סע"ש 58642-05-20

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב -יפו

סע"ש 58642-05-20

19 ינואר 2024

לפני:

כב' השופט, סגן הנשיאה דורי ספיבק

נציגת ציבור עובדים גב' שושנה סוזן סמק

נציג ציבור מעסיקים מר דב פסט

התובע:

מיכאל הרץ

ע"י ב"כ עו"ד בדראן סלאמה

-

הנתבע:

תאגיד השידור הישראלי

ע"י ב"כ עו"ד טל מאירסון ועו"ד הגר גיארי

פסק דין

התובע הועסק במשך 23 שנה ברשות השידור. בתפקידו האחרון שימש כמנהל מחלקת הדרמה. עם סגירת הרשות והקמת תאגיד השידור, הוא התמודד על מספר תפקידים בתאגיד ונדחה. לאחר פרסום כתבת תחקיר בעניין הליכי המיון לתאגיד, הגיש התובע את התביעה שבפנינו. בגידרה, הוא טוען כי נפלו פגמים שונים בהליכי המיון שלו – ובלשונו, הוא "לא התקבל לעבודה שלא כדין" – המצדיקים לפסוק לו פיצוי ממוני על הפסדי שכר וכן פיצוי לא ממוני.

התשתית העובדתית

התובע איש תקשורת במקצועו, עבד במגוון תפקידים ברשות השידור (להלן: הרשות), החל משנת 1994 ועד לסגירתה בשנת 2017. התובע השתתף לאורך השנים בבימוי והפקת תוכניות דגל רבות של רשות השידור, ובכלל זה משרדים מיוחדים ששודרו בשידור חי, משדרי ספורט גדולים ועוד. לצד כל זאת, התובע מרצה לאורך השנים באקדמיה – בבצלאל ובאוניברסיטה הפתוחה – בתחום מקצועו.

הנתבע הינו תאגיד השידור הציבורי, שהוקם מכח חוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014 (להלן: חוק השידור הציבורי), וזאת במטרה להחליף את הרשות. כך, ובהתאם לחוק, ביום התחילה, שנקבע לבסוף ולאחר מספר דחיות ליום 15.5.17 (סעיף 92 לחוק), חדלה הרשות מלקיים שידורים (סעיף 100) והסתיימה העסקתם של עובדיה (סעיף 106(א)).

כחלק מהקמת הנתבע, הסדיר חוק השידור הציבורי את דרך קליטת עובדיו וקבע:

52. (א) קבלה של אדם לעבודה בתאגיד השידור הישראלי תיעשה במכרז.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) –

(1) נושא משרה ייבחר בהליך של ועדה לאיתור מועמדים, באישור המועצה; חברי הוועדה יהיו המנהל הכללי ושני נושאי משרה שאינם חברי המועצה, שיבחר המנהל הכללי;

(2) חובת המכרז לא תחול על משרות עיתונאי, עורך חדשות או מגיש תכניות בחטיבת החדשות; המועצה תקבע, בהחלטה מנומקת, כללים לעניין המשרות האמורות ומספר העובדים המרבי שעליהן לא תחול, בתנאים שתקבע, חובת המכרז; קבלת אדם למשרה כאמור תיעשה בידי מנהל חטיבת החדשות באישור המנהל הכללי, בהתבסס על שיקולים מקצועיים ובמסגרת התקציב שהוקצה לשם כך לחטיבת החדשות; עלות השכר לעובד במשרה כאמור לא תעלה על סכום שעליו החליטה המועצה, אלא אם כן אישרה זאת ועדת המשנה להתקשרויות שמונתה לפי סעיף 21;

(3) נוסף על האמור בפסקה (2), המועצה רשאית לקבוע, בהחלטה מנומקת, כללים בדבר משרות וסוגים של משרות שעליהם לא תחול, בתנאים שתקבע, חובת המכרז; הכללים ייקבעו ככל האפשר כנהוג בשירות המדינה.

(ג) (1) המועצה תפרסם, בהודעה ברשומות, משרות וסוגים של משרות שקבעה לשפי סעיף קטן (ב), כי לא תחול עליהם חובת המכרז[1];

(2) הודעה בדבר איתור מועמדים למשרות שלא חלה עליהן חובת מכרז תפורסם באתר האינטרנט של תאגיד השידור הישראלי זמן סביר מראש.

סעיף 96 לחוק הוסיף והטיל על התאגיד חובה לקלוט כעובדיו חלק מעובדי הרשות לשעבר:

96.(א) המנהל הכללי הזמני יציע לעובדים של רשות השידור משרות בתאגיד, בהיקף של 510 משרות מלאות או למספר עובדים השווה ל-51 אחוזים* משיא כוח האדם בתאגיד השידור הישראלי, בהתאם לאישור הראשון של המועצה לפי סעיף 11(5), לפי הגבוה, להתקבל כעובדים בתאגיד השידור הישראלי, ולא תחול על קבלת עובדים לפי סעיף קטן זה חובת המכרז.

(*אחוז הנקלטים השתנה – הח"מ)

חרף העובדה שהמחוקק התיר גיוסם של עובדים למשרות ספציפיות, ובכללם עובדי רשות השידור, ללא חובת מכרז, ובהינתן מספר המועמדים הרב, החליט הנתבע על קיום הליכי מיון לעובדי הרשות המבקשים להיקלט לשורותיו (סעיף 17 לתצהיר מר קובלנץ). הנתבע אף הפיק מסמך "כללים לגיוס עובדים הנדרשים לשם הערכות תאגיד השידור הישראלי" וזאת בחודש מאי 2016 (מוצג נ/1 מיום 15.6.223). יוער כי על הליכי גיוס אלו, לא חל חוק חובת המכרזים, תשנ"ב-1992 (להלן: חוק חובת המכרזים), ואנו נדון בכך בהמשך.

אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, הליכי גיוס עובדים לנתבע היו הליכים מסובכים ומורכבים וכי אלו התקיימו בתנאי אי ודאות. כך תיאר התובע בפנינו את מצב הדברים "..., היה כזה בלגן בתאגיד, וכאלה, וחוסר, היה פשוט ברדק" (עמ' 5 ש' 31 לפרוטוקול) (ראו גם סעיף 7 לתצהירו). מורכבות זו אף התגברה לנוכח חוסר הודאות לגבי מועד תחילת השידורים אשר נדחה 7 פעמים (בהתאם לעדותו של קובלנץ עמ' 47 ש' 27), וכפועל יוצא נדחה מועד תחילת העסקתם של חלק גדול מהעובדים, וכן לנוכח השינוי במספר יוצאי הרשות שהנתבע חויב לקלוט לשורותיו (ראו בעניין זה המובא בתצהיר אזואלי (סעיפים 13-15) ובתצהיר קובלנץ (סעיפים 7-15), אשר לא נסתרו).

בצל אי הוודאות שעמדנו עליה לעיל, כחלק מהיערכות הנתבע לקליטת חלק מיוצאי הרשות, ובמהלך חודש מרץ 2016, פנה קובלנץ לגרומים ברשות וביקש את חוות דעתם על עובדים ברשות. במענה לפנייתו נתקבלו בנתבע מספר רשימות שכללו את שמות עובדות ועובדים ובצדן חוות דעתם של אותם גורמים (להלן: הרשימות).

עורכי הרשימות אף כללו ביטויים שאינם הולמים לגבי חלק מהמוזכרים, ואלו נמחקו לאחר מכן בהוראת קובלנץ.

נקדים ונציין כבר עתה כי התרשמנו שפניה זו בוצעה, במסגרת בירור ראשוני של מעסיק אודות מועמדים פוטנציאליים לעבודה, כמקובל בהליכים מעין אלו.

מוסכם על הצדדים כי התובע הגיש מועמדות לשני תפקידים בנתבע בלבד. הראשון לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה, שבעקבותיו זומן לוועדת איתור ביום 27.10.15 (נספח 1 לתצהירי הנתבע), אך לא נבחר. השני לתפקיד מנהל מחלקת הדרמה. התובע זומן לוועדת איתור לתפקיד זה ביום 5.5.16, ובהמשך נדחתה מועמדותו וזאת בהודעה שנשלחה אליו ביום 12.7.16. משלא נבחר לשני התפקידים, פנה התובע ביום 13.7.16, לקובלנץ (מנכ"ל הנתבע דאז) בהודעת מייל במטרה שהלה יבחן אפשרות לקבלו לתפקיד אחרים בנתבע, אך בסופו של דבר התובע לא גויס לתפקיד כלשהו בשורות הנתבע.

עברו קרוב לשנתיים ימים, וביום 3.8.18 פרסם עיתון 'הארץ', כתבת תחקיר תחת הכותרת "כך השמיצו בתאגיד את הסמלים הוותיקים של ערוץ 1" (להלן: הכתבה), שעסקה בהליכי גיוס עובדי הרשות לשורות הנתבע.

מהכתבה (צורפה כנספח ה' לכתב התביעה) עלה כי לבקשת הנתבע נערכו "רשימות דיסקרטיות" של כ-200 עובדי הרשות, דבר שהנתבע אינו חולק עליו, ואף טען כי מטרתן הייתה "לקבל המלצות מגורמים מקצועיים שהכירו את עובדי רשות השידור על מנת להבטיח כי התאגיד יקלוט עובדים מקצועיים ואיכותיים ולא יחמיץ מועמדים מתאמים" (סעיף 21 לתצהיר קובלנץ). להלן נביא את הקטע הרלוונטי מהכתבה שבו אוזכר התובע:

"מיקי הרץ, מנהל מחלקת האמנויות לשעבר... ברשימות נכתב עליו כך: "לא להתקרב. תככן. רכלן ולא מוכשר"."

יוער כי התובע העיד (סעיף 29 לתצהירו) כי לאחר פרסום הכתבה, הגיש מועמדות לכהן במועצת הנתבע, ונדחה.

מהלך ההתדיינות

ביום 26.5.20, הגיש התובע את כתב התביעה שבפנינו, בגידרה טען כי לנוכח ההמלצה השלילית נגדו ברשימות, נדחתה מועמדותו לתפקידים שאליהם ניגש בנתבע, דבר המהווה הפרה ופגיעה חמורה בעיקרון השוויון, בחובת תום הלב וההגינות (סעיף 21 לכתב התביעה) לצד הפרות של נורמות ודברי חקיקה נוספים. בשל כך, טען כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי לא ממוני בסך 300,000 ₪, פיצוי ממוני בסך 125,000 ₪ ופיצוי בשל הוצאת דיבתו רעה בסך 75,000 ₪, ובסך הכל ב-500,000 ₪.

דיון מקדמי התקיים ביום 14.2.21, בפני כב' השופט אלעד שביון. בהחלטה מיום 24.9.21, נעתר בית הדין לבקשת הנתבע והורה על מחיקת סעיפים מכתב התביעה ונספחיה שציטטו דוח ביקורת של מבקר המדינה בעניין הליכי הגיוס של יוצאי הרשות לנתבע, וזאת לאור הוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958, וכן הכריע בטענות הצדדים בעניין הליכי גילוי מסמכים. לאחר מכן ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית.

ביום 16.3.23, התקיים דיון הוכחות בפני מותב זה, במהלכו נחקר התובע בעצמו. לאחריו נחקרו המצהירים מטעם הנתבע – גב' יקירה אזולאי ששימשה בזמן רלוונטי כרכזת בכריה בלשכת המנכ"ל, ומר גיא אהרון, מנהל גיוס בנתבע. דיון המשך התקיים ביום 15.6.23, במהלכו נחקר מר אלדד קובלנץ שהיה מנכ"ל הנתבע בתקופה הרלוונטית.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת התובע הוא לא נקלט כעובד בנתבע וזאת על אף ניסיונו הרב והמוכח בתחום עיסוק הנתבע (סעיף 14 לתצהירו). הרשימות ובהתאם למסמכים שגולו, ערכו "מדרג" בין המועמדים מהרשות, זאת מבלי לדעת מה היו שיקוליהם של אותם מדרגים (סעיף 26) וללא שניתנה למדורגים זכות טיעון. מנכ"ל הנתבע העביר רשימות בפני חברי ועדת המכרזים או חלק מהם ובכך חסם בפניו אפשרות להיקלט בנתבע או למצער שמו הוכפש והוכתם (סעיף 25 לתצהירו). בעצם אי קבלתו לעבודה הפר הנתבע את עיקרון השוויון, חובת תום הלב וההגינות וכללי הצדק הטבעי שהוא חב בהם. עוד נטען לפגיעה בזכות השימוע והטיעון, כבילת שיקול הדעת העצמאי, חריגה מסמכות, שיקולים זרים ובלתי סבירים, הפרה של דיני חוזים ודיני המכרזים, ואף פגיעה בשמו הטוב (סעיף 30) ובפרטיותו (סעיף 40). הנתבע לא ניהל רישומים מלאים ואמינים של הליכי קליטת יוצאי הרשות לשורותיו, דבר שגרם לתובע נזק ראייתי שמצדיק הפיכת נטל הראיה ופסיקת פיצוי לא ממוני (סעיף 36). לשיטתו, יש להפוך את נטל השכנוע ונטל הבאת הראייה בשל התנהלות הנתבע משזו לא תאמה את הוראות הדין (סעיף 43).

לטענת הנתבע לתובע לא הייתה זכות קנויה להתקבל לעבודה אצלו, וגם לו היה מתקבל לעובדה לא היה בדבר משום התחייבות לתקופת העסקה כלשהי (סעיף 56 לסיכומיו). תכלית הרשימות הייתה קבלת המלצות מגורמים מקצועיים במטרה להבטיח קליטת עובדים מקצועיים ואיכותיים מהרשות, ואלו שימשו ככלי עזר ובקרה לעבודת ועדות המיון, בלא שנעשה בהן שימוש שיטתי (סעיף 10 לסיכומיו). התובע, ומעבר להתייחסות אליו ברשימות, שעליה למד בשנת 2018 מהכתבה, לא הביא ראשית ראיה לכך שנפל פגם בהליכי המיון שבהם השתתף, וכי טענותיו התבססו על הרגשתו הוא (סעיף 3). לגרסתו, הוכח כי בהליכי המיון שהתקיימו בעניין התובע, הרשימות טרם גובשו או שהאמור ביחס אליו לא נשקל בכלל (סעיף 9). עוד טען כי אין כל הצדקה בהעברת נטל הראיה וההוכחה לכתפיו (סעיף 11), שעה שהתובע לא הצביע על הקבוצה שהופלתה ושעליה הוא נמנה (סעיף 12). התובע לא הביא ראיה כלשהי לעניין הנזק שנגרם לו, וגם לא עלה בידו להוכיח שהקטין את נזקו הנטען (סעיף 57). בנוסף, התובע לא הוכיח את יסודות עוולות לשון הרע, מאחר שאמירה לאקונית בהליך מיון של אלפי עובדים אינה עולה לכדי פרסום פוגעני או משפיל (סעיף 66), וכי בהעדר יחסי עבודה בין הצדדים ספק אם יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בטענה זו (סעיף 61). הפרסום בעיתון לא נעשה על ידי הנתבע, והתובע לא הוכיח את מעורבותו של הנתבע בכך (סעיף 69). לבסוף טען הנתבע כי גם במקרה שבו יוכח כי מדובר בפרסום, הרי לנתבע עומדות הגנות שונות מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

דיון והכרעה

נקודת המוצא לדיון ולהכרעה בתיק שלפנינו הינה העובדה כי חוק השידור הציבורי פטר את הנתבע מגיוס בהליך מכרז וקבע:

52. (א) קבלה של אדם לעבודה בתאגיד השידור הישראלי תיעשה במכרז.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) –

(1) נושא משרה ייבחר בהליך של ועדה לאיתור מועמדים, באישור המועצה; חברי הוועדה יהיו המנהל הכללי ושני נושאי משרה שאינם חברי המועצה, שיבחר המנהל הכללי;

(2) חובת המכרז לא תחול על משרות עיתונאי, עורך חדשות או מגיש תכניות בחטיבת החדשות; המועצה תקבע, בהחלטה מנומקת, כללים לעניין המשרות האמורות ומספר העובדים המרבי שעליהן לא תחול, בתנאים שתקבע, חובת המכרז; קבלת אדם למשרה כאמור תיעשה בידי מנהל חטיבת החדשות באישור המנהל הכללי, בהתבסס על שיקולים מקצועיים ובמסגרת התקציב שהוקצה לשם כך לחטיבת החדשות; עלות השכר לעובד במשרה כאמור לא תעלה על סכום שעליו החליטה המועצה, אלא אם כן אישרה זאת ועדת המשנה להתקשרויות שמונתה לפי סעיף 21;

(3) נוסף על האמור בפסקה (2), המועצה רשאית לקבוע, בהחלטה מנומקת, כללים בדבר משרות וסוגים של משרות שעליהם לא תחול, בתנאים שתקבע, חובת המכרז; הכללים ייקבעו ככל האפשר כנהוג בשירות המדינה.

(ג) (1) המועצה תפרסם, בהודעה ברשומות, משרות וסוגים של משרות שקבעה לפי סעיף קטן (ב), כי לא תחול עליהם חובת המכרז[1];

(2) הודעה בדבר איתור מועמדים למשרות שלא חלה עליהן חובת מכרז תפורסם באתר האינטרנט של תאגיד השידור הישראלי זמן סביר מראש.

96.(א) המנהל הכללי הזמני יציע לעובדים של רשות השידור משרות בתאגיד, בהיקף של 510 משרות מלאות או למספר עובדים השווה ל-51 אחוזים משיא כוח האדם בתאגיד השידור הישראלי, בהתאם לאישור הראשון של המועצה לפי סעיף 11(5), לפי הגבוה, להתקבל כעובדים בתאגיד השידור הישראלי, ולא תחול על קבלת עובדים לפי סעיף קטן זה חובת המכרז.

מכאן, כי בניגוד לטענת התובע חוק חובת המכרזים לא חל על שני ההליכים שבהם השתתף, וזאת בהינתן הפטור הכפול מחובת המכרז שניתנן לו, הראשון בשל אופי המשרות שאליהן התמיין והשני בשל היותו של התובע עובד הרשות לשעבר.

עוד נציין כי אין בעצם ההזמנה להציע מועמדות לתפקידים שפרסם הנתבע, בכדי להחיל את חוק חובת המכרזים על הליכי מיון אלו. יחד עם זאת, הליכי איתור אלו עדיין כפופים לעיקרון השוויון, על כך עמד בית הדין הארצי בהליך ע"ע 50588-05-17 חברת נמל אשדוד נ' עו"ד טור שלום (5.12.17, להלן: עניין נמל אשדוד), בקובעו:

"20. על חובת המכרז כבר נכתב כי היא נאמנה לרעיון הא-פוליטיזציה של השירות הציבורי. היא מתווה את דרך המלך למינויים לשירות הציבורי, שהיא בחירת הטובים ביותר לכל משרה, תוך שמירה על שוויון ההזדמנויות, על היעדר שרירות ומשוא פנים ותוך ניתוק הליך הבחירה משיקולים בלתי ענייניים ומהקשרים פוליטיים .... הליכי איתור, הננקטים חלף הליכי מכרז, אף הם מיוסדים על עקרונות אלה, היינו בחירת המועמד הטוב ביותר תוך שמירה על עקרון שיוויון ההזדמנויות ...

לצד זאת, נבקש לציין כי במסגרת התכלית של בחירת המועמד המיטבי, תוך שמירה על עקרון שוויון ההזדמנויות, מוקנה לוועדות איתור בהיבטים מסוימים, ככל שאינם כרוכים בפגיעה בשיוויון ההזדמנויות, מרחב תמרון רחב יחסית. כך למשל, נאמר לעניין אפשרות פניה יזומה למועמדים על ידי וועדת איתור כי "כידוע, לועדות איתור, כמו המשיבה 3 כאן, שיקול דעת נרחב; כל מהותן היא חיפוש אחר מועמדים טובים שלא בדרך הפורמלית המלאה של מכרזים" ..." (ההדגשות הוספו –הח.מ)

על כן, על שני ההליכים שהתמודד התובע לא חלות הוראות חוק חובת המכרזים, אך מצד שני חלות המגבלות על הליכי איתור כפי שנקבעו בעניין עיריית אשדוד, כמו גם חובת ההגינות המוגברת כפי שזו נקבעה בפסיקה ביחס לנתבע בהיותו גוף סטטוטורי (בג"ץ 6133/14 טניה ואחרים נ' כנסת ישראל (26.3.15)). נעבור עתה לדון בטענת התובע בעניין הרשימות והשפעתן, וזאת בהתאם למסגרת הנורמטיבית שלעיל.

במרכז טענותיו של התובע בפנינו עומדת טענתו כי הליכי המיון שבהם נקט הנתבע בעניינו היו נגועים בדעה קדומה. בהליך בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו (22.12.04), עמדו שופטי ההרכב על ההבדל בין דעה קדומה לבין דעה קודמת, וקבעו:

"13. ... היכרות מוקדמת עם מועמדים, הערכה מוקדמת על מועמדים, ואף פגישות עם חברי ועדת מינויים ונסיון להשפיע עליהם - כל אלה אין בהם בהכרח כדי להביא לפסילתו של מיכרז. ... בהקשר זה הבחינה ההלכה בין "דעה מוקדמת" לבין "דעה קדומה", שאחרונה תפסול את פלוני מהיותו חבר ועדת מיכרזים - שכן דעה היא שאינה ניתנת להבקעה - לבין ראשונה, שאין בה כדי לפסול את אלמוני מהיותו חבר הוועדה."

עוד נקבע בפסיקה כי גם במקרה שישנה היכרות "שלילית" מוקדמת ו"דם רע" בין המועמדת לעבודה לבין מי מחברי הוועדה, אין הדבר בהכרח מביא למסקנה כי דעתו של אותו חבר ועדה "נעולה", וזאת בשים לב לחזקת התקינות המינהלית, וכך נקבע (ע"ע 673/09 עו"ד גלעד-מזור נ' מדינת ישראל (12.9.10)):

"17. ..., קבלת עמדת העובדת לפיה בכל פעם שלמי מחברי ועדת הבוחנים יש היכרות מוקדמת עם מועמד (לטוב ולרע) חזקה כי דעתו נעולה, בלתי מתקבלת על הדעת ומנוגדת לחזקת הכשרות."

לפי תצהירו של קובלנץ (סעיפים 20-21) שלא נסתר, הרשימות באו לעולם לאחר פנייתו במרץ 2016 למספר גורמים ברשות על מנת לקבל חוות דעת בעניין עובדיה, וזאת במטרה להבטיח כי הנתבע יקלוט עובדים מקצועיים ואיכותיים ולא יחמיץ מועמדים מתאמים. מקובלת עלינו עדותו הבאה של קובלנץ (עמ' 49 ש' 13 לפרוטוקול) לעניין אי מעורבותו בתוכן ההמלצות, וכך אמר:

ש. המלצה שאומרת רכלן תככן או לא מוכשר, לא להתקרב, זה מסוג ההמלצות שביקשת לתת לך ברשימות?

ת. לא הגדרתי מתמטית מה אני מבקש אלא רק רשימה של עובדי רשות השידור שראוי לקבלם לתאגיד.

קובלנץ אף העיד שביקש למחוק מהרשימות ביטויים פוגעניים (סעיף 24 לתצהירו) דבר שאף עלה בעדותה של אזולאי בתצהירה (סעיף 32), ועדויות שניהם בעניין זה לא נסתרו.

מכאן שלא ראינו פגם בעצם פניית הנתבע לקבלת חוות דעת מאת מעסיקו הקודם של התובע.

לעניין מורכבות הליך הערכת מועמדים ובחינת התאמתם לתפקיד, וזאת בימים כתיקונים (ללא הלחצים שהיה תחתן הנתבע בזמן הרלוונטי), כתב כב' השופט שמואל צור בפרשת כרמי (ע"ע 1279/02 מדינת ישראל נ' כרמי (16.1.02)):

"תהליך הערכת המועמדים במכרז ובחירת המועמד המועדף הוא מורכב. הערכת המועמד מבוססת על מידע עובדתי המוצג בפני חברי הוועדה ועל התרשמות חבריה מכל אחד מן המועמדים. גיבוש דעתו של חבר ועדה נעשה על יסוד מגוון של שיקולים הנוגעים לעניין ומתן משקל, לפי מיטב הכרעתו, לכל אחד מן השיקולים. אך מובן הוא שקיים שוני בהערכותיהם של חברי הוועדה השונים ובמשקלות שהם נותנים, שמקורו במידת התרשמותו האישית של כל חבר ועדה מן המועמד, בהבדלי הגישות והדגשים של כל אחד מחברי הוועדה ובהבדלי האישיות ביניהם. החלטת הוועדה – כגוף – ניתנת, בסופו של דבר, על-ידי צירופן יחדיו של דעות כל חברי הוועדה".

עתה נבחן טענות התובע לעניין השפעת הרשימות על ההחלטות בעניינו.

השפעת הרשימות על ההחלטות בעניין מינוי סמנכ"ל הטלוויזיה

הרשימות לא היו קיימות עת התמודד התובע לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה, שכן בהתאם לנטען בתצהירי קובלנץ (סעיף 20) שלא נסתר, הפנייה לקבלת חוות דעת בעניין עובדי הרשות נעשתה במרץ 2016, שעה שהליך הגיוס למשרת סמנכ"ל הטלוויזיה התקיים ביום 27.10.15. כך שהוכח בפנינו כי בזמן הרלוונטי רשימות אלו טרם באו לעולם, וממילא גם לא שימשו את הנתבע בהחלטתו בעניין מועמדות התובע למשרת סמנכ"ל הטלוויזיה.

בנוסף ומעבר לנדרש, בחינת פרוטוקולי ועדת האיתור (נספחים 1-3 לתצהירי הנתבע) מעלה כי התובע קיבל ציון ממוצע של 62.8 נקודות, שעה שהמועמדת שנבחרה לבסוף קיבלה ציון ממוצע על 83.3 נקודות (סעיף 26 לתצהיר אזולאי). לאחר שלב מיון נוסף בחרה ועדת האיתור באותה מועמדת. בפרוטוקול הוועדה נרשם:

"3. סמנכ"ל הטלוויזיה:

...הוועדה ציינה מספר יתרונות בולטים של המועמדת: המועמדת בעלת ניסון ניהולי רב והכי משמעותי מכל המועמדים האחרים. המועמדת בעלת ניסון עריכתי וטלוויזיוני עשיר ממנעד גדול של תחומים המבוגרים, הדרמה, המוזיקה, הילדים ועוד. היו למועמדת המלצות מצוינות והוועדה התרשמה מאוד מהמועמדת ומהחזון והתוכניות שהציגה לבקשת הוועדה. (עמ' 2 לנספח 4)."

השפעת הרשימות על ההחלטה בעניין מינוי סמנכ"ל הטלוויזיה

בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה האם הרשימות, שהיו כבר קיימות במועד שבו בוצעו הליכי המינוי לסמנכ"ל הטלוויזיה, הובאו לידיעת חברי ועדת האיתור במועד שבו דנה בעניינו של התובע. כך, לטענת הנתבעת, הרשימות הועברו למחלקת משאבי אנוש רק ביום 22.5.16, כשבועיים לאחר הראיון של התובע לתפקיד זה בפני ועדת האיתור, ומתן הניקוד על ידי ועדת האיתור, ועל כן ברי כי לא השפיעו כלל על הליך המיון.

לאחר בחינת מסכת הראיות והעדויות, לא השתכנענו כי הרשימות, שכבר הוזמנו כבר במרץ, לא הגיעו לגורמים שונים בלשכת המנכ"ל ובמחלוקת משאבי אנוש כבר בסמוך לאחר עריכתן, וכן הגיעו לפחות לחלק מחברי ועדת האיתור עוד קודם להליך למועד שבו רואיין התובע לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה.

למרות האמור, וחרף הימצאותה של המלצה שלילית כנגד התובע באותן רשימות, התובע זומן להליכי מיון בפני ועדות האיתור לתפקיד מנהל חטיבת הדרמה. זימון התובע לכשעצמו מלמד במידה מסוימת, כך לדעתנו, על היעדרה של דעה קדומה, ואין בידינו לקבל בהקשר זה את טענת התובע כי הנתבע "גמר בליבו" שלא לקבלו לשורותיו עוד קודם לזימונו לוועדת האיתור.

גם בחינת התנהלות ועדת האיתור מובילה לאותה מסקנה. המיון לתפקיד מנהל חטיבת הדרמה התקיים ביום 5.5.16. ועדת האיתור שכללה ארבעה חברות וחברים – שנים מחבריה קבעו שהתובע אינו מומלץ לתפקיד, חבר אחד קבע שהוא מומלץ בהסתייגות, והרביעית לא הכריעה בעניינו (נספח 10). שני המועמדים שעברו לשלב הבא זכו למספר המלצות/ המלצות בהסתייגות גבוהה מזה שקביל התובע (נספח 12).

יוער כי בחינת מסמכי ההתרשמות של חברי הוועדה, מעלה כי חבריה בחנו את מועמדות התובע בכובד ראש, וניכר כי קביעותיהם בעניינו נבעו מתפיסת התפקיד לצד התרשמותם מהתובע באותה עת. לא מצאנו בנרשם כל אינדיקציה לשיקולים זרים או פסולים כלשהם. דברים אלו נכונים גם לגבי המועמדים שעלו לשלב המיון הבא. התרשמותנו הינה כי החלטת ועדת האיתור הייתה עניינית וכי מועמדות של התובע נדחתה בשל אי התאמה בעיני חברי הוועדה ובהתאם להתרשמותם הם מהתובע ומשאר המועמדים, ולא מסיבה אחרת. נעיר בקשר לכך, כי אף התובע בעדותו בפנינו הבהיר כי "אני לא מערער על עצם הבחירה", והנה הפיסקה המלאה בעניין זה מתוך עדותו (עמ' 7 ש' 14):

העד, התובע מר, מ. הרץ: זאת אומרת הבנתי שאם לא קיבלו אותי, וקיבלו את דינה לניר, אז הם חשבו הוועדה שדינה לניר היא ראויה יותר ממני. או שביקשו את מישהו אחר, אז גם הבנתי את זה. שהם יותר ראויים ממני, אני מבין את זה אני לא אומר שאני בכוח שאני לא, אני לא מערער על עצם הבחירה של הוועדה. הם החליטו לבחור במישהו אחר, זכותם. אני רק לא אז, לא ידעתי למה אני מקבל יחס כל כך, אין לי מילים. ושראיתי את הרשימות אז נפל לי האסימון.

עו"ד, ט. מאירסון: וכשאתה אומר 'אני מקבל יחס' אתה מכוון למה? להליכי המיון שבהם השתתפת?

העד, התובע מר, מ. הרץ : לא, בעיקר לפגישה עם ליסה, ובהליכי המיון שהשתתפתי. גם הבחירה למנהל דרמה, גם הרגשתי ככה, איך אחרי דקה בוועדה ידעתי שאני לא מתקבל? מרגישים את זה.

יתרה מזאת, התובע פנה ביוזמתו למנכ"ל הנתבע ואמר כי "המינוי ראוי בעיניו" (מייל מיום 30.3.17 שצורף כנספח 5 לתצהיר התובע).

לא נעלם מעינינו המובא במייל תחת הכותרת "הרשימה" (נספח 13 לתצהיר התובע) לעניין ההנחיות והצבעים הכלולים ברשימה, ולטענת הנתבע כי שם התובע נצבע בירוק, שמשמעותה לגייסו, אך טענה זו לא הוכחה בפנינו, היות שהרשימות הוגשו בסריקה ללא צבע (שחור/ לבן). כמו כן, אין בכך לשנות את המסקנה אליה הגענו.

לאור מסקנה זו נדחים בזאת טענות התובע לשיקולים זרים, ודעה קדומה וכל פגם אחר הכרוך ברשימות.

אשר לטענת התובע בדבר הפלייתו לרעה – התובע לאורך כל כתבי טענותיו לא טען שהוא נמנה על קבוצה מוגנת מאלו שנקבעו בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, אלא הסתפק בטענה סתמית בדבר הפרת החוק (סעיף 33 לתצהירו), ובסיכומיו (סעיף 70) אף הודה כי אינו נמנה על אף אחת מהקבוצות המוגנות המנויות סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות אינו חל על עניינו, ומכאן שממילא לא רלוונטית לענייננו הוראת סעיף 9 לחוק, המעבירה בנסיבות מסוימות את חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2.

אשר לטענת התובע כי הנתבע פגע בעקרון השוויון הכללי בכך שהפלה אותו "על רקע השתייכות לקבוצה של עובדי רשות השידור לשעבר אשר הודבקה להם תווית שלילית" – גם טענה זו דינה דחייה, מן הנימוקים הבאים:

ראשית קובלנץ הצהיר (סעיף 28 לתצהירו) כי בבדיקה שבוצעה בנתבע העלתה כי לשורות הנתבע נקלטו עובדים שהייתה לגביהם התייחסות שלילית ברשימות, ודבריו לא נסתרו, ועל כן אנו רואים אותם כמוכחים. זאת, בהינתן התובע שבחר לא לחקור את קובלנץ על כך (התובע נשאל על סעיף 28 לתצהירו בעניין אחר (עמ' 49 ש' 17)), ולא זימן לעדות מי מחברי אותה קבוצה;

ושנית כפי שכבר קבענו לעיל, טענת התובע כי חוות דעת שלילית ברשימות, היא זו שחסמה את דרכו לעבודה בנתבע, לא הוכחה ומשכך אנו בספק אם אכן קיימת אותה קבוצה נטענת;

אשר לטענת התובע בדבר פגיעה בזכות הטיעון – איננו מקבלים את טענת התובע כי היה על ועדת האיתור להציג בפניו את מה שנרשם עליו ברשימות, ולאפשר לו להגיב, וזאת מהנימוקים הבאים.

על פי הפסיקה זכות הטיעון היא "זכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבות של כל מקרה ומקרה" כאשר "יש ואל מול זכות הטיעון יעמדו אינטרסים מתחרים כגון: ההגנה על תקינות תפקודה של הרשות ויעילות עבודתה..." (בג"ץ 3495/06 הרב מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.7.07, כב' הנשיאה דורית ביניש; בג"ץ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה נ' מינהל מקרקעי ישראל (23.7.01)).

במקרה שלפנינו, לדעתנו תוכנן של הרשימות היה בגדר תרשומות פנימיות ביחס למועמדים שלא קמה חובה לגלותן למועמדים ולאפשר להם זכות טיעון ביחס אליהם, וזאת בין היתר בהתאם להוראת סעיף 9(4) לחוק חופש המידע, תשנ"ח-1998, המחריג מפורשות מהוראות החוק כל "המלצה שניתנה לצורך קבלת החלטה". חשיפת המלצות כמו זו שלפנינו היתה פוגעת במידה עולה על הנדרש ביכולת הנתבע לנהל הליכי גיוס בצורה תקינה, והיתה מקשה על עבודתו היעילה, והכל תוך פגיעה באינטרס הציבורי.

אשר לטענת התובע כי הנתבע הפר כלפיו את החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן לכריתת חוזה עבודה – על פי הפסיקה "כאשר מדובר במשא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה, לקראת יצירת יחסי עבודה, דרוש תום לב מוגבר" (ע"ע 1487/02 סופר נ' רשת אורט ישראל (29.12.05)). הנטל להוכיח התנהלות שלא בתום לב מוטל על הצד הטוען את הטענה (3-40/נג איסטרוניקס נ' גרפונקל, כה(1) 456 (19.4.93)). במקרה שלפנינו, ובין היתר בשים לב לתשתית העובדתית עליה עמדנו מוקדם יותר, איננו סבורים כי התובע הוכיח התנהלות חסרת תום-לב כלפיו, ובאופן ספציפי הוא לא הוכיח כי נפל פגם בעצם עריכת הרשימות וכן הוא לא הוכיח שהתקבלה מראש אצל הנתבע החלטה שלא לגייסו לעבודה אצלו.

אשר לטענת היזק ראייתי – התובע טען (בסעיף 36 לתצהירו ובסעיף 54 לסיכומיו) כי הנתבע "לא ניהל רישומים מלאים ואמנים ביחס להליכי קליטת יוצאי רשות השידור בנתבעת, מחקה והעלימה מסמכים ורישומים...לרבות תיבות דוא"ל של עובדים שעזבו עד סוף שנת 2018 ואף העבירה נתונים לא מדויקים למבקר המדינה בתגובה לטענת שהועלו בדו"ח, ובכך גרמה לי נזק ראייתי, המצדיק פסיקת פיצוי לא ממוני פני עצמו ומהוה עילה להיפוך הנטל הראיה, ככל שמוטל עליי".

באשר לדעתנו – בפסק הדין בעניין שולמן (ע"ע 52621-06-15 שולמן נ' חברת דואר ישראל (21.5.17)) נקבע:

"... טענה להיזק ראייתי מצריכה פירוט, קרי איזו טענה בקשה המשיבה לטעון, וזו לא נתמכה על ידה בתשתית הראייתית הנדרשת לביסוסה מחמת חלוף הזמן. בהעדר פירוט טענת ההיזק הראייתי אין בידינו לבחון באופן קונקרטי אם נדרשת הקלה או הגמשה של הנטל בהיבט זה."

במקרה שלפנינו התובע לא פירט איך הפעולות שייחס לנתבע פגעו בטענותיו וביכולתו לבסס תשתית ראייתית ביחס אליהן. זאת, בהינתן הטענה הגורפת כי הנתבע לא ניהל רישומים מלאים ואמנים לכלל הליכי קליטת יוצאי הרשות ולא רק עבור התובע עצמו. כאמור, התרשמנו כי לא נפל בהליכי המיון והקליטה פגם היורד לשורש העניין (ראו לעיל). בעניין מחיקת תיבות דואר אלקטרוני של עובדי הרשות שעזבו והטענה להעברת נתונים לא מדויקים למבקר המדינה, התובע לא פירט מהו הבסיס לטענות אלו, מידת השפעתן על טענותיו ואלו אף לא הוכחו בפניניו, ועל כן דינם דחייה.

באשר להודעת מייל מיום 29.5.16, אשר הועברה אליו באופן חלקי – אכן יש בדבר לפגוע ביכולת התובע להוכיח טענותיו בקשר למובא שם, אך התובע קיבל את הקובץ שצורף להתכתבות זו. משכך אנו בספק אם היה בתוכן ההודעה, יהיה אשר יהיה, להוביל לשינוי בקביעתנו.

לשון הרע

לטענת התובע, ההתייחסות אליו במסגרת הרשימות מהווה פרסום לשון הרע אסור, המקים לו זכות לפיצוי לא ממוני, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

בטרם נפנה לדון בטענה לגופה, עלינו להידרש לטענות סף שהעלו שני הצדדים ביחס לעילה זו:

ראשית הנתבע טען בסיכומיו כי אין בית-דין זה מוסמך בנסיבות לדון בעילת לשון הרע, שכן סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 מסמיך בית-דין זה לדון בעוולת לשון הרע של עובד כלפי מעסיקו, בעוד שהתובע לא היה בשום שלב עובד של התאגיד. לאחר בחינת הטענה, אכן מדובר בשאלה משפטית ראויה לדיון, שטרם הוכרעה בפסיקה. עם זאת, לדעתנו דינה להידחות, מבלי שנכריע בה לגופה, מן הטעם שהיא הועלתה באיחור רב, רק במועד הגשת סיכומי הנתבע, בתום הליך ארוך שנפתח לפני למעלה משלוש שנים. משכך, סבורים אנו שהנתבע היה מנוע מלהעלותה (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי (1.2.04, והאסמכתאות שם)), או בניסוח אחר, כי עצם העלאתה נגוע בחוסר תום-לב דיוני (רע"א 7191/22 מכשירי תנועה נ' כהן (9.11.22, והאסמכתאות שם));

ושנית התובע ביקש מאיתנו להתעלם ולדחות על הסף את טענת הנתבעות, לראשונה בסיכומיהן, בדבר תחולתן לשיטתן, בנסיבות המקרה, של הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. לטענתו, היה על הנתבע לטעון לתחולתן של ההגנות כבר בכתב הגנתו, ולכל המאוחר בתצהיריו. גם דין טענה זו להידחות, באשר צודק הנתבע בטענתו שמדובר בטענות שבמקרה שלפנינו נכון לסווגן כטענות משפטיות בלבד, בהיותן מבוססות על המצע העובדתי בדבר מהות הרשימות, סיבת הזמנתן ולמי הן נועדו, כפי שנפרש בפנינו לאורך ההתדיינות (ראו: ת"א 2247-08-07 בנק דיסקונט נ' שגב תאילנד (כב' השופט אחיקם סטולר, 6.12.09, והאסמכתאות שם)).

נעבור עתה לדון בעילת התביעה לגופה. לאחר בחינת טענות הצדדים ביחס לעילת תביעה זו, הגענו לכלל מסקנה כי אף דינה להידחות, מהסיבות הבאות:

ראשית מכתב התביעה (סעיף 15) ומתצהירו (סעיפים 18 ו- 33) משתמע שעיקר טרונייתו של התובע הינה על פרסום ההתייחסות אליו מתוך הרשימות במסגרת כתבה בעיתון הארץ. ברם, הפרסום בעיתון הארץ היה פרסום על ידי צד ג' שאינו נתבע בהליך שבפנינו. התובע לא טען – וממילא גם לא הוכיח – כי הפרסום בעיתון נעשה ביוזמת התאגיד או מי מראשיו או בשל מחדל כלשהו מצדו בשמירה על סודיות הרשימות. מכאן שאפילו אם נניח לטובת התובע כי היה בפרסום משום לשון הרע, הרי שלא היה בו כדי להקים לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע דכאן;

שנית אשר לפרסום "הפנימי" – דהיינו הפצת הרשימות בקרב אותו מספר מצומצם של גורמים אצל הנתבע שעסקו במיון וגיוס עובדי הרשות לנתבע – הרי שהשתכנענו כי למפרסמים עמדה הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, לפיה קמה הגנה כאשר הפרסום היה בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשותו אותו פרסום", החלה לדעתנו בסיטואציה שבה מעסיק פוטנציאלי חדש פונה למעסיק קודם בבקשה לקבלת המלצה על מועמד לעבודה, ובהמשך לכך אותה המלצה – בין שמדובר בהמלצה שלילית ובין שמדובר בהמלצה חיובית – מופצת לגורמים שונים העוסקים בתהליך המיון אצל אותו מעסיק פוטנציאלי (וראו: סע"ש 36030-06-14 עובדיה נ' נוימן (13.5.18, מותב בראשות כב' השופטת כרמית פלד, סעיף 91 לפסק הדין, והאסמכתאות שם); ת"א 27683-04 אלקובי נ' יו.טי.אס.איי (31.10.06, כב' השופטת אביגיל כהן));

שנית בנסיבות העניין ובשל אותם השיקולים סבורים אנו שיש מקום להכיר בנסיבות גם בהגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, שלפיה אין מקום להכיר בעוולה בסיטואציה שבה הפרסום היה "הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות הציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו, או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". ונזכיר בקשר לכך כי האמור ברשימות היה בגדר דעה על הנתבע ותפקודו בעת שמילא תפקיד ציבורי בכיר בגוף ציבורי בכיר, ונועד לצורך הליך מיון גם כן לגוף ציבורי. תחולת ההגנה כאן חיונית על מנת למנוע "אפקט מצנן" ממי שמוסרים דעה שכזו, בין שהתבקשו למוסרה ובין אם לאו, כך שיחששו למסור את עמדתם האמיתית במקרה שהיא שלילית;

ושלישית חיזוק לכך שהטיפול ברשימות אצל התאגיד נעשה בתום-לב באופן המצדיק את החלת ההגנות שלעיל מצאנו גם בכך שהוכח בפנינו, כפי טענת הנתבע בסעיף 72 לסיכומיו, כי בעת שהעביר המנכ"ל את הרשימות שקיבל, הוא הנחה מפורשות ובכתב, למחוק מהן אמירות לא רלוונטיות (סעיפים 32 עד 38 לתצהיר אזולאי, עמ' 49 ש' 7 לפרוטוקול), וכך גם נעשה בפועל, תוך הוצאה מהרשימות של האמירות היותר שליליות על התובע. משכך, ההתרשמות הכוללת הינה כי הן ההתנהלות הכוללת של הנתבע בעניין זה היתה סבירה ומידתית "בלא צנזורה עצמית" מיותרת ומזיקה מצד אחד, אך תוך שמירה על "מידתיות בהתבטאויות" מצד שני (שני הציטוטים במרכאות הינם מתוך פסק דינה של כב' השופטת סיגל דוידוב מוטולה ב- ע"ע 46548-09-12 אבידן נ' פלאפון תקשורת (31.3.15)).

שינוי תנאי הסף לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה

התובע העלה בסעיפים 75 ו- 76 לסיכומיו טענה כי שינוי תנאי הסף לתפקיד נעשתה במטרה לחסום את דרכו מלהתמודד לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה. אין בידנו לקבל טענה זו, וננמק:

ראשית המדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן הטענה הועלתה רק בסיכומי התובע. אשר לטענת התובע בסעיף 8 לסיכומי התשובה כי טענה זו נזכרת בסעיף 6 לכתב התביעה, הרי שמעיון בסעיף זה בכתב התביעה עולה כי אוזכרה בו רק התמודדותו של התובע לתפקיד, בלא שנטען כי תנאי המכרז שונו במטרה למנוע ממנו להתמודד. משכך, כל הנימוקים שיובאו בהמשך הינם בבחינת למעלה מהנדרש;

שנית התובע לא הוכיח את טענתיו בעניין זה – טענות התובע נטענו בעלמא ובמנותק מהתשתית הראייתי שנפרסה לפנינו. התובע בעצמו טען כי הגיש בזמן אמת ערר על תנאי הסף שנקבעו וכי עררו נדחה על ידי הנתבע. יוער כי הערר נדחה לאחר ביצוע בירור מול התובע לעניין ניסיונו ורמת התאמתו לתפקיד (סעיף 38 לתצהיר אהרון ונספח 17). יתרה מזאת ועדת האיתור דנה שוב בטענותיו של התובע ביום 14.6.18, וקבעה (נספח 19):

"4. המועמד מיכאל הרץ הגיש ערעור על אי עמידתו בתנאי הסף למשרה. לאחר בחינת ערעורו בכובד ראש, לרבות שליחת שאלות הבהרה עקב ערעורו, החליטה ועדת האיתור כי ניסיונו של המועמד כמפיק אינו ניסיון בתפקיד ניהולי בכיר כנדרש בתנאי הסף למשרה, ולכן לא נפל פגם בהחלטתה הקודמת."

שלישית לנתבע עומדת חזקת התקינות המינהלית – שינוי תנאי המכרז הינו דבר שנמצא בסמכותו של הנתבע וכחלק מהפררוגטיבה הניהולית. טענת התובע כי תנאי המכרז ששונו לאחר שלוש שנים מהתמודדותו על התפקיד לראשונה, נעשתה רק במטרה לחסום את דרכו הינה טענה מרחיקת לכת. התובע שהינו בעל ניסיון של חמש שנים בתחום, יכול היה לרכוש ניסיון זה בתקופה שבין שני המכרזים. בעניין זה מקובלת עלינו גרסתו של אהרון (עד הנתבע) שלפיה: "..., שהרבה פעמים, בתוך מכרזים יש חשיבה מחודשת לפני כל הליך וכל מכרז חשיבה מחודשת על מה תנאי הסף הנדרשים לאותה משרה. בכל משרה בתאגיד." (עמ' 39 ש' 10 לחקירתו). דברים אלו מתחדדים לנוכח השינויים שאירעו בזמן זה, שכללו גם את תחילת השידור ולימוד צרכי הנתבע בפועל. נעיר כי לא נעלם מאיתנו כי אהרון לא היה מעורב בהליך האיתור לתפקיד סמנכ"ל הטלוויזיה;

שלישית הפררוגטיבה הניהולית של הנתבע מקנה לנתבע אפשרות להגביה את רף תנאי הסף, והחלטתה לעשות כן סבירה ומידתית זאת לאור השלב שבו התקבלה (לאחר פרישת סמנכ"ל הטלוויזה) ומהות התפקיד. בעניין הסמכות להחמיר את תנאי הסף נקבע בהליך ע"ע 382/08 ד"ר בן מנחם נ' מדינת ישראל (9.7.09):

"הפררוגטיבה הניהולית של נציבות שירות המדינה בקביעת תנאי סף של מכרז, כוללת את הסמכות להגביה את הרף של תנאי הסף בהתאם למהות התפקיד אשר בגינו פורסם המכרז. הביקורת השיפוטית של בית הדין לעבודה על החלטת הרשות המוסמכת בקביעת תנאי הסף מוגבלת למקרים חריגים בהם ההחלטה אינה סבירה או מידתית, ונפל בה פגם מהותי."

לאור זאת נדחות טענות התובע בעניין תנאי המכרז למשרת סמנכ"ל הטלוויזיה בשנת 2018.

חובת איתור תפקיד בנתבע

התובע טען בסיכומיו (סעיף 55) כי אי איתורו על ידי הנתבע מעיד על חוסר תום לב מצדו. התובע נסמך על אמירת הנתבע במכתב דחית מועמדתו מיום 12.7.16, שלפיה הוא שומר לעצמו את האפשרות לפנות אליו בעתיד ככל ותמצא עבורו משרה מתאימה. דין טענה זו גם דחייה. וננמק:

ראשית גם כאן המדובר בהרחבת חזית אסורה – התובע העלה טענה זו לראשונה בסיכומיו ולא לפני כן. ערים אנו למובא בסיכומי תשובתו (סעיף 7), שלפיו מדובר בטענה משפטית המבוססת על חובת תום הלב וזאת בהמשך לנטען בכתב התביעה (בסעיפים 8-10). אין בידנו לקבל טענה זו היות שהטענה כי היה על הנתבע לאתרו לתפקיד הינה טענה הכוללת רכיב עובדתי משמעותי. התובע לא טען לחובה כזו שחלה על הנתבע, וממילא גם לא נתן הזדמנות לנתבע להציג ראיות הגנה בעניין זה;

שנית התובע לא הצביע בפנינו על מקור נורמטיבי שחייב את הנתבע לפעול באופן אקטיבי לאיתור משרות לעובדי הרשות, מעבר לאותן משרות שפרסמו, ואיננו סבורים כי היה מקום לגזור חובה שכזו מהחובה הכללית שהוטלה על הנתבע לפעול בתום-לב ובהגינות מוגברת;

שלישית בבחינת למעלה מהנדרש, לדעתנו דווקא תפיסת התובע את כישוריו וניסיונו לרבות הניהולי היא זו שמנעה ממנו להגיש מועמדות לתפקידים זוטרים יותר, כפי עדותו (עמ' 5 ש' 13):

ש: זה מיילים, כן או קיי. בהמשך אני מפנה אותך למייל נוסף, זה אותו נספח א' לתביעה מינואר 2017 שאת השוב פונה לאלדד, ואתה אומר לו 'בעצם מה שאני אומר הוא שאיוש מנהל חטיבת הטלוויזיה יכול להתאים לי', ואני שואלת אותך האם יכול להיות איך שאמרת לנו קודם, כיוונת לתפקידים, כיוונת יותר גבוה, כיוונת לתפקידי ניהול בכירים בתאגיד.

ת: הייתי מנהל בכיר, הייתי אחראי על תקציבים של באזור 80 מיליון ₪, שאני חתום עליהם. וברור שהתפקיד עושה קצת את הבן אדם את יודעת.

כך שלהבנתנו התובע בעצמו חיפש להתמנות לתפקיד ניהולי בכיר, תואם ניסיונו וכישוריו, כך שאם הנתבע היה פונה לתובע לאתרו לתפקיד זוטר יותר, ספק אם הלה היה מסכים לעסוק בתפקיד שאינו נתפס על ידו כבכיר. עוד נעיר כי היצע של תפקידים מעין אלו בנתבע – ועוד בשלב ההקמה וסגירת הרשות – היה די מצומצם (התובע בעצמו מצא רק שניים שהתאימו לו), וכי הדבר היה כרוך בתחרות רבה, כך שבהחלט תתכן האפשרות כי אותר/ גויס אדם מתאים יותר מהתובע לתפקיד.

רביעית הנתבע בחר לגייס מועמדים לחלק מהתפקידים שהציע דרך הליכי מיון ולא באמצעות ועדת איתור, עובדה שהתובע היה ער לה ואפילו הגיש מועמדותו לתפקיד שסבר שיתאמו עבורו, כך שלא היה מקום לציפיית התובע לכך שיאותר על יד הנתבע (עמ' 6 ש' 27);

חמישית אף אם נניח לטובת התובע כי היתה מוטלת על הנתבע חובה בהיקף זה או אחר לאתר אקטיבית תפקיד עבור פורשי הרשות, להבדיל מלאפשר להם להגיש מועמדות – ואיננו סבורים שכך – הרי שתנאי לתחולתה היתה לדעתנו פנייה מצד העובד ובו הבעת נכונות למלא מגוון תפקידים שיוצעו לו בנתבע. לא התרשמנו שזו היתה עמדת התובע, שכן מלבד הגשת מועמדות לשני תפקידים (ולכהונה כחבר מועצת הנתבע מאוחר יותר), שליחת המייל לקובלנץ והפגישה עם שילוח שבעקבותיה הוא לא פנה כלל לנתבע (עמ' 5 ש' 26 לחקירתו), הוא לא פנה לנתבע בבקשה "כללית" להיות מאותר לתפקידים פתוחים.

פרטיות

טענת התובע לפגיעה בפרטיותו דינה גם היא להידחות, משזו נטענה ללא פירוט כלשהו לסוג הפגיעה בפרטיות והיקפה. ככל והייתה כוונת התובע לפגיעה בפרטיותו בשל פרסום הכתבה, אזי וכפי שכבר קבענו, לא הוכח כי ידו של הנתבעת בפרסום.

סוף דבר

התביעה נדחית, על כל רכיביה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

זכות ערעור כדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, ט' שבט תשפ"ד, (19 ינואר 2024), בהעדר הצדדים.

גב' שושנה סוזן סמק,

נציגת ציבור עובדים

דורי ספיבק, שופט

סגן הנשיאה

מר דב פסט ,

נציג ציבור מעסיקים

22 מתוך 22