פרטי ההליך ומספר התיק: 60553-10-21 | בית משפט לתביעות קטנות בחיפה | אילנה הדר | 2022-05-19
צד תובע: יעקב כהן | צד נתבע: ליאת לינדבאום-שחר
בית משפט לתביעות קטנות בחיפה
י"ח אייר תשפ"ב, 19 מאי 2022
ת"ק 60553-10-21 כהן נ' לינדבאום-שחר
תיק חיצוני:
בפני
כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר
תובע
יעקב כהן
נגד
נתבעת
ליאת לינדבאום-שחר
פסק דין
בפניי תביעה בה תובע התובע מהנתבעת פיצוי בסך של 33,400 ₪, בגין פוסט שפרסמה הנתבעת בקבוצת "חיפאים מצייצים" בפייסבוק, ואשר לטענת התובע עולה כדי פרסום לשון הרע.
פתח דבר
תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 קובעת, כי פסק דין בבית משפט לתביעות קטנות ינומק בצורה תמציתית. עם זאת, בנסיבותיו של תיק זה, ובשים לב לתופעת "היד הקלה על המקלדת" אשר פשטה במחוזותינו, מצאתי לנכון להביא בהרחבה את טענות הצדדים לגבי השתלשלות האירועים אשר הובילה לכתיבת הפוסט נשוא התביעה. אעשה זאת לא מפאת חשיבות האירועים הללו לתוצאה אליה הגעתי, אלא דווקא על מנת להבהיר ולחדד, שאין באירועים כגון אלה, על סערת הרגשות ככל שהייתה כרוכה בהם, כדי להוות הגנה ולהצדיק את ההתנהלות לאחר מכן.
עיקר טענות התובע
התובע עובד כאחראי חדר בקרה מטעם חברת חצב, בחניון האודיטוריום בחיפה (להלן – "החניון").
ביום 21 באוקטובר 2021 עמד רכבה של הנתבעת בסמוך לשער היציאה וחסם אחד משני מסלולי היציאה מהחניון. התובע פנה לנתבעת, ביקש ממנה לנסוע לאחור כדי שיוכלו לשוחח דרך האינטרקום, ושאל האם היא צריכה עזרה. הנתבעת השיבה שהיא נכנסה לחניון לפני מספר דקות ואין לה אמצעי תשלום, וביקשה לשלם באמצעות אפליקציית ביט.
התובע הסביר שלא ניתן לשלם באמצעות ביט אולם ניתן לשלם בהעברה בנקאית. הנתבעת ניגשה לחלון משרד התובע, קיבלה את פרטי חשבון הבנק ואת מספר הנייד של התובע, אליו התבקשה להעביר אסמכתא על ביצוע ההעברה הבנקאית.
הנתבעת שבה לרכבה, התקדמה חזרה אל השער וחסמה אותו פעם נוספת במשך מספר דקות, מבלי שביצעה העברה בנקאית כנדרש. התובע ניגש לנתבעת, שאל מה קרה והנתבעת דרשה ממנו לפתוח את השער והודיעה שתעשה את ההעברה הבנקאית לאחר שתגיע לביתה.
התובע הבהיר לנתבעת שאינו יכול לפתוח את השער ללא קבלת אישור תשלום, ושב אל משרדו. מספר דקות לאחר מכן הנתבעת שלחה לו אישור על ביצוע ההעברה ובהתאם לנהלים החלים עליו, תיעד התובע את ההעברה בדוח החריגים שעליו למלא, וזאת בטרם פתח את השער.
הנתבעת יצאה מרכבה, ניגשה אל חלון משרדו והחלה לגדף ולקלל אותו במילים קשות. התובע שמר על קור רוח ואיפוק, סגר את חלון משרדו, אולם הנתבעת שבה ופתחה את החלון והמשיכה לגדף. לאחר שהשלים את התיעוד, הנתבעת שבה לרכבה, התובע פתח את שער היציאה והנתבעת נסעה לדרכה.
התובע, שאינו בעל חשבון ברשת החברתית פייסבוק, נדהם לגלות כי באותו יום פרסמה הנתבעת פוסט בקבוצת "חיפאים מצייצים", המונה כ80,000 חברים, תושבי חיפה וביניהם בני משפחה, חברים ומכרים של התובע, פוסט, אליו צירפה שתי תמונות ברורות של התובע, ובזו הלשון:
"המומה בגלל תקרית אלימה שהייתה לי עכשיו באודיטוריום חיפה, עם שומר במחסום הפנימי. הוא קילל, צרח, איים, טרק לי חלון בפנים שוב ושוב וסירב לשחרר אותי.
אני בשוק אמיתי.
מילא שהתרגלנו למחירים ההזויים שדורשים בחניון הזה, אז בנוסף גם לקבל בשתיקה התנהגות בהמית של איש שאמור לספק שירות?
אז זהו, שזה לא יעבור בשתיקה.
הנה, בתמונות זה היצור שהתנהג כמו רוטווילר. היום, לאחר שהמשטרה תתערב, תראו איך הוא הופך לפודל קטן ומסורס.
העיקר הכיפה על הראש".
לטענת התובע, הפרסום זכה לעשרות אלפי צפיות, תגובות ולייקים. בכך נפל קורבן לשיימינג (ביוש), תוך שהנתבעת עברה על הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "החוק").
עיקר טענות הנתבעת
הנתבעת מכחישה שחסמה נתיב בחניון וטוענת שקרתה לה תקלה וארנקה לא היה ברשותה באותו יום. לכן, הייתה בלחץ ומתח בנסיון לאתרו ומיהרה לצאת מהחניון.
לגישתה, תיאור התובע את ההתנהלות "רווי בשקרים מאג'וריים וסילופי מציאות למכביר, מוכחש ונדחה על אתר בשאט נפש" (סעיף 3.3 לכתב ההגנה).
לטענת הנתבעת, כאשר פנתה לאשנב התובע, הסבירה לו את מצבה וכי היא ממהרת לצאת את החניון, הגיע התובע "בעצלתיים וגרירת רגליים" לרכבה של הנתבעת, השיב לתחינותיה באופן "כעוס, נרגז ונוזף", לא הסכים לתת לה פרטי העברה בביט, תוך שהתנהג באופן לא שירותי בעליל "לרבות יחס משפיל ואנטי סוציאלי וזו בלשון המעטה". התובע לא הפסיק "לרטון, לצעוק ולהלין בפני הנתבעת, על כך שנמאס לו לדבריו מאנשים שחושבים שיוכלו להכנס ולצאת בלי לשלם", ורק לאחר שסיים את "מופע האימים האלים", התרצה ומסר פרטי חשבון בנק להעברה, והנתבעת ביצעה את ההעברה מיד, באמצעות אחיה (סעיפים 3.4-3.5 לכתב ההגנה).
לאחר שהנתבעת הושפלה ע"י התובע כנטען לעיל, היא אמרה לו שאדם כמוהו לא צריך לתת שירות, שהוא לא שירותי ולא נחמד והתייחס אליה כאל אחרונת הפושעים. מאותו רגע, הכל החל להסלים, התובע איבד עשתונותיו, החל לטרוק את אשנב השירות שוב ושוב בפני הנתבעת, תוך שהוא מקלל אותה במיני גידופים קשים ותוך צעקות רמות.
בשלב זה הנתבעת החלה לתעד את הסיטואציה המחפירה כלפיה וזה עצבן את התובע מאוד. הנתבעת שבה לרכבה והתובע הוסיף לכלוא אותה באופן מכוון ואלים ולא קם לפתוח את המחסום. בכך ביצע התובע כליאת שווא בניגוד לדין, ולולא היו מגיעים רכבים נוספים שעמדו מאחורי רכבה ולולא הייתה הנתבעת צופרת, היה מוסיף התובע להתעלל בה.
הנתבעת מכחישה שהיא עצמה קיללה וגידפה את התובע, טוענת שמעולם לא ביקשה לצאת בלי לשלם, ולטענתה שילמה מיד לאחר שקיבלה את פרטי החשבון להעברה.
הנתבעת יצאה מהחניון כשהיא נסערת, חבולה נפשית, מושפלת ופגועה נוכח התנהגותו של התובע אשר אינה הולמת התנהגות של משרת ציבור. לכן, החליטה לספר על החוויה המשפילה שעברה בידי התובע באמצעות הפייסבוק, המדמה כיום, לגישתה, את "כיכר העיר".
הנתבעת אף פנתה למנהל התובע ולאחר השיחה עמו ולאחר שהלה הביע צער והתנצלות, בחרה להסתפק בכך ולא להגיש תלונה במשטרה.
הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח את יסודות פרסום לשון הרע, וכן טוענת להגנת "אמת דברתי" והגנות נוספות מכח החוק. כן טענה לקיומו של חופש ביטוי ושהפרסום נעשה בתגובה ישירה לפרובוקציה.
עוד טענה הנתבעת, שהסירה את הפוסט כשעתיים-שלוש לאחר הפרסום וכי לתובע לא נגרם כל נזק כתוצאה מהפרסום.
הדיון בפני
בתחילת הדיון שהתקיים בפני ביום 13 באפריל 2022 הציג התובע אישור על נכות רפואית, רשיון תיווך ומכתב ממנהלו הישיר. לאחר ששמעתי את הצדדים בפניי, איני סבורה שיש רלוונטיות למסמך בדבר הנכות הרפואית (בין היתר משום שאני מקבלת את טענות הנתבעת בהקשר זה, כפי שיפורט בהמשך), ואיני מוצאת לנכון ליתן משקל למכתב המנהל הישיר. יוזכר, כי הנתבעת טענה ששוחחה עם המנהל הישיר בסמוך לאחר האירוע, והיות שהלה לא התייצב לעדות, אין משקל למכתב שכתב, כפי שאין משקל לדברים שנטען שאמר לנתבעת.
לרשיון התיווך אתייחס בהמשך.
בדיון הסביר התובע, בין היתר, שדבר פרסום הפוסט נודע לו מילדיו והם אלה שעשו את צילום המסך שצורף לכתב התביעה. ובמילותיו – "יש לי בן סגן אלוף שהחיילים אמרו שעשו לאבא שלו שיימינג ויש לי בן שעובד בביטוח תשעה מליון ואנשים בעבודה אמרו לו שעשו לאבא שלך שיימינג" (עמ' 1, שורות 25-27).
הנתבעת טענה שכל דברי התובע הם "שקרים והתמסכנות ואת זה לא אקבל" (עמ' 2, שורה 5), וציינה שאמירותיה לעניין "עצלתיים וגרירת רגליים" לא התייחסו לנכותו הרפואית של התובע, וכאמור – מוכנה אני לקבל טענה זו.
הנתבעת חזרה על הטענה שהפוסט היה באויר "גג שעתיים", והתעלמה משאלת בית המשפט כיצד בוצע צילום המסך לאחר שש שעות.
לטענתה, לאחר שביצעה את ההעברה הבנקאית, ביקשה להראותה לתובע, אולם הוא ישב בחדרו עם הגב אליה ולא הסתובב, והיא נאלצה לעמוד ולחכות. בשלב הזה אמרה לו שהוא לא אמור לתת שירות לאנשים ואז הוא החל לטרוק בפניה את אשנב החדר.
לשאלת בית המשפט מה גרם לה להעלות פוסט עם מלל כפי שפורסם בצירוף תמונות של התובע השיבה – "הרגשתי מותקפת כי הייתי נסערת ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. את הפוסט העליתי שעה אחרי שזה קרה. לא ידעתי אם אני ממשיכה למשטרה או ממשיכה בעבודה שלי. אני עצמאית. הפוסט הורד בגלל שאין לי עניין להסתבך עם אף אחד. אחרי שקצת נרגעתי אז הורדתי את הפוסט. אחרי שהייתי במקום הבטוח שלי ולא הרגשתי שאני רבה עם ערסים ברמלה" (עמ' 3, שורות 3-7).
דיון והכרעה
עוולת לשון הרע
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"), מגדיר לשון הרע, כך –
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום", כך –
פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
מכאן, שעוולת לשון הרע כוללת שני יסודות – פרסום (סעיף 2 לחוק), ולשון הרע (סעיף 1 לחוק).
יסוד הפרסום
התובעת פרסמה את הפוסט בקבוצת פייסבוק בשם "חיפאים מצייצים". אין מחלוקת שהקבוצה מונה כ- 80,000 חברים וכי הפוסט היה בכתב.
לכן, היות והפוסט היה בכתב והיה עשוי, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע, ברור שיסוד הפרסום מתקיים.
אין כל ממש בטענות הנתבעת בסעיף 5 לכתב הגנתה לפיהן יסוד הפרסום לא התקיים, וטענות אלה מתעלמות מהמסכת העובדתית, לרבות צירוף צילום המסך של הפוסט.
יסוד לשון הרע
המבחן המדריך את בית המשפט בקבעו אם בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הפרסום בעיני האדם הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ראו ע"א 1104/00 דוד אפל נ' אילה חסון, פד"י נ"ו(2) 607).
רוצה לומר, אין לבחון מה הייתה כוונת הנתבעת בפרסום, אלא יש לבחון מה הבין הקורא הסביר בקהילת "חיפאים מצייצים", שקרא את טענות הנתבעת בדבר "התנהגותו הבהמית" של התובע שתואר ע"י הנתבעת כ"יצור שמתנהג כמו רוטווילר" שיהפוך ל"פודל קטן ומסורס", אבל "העיקר הכיפה על הראש" [ראה לעניין זה ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פד"י ל"א(2) 281].
יודגש ויובהר, כי היתממותה של הנתבעת בכתב הגנתה וטענותיה לפיהן "לא כינתה מעולם את התובע בכינויי גנאי משפילים" (סעיף 5.2 לכתב ההגנה) מנותקת לחלוטין מהעובדה שבפרסום עצמו נכללו מילים כמו "התנהגות בהמית", "יצור שהתנהג כמו רוטווילר" ו-"פודל קטן ומסורס". לא ניתן להבין מדוע סבורה הנתבעת שביטויים אלה אינם בגדר כינויי גנאי משפילים, כפי שלא ניתן להבין את טענותיה בסעיפים 5.2-5.4 לכתב ההגנה, בהן טוענת הנתבעת, בין היתר, שהתובע לא צירף עותק מהפרסום או את פירוט המילים בהן השתמשה ואשר מולידות את עילת התביעה, שהרי התובע צירף לכתב התביעה צילום מסך ברור וקריא של הפוסט שהעלתה הנתבעת ודי בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לטענותיה אלה.
האמירות שפרסמה הנתבעת עומדות בכל התנאים הקבועים בסעיף 1 לחוק על מנת שפרסום ייחשב כ"לשון הרע" – הן עלולות להשפיל, לבזות, לפגוע במשרה או במשלח יד (הן בעבודתו בחניון וגם נוכח העובדה שהתובע הציג בפני במהלך הדיון תעודת תיווך וטען כי הוא מתכוון לעסוק בתיווך – עמ' 1, שורה 17), וכן לבזות את אמונתו הדתית ("העיקר הכיפה על הראש").
במאמר מוסגר ולמעלה מן הצורך בשלב זה יצוין, שאיני מתעלמת מכך שהפוסט הורד ע"י הנתבעת, אולם בשים לב לכך שהדבר נעשה לאחר שש שעות לפחות, להיקף החשיפה הפוטנציאלית של פוסט בקבוצה בת 80,000 איש ולאפשרות שנעשו צילומי מסך טרם הורדת הפוסט, אין זה מן הנמנע שיבוא יום ומי ממקבלי השירות הפוטנציאליים מהתובע כמתווך, ייחשף לפוסט על שעלול להשתמע מכך.
וכך, גם יסוד לשון הרע מתקיים.
האם עומדות לנתבעת ההגנות להן היא טוענת
"מלבד במקרים שבהם ניתנה חסינות מוחלטת לפרסומם של דברים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה, לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, ניתנה חסינות מסוייגת במקרים אחרים: או פרסום האמת בנושא שלציבור ענין בו לפי סעיף 14, או פרסום בתום-לב במקרים המנויים בסעיף 15. החורג מן התחומים הללו חייב לשאת בתוצאות" (כב' השופט ברנזון בע"א 552/73 הרצל רוזנבלום נ' ראובן כץ, פד"י ל(1) 589).
אסקור להלן את ההגנות העיקריות להן טענה הנתבעת.
הגנת "אמת הפרסום" מכח סעיף 14 לחוק
סעיף 14 לחוק קובע כי:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה מה קרה בחניון, אך שני הצדדים מודים שהיו חילופי דברים. אולם - וחשוב מאוד להדגיש עניין זה - יסוד לשון הרע בפוסט שפרסמה הנתבעת אינו בעניין אותם חילופי דברים שקדמו לפוסט, אלא בכך שהנתבעת כינתה את המבקש "היצור שהתנהג כמו רוטווילר", ציינה שיהפוך ל"פודל קטן מסורס" וש"העיקר הכיפה על הראש".
אין ולא יכולה להיות "אמת בפרסום" בכינויים משפילים ומעליבים המשווים אדם לכלב, וכך גם לעניין האמירה הלועגת של "העיקר הכיפה על הראש".
למעלה מן הצורך יצוין, שגם לו הייתי מקבלת את גרסת הנתבעת לאירועים עצמם במלואה, לא הייתי מוצאת שעומדת לה הגנת "אמת בפרסום".
לו היה מדובר בתיאור נקי וענייני של האירועים עצמם, ללא תיאורים ואמירות כפי שהוסיפה, יתכן והייתה יכולה לטעון להגנה זו. לא אלה הם פני הדברים בפוסט כפי שפורסם על ידה.
לכן, איני סבורה כי עומדת לנתבעת הגנה מכח סעיף 14 לחוק.
האם עומדת לנתבעת הגנת תום הלב מכח החלופות של סעיף 15 לחוק, להן היא טוענת?
הגנת פרסום לצורך הגנה על עניין אישי כשר
סעיף 15(3) לחוק קובע, כי:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר.
הנתבעת לא ציינה מהו אותו "עניין אישי כשר" שלה עליו בא הפוסט כפי שהוא להגן ולא מצאתי שיש עניין כזה. כאמור – אין מדובר בתיאור נקי וענייני של האירועים שבא לשרת צורך כלשהו, מלבד "הוצאת קיטור" והרצון לפגוע.
כמו כן, הפרסום הופנה לחברי קהילת "חיפאים מצייצים" בפייסבוק. מדובר בקבוצה שנטען שחברים בה כ-80,000 חברים ולא נטען שיש לנתבעת תפקיד מרכזי כלשהו באותה קהילה. לכן, לא ברור על איזה עניין אישי כשר של מי שאליו הופנה הפרסום מבקשת הנתבעת להגן, בין היתר משום שלא הראתה שהיחסים בינה לבין אותם חברי קהילה הטילו עליה חובה כלשהי לבצע את הפרסום.
הגנה לפי סעיף 15(5) לחוק – "הבעת דעה על התנהגות הנפגע"
הנתבעת לא פירטה את טענותיה בעניין הגנה זו, אולם על פניו נראה שאף אחת מהחלופות בסעיף זה לא רלוונטית לעניינו. לכן, אני מתרשמת שהטענה להגנה זו הועלתה בעלמא ואיני מוצאת לנכון להתייחס אליה לגופה.
הגנה לפי סעיף 15(11) לחוק - מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת
סעיף 15(11) מעניק הגנה כאשר "הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת".
הנתבעת טוענת, כי לא היה פרסום מטעמה, משום שכל שעשתה הוא למסור למנהלי הקבוצה בפייסבוק ידיעה, על מנת שהם ייבחנו את שאלת פרסום הפוסט בקבוצה.
בכך מנסה הנתבעת לפטור את עצמה מהאחריות בפרסום ולהעבירה למנהלי הקבוצה.
עם זאת, טענה זו, כמו טענות הגנה נוספות, הועלתה באופן כללי וסתמי. הנתבעת לא הראתה שכל פוסט צריך לעבור אישור של מנהלי הקבוצה, לא הציגה את כללי הקבוצה, לא הביאה מי מהמנהלים לעדות ולא הגישה הודעת צד ג'.
לסיכום בחינת ההגנות להן טענה הנתבעת
לא מצאתי לנכון לדון בטענות הגנה נוספות שהעלתה הנתבעת כגון הטענה כי הדברים נכתבו בעת כעס, כי מדובר בהבעת דעה, זכותה לחופש הביטוי וכיו"ב, וזאת משום האופן הכללי והסתמי בו נטענו טענות אלה, תוך התעלמות מהעובדות כגון לשון הפוסט וצירופו לכתב התביעה.
דומה כי אין להכביר מילים על היחס שבין חופש הביטוי לבין החובה לעמוד בהוראות הדין לרבות הוראות חוק איסור לשון הרע ועל האיזון ביניהם. היות שגם טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי, איני מוצאת לנכון להרחיב בעניין זה ורק אומר שאיני סבורה שיישום חופש הביטוי מאפשר פרסום פוסט כאמור.
כן לא מצאתי לנכון לדון בטענות לעניין "כליאת השווא", הן משום שלא מדובר בהגנה לפי החוק או בהצדקה לפרסום הפוסט, והן משום שאיני סבורה שיש בטענה זו כל ממש לגופה.
מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת לא הוכיחה שעומדת לה איזו מההגנות להן היא טוענת, אולם גם לו הייתה עושה כן, לא היה בכך כדי להועיל לה, שכן עדיין היה עליה לעמוד בתנאי סעיף 16 לחוק וזאת לא עשתה, כפי שיפורט להלן.
נטל ההוכחה לקיומן של ההגנות
סעיף 16(ב) לחוק קובע, כי :
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי החוק מוטל על המפרסם, וכפי שנקבע בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (3.5.1992), הנטל הוא כפול –
"כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין".
לכן, גם אם הייתי קובעת כי עומדת לנתבעת הגנה לפי אחד מסעיפיו הקטנים של סעיף 15 לחוק, ומכיון שאז הייתה קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, הרי שממילא לא היה בכך כדי להועיל לנתבעת. במצב כזה נותר היה לבחון, האם הוכח קיום אחת מהחזקות בדבר העדר תום לב, המנויות בסעיף 16(ב) לחוק, שאז קמה החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב.
אני סבורה שהשימוש במילים בהן בחרה הנתבעת מעיד שכוונתה הייתה לפגוע במידה גדולה יותר משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים ע"י סעיף 15. הנתבעת יכולה הייתה לתאר את האירועים כפי שאירעו, ללא שימוש במילים "התנהגות בהמית", "יצור שהתנהג כמו רוטווילר", "פודל קטן ומסורס", ובוודאי ללא התייחסות לאמונתו של התובע ולכיפה שעל ראשו. כפי שכבר הובהר לעיל, לו הייתה הנתבעת עושה כן, לו הייתה מתארת את האירועים בלשון נקיה, ולו הייתה נתבעת בגין כך, יתכן ואז הייתה עומדת לה ההגנה לפי החוק.
אולם, הנתבעת לא עשתה כן, אלא רשמה פוסט שכל כוונתו היא לפגוע ולהכפיש ותוך שימוש בביטויים מבזים. לכן, וגם לאור התרשמותי ממנה בעדותה בפניי, נחה דעתי כי כוונתה הייתה לפגוע במידה גבוהה יותר מהסביר.
כפי שעולה מהפרוטוקול, גם בדיון עצמו המשיכה הנתבעת להשתלח בתובע, כל התנהלותה בדיון בפניי שידרה אמונה עמוקה בצדקתה, והתרשמתי שהיא מסרבת להכיר בכך שהתנהגותה לא הייתה תקינה תוך שהמשיכה להתייחס בחוסר כבוד לתובע.
לכך יש להוסיף שהעובדה שהנתבעת נוטה להעלות טענות שאין בהכרח קשר בינן לבין העובדות, תומכת במסקנה אליה הגעתי.
לעניין זה אפנה לאמור בסעיף 30 לפסק דין זה, וכן לטענה שבסעיף 10 לכתב ההגנה, לפיה "מעמדו של התובע מבוסס היטב במקום עבודתו, מפאת תקופת עבודתו הארוכה", וזאת כאשר התובע העיד, ועדותו הייתה מהימנה עליי, שהוא עובד בחניון רק מחודש ינואר 2021, כלומר רק כ-15 חודשים, במסגרת מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי וחברת דנאל.
מכל האמור לעיל עולה, נחה דעתי שמתקיימת החלופה השלישית של סעיף 16(ב) לחוק, ולכן, וגם לו הייתה הנתבעת מראה שעומדת לה הגנה מכח אחת החלופות של סעיף 15 לחוק הרי שממילא קמה החזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב.
מהימנות עדויות הצדדים
בין שתי העדויות, אני מעדיפה את עדותו של התובע. התרשמתי שמדובר באדם אמין ושקט, ואני מקבלת את עדותו לפיה התרגל לדברים שנאלץ לספוג במסגרת עבודתו שכן "כל יום יש אנשים כועסים וזה עובר הלאה. אני לא הולך לחנך אנשים, שיקללו ויעשו מה שהם רוצים וזה עובר הלאה" (עמ' 1, שורות 19-20).
עדותו וגרסתו של התובע היו סדורות וקוהרנטיות ואני מקבלת אותן במלואן.
למעלה מן הצורך יצוין, שלא מצאתי שהייתה התגרות או הקנטה מצד התובע והתרשמתי שהוא עשה את עבודתו מהימנה.
מאידך, איני מקבלת את גרסתה של הנתבעת וככלל אני מוצאת אותה כלא מהימנה, בין היתר מסיבות אלה:
טענת התובעת בכתב ההגנה לפיה הפוסט הוסר לאחר "שהיה באויר בין שעתיים לשלוש בלבד" (סעיף 4 לכתב ההגנה) או "שעתיים גג" (עמ' 2, שורה 13 לפרוטוקול) נסתרת במפורש מצילום המסך שצורף לכתב התביעה, ממנו עולה כי זה בוצע לאחר שש שעות.
הנתבעת התעלמה משאלת בית המשפט בעניין זה ולא השיבה לה באופן ענייני ולכן, אין אלא להניח שטענה זו אינה אמת, דבר שיש בו כדי להשליך על מהימנותה של הנתבעת.
התנהגותה הסוערת, הכוחנית והאגרסיבית של הנתבעת במהלך הדיון - לרבות המילים בהן בחרה לעשות שימוש במסגרת טיעוניה - אינה מתיישבת עם גרסתה בדבר האופן הרגוע הנטען בו התנהלה באירוע, וגם בכך יש כדי לתמוך בהתרשמותי ממהימנותה.
תמיכה במסקנה שבס"ק ב' לעיל אני מוצאת בגרסתה של הנתבעת עצמה.
כך, הנתבעת טענה בסעיף 3.6 לכתב ההגנה כי "התובע החל לאבד עשתונותיו, ניגש אל הנתבעת והחל לטרוק את אשנב השירות בפני הנתבעת, הנתבעת פותחת חזרה והוא שוב טורק, והכל בליווי קללות מתריסות מצד התובע כלפי הנתבעת...".
גם בפוסט טענה הנתבעת כי התובע "טרק לי חלון בפנים שוב ושוב".
(בשני הציטוטים שלעיל ההדגשות הן שלי – א.ה.).
כלומר - המצב הוא שהתובע יושב בחדרו שבחניון. הנתבעת ניגשת אליו. התובע בוחר לסגור את האשנב של חדרו (לטענתו בשל הקללות ובשל שהיה עסוק בתיעוד בדוח החריגים), והנתבעת בוחרת לפתוח את האשנב שוב ושוב (לטענתה היות שלא פתח את השער).
בין אם התובע קילל את הנתבעת ובין אם היא זו שקיללה אותו - לא ברור מדוע סברה הנתבעת שעומדת לה הזכות לפתוח "שוב ושוב" (!) אשנב של החדר בו יושב התובע, ודומה הדבר לנסיון פלישה והתפרצות לאותו חדר, ודבר זה אין לקבל.
לנתבעת עמדה הברירה כיצד להתנהג, וניתן לחשוב על מספר אפשרויות לעשות כן בנסיבות העניין, אולם הנתבעת בחרה בדרך הכוחנית של לנסות ולפתוח את האשנב "שוב ושוב", מבלי שהייתה לה הזכות לעשות כן. אין אלא להצטער שבשום שלב – לא בעת הכנת כתב ההגנה ולא בעת הדיון - הנתבעת לא הבינה ולא קיבלה את הפסול שבהתנהלותה זו.
בכל האמור יש כדי להעיב על מהימנות עדותה של הנתבעת ולהחליש את גרסתה באשר לאופן הרגוע בו התנהלה, וגם מסיבה זו אני מקבלת את גרסתו של התובע לאירועים.
גובה הפיצוי
התובע טען לקיומם של נזקים, אך הוא לא הביא ראיות לקיומם של נזקים כספיים כלשהם או לכימות נזקים מעין אלה. לכן, הפיצוי המגיע לתובע הינו בהתאם לסעיף 7א' לחוק המסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בגין פרסום לשון הרע, ללא הוכחת נזק, בסכום של עד 50,000 ₪.
סכומי הפיצוי הקבועים בסעיף 7א' לחוק, לרבות כפל הפיצוי במקרה בו הוכח כי הפרסום היה בכוונה לפגוע, הם סכומים מקסימליים ושקול הדעת בקביעת סכום הפיצוי מסור לבית המשפט.
במקרה דנן, נתבע פיצוי בגבול סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות במועד בו הוגשה התביעה.
"חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא עד מאוד, והנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת, עד אשר לפעמים כל סכום שבעולם אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יחיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל-ידי כך פגעו בשמו הטוב. הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'....הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד" (ההדגשות שלי – א.ה).
(ראה ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ''ד מה(2) 489).
במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול יש ליתן משקל נכבד לנזק שנגרם לנפגע מהפרסום, ובמסגרת זו גם לעוגמת הנפש שנגרמה לו. כן יש לבחון את התנהלות הצדדים לאחר הפרסום ובמהלך ההליך המשפטי, לשקול את תפוצת הפרסום ואת הקשר בין הנפגע לבין קהל היעד אליו היה מיועד הפרסום שכן כאמור הפיצוי הוא גם אמצעי להענשת המפרסם וחינוך הציבור (ע"א (ב"ש) 18870-10-11 שמעון אלבז נ' משה דוד (6.3.2012)].
ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ''ד נה(5) 510 נקבע בעמוד 511, כי "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".
מכל האמור עולה, כי אין נוסחה מדויקת המאפשרת את תרגום השיקולים הרלבנטיים לסכום כספי, ועל כן ההכרעה בעניין זה נעשית בסופו של דבר בדרך של אומדן [אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 370-403 (1997)].
התובע לא הביא ראיה כלשהי על נזקים שנגרמו לו ולכן אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין השבת המצב לקדמותו. עם זאת, אני סבורה שיש מקום לפסוק פיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב של התובע, הן כאקט של ענישה והן כאקט חינוכי-הרתעתי.
במסגרת שיקוליי בפסיקת הפיצוי הראוי נתתי דעתי לתוכן הפרסום, למקום הפרסום ולהיקף התפוצה אליה כיוונה הנתבעת (קבוצה בת 80,000 חברים בפייסבוק), ולכך שהן במסגרת כתב ההגנה ועוד יותר מכך במהלך הדיון, התרשמתי שהנתבעת לא לוקחת אחריות על מעשיה, אינה מבינה את חומרת המעשה שעשתה, ולא זו אף זו – אלא שאף המשיכה להשתלח בתובע גם במהלך הדיון, כפי שעולה מהפרוטוקול.
הפוסט דנן פורסם בקבוצה פעילה ובה עשרות אלפי חברים, בצירוף שתי תמונות ברורות של התובע, אשר אך לאחרונה קיבל רשיון תיווך ומתכוון להתחיל לעבוד בתיווך. בשים לב לפער שבין טענות הנתבעת לגבי דברי המנהל הישיר לבין המכתב שכתב הלה לבית המשפט, אני מוצאת שלא ניתן לקבוע האם נגרמה פגיעה בתובע במקום העבודה הנוכחי שלו, כך שהדברים לא נלקחו בחשבון במסגרת שקילת גובה הפיצוי. מאידך, עדותו של התובע לפיה חיילים ועובדים של בניו סיפרו לבניו שנעשה לאביהם שיימינג בפייסבוק, על הפגיעה בשם הטוב הנגרמת מכך, הייתה מהימנה עליי, ועניין זה מתווסף למכלול השיקולים כאמור בקביעת גובה הפיצוי.
במסגרת השיקולים אמנם לקחתי בחשבון את העובדה שהפוסט הוסר לאחר מספר שעות, ולכל הפחות שש שעות, כך שהיום הגישה אליו – ככל שקיימת – אינה פשוטה, אולם נתתי משקל גם לכך שיתכן שנעשו צילומי מסך שעלולים לצוף בהמשך, מאידך.
סוף דבר
לפני סיום, וכפי שציינתי בראשית דבריי, אני מוצאת לנכון להדגיש פעם נוספת, שגם לו הייתי מקבלת את גרסת הנתבעת לאירועים שהובילו לכתיבת הפוסט, אין בכך כדי להצדיקו, הכל כפי שפורט בהרחבה לעיל.
מוכנה אני לקבל את טענות הנתבעת לפיהן מיהרה והייתה לחוצה מכך שלא מצאה את ארנקה, יתכן שבנסיבות אלה סברה שהתובע לא עובד מספיק מהר לטעמה ויתכן שיכול היה, למשל, לפתוח את השער בטרם סיים את הרישום בדוח חריגים, ככל שנהלי העבודה מאפשרים זאת.
אולם – וזאת חשוב להדגיש – גם אם התובע התנהל באיטיות לטעמה של הנתבעת ואף לו היה מרים את הקול ומתנהג לנתבעת בגסות שתוארה על ידה, אין בכך כדי להצדיק את כתיבת הפוסט, לאחר שהאירוע כבר הסתיים, באופן בו נכתב, מחד, וזאת כמובן מבלי להצדיק התנהגות כאמור מצד התובע לו הייתה כזו, מאידך.
התמודדות מקבל שירות הנפגע מדין ודברים עם נותן שירות, גם אם אותו דין ודברים כולל חילופי מילים שמוטב היה לולא היו נאמרות, אין מקומה בין דפי המרשתת. תרופתו של מקבל השירות במקרה כזה הוא בפניה למנהל הישיר, בתלונה לנציב תלונות ציבור היכן שקיים כזה, ובמקרים מתאימים, אף בפניה לרשויות. אולם, בשום מקרה לא תמצא התרופה בפרסום פוסט בתפוצה רחבה, תוך שימוש בביטויים משפילים ומעליבים ותוך התייחסות פוגענית לאמונתו של אדם. בפרסום כאמור אין כדי לקדם את פתרון העניין, הוא עלול לפגוע שלא לצורך ומעבר לסביר, ואין הוא משרת דבר למעט "הוצאת קיטור" של מקבל השירות הטוען כי נפגע.
סיכום
אני מקבלת את התביעה.
הנתבעת תשלם לתובע סך של 16,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים מיום המצאת החלטה זו לידיו.
המזכירות תמציא לצדדים.
ניתן היום, י"ח אייר תשפ"ב, 19 מאי 2022, בהעדר הצדדים.
1 מתוך 13