ת"א 57861-01-21 סיאני נ' ברטפלד ואח'

בית משפט השלום בהרצליה

ת"א 57861-01-21 סיאני נ' ברטפלד ואח'

תיק חיצוני:

בפני כבוד השופטת הבכירה הדסה אסיף

תובע

סיאני נתנאל
על ידי בכ' עוה"ד יוני ג'ורנו

נגד

נתבעים

1. ברטפלד זיו
על ידי בכ' עוה"ד יודין קורצקי

2. בנימין אייבי אברהם (התביעה נגדו נמחקה ביום 11.4.22 בעקבות הסכמה שהושגה בינו ובין התובע)

3. יואב שולמן
על ידי בכ' עוה"ד דניאל חקלאי

פסק דין

רקע עובדתי

התובע, נתנאל סיאני, הוא שוטר. לטענתו, במועד הגשת התביעה הוא שירת כשלוש וחצי שנים כלוחם יס"מ במרחב ירקון.

ביום 3.12.2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, התקיימה בתל אביב הפגנה, בה ביקשו המשתתפים להביע מחאה כנגד ממשלת ישראל. הנתבע 1 (להלן – "זיו"), היה ממשתתפי ההפגנה. במהלך ההפגנה נעצר נתבע 1, והועלה על-ידי התובע לניידת משטרה. (להלן: "האירוע").

למחרת, ביום 4.12.2020, פרסם זיו רשומה בפייסבוק (להלן – "הפוסט"). הפוסט פורסם בעמוד הפרטי שלו ובו תיאר זיו את מה שלטענתו אירע ביום הקודם. תחת הכותרת: "ליל הסכינים #2, תל אביב, 3.12.2020" כתב זיו בין היתר את הדברים הבאים:

"מי שנכנס איתי היה, מי אם לא, נתנאל סיאני הטעון עליי מבעוד מועד. צירוף מקרים? אני לא בטוח. כי עוד לפני שנסגרה דלת הרכב, ובזמן ששוטר אחר מגיף את הווילונות, האגרוף הראשון מתוך כמה וכמה שבאו אחריו, כבר נשלח לפניי".

הנתבע 3 (להלן - "יואב"), שיתף את הרשומה של זיו, והוסיף לה תגובה מטעמו שבה כתב:

"איזה עולב של שוטרים במשטרת ישראל... נתנאל סיאני, שלומי אסור... אלימים, כושלים מבצעית, פאשיסטיים וכנראה סתם טינופת אנושית... אתם מבולבלים ומתנהלים בטיפשות ובצורה עבריינית. אתם תגמרו בכלא, אתם לא תוכלו לצאת מהבית ולהיישיר מבט לאזרחים מרוב בושה, כשכל הטינופת הזו תיגמר. אתם חושבים שאנחנו עבריינים כמוכם, אלימים כמוכם...אבל אתם טועים...ובגלל זה אתם כל כך חסרי בטחון ותבונה שאתם פועלים באלימות... אבל אם הייתם קוראים קצת את החוקים ובכלל היסטוריה, הייתם יודעים שערכים אי אפשר לשבור במכות. עאלק יס"מ... עאלק מיוחדים... סמרטוטים אלימים טיפשים במדים"

בגין פירסומים אלה הגיש התובע את התביעה שבפני.

טענות התובע

לטענת התובע, בפירסום הפוסט ובהפצתו עוולו כלפיו הנתבעים בעוולה של לשון הרע, כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לטענתו, מדובר בפירסומים שקריים, שנעשו בחוסר תום הלב ובזדון.

לטענת התובע, הוא זכאי לפיצוי כולל בסכום של 100,000 ₪, מתוכם יש לחייב את הנתבע 1 ב- 50,000, ואת הנתבע 3 ב-20,000 ₪. בנוסף, הוא מבקש לחייבם להתנצל בפניו בכתב.

לטענת התובע, לנתבעים לא עומדות ההגנות שבחוק, בין היתר משום שהדברים שפורסמו אינם אמת. לטענתו, מדובר בעלילת שווא, וזיו ידע ויודע כי אין בה שמץ של אמת.

לטענת התובע, יואב פירסם את הדברים בחוסר תום לב, שכן טרם הפירסום הוא כלל לא בחן את אמיתות הדברים. לטענת התובע, הפרסום שעשה יואב נעשה במטרה לפגוע בשמו הטוב ובמשלח ידו.

ביום 11.4.22 ניתן תוקף של פסק דין להסכם שהושג בין התובע לנתבע 2. פסק דין זה עוסק לכן רק במחלוקת שבין התובע לנתבעים 1,3 – זיו ויואב.

טענות הנתבעים

טענותיו של זיו

זיו טוען כי מדובר בתביעת השתקה מובהקת, שמהווה ניסיון אלים לשבור את רוחם של אנשים מסוימים ובתוכם הוא עצמו, אשר סומנו על-ידי משטרת ישראל כמנהיגיה של תנועת המחאה כנגד ראש ממשלת הממשלה הזמנית, ח"כ בנימין נתניהו, ואשר כל "חטאם" הוא שהביעו ביקורת ודעה על התנהלות המשטרה בהפגנות פוליטיות כנגד ראש הממשלה.

בנוסף, טוען זיו שכל הדברים שפורסמו על ידו, הן בפוסט והן במהלך תוכנית הרדיו בהנחיית הנתבע 2, הם אמת לאמיתה, וקיים אינטרס ציבורי מובהק לפרסומם. משכך, טוען כי הם חוסים הן תחת הגנת "אמת בפרסום" שבסעיף 14 לחוק, וגם תחת ההגנה הקבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק.

טענותיו של יואב

יואב טוען שלא הייתה לו שום כוונה לבזות, או ללעוג לתובע. לטענתו, הוא זעם על הפגיעה בכבודו ובחירותו של זיו, שהייתה לדעתו בלתי מוצדקת וחמורה מאוד. לטענת יואב אף שהוא מצטער על הנוסח שבחר, במעשיו הוא מתח ביקורת על התובע במעמדו כעובד ציבור, שמחויב לשמור על זכויות האדם והאזרח ולא לפגוע בהן. לטענת יואב, ביקורת זו חוסה תחת חופש הביטוי ואין בה, במכלול נסיבות הספציפיות של עניינינו, משום פגיעה בשם הטוב בעיני האדם הסביר.

עוד טוען יואב, שאין מקום לחייבו בתשלום פיצוי, שכן חיוב כזה יגרום לרבים לחשוש מלהתבטא בצורה חופשית לצורך ביקורת על רשויות השלטון ובכך יסוכל שיח חופשי.

יואב גם טוען שיש לדחות את התביעה שכן הפירסום שעשה זיו, ושאותו שיתף, חוסה תחת ההגנות שבחוק.

לחלופין טען יואב, שאף אם ייקבע שהפירסום שלו אינו חוסה תחת אחת ההגנות שבחוק, ניתן להסתפק בהתנצלות, ולכל היותר, בפיצוי בסכום של 1000-1500 ₪.

דיון:

בתיק שבפני אין למעשה מחלוקת על כך שהדברים יוחסו לנתבעים אכן פורסמו, וכי הם מהווים לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. איש מהנתבעים לא חלק על כך בסיכומיו.

הנתבעים, שניהם, התמקדו בטענות אודות ההגנות העומדות להם, לטענתם, מכוח החוק והפסיקה.

התביעה נגד זיו:

לטענת זיו עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק שבו נקבע כי:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

הנטל להוכיח כי הדברים שפורסמו היו אמת, מוטל על זיו, הנתבע (ר' רע"א 6517/98 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פסקה 3 לפסק הדין, ניתן ביום 6.12.98).

עדותו של זיו הותירה רושם מתחכם. רושם זה מתחזק מצפיה בסירטון שהציג זיו עצמו, ואשר בו הוא נשמע משיב תשובות מתחכמות לשוטר שביקש ממנו להזדהות. לכן, עדותו של זיו, כשלעצמה, אינה מרימה את הנטל המוטל על זיו כנתבע.

עדותו של עמית מליחי, שהעיד מטעמו של זיו, אינה מסייעת לזיו. זאת, משום שמליחי העיד שהוא לא ראה את מה שהתרחש בתוך הרכב (עמ' 8 ש' 10-11, עמ' 9 ש' 30, 35-36) שם טוען זיו שהוכה.

למרות הדברים האלה, בנסיבותיו של המקרה שבפני, ולנוכח מכלול הראיות כפי שהובאו בפני, ואלה שלא הובאו, הגעתי לכלל מסקנה שגירסתו של זיו מתקבלת יותר על הדעת מזו של התובע. מכיוון שכך, עלה בידי זיו להרים את הנטל המוטל עליו.

למסקנה זו אני מגיעה משום ששוכנעתי שריבוי הסתירות בגירסאות התובע ועדיו, לצד המחדלים הרבים שהיו בהתנהלותם, מחזק את גירסתו של זיו. משקלם המצטבר של אותם מחדלים וסתירות, מחייב לטעמי את המסקנה שיש לדחות את גירסת התובע ולהעדיף על פניה את גירסת הנתבע. להלן אסביר:

בניידת שאליה הובא זיו, ואשר בה, לטענתו, הוכה על ידי התובע, היו ארבעה אנשים: זיו עצמו, ושלושה שוטרים, שאחד מהם הוא התובע. והנה, למרות שהיו שם שלושה שוטרים, ואף שעל פי הנהלים היה על שניים מהם, לכל הפחות, להפעיל את מצלמות הגוף שלהם, לא הוצגו צילומי מצלמות גוף של מי מהם.

התובע אישר שעל פי הנהלים היה עליו להיות במהלך האירוע עם מצלמת גוף פועלת (עמ' 27 ש' 2-6). בפועל, כאמור, לא הוצגו צילומי מצלמת גוף כזו. התובע טען שהסיבה לכך היא שבזמן האירוע מצלמת הגוף לא הייתה עליו. מודע לכך שמדובר במצב שאינו תקין, נסיה התובע להסביר כיצד ומדוע כך היה. בפועל, ההסברים שנתן התובע באשר לסיבה שבגינה, לטענתו, לא הייתה עליו מצלמת גוף, היו מרובים בסתירות, לא הגיוניים, ולא הוצגה שום ראיה לתמוך בהם, אף שניתן היה בקלות להביא ראיות כאלה.

תחילה טען התובע שהמצלמה לא הייתה עליו, משום שהוא פרק ממנה סירטון לצורך השלמת דו"ח פעולה בקשר לאירוע אחר, שהתרחש שעתיים לפני האירוע נשוא התביעה (עמ' 28 ש' 24-36, עמ' 29 ש' 1-20), התובע בחר שלא להביא כל ראיה שהיא באשר לאותו אירוע נטען, אף שבקלות יכול היה להציג את דו"ח האירוע ביחס אליו (עמ' 30 ש' 18-25).

בהמשך, נאלץ התובע להודות שפריקה של סירטון מהמצלמה נמשכת לכל היותר מספר דקות (עמ' 32 ש' 31-35), והוא התקשה להסביר למה באירוע נשוא התביעה, שהתרחש שעתיים מאוחר יותר, לא הייתה עליו מצלמה.

התובע לא הציג מזכר שמתעד את העדרה של המצלמה, למרות שהוא עצמו הודה שבמקרה כזה היה עליו לערוך מזכר כזה (עמ' 27 ש' 23-26, עמ' 34 ש' 9-10).

בניסיון להסביר את כל המחדלים האלה, טען התובע שבאותה עת הדרישה למצלמת גוף הייתה חדשה, ולכן הוא לא הכיר אז את כל הנהלים. בהמשך התברר שאין ממש בטענה זו, משום שמצלמת הגוף נכנסה לפעילות יותר משנה קודם לכן (עמ' 38 ש' 2-3).

העדר צילומים ממצלמת הגוף של התובע, וכל שכן בנסיבות שבהן גם אין צילומים ממצלמות הגוף של שני השוטרים האחרים שהיו בניידת, הוא בעל משקל שקשה להגזים בחשיבותו. זאת, משום שאם היה ממש בטענת התובע, לפיה טענותיו של זיו אינן אמת, הצגת מצלמות הגוף הייתה יכולה להוכיח זאת בקלות וביעילות. זו גם מטרת הנוהל בדבר מצלמות הגוף לשוטרים.

סעיף 2 א. לנוהל אג"מ מספר 220.003.16 שעניינו נוהל מצלמות גוף (להלן: "נוהל מצלמות גוף"), קובע את מטרות הנוהל, ובין היתר, "הגברת שקיפות עבודת המשטרה וחיזוק אמון הציבור בה, שיפור המפגשים בין השוטר לאזרח, תוך ריסון כלל המעורבים והגברת תחושת הביטחון של השוטר והאזרח." הנוהל מציין מפורשות שאחת ממטרותיו היא לאפשר לשוטרים תיעוד, שיועיל להם בהליכים מול האזרחים.

אם לא די בהעדר הצילומים, גירסתו של התובע גם לא הייתה עקבית. בתצהירו תיאר התובע את האירוע כך:

"1. ביום ה' 03/12/20 בשעות הערב, נערכה הפגנת מחאה בתל אביב, כנגד ממשלת ישראל והעומדים בראשה. בהפגנה נעצר הנתבע 1 זיו ברטפלד (להלן: "זיו") על כך שהפריע לשוטר במילוי תפקידו וסירב להזדהות בפניו.

2. נקראתי לסייע במעצר ולאחר שהנתבע 1 נאזק, סייעתי בהובלה של זיו לניידת ששימשה להובלת עצורים לחקירה בתחנת המשטרה.

3. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה לחקירה בתחנת המשטרה דאגתי לזיו, הבאתי לו לשתות מים ובגלל שהיה יחף הצעתי לו את הכפכפים שלי. לא היו כל אירועים חריגים בזמן הנסיעה."

לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט תיאר התובע את שהיה בניידת באופן שונה לחלוטין. אז טען התובע שזיו צעק "מרביצים לי" וניסה להזיז את הוילון, דברים שכלל לא נכתבו בתצהירו (עמ' 38 ש' 28-31). ההסבר שנתן התובע לפער בין הגירסה שבתצהיר לזו שמסר בעדותו, רחוק מלהניח את הדעת.

אם לא די בכל האמור עד כה, גם נמצאו סתירות לא מעטות בין הגירסה שמסר התובע, לזו שמסרו השוטרים שהיו באותה עת בניידת, ובין הגירסאות האלה עצמן:

התובע לא כתב בתצהירו דבר על מה שהתרחש בתוך הניידת.

השוטר עמית מליחי, שהעיד מטעמו של התובע, טען שזיו "ניסה לעשות פרובוקציה בכך שפתח את ווילון הסוואנה, ומחוץ הסוואנה היו המון מפגינים שהתקרבו עם טלפונים והוא התחיל לצעוק "מרביצים לי מרביצים לי" ונתנאל הסיט את הווילון של הסוואנה שלא יהיו פרובוקציות." (סעיף 3 לתצהירו).

השוטר שמואל חג'ג, שגם הוא העיד מטעם התובע, תיאר את הדברים אחרת (סעיפים 4,5 לתצהירו), ובעדותו טען שהוא כלל לא שמע את זיו אומר או צועק את הדברים שייחס לו השוטר מליחי (עמ' 17 ש' 27-30).

לאחר שנכח באולם בעת עדויותיהם של השוטרים חג'ג ומליחי, שהעידו לפניו (עמ' 40 ש' 2-8), בחר לפתע התובע לציין שזיו צעק "מרביצים לי מרביצים לי", וניסה לפתוח את הווילון (עמ' 39 ש' 30-32, עמ' 40 ש' 13-14, 27-28).

השוטר שמואל חג'ג' העיד שזיו הועלה לניידת כשהוא אינו אזוק (עמ' 18 ש' 24-26). זאת, בניגוד לעדותו של התובע שטען שזיו נכנס לניידת בעודו אזוק (סעיף 6 לכתב התביעה, סעיף 2 לתצהיר התובע).

סיכום הדברים עד כה הוא כדלקמן: בניידת היו 4 אנשים. לפחות לשניים מהם אמורות היו להיות מצלמות גוף פועלות, שנועדו בדיוק לצורך הזה: הכרעה במחלוקות בין אזרח לשוטר, שעניינן התנהלות השוטר או האזרח לפני ותוך כדי הליכים של תפיסה ומעצר. בפועל, לא הוצגו צילומי מצלמות הגוף של מי מהשוטרים. גם לא הוצגו מזכרים או דוחות פעולה, שהיה על השוטרים לערוך במקרה שבו המצלמות לא הופעלו. בנוסף, אף שכאמור היו בניידת שלושה שוטרים, לא הייתה להם גירסה אחידה באשר למה שהתרחש ברכב.

אוסיף, שהתובע הביא כראיה מטעמו צילומי מצלמות גוף של חמישה שוטרים, שלטענתו היו עמו באותו ערב. צפיתי בכל הסירטונים שהביא התובע, אך אלה כלל אינם מסייעים לו. להיפך. הם רק מחזקים את המסקנה שלפיה היה ידוע היטב לשוטרים שעליהם לעשות שימוש במצלמות הגוף, ואת העובדה שאין שום קושי להציג את הצילומים ממצלמות אלה, אם מבקשים לעשות זאת. על כן סירטונים אלה רק מעצימים את מחדלו של התובע, שלא הציג את צילומי מצלמת הגוף, שלו או של מליחי.

מסקנה זו מתחזקת נוכח האמור בנוהל מצלמות גוף, לפיו חומר התיעוד הנאגר במצלמות הוא חומר בעל משמעות משפטית אשר עשוי לשמש לצרכים משפטיים (סע' 2 ג.). הנוהל מכיל גם את האופן שבו שוטר רשאי לקבל את החומר אשר תועד על ידו במצלמה לצורך הגשת תביעה אזרחית בגין "שיימינג" (סע' 6 ט. 5)), ומבליט לכן עוד יותר את מחדלו של התובע בעניין זה.

כאמור, מחדל נוסף שיש לזקוף לחובת התובע מתבטא בעובדה, שלא הוא ולא העדים מטעמו הציגו את המזכרים או דוחות הפעולה מיום האירוע, הגם שהם הוציאו דו"ח כאמור (עדותו של שמואל חג'ג', עמ' 18 ש' 13-15; עדות התובע עמ' 30 ש' 18, 24). בנוסף, התובע גם לא הציג את הדו"ח שלטענתו רשם לאזרח אחר בסמוך למועד מעצרו של זיו ואשר בעטיו הוא נאלץ, ולו לטענתו, לפרוק את המצלמה. כשנשאל על כך, לא הייתה לו תשובה מניחה את הדעת (עמ' 28 ש' 35-36).

גם התשובה שסיפקו שמואל חג'ג והתובע לאי הצגת דו"ח הפעולה בקשר לארוע נשוא התביעה, אינה מניחה את הדעת ורצופת סתירות. תחילה השיב שמואל חג'ג' כי הוא לא קיבל את המזכר, אחר כך השיב כי אין לו גישה אל המזכר הנ"ל ואחר כך הציג גרסה שלישית, לפיה הוא כלל לא ביקש לעיין במזכר (עמ' 18 ש' 16-18, ש' 21-23). התובע תירץ את מחדלו בנימוק שאסור לו להציג דו"ח פעולה שכזה (עמ' 30 ש' 21), טענה שלא הוצגה לה שום ראיה, ועומדת בסתירה לאמור בסעיף 6 ט. 5 לנוהל מצלמות גוף שהוזכר לעיל.

אני סבורה שיש לזקוף את כל הכשלים, הסתירות והמחדלים האלה, לחובת התובע ולטובת זיו הנתבע, וכתוצאה מכך לקבוע שעלה בידי זיו להרים את הנטל המוטל עליו. זאת, אף שכפי שציינתי מספר פעמים במהלך הדיונים שהיו בפני, בצילומים שהציג זיו לא עלה בידי לראות את מה שלטענתו של זיו ניתן לראות בהם: את התובע מכה אותו.

אני ערה לכך שלא רק בין גירסאות התובע נמצאו סתירות. סתירות כאלה נמצאו גם בין עדות הנתבע לעדות העד מטעמו, שכאמור טען שכלל לא ראה שזיו הוכה. יחד עם זאת, משקל עדותו של עד זה נמוך ממשקלן של עדויות השוטרים, שכן העד לא היה בתוך הניידת. השוטרים, שלושתם, כן היו בה.

התוצאה היא שאני קובעת שעלה בידי הנתבע להרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח ברמה הנדרשת בהליך האזרחי שבפני, שהדברים שפרסם, כשטען שהתובע היכה אותו בתוך הניידת, היו אמת.

מאחר שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שפירסום אודות התנהלותו של שוטר יש בו עניין ציבורי (ר' ת"א 41040-10-14 אלחדד נ' אסולין ואח', פסקה 7 לפסק הדין (23.8.16)), הרי שהפירסום שעשה זיו, ואשר בו כתב שהתובע היכה אותו, חוסה תחת ההגנה של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

אוסיף, שעומדת לזיו גם הגנה נוספת. הפירסום נעשה בנסיבות המפורטות בסעיף 15(4) לחוק, והוא לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. לכן, עומדת לזיו חזקת תום הלב כפי שנקבעה בסעיף 16(א) לחוק.

התוצאה שהיא שדין התביעה כנגד זיו, להידחות, וכך אני מורה.

יחד עם זאת, לנוכח התנהלותו המתחכמת של זיו, מחוץ לניידת כפי שהיא עלה מצפיה בסירטון, ומעדותו בפני, ולנוכח הקשיים שהערים על השוטרים, שפעלו לאכיפת ההגבלות שהוטלו על כלל הציבור בעיצומה של מגפת הקורונה, ואף שהתביעה נגדו נדחית, אינני פוסקת הוצאות לטובתו.

התביעה כנגד יואב:

יואב טען שאם תידחה התביעה כנגד זיו, ממילא יש לדחות גם את התביעה כנגדו. אינני מקבלת טענה זו.

הפירסום שעשה יואב לא התמצה רק ב"שירשור" של הפוסט שכתב זיו. יואב הוסיף וכתב גם דברים נוספים, ויש לבחון אותם באופן נפרד.

בפועל, הפירסום של יואב חורג מהסביר, או מהנדרש. לא היה שום צורך, ולא הייתה שום הצדקה לשפה הבוטה והמתלהמת שבה עשה יואב שימוש. קביעה, לפיה אין הדברים כפי שנכתבו על ידי יואב משום לשון הרע, משמעה שבית המשפט ייתן לגיטמציה לדברים כה בוטים. אין מקום לתוצאה כזו, בפרט כשהדברים נכתבים כלפי שוטרים. לא הייתה הצדקה לשפה המשתלחת שבה עשה יואב שימוש.

בפירסום הזה, בשפה הזו, כפי שפירסם יואב, שכלל לא היה בארוע, אין כל ענין ציבורי, ולכן הוא אינו חוסה תחת ההגנה שבסעיף 14 או 15 לחוק.

הפירסום שעשה יואב חרג לגמרי מהסביר, ומשכך גם לא עומדת ליואב חזקת תום הלב מכוח סעיף 16(א) לחוק.

הניסוח המשתלח, הבוטה והמזלזל, שבו בחר יואב, מביא אותי לכלל מסקנה שהוא התכוון בו לפגוע יותר מהנדרש ובמידה גדולה מזו שנדרשת לצורך סעיף 15(4) לחוק, ולכן אני קובעת שהוא לא נעשה בתום לב.

התוצאה היא, שאף שקבעתי שהפירסום שעשה זיו חוסה תחת ההגנות שבחוק, אני מגיעה לכלל מסקנה שהפירסום של יואב אינו חוסה תחתן.

בבואי לקבוע את סכום הפיצוי שישלם יואב לתובע לא אוכל להתעלם מכך שהתביעה כנגד זיו נדחתה, ומהנימוקים לדחייתה. יש להתחשב גם בהתנצלותו של יואב, ומטענתו, שלא נסתרה, לפיה הוא הסיר את הפוסט שלו מיד לאחר פנייתו של התובע (עמ' 56 ש' 33-36).

בהינתן כל אלה, אני מעמידה את סכום הפיצוי שישלם יואב לתובע, על סך של 3000 ₪. בנוסף, יישא יואב בחלק האגרה שהיה על התובע לשלם לו זה היה סכום התביעה, ובשכ"ט עו"ד לתובע, בסכום של 2000 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים את פסק הדין, ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ג, 09 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

9 מתוך 10