ת"א 62045-08-20 אוזן נ' תקשורת ועיתונות בע"מ ואח'

הליך: 62045-08-20

שם התיק: ת"א 62045-08-20 אוזן נ' תקשורת ועיתונות בע"מ ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בעפולה

שופט/ת: מאג'דה ג'ובראן מורקוס

תאריך פסק הדין: 2022-06-06

תובעים: אירה אוזן | נתבעים: אינדקס הגליל תקשורת ועיתונות בע"מ, אינדקס העמק והגליל (1995) בע"מ, שמעון וייס

ייצוג אירה אוזן: עו״ד אמיר גל

ייצוג נתבעים: עו״ד בנימין מלכא

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בעפולה

ת"א 62045-08-20 אוזן נ' תקשורת ועיתונות בע"מ ואח'

תיק חיצוני:

בפני

כבוד השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס

תובעים

אירה אוזן
ע"י עו"ד אמיר גל

נגד

נתבעים

1. אינדקס הגליל תקשורת ועיתונות בע"מ

2. אינדקס העמק והגליל (1995) בע"מ

3. שמעון וייס
ע"י עו"ד בנימין מלכא

פסק דין

העובדות בקצרה :

התביעה דנן היא תביעה לפי חוק איסור לשון הרע.

התובעת הינה תושבת עפולה. היא הגישה את תביעתה בגין כתבה שפורסמה בעיתון "אינדקס העמק והגליל" וזאת ביום 20.7.20.

נתבע 3 הוא עורך העיתון, עיתונאי ומי שכתב את הכתבה. נתבעת 1 היא המוציאה לאור של העיתון. נתבעת מס' 2 אינה פעילה משנת 2006.

בגיליון יום 31.07.2020 של העיתון הופיעה כתבה בכותרת 'תושבת עפולה ספגה שיימינג ברשתות וביטלה מכירת בית לערבי'. בכתבה דווח אודות עובדת עיריית עפולה שביקשה למכור את ביתה לערבי . בכתבה צויין , בין היתר, כי אותה אישה עובדת עירייה ניגשה למכרז לתפקיד בעירייה, אולם משנכשלה במכרז ולא התקבלה לתפקיד החליטה למכור את ביתה לאדם ערבי. בכתב דווח כי בעקבות שיימינג ברשתות ביטלה האישה את עיסקת המכירה לאותו אדם ערבי.

התובעת טוענת שכתוצאה מן הכתבה הפכו חייה למסכת של ייסורים. היא ושתי בנותיה סבלו ממסע של השמצות קללות ואיומים. עוד נטען כי במקום העבודה התנכלו לה בעקבות הכתבה עד שבסוף נאלצה להתפטר מעבודתה.

הנתבעים טוענים כי מדובר בכתבה עיתונאית שדיווחה על המתרחש בעיר עפולה והיתה חשיבות לפרסומה. הם מציינים כי לא צויין שמה של התובעת . אם לתובעת נגרם נזק הוא נגרם מהפרסומים ברשתות החברתיות לגבי הפרשה. אותם מפרסמים כלל לא נתבעו על ידי התובעת.

הנתבעים מציינים כי אין בפרסום משום לשון הרע. לחילופין קיימת להם הגנת תום הלב בפרסום וכן הגנת אמת בפרסום.

דיון בבקשה להוציא ראיות :

תחילה אתייחס לבקשה שהוגשה בשלב הסיכומים ולאחר שמיעת הראיות. הנתבעים צירפו לסיכומים מטעמם נספחים רבים אשר לא היו חלק מהראיות וכלל לא הוגשו במהלך שמיעת הראיות. הנתבעים צירפו לסיכומיהם פרסומים מדפי פייסבוק של צד שלישי, מקבוצות ואצאפ, כתבת שער מעיתון הנתבעים, דף פייסבוק של התובעת, מכרזים בעיריית עפולה לשנת 2020.

התובעת הגישה בקשה להוצאות המסמכים מהתיק, מכיוון שלא הוגשו במהלך שמיעת העדויות .

הנתבעים בתגובתם ביקשו לצרף את המסמכים כחלק מהראיות בתיק. בין היתק נטען כי לא בוצע הליך גילוי מסמכים. עוד נטען כי לא הוגשו תצהירים בתיק. עוד נטען כי חלק מהמסמכים צורפו לכתב ההגנה של הנתבעים. אשר למכרזים של עיריית עפולה, הרי שהצורך עלה בחקירת התובעת.

ברע"א 1048-19 מזל בוגנים נגד דוד בן יאיר (16.6.2019) התייחס כב' השופט גרוסקופף לשיקולים בבחינת בקשה להוספת ראיות וקבע בזו הלשון:

"... ככלל, הגשת ראיות לאחר הליך ההוכחות איננה רצויה ולא תעשה כדבר שבשגרה. תכליתו של כלל זה איננה פרוצדורלית גרידא, אלא נועדה להבטיח גם את זכויותיו של הצד השני, ולשמור על ניהולו התקין של ההליך (רע"א 2715/13 חוסיין נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 4 (28.11.2013)). בבואו להחליט האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, על בית המשפט לשקול מספר שיקולים: אופי הראיה הנוספת; השלב אליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר, וכן תרומתה של הראיה לבירור האמת (ראו ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מ"ו(3) 738 (1992)). ההחלטה האם להתיר הגשת ראיות נוספות, מצויה במסגרת הפררוגטיבה של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור תתערב בהחלטות מסוג זה במקרים חריגים בלבד, בהם ההחלטה איננה סבירה, מנוגדת לדין או גורמת עיוות דין לאחד הצדדים (רע"א 9114/16 טיסונה נ' כהן, [פורסם בנבו] פסקאות 22-21 והאסמכתאות הנזכרות שם (‏26.3.2017)). "

בענייננו, לא היתה כל מניעה מהגשת הראיות קודם לכן על ידי הנתבעים. לא מדובר בראיות חדשות. עצם העובדה כי לא בוצע גילוי מסמכים אינה רלבנטית שכן כאן המדובר על בקשה להוסיף ראיה בשלב הסיכומים לאחר ששלב העדויות כבר הסתיים והתובעת כבר הגישה את סיכומיה. גם אם לא הוגשו תצהירי עדות ראשית, את הראיות יש להגיש במהלך שמיעת החקירה הראשית של העד או במהלך עד בחקירה נגדית ובאמצעות אותם עדים. לא מדובר בעניין טכני אלא שיש חשיבות להציג מסמכים באופן האמור על מנת לאפשר לצד שכנגד להתמודד עם אותו מסמך ולהתייחס לכך בעדותו.

יש בקבלת הבקשה של הנתבעים כעת כדי לקפח את זכויות התובעת שכבר הגישה את סיכומיה לתיק וכלל לא יכלה להתייחס בעדותה לראיות שהוגשו. כך למשל ביחס לדף הפיסבוק התובעת טענה כי במועד הרלבנטי לא היה לה פיסבוק כאמור. לו הוצג לה הדף הנטען יכלה להתייחס לכך במהלך עדותה. כך גם לגבי המכרזים של העירייה. לציין כי במקרה דנן, הנספחים צורפו לסיכומים ללא כל רשות, והבקשה לצרפם לראיות הוגשה במסגרת תגובה לבקשת התובעת להוציאם מהתיק.

ביחס לפרסומים ברשתות החברתיות, התובעת התיחסה לכך בחקירה הנגדית, ללא התייחסות ספציפית לפרסום ספיציפי ותוכנו המדויק. אין מקום לצרף פרסומים מקום שהתובעת לא נשאלה ספציפית לגביהם ולא יכלה להתייחס לתוכנם.

על כן, אני מקבלת את בקשת התובעת ודוחה את בקשת הנתבעים לצרף ראיות בשלב זה של הדיון בתיק. הנספחים שצורפו לסיכומי הנתבעים יוצאו מהתיק.

דיון והכרעה בתביעה:

אומר כבר עתה כי החלטתי לקבל את התביעה נגד נתבעים 1 ו- 3. אני סבורה כי הכתבה מהווה לשון הרע, ולנתבעים לא עומדות ההגנות להן טענו בהגנתם.

בכתבה פורסמו הדברים הבאים:

" השבוע נודע כי תושבת עפולה, שהייתה בעבר תומכת מוכרת של ראש העיר לשעבר יצחק מירון ונשואה לאיש ציבור מוכר בעיר שהיה מראשי תומכיו של מירון, חתמה כבר על זיכרון דברים למכירת ביתה לערבי, אולם 24 שעות של שיימינג לחץ מסיבי גרמו לה לבטל את המכירה. אדם המכיר את הפרשה אמר: 'היא ניסתה לנקום בעירייה לאחר שלא זכתה במכרז בעירייה ולמכור בית לערבי. כל מי שיעז למכור בית לערבי יחטוף שיימינג ללא רחמים".

בהמשך הכתבה תוארו המאבקים כנגד מוכרים פוטנציאליים לערבים ומקרים בהם בוטלו עיסקאות כאמור. עוד צויין בהמשך הכתבה כך:

"במקרה הנוכחי, מי ששאפה למכור את ביתה, היתה תושבת מוכרת בעיר העובדת בעירייה שהייתה נשואה בעבר לאיש ציבור מוכר בעיר וידועה כתומכת נלהבת של ראש העיר לשעבר יצחק מירון, הידוע בדעות השמאל שלו ומי שהפסיד את הבחירות, בעיקר בגלל החשש של המצביעים שיהפוך את עפולה לעיר מעורבת. העובדת התמודדה במכרז בתוך העירייה לקבלת תפקיד בכיר, אולם משנכשלה במכרז ולא התקבלה לתפקיד החליטה למכור את ביתה לתושב ערבי מחוץ לעיר, דבר שגרר זעם של שכניה. אדם המקורב אליה אמר: 'היא פשוט הפסידה במכרז, רצתה לעזוב את עפולה ואולי את הארץ בכלל והחליטה לנקום באבי אלקבץ ובעירייה ולמכור את הבית שלה לערבי."

האם ניתן לזהות את התובעת?

ראשית לעניין זהותה של התובעת. מהפרטים שצויינו בכתבה קורא סביר יכול היה לדעת ולזהות כי מדובר בתובעת. צויין כי התובעת עובדת עירייה שנשואה לאיש ציבור. עוד צויין כי האישה המדוברת בכתבה פרסמה את ביתה למכירה וכי ניגשה למכרז לתפקיד בכיר בעירייה ולא זכתה בו. פרטים אלה יש בהם כדי להביא לזיהוי התובעת.

בעניין זה ציין עד התביעה מר חן יוסף , שעבד בעירייה באותה העת, כי בעירייה יש 700 עובדים. עוד ציין כי לאור הפרטים בפרסום לא יכול היה לזהות את הפרטים עם אדם אחר וזאת בהתאם לפרטים שצויינו. ראו עדותו בעמוד 10 שורות 4-10.

גם עדה נוספת מטעם התובעת, הגב' עדנה סופר , סיפרה כי קראה את הכתבה ולא היה אפשרי שלא לדעת שמדובר בתובעת. נכתב שם כי ניגשה למכרז ולא התקבלה . היא ציינה כי לא התקיים מכרז נוסף בעירייה באותה תקופה בו הפסידה אישה את התפקיד. (ראו עדות העדה בעמוד 11 שורות 23-30)

בעניין זה גם העידה התובעת וציינה כי זהותה נודעה בכך שצויין כי היתה נשואה לאיש ציבור ובכך שניגשה למכרז בעירייה ומכרזים כאלה עושים אחת לכמה שנים(ראו עמו 9 שורות 1-4).

לזאת יש להוסיף גם את עדותו של נתבע 3, מי שערך את העיתון וכתב את הכתבה. הנתבע נשאל אם הוא מכיר אדם נוסף שהנתונים האלה (שבכתבה) מתאימים לו וענה: "לא ספיציפי . לא זכור לי כרגע"

על סמך הפרטים שנמסרו בכתבה, אדם עפולאי סביר, לא כל שכן עובד סביר מבין 700 עובדי העירייה, היה מזהה את הפרטים שנמסרו ויודע כי מדובר בתובעת.

ויודגש כי מדובר בכתבה שבאה לדווח על שיימינג שנעשה לאותה אישה ברשתות החברתיות, שם פרטיה כן נחשפו. מי שנחשף לשימינג, וכנטען על ידי הנתבעים רבים נחשפו לשימינג והפרסום ברשתות, ידעו במי מדובר בכתבה.

בעניין זה של זהות התובעת אני מפנה לסעיף 21 לסיכומי הנתבעים. הם טענו כי אלמלא השימניג ברשתות החברתיות לא ניתן היה לזהות כלל שמדובר בתובעת בכתבה. מכך עולה כי גם הנתבעים מודעים לכך כי ניתן היה לזהות שמדובר בתובעת בכתבה, וזאת על רקע השימינג עליו דווח שם, כאשר ברשתות החברתיות חשפו את פרטי התובעת.

האם מדובר בלשון הרע:

לשון הרע הוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 באופן הבא:

"1.   לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)    להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)    לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)    לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)    לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

הבחינה אם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק היא בחינה אובייקטיבית של הקורא הסביר. על כך נאמר בע"א 4534/02 רשת שוקן נגד לוני הרשיקוביץ (4.3.2004) :

"סעיף זה עוסק במישור האחריות. ההגדרה הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה הנסמכת, ברובה, על אסופת הגדרות מן המשפט המקובל (א' שנהר דיני לשון הרע (להלן – שנהר [39]); .( D. Price Defamation – Law, Procedure and Practice [40] באופן כללי, יש לברר אם הביטוי הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרד אובייקטיבי של האדם הסביר (שנהר [39], בעמ' 122; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג [9], בעמ' 562; ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [10], בעמ' 293). ההגדרה מורכבת מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא סעיף סל, אשר מתארת "את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון (להלן – פרשת אפל [11]), בעמ' 616; ראו עוד שנהר [39], בעמ' 121). שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים יותר. ודוק, די בכך שהפרסום היה עלול לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע (שנהר [39], בעמ' 121)."

עוד אציין כי פרשנות הביטוי תיבחן גם בהקשר של הדברים בהם נאמר. בעניין זה אפנה לדבריה של כב' השופט ביניש בע"א 1104/00 דוד אפל נגד איילה חסון ( 10.1.2002) :

"ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם זאת לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובע:

"דרכי הבעת לשון הרע

3. אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע..."

בענייננו , מתוארת התובעת כמי שמבקשת לנקום בתושבי העיר ובשכניה על רקע הפסדה במכרז בעירייה. עוד מציינים בכתבה את הלך הרוח והאווירה בעיר עפולה וההתנגדות למכירת בתים לערבים. עוד מובאים ציטוטים של עלומי שם ביחס למה שיעשה למי שימכור ביתו לערבי. וכך צויין בכותרת הכתבה ובהדגשה מפי :"גורם המעורה בפרשה": " כל מי שיעז למכור בית לערבי יחטוף שימינג ללא רחמים". עוד תוארו בכתבה המאמצים שנעשים כנגד מכירת בתים לערבים, וכי על פי הנתונים חלה ירידה ברכישה של ערבים. תוארו בכתבה מקרים בהם בוטלו עיסקאות כאמור. עוד מתאר אדם בעילום שם כי למרות המאמצים ישנם תאבי בצע: "נכון שלא תמיד זה מצליח ויש כמה תאבי בצע שמוכרים את ביתם לערבים אבל הם צריכים לדעת שאנחנו לא נוותר ומי שימכור את ביתו לערבי יספוג שימינג ללא רחמים. "

על רקע דברים אלה, ותיאור נרחב לאווירה בעיר נגד מכירת ערבים, פורסמו הדברים שיוחסו לתובעת כמי שביקשה לנקום את הפסדה במכרז באמצעות מכירת ביתה לערבי. עוד צויין כי התובעת ביקשה לעזוב את עפולה ואולי את הארץ. יש בפרסום כדי לתאר את התובעת כאישה נקמנית, תאבת בצע, שפועלת כנגד הרצון והלך הרוח של רוב של תושבי העיר בה היא מתגוררת-מתוך מניע נקמני ובצע כסף. מצויין בכתבה כי היא מבקשת למכור את ביתה לערבי ולעזוב את הארץ. לצד זאת, מתארים כיצד יעשה למי שימכור את ביתו לערבי. הפרסום מבזה את התובעת ומשפיל אותה ושם אותה למטרה של שנאה ובוז מצד הקוראים. לפיכך, הפרסום בכתבה מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק.

בהקשר זה ראוי לציין כי אין רלבנטיות לטענות של שני הצדדים ביחס לגזענות של מי שלא מסכים למכור את ביתו לערבי. אין גם רלבנטיות לעדותו של הנתבע כי אינו גזען וכי בכתבה התכוון לדווח על המצב בעפולה ועל הנושא ש"בער" בעיר אותה העת וכי בכתבה התכוון למתוח ביקורת על כך. לא כוונותיו ונטיות ליבו של הנתבע הן הנושא לדיון. מה שחשוב לענייננו ומה שחשוב לבחון הוא כיצד הובנו הדברים בכתבה על ידי הקורא הסביר. כאמור לעיל, הדברים הובנו באופן המתאר את התובעת כאשיה נקמנית, שמבקשת לנקום בתושבי העיר ובשכניה על רקע ההפסד שלה במכרז. הקשר בין ההפסד במכרז והרצון למכור לערבי בשל כך עולה בבירור מהדברים שפורסמו בכתבה. לא ניתן להגיע לפרשנות אחרת ממקרא הדברים. אחזור ואצטט את שנאמר:"... העובדת התמודדה במכרז בתוך העירייה לקבלת תפקיד בכיר, אולם משנכשלה במכרז ולא התקבלה לתפקיד החליטה למכור את ביתה לתושב ערבי מחוץ לעיר, דבר שגרר זעם של שכניה. אדם המקורב אליה אמר: 'היא פשוט הפסידה במכרז, רצתה לעזוב את עפולה ואולי את הארץ בכלל והחליטה לנקום באבי אלקבץ ובעירייה ולמכור את הבית שלה לערבי"...."

אדגיש כי החלק הראשון של הדברים לעיל הובא כדיווח על עובדות בכתבה ולא כציטוט.

הגנת אמת בפרסום:

הוראת סעיף 14 לחוק, שעניינה בהגנת אמת הפרסום, קובעת כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לגבי הוראת חוק זו ציין כבוד הנשיא (כתוארו אז) השופט גרוניס בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך [פורסם בנבו] (18.9.2014) "רק שילובם של שני היסודות – אמיתות הפרסום ועניין ציבורי בו – יקים את ההגנה שבסעיף 14 לחוק" (סעיף 22).

על מנת לחסות תחת הגנה זו של אמת הפרסום, על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים – אמיתות הפרסום מבחינה עובדתית ועניין ציבורי בפרסום. כבוד השופט גרוניס הדגיש כי "ה'אמת' שאליה מכוון סעיף 14 לחוק היא אמת משפטית... היינו, פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו (שם, סעיף 25), וכן כי "הפרסום נדרש לשקף את האמת כפי שהייתה בזמן הפרסום" (שם, סעיף 29). הנטל להוכיח התקיימותם של שני התנאים מוטל על הנתבע [רע"א 6517/98 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (6.12.1198)]. בנוסף, הגנה זו לא תחול על פרסום שאינו אמת אף אם המפרסם שגה בתום לב. על כן, אין חשיבות למניעיו של המפרסם או לשאלה אם סבר בשוגג כי הפרסום הינו אמת שכן, כפי שהדגיש כבוד הנשיא גרוניס בדיון הנוסף בעניין אילנה דיין "הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם" (סעיף 32).

בענייננו, אני אצא מנקודת הנחה כי יש בכתבה ענין ציבורי. ניתן להניח כי לציבור בכלל ובייחוד לתושבי עפולה יש עניין ציבורי לדעת על הפרשה שדווחה. הצביון היהודי של העיר ומכירת בתים לערבי היה נושא בדיון הציבורי בעיר עפולה באותה תקופה, זאת כעולה מעדות הנתבע. לכן נושא הכתבה עורר עניין ציבורי. יחד עם זאת, לא מתקיים התנאי השני לתחולת ההגנה, התנאי של אמיתות הפרסום.

התובעת ציינה בעדותה כי מה שנאמר ויוחס לה כלל לא נכון. לא ביחס לכוונה למכור את הבית לערבי וחתימה על זכרון דברים, לא ביחס לכוונה לעזוב את העיר עפולה ואת הארץ, לא ביחס לכוונה לנקום על רקע הפסדה במכרז. כל הפרטים אינם נכונים לפי עדות התובעת. התובעת העידה כי פרסמה את ביתה למכירה ואכן רופא ערבי התעניין ובא לראות את הבית. היא ציינה כי היתה מוכרת את ביתה לכל מאין דהוא גם לסיני ולקח לה שנה וחצי למכור את הבית. אבל ביחס לאותו קונה ערבי היא בכלל לא ניהלה איתו משא ומתן ולא נחתם עימו זכרון דברים כפי שדווח בכתבה. ביחס לרצון לנקום כפי שהובא בכתבה היא הכחישה את הדברים וציינה כי מי שזכתה במכרז היתה עובדת ותיקה ומנוסה ממנה .

לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים לגבי אי אמינות מצידה של התובעת. עדותה היתה אמינה ואין בסתירה ביחס לקיומו או אי קיומו של פיסבוק לתובעת כדי לשנות ממכלול עדותה בחקירה הראשית והנגדית.

לצד זאת, הנתבע, שעליו מוטל הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום, העיד בחקירתו כי לא בירר את הפרטים עם התובעת ולא טרח בכלל לפנות אליה. הוא ציין כי לא פנה לתובעת לפני הכתבה וסמך על המקור שלו מבלי לנקוט בכל פעולה נוספת לאימות הפרסום:

"ש. האם האדם שמדובר עליו בכתבה זה אירה אוזן

ת. הכתבה מדברת על התובעת בין היתר

...

ש.דיברת עם התובעת לפני הכתבה

ת. לא. בכוונת מכוון, מהידע המקצועי שלי אני ידעתי שאם אני לא מזהה אותה באופן מוחלט עם תמונה ועם שם ואפילו אותיות כמו שמקובל , אני לא אקח תגובה. אני באתי להציג מציאות , תמונת מצב הוויה שקיימת בעיר עם דוגמא ספציפית לשימינג הקשה שנעשה. לא באתי לפגוע באנשים.

ש.בכתבה כתוב שהיא חתומה על זכרון דברים מאיפה המידע הזה

ת. המידע הזה ניתן לי על ידי גורם מסוים לבדוק את הסיפור

ש. מה עשית כדי לבדוק את המידע הזה

ת. סמכתי על המקור, בדרך שאני סומך על המקור הספציפי בדרך כלל"

הנה אם כן, הנתבע מודה כי לא נקט בכל פעולה לאימות הפרסום והסתמך על דברי המקור שלו, מבלי לטרוח אפילו לשוחח ולברר פרטים עם התובעת. ברור כי אין בנסיבות, על רקע הכחשתה של התובעת את הדברים בעדותה, כדי להקים את ההגנה של אמת בפרסום. הנתבע לא הוכיח בשום דרך את אמיתות הדברים שיוחסו לתובעת בכתבה. משכך, אני קובעת כי הגנת האמת בפרסום אינה מתקיימת.

כאן המקום להדגיש כי גם אותם ציטוטים שהובאו מפי עלומי שם, לא הוכחה אמיתותם על ידי הנתבעים. אין בהבאת הדברים כציטוט כדי לפטור את הנתבעים מהוכחת אמיתותם של אותם דברים. במיוחד שעה שבכתבה חזרו על הדברים כדיווח. עוד יש לציין כי לא הוכח בשום דרך כי הדברים אכן נאמרו על ידי אותו עלום שם. ראו לעניין זה את ספרו של שנהר בעמוד 218 " פרסום עשוי להביא דברי לשון הרע כציטוט של אדם אחר הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת " אמת דיברת" . הסיבה לכך היא באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אכן אמר את הדברים שהאדם הסביר יסיק לרוב מפרסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר כי דברי , ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם – שהרי ההנחה המקובלת היא "ש אין עשן בלי אש" ושאדם לא יחזור על השמצות שהשמיע אדם אחר אם לא יאמין שיש ממש באותן השמצות. לפיכך מפרסם של פרסום חוזר כזה יהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר. אולם כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים עשוי בית המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו "

אין לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בעניינים שלא הוכחו המהווים פרטים שוליים שלא שוללים את תחולת ההגנה. הפרטים שלא הוכחו על ידי הנתבעים אינם פרטים שוליים. מדובר בפרטים שבבסיס הכתבה : רצון של התובעת לנקום על רקע הפסד במכרז ורצון לעזוב את העיר. הנקמה בכך שביקשה למכור את ביתה לערבי וחתימה עם אותו קונה על זכרון דברים. פרטים אלה שלא הוכחו כלל אינם פרטים שוליים. גם אם הכתבה דיווחה על השימינג שהיה כלפי התובעת , ואכן מוסכם כי היה שימינג כזה, חלק ניכר מהכתבה עסק בתובעת ומניעיה דהיינו הנקמנות ובצע הכסף והרקע להתנהגותה הנקמנית כביכול בכך שהפסידה במכרז.

הגנת תום הלב:

הנתבעים טענו כי עומדת להם הגנת תום הלב. הנתבע טען כי הוא עיתונאי ותיק ומנוסה ואף נמנע מלפרט פרטים נוספים של התובעת על מנת לא לחשוף זהותה ולפגוע בה. הנתבעים לא פירטו בסיכומיהם על איזו הגנה מבין ההגנות המנויות בסעיף 15 הם מסתמכים. לא מספיק לטעון כי קיים תום לב, אלא שיש מקום לטעון מה היא ההגנה הנטענת.

על רקע עדותו של הנתבע כפי שהבאתי אותה לעיל, אני קובעת כי להגנת תום הלב אין מקום במקרה זה. הנתבע הודה כי לא נקט בכל פעולה כדי לוודא את אמיתות הפרסום. ראו ציטוט שהובא לעיל. הוא לא בדק את מה שהובא בציטוט מאותו גורם עלום שם וגם לא לגבי מה שפורסם בכתבה עצמה כדיווח (ההפסד במכרז והרצון למכור לערבי את הבית בגלל זה והחתימה על זכרון דברים.) כאמור הוא גם לא טרח לברר את אמיתות הפרסום עם התובעת. אין ממש בהסברו בעדותו כי לא פנה אליה על מנת שלא תיחשף זהותה. אין כל בעיה לפנות ולבקש פרטים מהתובעת ועדיין לא למסור את זהותה. כך נהג הנתבע בכתבה עת פרסם וציטט דברים מפי אותו עלום שם.

. בהקשר זה אני מפנה לסעיף 16 (ב) לחוק שקובע:

"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

(3הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

אפנה בנוסף גם לספרו של א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997) שציין בעמוד 321 לספרו את הדברים הבאים: "שיקול חשוב נוסף נוגע לשאלה , באיזו מידה נקט המפרסם באמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע. שיקול זה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר הדעה שהובעה היא מסקנה עובדתית הניתנת לאימות או הפרכה. העובדה שהדעה אינה אמת , אין בה כדי ללמד על חוסר תום ליבו של המפרסם, אך אם מתברר שהמפרסם לא בדק כראוי אם המסקנה שפרסם הוא אמת, יהיה בכך כדי ללמד על חוסר תום ליבו."

בענייננו, לא שהבדיקה של העובדות לא היתה כראוי, ולא שהאמצעים שנקטו לבירור העובדות לא היו סבירים. בענייננו לא נעשתה בדיקה לאמיתות הדברים בכלל. לפיכך, קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) (3) לחוק שהפרסום נעשה שלא בתום לב.

אף שלא נטען מפורשות אתייחס לטענה כי מדובר בהבעת דעה. פרסום דעה אמור לשקף הליך מחשבה סובייקטיבי וכאשר זה המובן הטבעי והרגיל של הפרסום. "פרסום יוגדר כהבעת דעה אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדה מצידו" (ראו בספר א' שנהר, 1999, בעמוד 310 ). בענייננו, לא מדובר בהבעת דעה כלל . מדובר בדיווח והצגת דברים כעובדות. לא ניתן להבין את הדברים אחרת.

לסיכום נקודה זו אני קובעת כי לא מדובר בכתבה שמהווה הבעת דעה וממילא לא היה תום לב בהתנהלות הנתבעים בפרסום הכתבה.

גובה הפיצוי:

משקבעתי כי מתקיים בענייננו לשון הרע, ונדחתה טענת הנתבעים לתחולת ההגנות הנטענות על ידם, אגש לבחון את גובה הפיצוי לו זכאית התובעת.

בסוגיית הפיצויים בגין לשון הרע על בית המשפט להתחשב בשיקולים אלה:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי." (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510, בסעיף 17 לפסק הדין ).

התובעת הרחיבה בעדותה לגבי מסע ההשמצות והיחס הקשה לו זכתה מסביבתה ובמקום עבודתה. בעניין זה גם העידה בתה. אוסיף כי הנתבע נשאל אם לא היה מקום לפרסם התנצלות והשיב כי לא רואה מקום לפרסם התנצלות שכן הכתבה מתארת את האוירה נגד מכירת דירות לערבים(עמוד 16 שורות 10-11)

אך גם אם התובעת ובנותיה אכן סבלו ממסע השמצות, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי הכתבה תיארה מסע שימינג שעברה התובעת ברשתות החברתיות. לא ניתן להתעלם מכך כי היחס הקשה לו זכתה התובעת קשור גם ובנוסף לאותם פרסומים ברשתות החברתיות, ולא רק לכתבה מושא התביעה. בעניין זה התובעת טענה כי לא תבעה את המפרסמים ולא שללה את האפשרות כי תעשה כן בבוא העת.

התובעת טענה כי בשונה מהפרסומים ברשתות החברתיות מדובר בעיתון שמופץ בכל מקום בעפולה ובאזור. היא תיארה כיצד במקום עבודתה הגיעה למשרדים וראתה את חבריה לעבודה מחזיקים את העיתון. יחד עם זאת, אני סבורה כי את הפיצויים יש לקבוע על רקע פרסומים נוספים שפורסמו ביחס לתובעת ובגינם היא לא תבעה, אף שניכר ועולה מעדותה כי גם פרסומים אלה גרמו לה נזק.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגובה 12,000 ₪.

אני מקבלת את התביעה רק כנגד נתבעים 1 ו- 3. הנתבעים הודו כי נתבעת 1 היא המוציאה לאור את העיתון. נתבעת 3 כאמור כותה הכתבה ועורך העיתון. נתבעת 2 הוכח כי אינה פעילה משנת 2006 והתביעה נגדה נדחית.

הנתבעים 1 ו- 3 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד פיצוי בסך של 12,000 ₪. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,500 ₪. ההוצאות כוללות גם את הבקשה להוצאת ראיה שהחלטה בה ניתנה לעיל במסגרת פסק הדין. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' סיוון תשפ"ב, 06 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

7 מתוך 12