המלצות פנימיות בהליך גיוס ותביעת לשון הרע: מדוע נדחתה התביעה?

פסק הדין עסק בטענת עובד לשעבר כי המלצות שנאספו במסגרת הליכי גיוס פגעו במועמדותו ובשמו הטוב. בית הדין הבחין בין כתבה בעיתון לבין הפצת מידע פנימית בין גורמים שעסקו במיון עובדים.

תוכן עניינים

תשובה מהירה

בית הדין דחה תביעת לשון הרע הנוגעת להמלצות פנימיות בהליך גיוס ולכתבה בעיתון. לא הוכח שהנתבע אחראי לכתבה שפרסם צד שלישי, ולגבי ההפצה הפנימית התקבלו הגנות תום הלב לפי סעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע.

הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.

58642-05-20 | בית דין אזורי לעבודה בתל אביב -יפו | סגן הנשיאה דורי ספיבק | 2024-01-19

צד תובע: מיכאל הרץ | צד נתבע: תאגיד השידור הישראלי

ייצוג מיכאל הרץ: עו״ד בדראן סלאמה | ייצוג תאגיד השידור הישראלי: עו״ד טל מאירסון ועו"ד הגר גיארי

תביעה של עובד לשעבר נגד גוף ציבורי נדחתה על כל רכיביה, לרבות עילת לשון הרע. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי לא הוכח שהגוף אחראי לפרסום בעיתון, וכי לגבי הפצת ההמלצות הפנימית לצורכי גיוס עומדות למפרסמים הגנות תום הלב. התובע ביקש פיצוי כולל של 500,000 ש״ח, ובתוכו 75,000 ש״ח בגין לשון הרע; לא נפסק לו פיצוי. הוא חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 10,000 ש״ח.

הרקע: איסוף המלצות במסגרת הקמת גוף ציבורי

התובע עבד ברשות השידור במשך 23 שנים, ובתפקידו האחרון ניהל את מחלקת הדרמה. לאחר הקמת הנתבע הציבורי והליכי קליטת עובדים, הוא התמודד על שני תפקידים ולא התקבל. במסגרת ההיערכות לגיוס עובדים, פנה מנכ״ל הנתבע לגורמים ברשות השידור וביקש חוות דעת על עובדים. התקבלו רשימות שכללו הערכות על עובדים, והן הופצו בקרב גורמים בתאגיד שעסקו במיון ובגיוס. בית הדין קבע כי חלק מהביטויים הפוגעניים שנכללו ברשימות הוסרו בהמשך.

כשנתיים לאחר מכן פורסמה בעיתון כתבת תחקיר על הליכי הגיוס, ובה נכללה התייחסות שלילית שיוחסה לתובע. התובע טען שההתייחסות ברשימות השפיעה על הליכי המיון ופגעה בשמו הטוב. הנתבע טען, בין היתר, כי לא הוכח קשר בין ההמלצות לבין דחיית המועמדות, וכי הפרסום בעיתון נעשה בידי צד שלישי.

הליכי הגיוס לא היו פטורים מעקרונות השוויון

בית הדין קבע כי חוק חובת המכרזים לא חל על הליכי המיון הספציפיים שבהם השתתף התובע, לנוכח הפטורים שנקבעו בחוק השידור הציבורי. עם זאת, הפטור ממכרז לא ביטל את החובה לקיים הליכי איתור על בסיס שוויון ואת חובת ההגינות המוגברת החלה על גוף סטטוטורי.

בהקשר זה הבחין בית הדין בין היכרות או הערכה מוקדמת של מועמד לבין דעה קדומה שמונעת בחינה פתוחה של מועמדותו. עצם קיומה של הערכה מוקדמת אינו מוכיח, כשלעצמו, שההחלטה התקבלה מראש. בית הדין בחן אם הראיות מצביעות על כך שההמלצות הכריעו את הליכי המיון או שהוועדות פעלו משיקולים זרים.

לגבי הליך המיון לתפקיד סמנכ״ל הטלוויזיה, פסק הדין קבע במפורש שהרשימות טרם היו קיימות בעת ההליך באוקטובר 2015, שכן הפנייה לקבלת חוות הדעת נעשתה רק במרץ 2016, ולכן הן לא שימשו בהחלטה באותו הליך. בית הדין הוסיף כי התובע קיבל ציון ממוצע של 62.8 נקודות, לעומת 83.3 נקודות למועמדת שנבחרה. בהמשך פסק הדין מופיעה התייחסות שאינה מתיישבת עם הקביעה המפורשת הזו באשר לעיתוי הגעת הרשימות, ולכן אין להסיק מאותה התייחסות מאוחרת ממצא נוסף לגבי מועד החשיפה בהליך הסמנכ״ל. ביחס להליך לתפקיד מנהל מחלקת הדרמה, בית הדין בחן את עבודת ועדת האיתור ואת התרשמות חבריה, לא מצא אינדיקציה לשיקולים זרים וקבע שמועמדות התובע נדחתה בשל אי התאמה בעיני חברי הוועדה.

ההבחנה בין כתבה בעיתון להמלצות פנימיות

בנוגע לכתבה בעיתון, בית הדין קבע שהיא פורסמה בידי צד שלישי. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, שהתאגיד יזם את הפרסום או שהיה אחראי לו בשל כשל בשמירת סודיות הרשימות. לכן, גם אם מניחים לטובת התובע שהיה בפרסום משום לשון הרע, לא הוכחה עילת תביעה נגד הנתבע. בית הדין לא הכריע אם הפרסום בעיתון עצמו היווה לשון הרע.

באשר להפצת הרשימות בתוך הנתבע, בית הדין קיבל את הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע. הוא ראה בפנייה של מעסיק פוטנציאלי למעסיק קודם לקבלת חוות דעת, ובהעברת ההמלצות לגורמים העוסקים במיון, נסיבות שבהן עשויה לחול חובה חברתית או מוסרית למסור את המידע.

בית הדין קיבל גם את ההגנה שבסעיף 15(4), הנוגעת להבעת דעה על התנהגות אדם בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. הוא ציין כי ההערכות עסקו בתפקוד התובע בתפקיד ציבורי קודם ונועדו לסייע בהליך מיון בגוף ציבורי. בית הדין התייחס גם לחשש שהטלת אחריות במקרים כאלה עלולה להרתיע מוסרי חוות דעת מלשתף מידע רלוונטי. העובדה שהונחו להסיר ביטויים לא רלוונטיים, ושאמירות פוגעניות הוסרו בפועל, חיזקה בעיניו את המסקנה שהטיפול ברשימות נעשה בתום לב ובמידתיות.

התוצאה

בית הדין דחה את התביעה על כל רכיביה. לא נפסק פיצוי בגין לשון הרע או בגין רכיב אחר, והתובע חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 ש״ח לטובת הנתבע.

המסקנה מפסק הדין: במקרה זה, בית הדין הבחין בין פרסום בעיתון שלא הוכחה אחריות הנתבע לו לבין המלצות פנימיות שהועברו לצורכי גיוס ונמצאו מוגנות בנסיבות העניין. ההכרעה נשענה גם על כך שלא הוכח שהרשימות הכריעו את הליכי המיון. תיקים אחרים תלויים בנסיבותיהם ובתשתית הראייתית שהוצגה.

לקריאת פסק הדין המלא – 58642-05-20

הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.

מה אנחנו למדים?

המסקנה מפסק הדין: התביעה נדחתה. לא הוכחה אחריות הנתבע לפרסום בעיתון, והפצת ההמלצות הפנימית נמצאה מוגנת בהגנות תום הלב בנסיבות המקרה. נפסקו הוצאות משפט בסך 10,000 ש״ח.

שאלות נפוצות

לא. בית הדין קבע שהכתבה פורסמה בידי צד שלישי ושלא הוכח שהנתבע יזם אותה או שהיה אחראי לפרסומה. לכן נדחתה עילת התביעה נגדו בעניין זה.

כן. בית הדין קיבל את הגנות תום הלב לפי סעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע ביחס להפצת ההמלצות לגורמים שעסקו במיון ובגיוס.

בית הדין קבע כי בנסיבות המקרה, פנייה של מעסיק פוטנציאלי לקבלת חוות דעת ממעסיק קודם והעברת ההמלצות לגורמי המיון עשויות להיעשות מכוח חובה חברתית או מוסרית.

לגבי הליך סמנכ״ל הטלוויזיה, בית הדין קבע במפורש שהרשימות טרם נוצרו במועד ההליך ולכן לא שימשו בהחלטה; הוא ציין גם שהתובע קיבל ציון ממוצע של 62.8 נקודות לעומת 83.3 נקודות למועמדת שנבחרה. בהמשך פסק הדין מופיעה התייחסות שאינה עקבית עם הקביעה הזו לגבי עיתוי הגעת הרשימות. ביחס להליך מנהל מחלקת הדרמה, בית הדין בחן את עבודת ועדת האיתור וקבע שלא נמצאה אינדיקציה לשיקולים זרים וכי דחיית המועמדות נשענה על התרשמות חברי הוועדה ואי התאמה לתפקיד.

בית הדין קבע שחוק חובת המכרזים לא חל על הליכי המיון המסוימים שנדונו, בשל הפטורים הקבועים בחוק השידור הציבורי. עם זאת, הוא קבע שעקרון השוויון וחובת ההגינות עדיין חלו.

התובע ביקש פיצוי כולל של 500,000 ש״ח, ובכלל זה 75,000 ש״ח בגין לשון הרע. התביעה נדחתה ולא נפסק פיצוי; התובע חויב לשלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש״ח.

נסכם...

התביעה נדחתה על כל רכיביה. בית הדין קבע כי לא הוכחה אחריות הנתבע לפרסום בעיתון, וכי בנסיבות העניין חלות הגנות תום הלב על ההמלצות שהופצו בתוך הגוף הציבורי לצורכי גיוס. התובע חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 ש״ח.