוע מסירות של כבתי בית-דין, היה אמון, מטעם התובע בהליך הראשון, על ביצוע מסירת כתבי בי-דין לתובע דנא.

התובע טוען כי הנתבע הוציא דיבתו, כאשר חתם על שני תצהירי מסירה שקריים, על פיהם נמסרו המסמכים כדין, למרות שלא כך היה. בעקבות אירועים אלה, לא ידע התובע על חובתו להתייצב בפני בית המשפט ובהיעדרו ניתנו החלטות נגדו, שכללו חיוב בהוצאות והוצאת צו הבאה. בהמשך, בוצע צו ההבאה על ידי משטרת ישראל, באופן שהביא להשפלתו וביזויו של התובע בפני אחרים (כולל לקוחותיו) ולפגיעה קשה בשמו הטוב.

טענות הצדדים

במהלך החודשים אוקטובר ודצמבר 2021, הוגשו בהליך הראשון בקשה לצו מניעה ובקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. התובע לא התייצב לדיונים שקבע בית המשפט, ועל יסוד תצהירי הנתבע, התקבלו הבקשות בהיעדרו והושתו עליו הוצאות משפט. כמו כן, הוצא נגדו צו הבאה.

אליבא התובע, רק לאחר מתן ההחלטות, ורק לאחר שבוצע צו ההבאה והובא לתחנת המשטרה, נודע לו על ההליך הראשון.

הנתבע מכחיש מכל וכל את טענות התובע. לטענתו, התובע טען בעלמא כי תצהיריו שקריים, ולא הביא כל ראיה התומכת בטענותיו.

הנתבע הינו סטודנט מן המניין לרפואת שיניים ועל מנת לכלכל אותו ואת בני משפחתו, הוא עוסק במקביל ללימודיו, במסירות של כתבי בית-דין. לשיטתו, במסגרת עבודתו מבצע מסירות כתבי בי-דין עבור משרד עו"ד עמר-חנני, שייצג את מי שתבע אותו בהליך הראשון.

לפי גרסת הנתבע, ביום 31.10.21 ביצע מסירה של כתב תביעה ובקשה למתן צו מניעה זמני, וכן החלטה מיום 28.10.21. אחיו של התובע, כרים אבו ואסל (להלן: "כרים") קיבל את המסמכים וחתם על אישור המסירה. בהמשך, ביום 17.11.21 מסר לידי התובע עצמו את פרוטוקול הדיון בבקשה, שנערך במעמד צד אחד. לשיטת הנתבע, התובע קיבל את המסמך אולם סירב לחתום על אישור המסירה.

הנתבע הוסיף, שכהרגלו, מילא באישור המסירה את פרטי הנמען ואת עצם ביצוע המסירה, וחתם על תצהיר מוסר לאימות ביצוע המסירה.

ביום 6.1.22 מסר הנתבע לתובע את הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט ואת ההזמנה לדיון בה. שוב קיבל התובע את המסמכים וסירב לחתום על אישור המסירה.

הנתבע טען עוד, שחרף ביצוע המסירות כדין, נדהם לגלות כי התובע כופר בהן וטוען שלא קיבל את המסמכים הנ"ל.

אין חולק שהתובע לא התייצב לדיון, ועל יסוד אישור המסירה ותצהיר הנתבע, הוצא כנגדו צו הבאה. עוד אין חולק, שנוכח כפירת התובע באישורי המסירה, התקיים, בהליך הראשון, דיון בבקשתו לביטול ההחלטות שניתנו נגדו. הנתבע נחקר בחקירה שכנגד, טען כי ביצע את המסירות כדין ומסר פרטים מלאים על אופן ביצוען. לטענתו, עדותו נמצאה מהימנה, הא-ראיה, כי בית המשפט לא ביטל את צו המניעה שנתן נגד התובע במעמד צד אחד.

מכאן, סבור הנתבע שדין התביעה דנא להידחות. הנתבע סבור שעומדות לצדו ההגנות על פי סעיפים 13(9) ו-14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

דיון והכרעה

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול... להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם...".

בתי המשפט קבעו בפסיקות שונות כי בנקיטת הליכי גבייה שאינם מוצדקים יש משום פרסום לשון הרע, לגבי מי שכנגדו התנהלו, וכך נאמר, בין היתר: "על פי הפסיקה הרווחת היום, נקיטת הליכי גבייה מקום שהליכים אלו אינם נדרשים, יכולה לשמש כעילה לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שכן אלה עלולים להציגו בעיני הבריות כ"חייב" ו"נזקק" שאינו פורע חובותיו לנושים, ובכך לפגוע ממש בכבודו של אותו אדם ועולים הם כדי "לשון הרע" (ת.א (אי') 20438-11-17 יגאל מאמוס נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, פורסם בנבו (2.9.20); ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו)). כך נקבע, למשל, בצורה מפורשת לגבי עיקול נכסים במסגרת ההוצאה לפועל (ע"א 18723-03-17 מחאמיד מוחמד רג'א נ' עיריית חדרה – רשות החניה ואח').

ענין דומה לענייננו נדון בפרשת גסלר הנ"ל, שם הוטל עיקול על חשבונות המערער, שלא שילם דרישות לתשלום קנס, ששלחה העירייה. הוא טען שלא ידע על דרישות אלה, אשר נשלחו לכתובתו הקודמת ואף לא יכול היה לדעת עליהן, כיון שהודיע על שינוי מען, שלא עודכן ע"י הרשות כהלכה. נקבע, כי מדובר בפרסום לשון הרע וכי לא עומדת לעירייה ההגנה מכוח סעיף 13 (9) לחוק, משום שלא הוכח כי מדובר בפרסום שהייתה חייבת לפרסם מכח הדין או מכוח הוראת רשות מוסמכת.

לטעמי, ראוי להקיש מהפסיקה הנ"ל לענייננו, במובן זה שנקיטת פעולת אכיפה, כדוגמת צו ההבאה על מנת לאכוף התייצבות התובע לדיון, על יסוד טענת מסירה כוזבת, הינה בגדר נקיטת הליכים שאינם מוצדקים ומהווים עילת לשון הרע, על יסודה ניתן לתבוע פיצוי לפי החוק. בדומה לצו עיקול שנועד לאכוף פירעון חוב, צו ההבאה נועד לאכוף התייצבות לדיון בבית משפט. כשם שבנקיטת הליכי גבייה, כשאלה אינם דרושים, עשויה להיגרם פגיעה בשמו הטוב של אדם, כך גם צו הבאה שלא היה מקום להוציא, עלולה לגרום אותה תוצאה, של נזק בלתי ממוני כגון עגמת נפש, הלבנת פנים, צער וכו', כמו גם נזק ממוני בשל המעצר והפקדת סכום כסף לצורך שחרור ממעצר.

לכן, ככלל, דעתי היא כי נקיטת הליכי אכיפה שאינם מוצדקים מהווה עילת לשון הרע.

חשוב לציין שככלל, האמירות בתצהירי המסירה, כשלעצמן, אינן בגדר לשון הרע לפי פירושן האובייקטיבי. אולם, לפי המשמעות הסובייקטיבית, תלוית ההקשר, מתצהירי המוסר מצטייר כי התובע הוא אדם שמתעלם מהנחיות בית המשפט, לא מכבד אותן, נמנע מלשתף פעולה בהליך שיפוטי ואף נעדר, שלא כדין, מדיונים שנקבעו.

לפיכך, בהקשר הכולל של תוכן תצהירי הנתבע ואישורי המסירה החתומים על ידו, על רקע נסיבות המקרה, ולאור ההלכות הנ"ל, שניתן ליישמן על דרך ההיקש למקרה דנא, אני קובעת כי מדובר בלשון הרע.

זאת ועוד, מאחר שאין מחלוקת שאישורי המסירה ותצהירי הנתבע הועברו לעורכי הדין שטיפלו בתביעה בהליך הראשון, והוגשו לתיק בית המשפט, ולאחר מכן צו ההבאה בוצע, בשלביו השונים, בנוכחות אנשים רבים, הרי שמדובר בלשון הרע שפורסמה, לפי הוראות סע' 2 לחוק.

ההליך הראשון

אין חולק כי בהליך הראשון ניתן נגד התובע, בהיעדרו, צו מניעה ארעי ונקבע מועד לדיון בבקשה. התובע לא התייצב, ובית המשפט הורה כי הצו יהפוך לצו זמני וחייב אותו לשלם למבקשים שם הוצאות משפט בסך 3,000₪. אף אין חולק כי הוגשה נגדו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן: "בקשת הביזיון") משום שלא ציית לצו המניעה, עליו לא ידע, כנטען. בשל אי התייצבות לדיון בבקשת הביזיון, הורה בית המשפט על הבאתו בפניו, הפקדת 5,000 ₪, כתנאי לשחרורו, והשית עליו הוצאות משפט נוספות, בסך 3,000 ₪.

אף אין חולק שצו ההבאה בוצע והתובע הפקיד 5,000 ₪ על מנת להשתחרר (באמצעות השוטר אילן ששילם עבורו ולאחר מכן החזיר לו התובע את כספו – נ/1). כאן המקום לציין, שהפיקדון הוחזר לתובע, בחלקו, לפי הוראת בית המשפט כי מחצית ממנו תועבר למבקשים, על חשבון הוצאות המשפט שנפסקו לזכותם.

מאחר ואין חולק על העובדות הנ"ל, השאלה העיקרית שבמחלוקת היא – האם התובע הוזמן כדין על פי המסירות שביצע הנתבע, כטענת הנתבע, אם לאו. מאחר והנתבע טוען לתחולת סע' 14 לחוק, הרי שנטל הראיה והשכנוע כי ביצע את המסירות, בפועל וכדין, כפי שציין באישורי המסירה ובתצהירי המוסר, חל עליו.

עסקינן, כאמור, בשלוש מסירות נטענות: הראשונה, מיום 31.10.21 לכרים, כללה את כתב התביעה ואת הבקשה למתן סעד זמני; השנייה, מיום 17.11.21, לידי התובע שסירב כביכול לחתום, וכללה את פרוטוקול הדיון מיום 10.11.21 בו התקבלה הבקשה למתן סעד זמני והושתו הוצאות; השלישית, מיום 6.1.22 לתובע שסירב שוב, לכאורה, לחתום וכללה את בקשת הביזיון, ההחלטה והזימון לדיון בה.

הגנת אמת בפרסום

הנתבע מסר את גרסתו לאירועים בשלוש הזדמנויות שונות: בתצהירים עצמם (נספחים 2-3 לתצהירו, להלן: "תצהירי מוסר"). לאחר מכן העיד על המסירות במסגרת ההליך הראשון (נספח 5 לתצהירו, להלן: "העדות הראשונה") ולבסוף בהליך דנן. בין שלוש הגרסאות מצאתי סתירות, המעיבות על מהימנותו של הנתבע, כפי שיפורט להלן:

בסעיף 17 לתצהירו, ציין הנתבע במפורש שהמסירה לכרים ולתובע לא היו באותו מקום. המסירה לכרים בוצעה בבית הורי התובע, כאשר, ככל הנראה, הנתבע סבר שמדובר בביתו. לאחר שהתברר לו מאנשים בסביבה כי הבית אינו בית התובע, איתר, לדבריו, את ביתו של התובע, וביום 17.11.21 מסר את המסמכים לידיו שם. גם בעדותו בפני, ציין שמדובר בשני בתים שונים: הורי התובע גרים בשכונה ליד סופר "ג'מבו" ואילו התובע גר בשכונת אלערק בכניסה לכפר קרע (עמ' 19, שו' 35, עמ' 20, שו' 1-3 לפרו'). כאשר נשאל הנתבע, כיצד מגיעים לבית הורי התובע מהכניסה לכפר, העיד שקיים מרחק ניכר בין הכניסה לכפר, שם מתגורר התובע, לבין בית ההורים (עמ' 20, שו' 4-14 לפרו').

על אף האמור, בשני אישורי המסירה, צוינה אותה כתובת: "כפר קרע ליד המסגד". בהינתן המרחק עליו העיד כאמור, התיאור הזהה באישורי המסירה אינו סביר. על פניו נראה שמי שביצע מסירות בשני מקומות שונים, המרוחקים זה מזה, גם אם באותו כפר, לא יתאר את שניהם בדיוק באותו אופן. הנתבע ידע למסור בעדותו, ציוני דרך נוספים הסמוכים לבית הורי התובע, כגון: סופר "ג'מבו", פארק, חנות חומרי בניין ומרפאת שיניים (עמ' 20,שו' 8-9 לפרו'). מדוע איפוא בחר לציין שהבית נמצא ליד המסגד?

לטעמי מדובר בסתירה מהותית, שיש בה כדי לבטא חוסר עקביות והיעדר מהימנות של עדות הנתבע.

סתירה נוספת קשורה למסירה לכרים. גם בעניין זה נמסרו מספר גרסאות: בעדות הראשונה טען כי מסר לכרים בחנות ג'מבו עצמה, ומיד לאחר מכן תיקן "אזור חנות של ג'מבו" (עמ' 7, שו' 5-6 לפרוט' בהליך הראשון). לעומת זאת, בתצהיר שהגיש בהליך דנא העיד: "... הגעתי לשכונה שליד סופר מרקט ג'מבו בהתאם לבירור שערכתי עם אחד מאתר האזור והמשכתי ברחוב איפה שאמרו לי בית התובע נמצא..." (סע' 17 לתצהירו). כלומר, הנתבע הגיע, לשיטתו, לבית הורי התובע, כאשר באותה עת סבר שזהו ביתו של התובע. ברם, בעדות לפני, שוב השתנתה הגרסה כשהשיב שהמסירה לכרים הייתה ליד הבית של הורי התובע שנמצא "באזור הג'מבו" (עמ' 20, שו' 32-35). לא ברור – האם המסירה לכרים נעשתה בבית הורי התובע, בחנות הג'מבו, או באזור הג'מבו הסמוך לבית?

נוסף לכך, לו המסירה בוצעה באזור הג'מבו, והחנות הנ"ל צוינה מספר פעמים בהקשר של המסירה לכרים, מדוע ציין הנתבע בתצהיר המוסר כי המסירה נערכה "ליד המסגד" ולא ציין כלל את הג'מבו? לנתבע לא היה מענה מניח את הדעת. מקובלת עלי טענתו שהרחובות בכפר קרע אינם מסומנים בשמות ולכן נהוג לכתוב את האזור שבו נמסרו המסמכים (עמ' 21, שו' 4-6 לפרו'). ברם, הנתבע לא ידע להסביר מדוע לאורך אישורי המסירה ותצהירי המוסר כתב "ליד המסגד", גם כשלטענתו ביצע מסירות בסמוך לשני בתים שונים, השוכנים באזורים שונים, ומדוע רק בתצהירו בהליך זה הזכיר את חנות הג'מבו.

לצורך חיזוק טענתו בדבר אמיתות תצהירי המסירה, טען הנתבע, שבדיון שנערך בהליך הראשון כב' השופט סלאמה הותיר את צו המניעה על כנו. מכך יש להסיק שהתקבלה טענתו כי ביצע מסירות אמת. אינני מקבלת טענתו זו. עיון בהחלטת כב' השופט סלאמה לא מובילה, בהכרח, למסקנה זו. ההחלטה כי צו המניעה הזמני יוותר על כנו לא נשענה על עדות הנתבע בלבד, אלא גם על טיעוני ב"כ הצדדים והנסיבות הכוללות של התביעה שם (עמ' 8, שו' 30-32 לפרוט' בהליך הראשון – נספח 5 לתצהיר הנתבע). ניתן להבחין שלא נקבעה קביעה פוזיטיבית בנוגע למהימנות הנתבע וביחס לאמיתות המסירות.

הנתבע לא הביא עדות התומכת בגרסתו, או אסמכתא אחרת כלשהי לחיזוק דבריו. לאור הסתירות והתמיהות העולות מעדותו, שלא עלה בידו להסבירן הסבר מניח את הדעת, אני סבורה שהנתבע לא עמד ברף ההוכחה הנדרש להוכחת כי דבריו באישורי המסירה ובתצהירי המסירה, אמת הם.

פרסום מותר או פרסום בתום לב

לא מצאתי יסוד לטענות הנתבע בדבר תחולתה של הגנה כלשהי לפי סע' 15 לחוק, או של ההגנה הקבועה בסע' 13(9) לחוק, לפיו לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: "פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;". הנתבע, בתפקידו כשליח לביצוע מסירת כבתי בי-דין, לא פרסם דבר שהיה חייב לפרסמו על פי דין או על פי הרואה של רשות מוסמכת. הוא פעל בשם משרד עורכי הדין של המבקשים בהליך הראשון, אשר שכרו את שירותיו לצורך איתור התובע ומסירת כתבי בית-דין כדין. לכן, איני מקבלת את גישת הנתבע, לפיה ההגנה שבסעיף 13(9) חלה עליו.

ככל הנראה, מבלבל הנתבע בינו לבין משטרת ישראל אשר ביצעה את צו ההבאה בהתאם לצו שיפוטי. ברם, המשטרה אינה נתבעת בהליך שבפני, ולא בכדי, שכן פעולתה בביצוע צו ההבאה אכן מוגנת בהתאם לסע' 13(9) הנ"ל, בהיותה מי שמבצעת צו שופט.

מאחר וקבעתי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שאמת דיבר, הרי מקל וחומר שאינו מוגן בהגנה שטיבה פרסום בתום לב, שהרי פרסום כוזב אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תום לב.

אני קובעת איפוא כי הנתבע חב בפיצוי לתובע בגין פרסום לשון הרע, ואינו מוגן מפני חבותו.

סכום הפיצוי

טענתו העיקרית של התובע היא כי בהעדר המצאה כדין, לא ידע אודות ההליך הראשון. משכך, לא התייצב לדיוני בית המשפט. היעדרו גרמה להפיכת צו מניעה ארעי שניתן נגדו, לצו מניעה זמני, לחיוב בהוצאות משפט ולביצוע צו הבאה, בנסיבות שבהן הולבנו פניו ברבים, בפרט אל מול לקוחותיו, השוטרים, ובאי תחנת המשטרה אותה עת. התובע טוען כי הושפל ובוזה, כי עמד בתחנת המשטרה בבושת פנים ואף נאלץ לבקש את עזרת השוטר אילן, לסייע לו בהפקדת הפיקדון בסך 5,000 ₪ לצורך שחרורו. התובע טוען לפגיעה קשה בשמו הטוב, ללא עוול בכפו, הכל פרי כזביו של הנתבע, שטען למסירות של כתבי בית-דין, שלא היו ולא נבראו.

התובע דרש פיצוי בסך 100,000 ₪ על פי סעיף 7א(ג) לחוק, המעניק את הזכות לקבל כפל פיצוי, אם הוכח כי הלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. בפסיקה נקבע כי לשם הוכחת "כוונה לפגוע" יש צורך להוכיח כוונה של ממש, וכך נקבע ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פסקה 8 (8.9.2013):

"אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה של ממש לפגוע...".

התובע לא פירט בכתב התביעה מדוע יש לפסוק לו כפל פיצוי ולא הסביר מה במעשי הנתבע עולה כדי כוונה מיוחדת לפגוע בו. מוסכם שאין היכרות מוקדמת בין הצדדים. לכן, לא ברור מכוח מה בחר התובע לטעון שלנתבע הייתה כוונה לפגוע בו. בעדותו הסביר, שהסיק את כוונתו הזדונית של הנתבע ממספר הפעמים בהן הצהיר על מסירות שלא ביצע (עמ' 9, שו' 19-30). מעבר להסקה זו, התובע לא הביא ראיות נוספות ואינני סבורה שהוכיח כוונה זדונית מצד הנתבע להזיק לו. אין מקום, אם כן, לפסוק לתובע כפל פיצוי.

בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בתביעת לשון הרע, עליו להעריך את הפיצוי המתאים בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה: "הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכת שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי..." (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, סעיף 55 (4.8.2008).

על מנת להוכיח את היקף הפרסום ועוצמתו, התובע טען כי השוטרים הגיעו לעסק שהוא מנהל ודרשו ממנו להתלוות אליהם, בנוכחות לקוחותיו. הוא לא זכר מי היו אותם לקוחות ולא זימן אותם לעדות (עמ' 6, שו' 15-17 לפרוט'). על אף שהתובע טען כי נאזק בתחנת המשטרה, הדבר לא הוכח. התובע סתר את עצמו, עת טען בקדם המשפט כי נאזק על ידי שוטר בשם אילן (עמ' 2, שו' 14-15), ואילו בעדותו מסר שלא נאזק על ידי אילן אלא על ידי שוטר אחר, בהוראת אילן (עמ' 6, שו' 25-30). העיון במזכר מטעם משטרת עירון (נספח 7 לתצהיר התובע) מעלה שלא הוזכר איזוק כלל.

לא יכול להיות ספק, כי הופעת שוטרים במקום העבודה, במהלך שעות העבודה, ודרישה להתלוות אל השוטרים לתחנת המשטרה, ובהמשך הגעה לתחנת המשטרה בליווי שוטרים, הן סיטואציות טראומטיות, משפילות ומבזות, משום שהן מעוררות מיד קונוטציה שלילית, של מעורבות בפלילים, ביחס למי שפעולות אלה מכוונות נגדו. התובע אכן נכח במעמד משפיל ויש לפצותו מחמת שנקלע אליו שלא כדין. בנוסף, נוכח תצהירי הנתבע אודות המצאות כדין, כביכול, ביקשו באי כוח המבקשים בהליך הראשון סעדים נגדו ובית המשפט נעתר ואף ציין בהחלטתו מיום 13.1.22: "יש להצטער על כך שהמשיב ממשיך להתעלם מהליכי בית המשפט ובחר שלא להתייצב לדיון". מדובר בפגיעה במו הטוב של אדם אשר נחשב בעיני הצד שכנגד ובעיני בית המשפט לאדם הבוחר להתעלם במועד מהליכי משפט, מזלזל בהחלטות שיפוטיות ובוחר להיעדר מדיונים.

נוסף על הפגיעה בשמו הטוב, ספג התובע נזק ממוני, שכן נפסקו הוצאות נגדו: 3,000 ₪ עקב אי התייצבות לדיון שנערך ביום 10.11.21, 3,000 ₪ נוספים עקב אי התייצבות לדיון שנערך ביום 13.1.22 וסך של 5,000 ₪ שהיה עליו להפקיד כערובה להתייצבותו לדיון תחת צו ההבאה. כאמור, לפי החלטת בית המשפט בהליך הראשון, מיום 2.2.22, התובע קיבל לידיו מחצית מהערובה (2,500 ₪) בלבד.

לאור האמור לעיל, ובהתחשב בנסיבות, בפגיעה בשמו הטוב של התובע, בהלבנת פניו, הצער ועגמת הנפש, וכן הנזק הממוני, אני מחליטה לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסך 11,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ד, 07 פברואר 2024, בהעדר.

8 מתוך 8