הליך: 58455-08-20
שם התיק: ת"א 58455-08-20 מיוחס נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ
בית המשפט: בית משפט השלום בבית שמש
שופט/ת: אופיר יחזקאל
תאריך פסק הדין: 2024-08-27
תובעים: פנחס יעקב מיוחס | נתבעים: רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ
בית משפט השלום בבית שמש
ת"א 58455-08-20 מיוחס נ' רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ
תיק חיצוני:
לפני
כבוד השופט אופיר יחזקאל
התובע
פנחס יעקב מיוחס
נגד
הנתבעת
רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ
פסק דין
תביעה לפיצוי בסך של 120,000 ₪, בגין עוולה נטענת לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).
התביעה מתייחסת לאירוע מיום 31.1.2020.
הדברים שנאמרו באירוע, ברובם, הוקלטו על ידי התובע, ותומללו על ידי חברה העוסקת במתן שירותי תמלול.
גרסתה של הנתבעת לדברים, בחלקה, לא עלתה בקנה אחד עם ההקלטה והתמלול ודומה כי מקורה בכתב הגנה שהוגש בטרם הייתה הנתבעת מודעת לקיומה של ההקלטה. העד מטעם הנתבעת אף ניסה לטעון, כי אפשר שמדובר בהקלטה ותמלול שנערכה בהם מניפולציה כזו או אחרת. ואולם, דומה כי בסיכומיה זנחה הנתבעת טענות אלה (וגם לא זימנה את עורכי התמליל לחקירה), כך שתוכן האירוע, ברובו, למעשה, אינו שנוי במחלוקת.
האירוע התרחש ביום שישי בשבוע, בשעות הצהריים, בסניף הנתבעת, בעיר בית שמש. התובע, לאחר שרכש אריזה של עגבניות שרי בסניף (במסגרת קניות יום השישי שלדבריו ערך בסניף), הבחין, לשיטתו, כי הסכום שנגבה ממנו עבור האריזה, עולה על המחיר שננקב בשילוט המוצג בסניף (התובע הציג בתצהירו אסמכתא לכאורית לטענה זו ואילו הנתבעת לא טענה דבר לעניין זה). התובע חפץ להחזיר את האריזה לנתבעת ולקבל בחזרה את כספו וכן לתעד את ההפרה הצרכנית שלשיטתו התקיימה לעניין זה. לשם כך, פנה התובע לקופאית, בקופה הראשית בסניף. אותה קופאית, לא הייתה מעוניינת ליתן שירות לתובע והזעיקה למקום (לקופה הראשית) את מר אשר לוי, סגן מנהל הסניף (להלן – אשר). בשלב זה, מתחילה הקלטת האירוע, אשר התרחש בסמוך לקופה הראשית בסניף.
בתחילת ההקלטה, נשמעת הקופאית כשהיא אומרת לאשר כי "הלקוח הזה כל הזמן מקלל אותנו, מכעיס אותנו ואני לא מוכנה לשרת אותו יותר, הלקוח הזה כל הזמן מצלם אותנו, מקליט אותנו" (עמ' 1 לתמליל). לאחר מכן, שואל אשר את התובע מדוע הוא מצלם ואומר לו כי הקופאית חושבת שהוא מצלם מכיוון שהיא בחורה, התובע לא משיב לעניין זה ומבקש כי יינתן לו שירות, ואשר מצדו מסרב ומציין כי הוא מזמין ניידת לתובע, שכן התובע מפריע להם וכי התובע כל שבוע מגיע לסניף מצלם ומקליט. אשר שואל את התובע "מה אתה מצלם בחורות?" ולאחר חילופי דברים קצרים נוספים, נשמע אשר כשהוא משוחח עם המשטרה ומציין כי "יש לי פה איזה בחור שכל שבוע הוא בא לפה ומצלם את הבחורות אצלנו, הקופאיות הראשיות, עושה לי בלגן". אשר מציין גם כי "הוא מפריע לי לעבודה פה". לאחר הזמנת המשטרה, מבקש אשר מהתובע לזוז ולחכות למשטרה ואילו התובע מבקש, פעם נוספת, כי יינתן לו שירות. רק בשלב זה, מתעניין אשר, בשאלה, באיזה שירות מעוניין התובע. התובע מבקש להחזיר את העגבניות ואשר מסכים לכך ומורה לזכות את התובע. השניים ממשיכים בוויכוח לעניין הצילומים, שבו טוען התובע כי זכותו לצלם; אשר טוען כי התובע מצלם רק בחורות והתובע מבקש למסור ד"ש ל"יוסי סבאטו", שהוא כנראה בעל תפקיד בכיר יחסית אצל הנתבעת. בהמשך מצטרף לשיח גם שומר בסניף. לאחר מכן, מגיעים למקום שוטרים. התובע מציין בפני השוטרים כי לא צילם את העובדת אלא רק הקליט, אם כי לשיטתו זכותו גם לצלם, נוכח התנהלות הנתבעת, ואילו השוטרים מביעים את עמדתם שלפיה ככל שלתובע טענות כלפי הנתבעת, הוא זכאי לפנות להגשת תלונה, אך כי צילום העובדות הוא בגדר הטרדה, שכן העובדת בסך הכל עובדת במקום ונותנת שירות וזה "בגלל שיש פה עברייני מין".
בתצהירו, הציג התובע את הרקע לאירוע נשוא התביעה. התובע ציין כי הוא פעיל חברתי, העוסק, בין היתר, בתחום של מיגור עוולות צרכניות, וכי אף הקים ארגון העוסק בתחום. התובע מנה ופירט בתצהירו מספר מקרים שבהם איתר ותיעד עוולות צרכניות שנעשו לשיטתו בסניפי הנתבעת (התיעודים צורפו לתצהיר). התובע אישר, כי בשניים מבין המקרים, מסר לקופאית, בקופה הראשית, אצל הנתבעת, מכתבי דרישה הנוגעים לעוולות הנטענות וצילם את המסירה. לדבריו, אלה המקרים היחידים שבהם צילם קופאיות אצל הנתבעת, תוך שבמקרה נשוא התביעה, הקליט את הדברים הקלטת שמע בלבד. התובע התייחס גם למקרה (שקדם לאירוע נשוא התביעה), שלגביו נטען על ידי הנתבעת, כי דיבר בצורה מתלהמת, כלפי עובד הנתבעת, ממוצא ערבי, בשם איהאב. התובע ציין, כי השיח עם איהאב היה דווקא מכבד וכי קיים ברשותו תיעוד לעניין זה. בנוסף, התובע עמד בסיכומיו על כך שהנתבעת הכחישה בתחילה, בכתב הגנתה, את אמירת הדברים שהוקלטו, שלפיהם ייחס לו אשר צילום של "בחורות". עוד עמד על כך כי גרסת הנתבעת, אשר נסתרה באמצעות ההקלטה, הייתה כי אשר הסכים מיד לזכותו בגין העגבניות והזמין משטרה רק לאחר שהתובע, חרף ההסכמה לזכותו, בין היתר, "צעק", "השתולל", "איים" ו"קילל", דברים שאין להם שחר ושנסתרים בהקלטה. התובע הוסיף, כי הדברים שנאמרו כלפיו, הכוללים התייחסות לכך כי הוא מצלם רק "בחורות" ובכך מטרידן, כוללים קונוטציה של הטרדה מינית והם בגדר פרסום לשון הרע. לטענתו, כך גם הבינו את הדברים השוטרים שהגיעו למקום. אשר להתייחסות למונח "הטרדה", התובע הפנה לתצהירו של אשר עצמו, שם הוא מציין, כי אמר למשטרה, כי התובע מצלם את הקופאיות בסניף ובכך מטרידן. התובע הוסיף כי הנתבעת לא הוכיחה הגנה, או גרסה עובדתית, כלשהי. בכלל זה, לא הציגה הנתבעת את צילומי האירוע, למרות שבמקום מצלמות, ולמרות שביקש לקבל את התיעוד בסמוך יחסית לאחר האירוע, ולא הביאה לעדות את מי מבין הקופאיות הרלבנטיות (או את איהאב, שאותו נטען כי קילל באירוע קודם). עוד טען התובע, כי אשר אמר את הדברים, והזמין משטרה, מתוך כוונה לפגוע בו, כך שהוא זכאי לכפל פיצוי, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.
מנגד, לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה אשר הוגשה ממניעים פסולים, של רצון להתנקם בנתבעת, לאחר שפוטרה רעייתו של התובע מהנתבעת. התובע, לטענת הנתבעת, לא הוכיח כי הוא פעיל חברתי הפועל בצורה ממוסדת כנגד עוולות צרכניות, ומדובר בגורם אשר נהג, לאורך תקופה ארוכה, להגיע באופן קבוע לסניפיה, ולהפריע לעבודתה, באמצעות הקלטת וצילום העובדים ופנייה אליהם בכינויי גנאי. באירוע הספציפי נשוא התביעה, סברו הקופאית ואשר, כי התובע צילם את הקופאית, ואילו התובע מצדו, ככל שלא היה הדבר נכון, לא טרח לתקנם. אשר ביקש לסיים את האירוע ולהביא דברים אל פתרונם באמצעות הזמנת גורם מוסמך – משטרת ישראל. אשר לא טען או רמז לביצוע עבירת מין כלשהי מצד התובע. המילה "הטרדה" כלל לא נאמרה על יד אשר, וההתייחסות ל"בחורות" אינה בהקשר מיני, אלא לעובדות בסניף. עוד נטען, כי ככל שבכל זאת מדובר בלשון הרע, הרי שמדובר בדברים נכונים שנאמרו בתום לב (שכן יש להניח כי התובע אכן צילם את הקופאית באירוע, דבר שלא הוכחש על ידו בזמן אמת, וכי בכל מקרה, אשר סבר כך בתום לב). הנתבעת התייחסה לטענות התובע בדבר שינויים שחלו בגרסתה וטענה כי גרסתה הייתה עקבית; ולטענותיו בדבר אי הבאת עדים רלבנטיים – וטענה כי מדובר בעדים שסירבו להעיד.
אני סבור כי לתובע עומדת עילת תביעה כלפי הנתבעת, מכוח חוק איסור לשון הרע, בגין הדברים שנאמרו לגביו באירוע האמור.
הכרעה בתביעת לשון הרע נעשית, כידוע, בארבעה שלבים: "קביעה כי מדובר ב"פרסום"; קביעה כי הפרסום הוא משום "לשון הרע" לפי מובנו הטבעי והרגיל בעיני קורא סביר; בדיקה אם הפרסום מוגן; ואחרון: בהיעדר הגנה, בחינת הסעד המתאים לנפגע מהפרסום" (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור (פורסם בנבו, 22.7.2015).
במקרה הנוכחי, דומה כי אין חולק כי מדובר בפרסום, כמובנו בסעיף 2(א)(1) לחוק איסור לשון הרע. המדובר בדברים שאמרה הקופאית בקופה הראשית בסניף הנתבעת לאשר; ובדברים שאמר אשר למשטרת ישראל, לעובדת בסניף, ולתובע עצמו, בסמוך לקופה הראשית בסניף, בשעות הצהריים של יום שישי בשבוע. הדברים נאמרו בפומבי והגיעו לכל הפחות לאדם אחד שאינו התובע (ויש להניח כי ליותר מאדם אחד).
המחלוקת העיקרית שבין הצדדים, היא האם מדובר ב"לשון הרע", בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב.
ראשית, כבר דברי הקופאית, בתחילת האירוע, שלפיהם "הלקוח הזה כל הזמן מקלל אותנו, מכעיס אותנו ואני לא מוכנה לשרת אותו יותר, הלקוח הזה כל הזמן מצלם אותנו, מקליט אותנו", הם בגדר לשון הרע.
כך, ייחוס הרגל לאדם ("כל הזמן") לקלל את הזולת, עלול להשפילו או לבזותו בעיני הבריות (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע).
גם ייחוס הרגל לאדם לצלם את עובדי או עובדות הסניף, באופן המנותק מהקשר (של טענות לעוולות צרכניות), והמצדיק, לשיטת אומר הדברים, שלא לשרת את אותו אדם, עלול להשפילו או לבזותו בעיניי הבריות.
מעבר לכך, אני סבור גם דבריו של אשר לגבי התובע, הם בגדר לשון הרע.
על פי ההקלטה, ייחס אשר לתובע, בדבריו, הפרעה לעבודת עובדי הסניף, הקלטת "בחורות", הגעה לסניף כל שבוע, צילום "הבחורות" בסניף "כל הזמן" ועשיית בלגן "עכשיו" בסניף.
לטעמי, ייחוס דברים לאדם שלפיהם הוא נוהג באופן קבוע לפעול באופן שאינו נורמטיבי, בכך שמפריע לעבודת סניף הנתבעת, עושה "בלגן" בסניף וכן מגיע לסניף ומצלם באופן קבוע "בחורות" העובדות בסניף (מבלי שמצוין הרקע לפעולות אלה, שעניינו דרישות התובע בנוגע לעוולות צרכניות שאותן לשיטתו מבצעת הנתבעת), עלולה להשפילו ולבזותו בעיניי הבריות. הדבר נכון, בין אם תיוחס קונוטציה של הטרדה במישור המיני לדברים ובין אם לאו; ובין אם נאמרה המילה "הטרדה" במסגרת פנייתו של אשר למשטרה ובין אם לאו (מילה זו לא נשמעת בהקלטה ולא תומללה; אך אשר ציין בתצהירו כי אמר למשטרת ישראל כי התובע מטריד את העובדות בכך שמצלמן).
ודוק, אדם "רגיל", או "סביר", אינו נוהג לפעול באופן האמור וייחוס פעולות אלה לאדם פלוני עלול לפיכך להשפילו או לבזותו בעיניי הבריות.
מכאן שהנתבעת אכן פרסמה דבר לשון הרע כלפי התובע.
בהמשך למסקנה זו יש לבחון, כאמור, האם עומדת לנתבעת הגנה מבין אלה הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
אני סבור כי התשובה לכך היא בשלילה.
ראשית, לא עומדת לנתבעת הגנת אמת בפרסום.
כך, לא הוכח כי התובע נהג באופן קבוע לקלל את עובדי או עובדות הנתבעת, ולמעשה, לא הוכח ולו מקרה בודד שבו עשה כן.
התובע לא נשמע בהקלטה כשהוא מקלל באירוע נשוא התביעה (וזאת בניגוד לגרסת הנתבעת – אשר נסתרה בהקלטה – שלפיה התובע בין היתר קילל לאחר שזוכה בגין העגבניות ולפני שהוזמנה משטרה למקום(; והנתבעת לא העידה במסגרת ההליך עד כלשהו בהתייחס למקרה זה או אחר שבו קילל התובע את עובדי הסניף. מדובר במחדל ראייתי מצד הנתבעת, הפועל לחובתה (וככל שסירבו העדים להעיד, ניתן היה לזמנם באמצעות בית המשפט). העד היחיד שהעיד מטעם הנתבעת היה אשר, שלא העיד לעניין זה מכלי ראשון ודומה כי גם לא ייחס בעצמו פעולה שעניינה קללות לתובע. הנתבעת התייחסה לאירוע ממוקד אחד (שאינו זה נשוא התביעה), שבו לטענתה קילל התובע. התובע הכחיש דברים אלה ואף אחד מהצדדים לא הביא את ראיותיו לעניין זה (הנתבעת לא העידה את העד הרלבנטי מטעמה והתובע לא הציג את הקלטת האירוע). בנסיבות אלה, אין לקבוע כי הפרסום אשר ייחס לתובע את העובדה שהוא "כל הזמן מקלל" את עובדי הנתבעת, הוא בגדר אמת.
הנתבעת גם לא הוכיחה את אמיתות רכיב הפרסום, שלפיו התובע נוהג לצלם באופן קבוע "בחורות" בסניף, או כי צילם את הקופאית במקרה הספציפי נשוא התביעה. הנתבעת לא העידה את מי מבין אותן "בחורות" שעל פי הטענה צולמו באופן קבוע, לרבות הקופאית שלקחה חלק באירוע הספציפי נשוא התביעה (ולא הציגה צילומים משלה של האירוע למרות שלכאורה היו בידיה). עדותו של אשר לעניין זה, ככל שהתייחסה לכך, היא עדות שאינה מכלי ראשון. התובע מצדו ציין, מיוזמתו, שני מקרים בודדים שבהן צילם את עובדות הסניף, וזאת, לדבריו, אך ורק כדי לתעד מסירת מכתבי דרישה לידיהן. עדות התובע לעניין זה, הייתה אמינה בעיניי, ולא נסתרה. בכלל זה, אינני סבור כי די בעובדה שהתובע עמד, במסגרת האירוע, על זכותו העקרונית לצלם, בכדי ללמד כי אכן צילם בפועל באירוע הספציפי, או נהג לצלם את עובדות הנתבעת באופן קבוע.
לא הוכחה גם אמיתות הדברים שלפיהם התובע הפריע לעבודת הנתבעת או גרם ל"בלגן" בסניף. התובע נהג להעלות בפני הנתבעת טענות ודרישות, הנוגעות לעוולות צרכניות שלטענתו מבוצעות על ידה. עיון בתצהיר התובע, ובתיעודים שצורפו לו, מלמד כי מדובר בטענות לגיטימיות, ואילו הנתבעת מצדה, לא הציגה במסגרת ההליך, מענה כלשהו לטענות אלה. בנסיבות אלה, הרי שהטיפול בטענות אלה, הוא חלק מעבודת הנתבעת, והצגתן בפניה, אינה בגדר הפרעה לעבודתה, או "בלגן". התובע אמנם נשמע בהקלטה כשהוא אומר שהוא עושה לנתבעת "בלגן עקרוני", אך ברי כי כוונתו היא לעימותה עם העוולות הצרכניות שאותן הוא מייחס לה ולא ל"בלגן" במובן של הפרעה לעבודת הסניף.
מכאן שלא בוססה הגנת אמת בפרסום.
אני סבור כי לא בוססה גם הגנת תום הלב.
כך, ייחוס לתובע של נוהג לקלל את עובדי הסניף, מקום בו הדברים אינם נכונים, אינו תם לב.
גם ייחוס לתובע של נוהג לצלם "בחורות" העובדות בסניף, מקום בו לא הוכח כי הדבר אירע, מעבר לאותן פעמיים שאליהן התייחס התובע, ומקום בו לא מצוין הקשר הדברים (שעניינו תיעוד הנוגע לעוולות צרכניות נטענות), אינו בגדר דברים הנאמרים בתום לב.
ומעבר לכך (ומעבר לדרוש), הרי שספק אם היה מקום להזעיק את משטרת ישראל לסניף, בפרהסיה, לצורך טיפול באירוע שעניינו לקוח המבקש זיכוי בגין עגבניות, לאחר שלשיטתו שילם עבורן ביתר (זאת, מקום בו לא בוססה טענה בדבר התנהלות אגרסיבית, או מטרידה, מצד אותו לקוח, במסגרת האירוע האמור, או בכלל).
הנתבעת טענה, כי מקורה של התנהלות התובע כלפיה, בפיטוריה של רעייתו מהנתבעת. לעניין זה, הרי שמטבע הדברים, קיים קושי לעמוד על מניעיו הסובייקטיביים של התובע. מחד גיסא, התרשמותי היא כי אכן מדובר במי שקיימת חשיבות כללית מבחינתו למיגור עוולות צרכניות, ומאידך גיסא, לא הוצגו ראיות לכך שהתובע פועל לעניין זה במסגרת ממוסדת כנטען על ידו וגם כלפי גורמים שאינם הנתבעת (אפשר שההסבר לכך הוא שבהחלטת ביניים, שניתנה על ידי מותב קודם שדן בתיק, התבקש התובע להציג ראיות הנוגעות להתנהלותו בנושא זה כלפי הנתבעת ולא נתבקש לעשות כן לעניין התנהלותו מול גורמים אחרים). כך או כך, אינני סבור כי ישנה רלבנטיות של ממש לשאלה זו, מקום בו לא הובאה ראייה כלשהי לכך שהתנהלות התובע כלפי הנתבעת, יהיו מניעיה אשר יהיו, חרגה מהעלאת טענות ודרישות לגיטימיות הנוגעות לנושאים צרכניים.
סיכומו של דבר, אני סבור כי הנתבעת אכן ביצעה עוולה של פרסום לשון הרע כלפי התובע וכי הוא זכאי לפיצוי על כך.
אשר לשיעור הפיצוי, מחד גיסא, במסגרת האירוע, שהתרחש בצהרי יום שישי בסמוך לקופה הראשית בסניף, קרי, ברשות הרבים, הוצג התובע כמי שנוהג לקלל ולצלם את עובדות הנתבעת, באופן המצדיק הזמנת משטרה למקום (בשונה מלקוח המציג טענות צרכניות שיש להתייחס אליהן). גם ההתייחסות, לעניין זה, דווקא ל"בחורות", הגם שנעדרה התייחסות מפורשת למניע במישור המיני, לא תרמה לאופן שבו הוצג התובע ב"פרסום". מאידך גיסא, אינני סבור כי הוכחה כוונה לפגוע בתובע ואפשר כי דובר בניסיון לטפל במה שנתפס (שלא בצדק), בעיניי הנתבעת כמטרד.
אני מעמיד את הפיצוי שישולם לתובע, על סך של 10,000 ₪. יוער לעניין זה, כי התובע אמנם הגיש את התביעה, כאמור, בדרישה לפיצוי בסכום גבוה בהרבה, אך בהמשך, היה קשוב להערות בית המשפט לעניין זה.
לסכום זה יתווספו שכר טרחת עורך דין בסך של 7,000 ₪ (במסגרת ההליך נוהלו הוכחות והוגשו לבקשת הנתבעת סיכומים בכתב) והוצאות משפט בסך של 3,643 ₪ (בגין אגרה ותמלילים).
הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים.
ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ד, 27 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
7 מתוך 7