פרטי ההליך ומספר התיק: 60553-10-21 | בית משפט לתביעות קטנות בחיפה | אילנה הדר | 2022-05-19
צד תובע: יעקב כהן | צד נתבע: ליאת לינדבאום-שחר
בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה קיבל תביעת לשון הרע שעסקה בפוסט יחיד בקבוצת פייסבוק מקומית, לאחר שמצא כי הפוסט כלל פרסום פוגעני ומשפיל. פסק הדין מבהיר את ההבדל בין דיווח ענייני על מחלוקת עם נותן שירות לבין פרסום אישי ומבזה לקהל רחב.
הוויכוח בחניון והפרסום ברשת
לפי גרסת התובע, האירוע החל כאשר הנתבעת התקשתה לשלם עבור החניה וביקשה לצאת לאחר שהוסדר תשלום בהעברה בנקאית. בין הצדדים התפתח עימות סביב אופן הטיפול בתשלום ובפתיחת שער היציאה. הנתבעת הציגה גרסה אחרת: לטענתה, התובע התנהל כלפיה בכעס, צעק, סגר את חלון השירות בפניה והעיכוב ביציאה גרם לה להרגיש מותקפת. בית המשפט הבהיר כי הצדדים חלוקים על חלקים מהאירוע, אך שניהם אישרו שהיו חילופי דברים.
הפוסט שפורסם לאחר מכן כלל תיאור של התנהגות התובע, תמונות ברורות שלו, השוואות משפילות לבעלי חיים והתייחסות פוגענית לאמונתו הדתית. הנתבעת טענה כי פרסמה אותו מתוך סערת רגשות, לאחר שהרגישה שנפגעה. בית המשפט קיבל את גרסת התובע לאירוע, לא מצא שהתגרה בנתבעת, והדגיש שגם אילו התקבלה גרסתה במלואה, אין בכך כדי להצדיק את אופן הפרסום.
איך נבחנה הפגיעה בשם הטוב?
בית המשפט בחן את משמעות הפוסט בעיני קורא סביר, בהתחשב בתוכן כולו ובהקשר שבו פורסם, ולא רק בכוונת המפרסמת. מאחר שהפוסט נכתב בקבוצה מקוונת רחבת תפוצה וכלל גם תמונות, נקבע כי מתקיים יסוד הפרסום. השילוב בין הצגת התובע כמי שהתנהג באופן פסול לבין ההשפלות וההתייחסות לאמונתו עלול, לפי פסק הדין, להשפיל אותו, לפגוע במשלח ידו ולבזותו.
ההבחנה המרכזית נגעה למה שניתן היה לפרסם על האירוע. בית המשפט ציין כי תיאור נקי וענייני של מחלוקת השירות עשוי היה להיבחן אחרת. אולם הטענות על מה שאירע בחניון אינן הופכות את הביטויים המשפילים ואת הפגיעה באמונה לאמת מוגנת. לכן נדחתה הגנת אמת הפרסום ביחס לחלק הפוגעני של הפוסט, בלי לקבוע שכל פרט עובדתי בתיאור הנתבעת היה שקרי.
מדוע ההגנות האחרות לא התקבלו?
הנתבעת טענה, בין היתר, כי פרסמה את הדברים כדי להגן על עניין אישי, כי מדובר בהבעת דעה, וכי למעשה העבירה את הפוסט למנהלי הקבוצה. בית המשפט מצא שלא הובהר איזה עניין אישי כשר הצדיק פרסום לקהל הרחב, ולא הוצגו תשתית או ראיות לכך שהפוסט נמסר למנהלים בלבד ושפרסומו היה תלוי באישורם. טענות כלליות בדבר הבעת דעה, כעס וחופש הביטוי לא זכו לדיון נרחב, משום שלא פורטו די הצורך. גם טענת כליאת השווא לא נמצאה הגנה או הצדקה לפרסום בתביעה זו.
בנוסף, בית המשפט קבע כי הבחירה בביטויים הפוגעניים חרגה במידה ניכרת ממה שהיה נחוץ להגנה על עניין שהחוק מכיר בו. לכן, גם אילו עמדה לנתבעת אחת מהגנות תום הלב, קמה החזקה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב, והיא לא נסתרה. בית המשפט העדיף את עדות התובע והצביע, בין היתר, על כך שהטענה שהפוסט הוסר בתוך שעות מעטות לא תאמה צילום מסך שנוצר לאחר שש שעות. גם התנהלות הנתבעת בדיון והודאתה כי פתחה שוב ושוב את חלון השירות נלקחו בחשבון בהערכת מהימנות גרסתה.
הפיצוי והנסיבות שנשקלו
לא הובאו ראיות לנזק כספי, ולכן הפיצוי לא התבסס על הפסד כספי מוכח. בית המשפט שקל את תוכן הפרסום, תפוצתו האפשרית, צירוף התמונות, הפגיעה בשם הטוב, התרשמותו שהנתבעת לא נטלה אחריות, וכן את עדות התובע על כך שאנשים בסביבת בני משפחתו סיפרו להם על הפרסום. מנגד, נשקלה גם העובדה שהפוסט הוסר לאחר שעות אחדות. בית המשפט לא קבע אם נגרמה פגיעה במקום העבודה, ולכן לא הביא אפשרות זו בחשבון.
על יסוד שיקולים אלה נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק, אף שלא הוכח נזק כספי.
בעילת לשון הרע נפסק פיצוי בסך 16,000 ש״ח.
הלקח המעשי מפסק הדין
בית המשפט הדגיש כי גם אם לקוח חש שנפגע בשיחה עם נותן שירות, פרסום פומבי הכולל השפלות ופגיעה באמונה אינו דרך מוצדקת לפתור את המחלוקת. במקרה שנדון, ניתן היה לתאר את האירוע באופן ענייני או לפנות לגורם המתאים, אך סערת רגשות לא הצדיקה את הבחירה בפרסום הפוגעני. ההכרעה תלויה בנסיבות כל מקרה ובתוכן הפרסום המסוים.
הוצאות בהליך
הנתבעת תשלם הוצאות משפט: 1,000 ש״ח, לטובת התובע. מועד התשלום הוא בתוך 30 יום; באיחור יחולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
