ת"א 62282-11-17 צחי ואח' נ' שרוב ואח'

הליך: 62282-11-17

שם התיק: ת"א 62282-11-17 צחי ואח' נ' שרוב ואח'

בית המשפט: בית משפט השלום בקריות

שופט/ת: פנינה לוקיץ

תאריך פסק הדין: 2021-01-03

תובעים/נתבעים שכנגד: יעל צחי, דוד צחי | צד נתבע: אירינה שרוב, אלכסי שרוב

ייצוג תובעים: עו״ד עיסא ברבארה

להלן נוסח פסק הדין המלא כפי שפורסם

בית משפט השלום בקריות

ת"א 62282-11-17 צחי ואח' נ' שרוב ואח'

בפני

כבוד השופטת פנינה לוקיץ

תובעים/נתבעים שכנגד

1. יעל צחי, ת.ז. XXXX

2. דוד צחי, ת.ז. XXXX
ע"י ב"כ עו"ד עיסא ברבארה

נגד

נתבעיםתובעים שכנגד

1. אירינה שרוב, ת.ז. XXXX

2. אלכסי שרוב, ת.ז. XXXX

פסק דין

עסקינן בתביעות כספיות הדדיות בין הצדדים שעילתן נעוצה בהסכם שכירות (להלן : "ההסכם") שנחתם בין התובעים (להלן : "צחי") שהם בעליה של דירה הנמצאת בXXXX בנהריה (להלן: "הדירה") לבין הנתבעים כשוכרי הדירה (להלן: "שרוב").

בתביעת צחי, שנפתחה כתביעה בסדר דין מקוצר, מבקשים צחי לחייב את שרוב בתשלום בסך 30,000 ₪ הכוללים דמי שכירות עבור חמישה חודשי שכירות שנטען כי לא שולמו עד למועד הגשת התביעה, פיצוי מוסכם (בסך 10,000 ₪) ופיצוי בגין הפרת ההסכם ועוגמת נפש.

בתביעה שכנגד מבקשים שרוב לחייב את צחי לשלם להם סך של 176,356 ₪ הכוללים החזר יחסי של דמי שכירות ששולמו בגין אי התאמת המושכר לאמור בהסכם, פיצוי בגין הוצאות שונות שנגרמו לשרוב כתוצאה משיפוצים שערכו צחי בדירה בעת שהייתה מושכרת להם, וכן פיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם השכירות, פיצויים בגין לשון הרע ופיצוי בגין נזק לא ממוני.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליך המשפטי

ביום 30.6.2016 חתמו הצדדים על ההסכם (ת6 – ת/12 לתצהיר התובע 2 שסומן "תב"), במסגרתו נקבעה תקופת השכירות ל- 24 חודש החל מיום 1.7.2016 ועד ליום 30.6.2018.

עוד הוסכם כי דמי השכירות החודשיים יעמדו על סך של 3,300 ₪.

במעמד החתימה על ההסכם מסרו שרוב לצחי 12 המחאות להבטחת תשלום דמי השכירות לשנת השכירות הראשונה, כ"א על סך 3,300 ₪, והמחאה נוספת בסך 5,000 ₪ ( ת11 לתב, נספח ג להסכם).

אין מחלוקת כי בתום שנת השכירות הראשונה שרוב לא שילמו דמי שכירות נוספים עבור שנת השכירות השנייה, חרף העובדה כי המשיכו להתגורר בדירה ולא פינו אותה.

ביום 3.7.2017 שלחו צחי לשרוב מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים (להלן :" מכתב ההתראה" - נספח ת/15 לכתב התביעה). במכתב צויין כי אי מסירת המחאות עתידיות עבור שנת השכירות השנייה מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המזכה את צחי בסעד של אכיפת ההסכם או פינוים מהדירה.

שרוב שלחו מכתב תשובה למכתב ההתראה, שאינו נושא תאריך, הכולל טענות לרוב ביחס לליקויים ואי תקינות הדירה אשר לא תוקנו חרף פניות קודמות, ומובלעת בו הטענה כי בשל ליקויים אלו לא נמסרו המחאות להבטיח את תשלום דמי השכירות עבור שנת השכירות השניה, שכן שרוב מבקשים לקזז סכומים (שלא פורטו במכתב) כנגד דמי השכירות לשנה השניה (להלן: "מכתב התשובה" - נספח ת/16 לכתב התביעה).

בעקבות התכתבות זו ומששרוב לא העבירו המחאות עתידיות בגין שנת השכירות השניה ולא פינו את הדירה, הגישו צחי תביעה לפינוי מושכר בתא"ח (קריות) 46359-09-17 (להלן: "הליך הפינוי"). בדיון שהתקיים בתביעת הפינוי, ביום 11.1.18, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה שרוב ישלימו את תקופת השכירות עד תומה, זאת כנגד תשלום חוב דמי השכירות שלא שולמו עד לאותו מועד, בגין 7 חודשי שכירות (23,100 ₪ =3,300 ₪ X 7), ובנוסף ימסרו לצחי שיקים עתידיים להבטחת תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, שהינו 30.6.18, וכי במועד זה יפנו את הדירה.

עוד הוסכם כי ככל שייקבע במסגרת ההליך המתנהל בפני, כי צחי הם אלה שהפרו את ההסכם ועקב כך לא חייבים היו שרוב בתשלום דמי השכירות לשנת השכירות השניה או כל חלק ממנה, ישיבו צחי את הכספים ששולמו להם על פי פסק הדין בתביעת הפינוי.

לאור האמור לעיל, תביעת צחי הצטמצמה למעשה לשאלה האם צחי זכאים לתשלום הפיצוי המוסכם בשל אי תשלום דמי השכירות במועדם, כאשר מנגד עומדת התביעה שכנגד של שרוב אשר בה נכללות הטענות בגין אי התאמת המושכר וליקויים במושכר אשר הם מהווים מבחינתם, ההצדקה לאי תשלום דמי השכירות, ואשר בגינם טוענים שרוב שהם אינם חייבים בפיצוי המוסכם, אלא דווקא זכאים לתשלומם מצחי.

מאחר ואין מחלוקת ביחס לעובדה כי שרוב אחרו בתשלום שכר דירה לפרק זמן העולה על 5 חודשים, דבר שהביא את צחי לפנות לערכאות לצורך פינויים מהדירה, ומאחר וסעיף 4(ב) להסכם קובע כי איחור של מעל 7 ימים בתשלום דמי השכירות יהווה הפרה של ההסכם, השאלה היחידה בהקשר לתביעת צחי הינה האם יש בסיס לטענות שרוב והאם יש בטענות אלו כדי להקים הצדקה לאי תשלום דמי השכירות ובכך לשלול את זכות צחי לפיצוי המוסכם?

לפני שאפנה לדון בטענות שרוב אציין כי בניגוד לאר עלה בדין ודברים שהתנהל בין הצדדים קודם להליך המשפטי, ההפרה הנטענת כלפי שרוב אינה מתבטאת באי העברת 12 המחאות עתידיות בגין שנת השכירות השניה, אלא בעצם האיחור בתשלום דמי שכירות בכל חודש בחודשו, למשך 7 חודשים.

טענת צחי, כפי שהועלתה בהתכתבות בין הצדדים, שאי העברת המחאות עתידיות לשנת השכירות השניה, היא היא ההפרה, דינה להדחות מאחר ובהסכם כלל לא נקבע מנגנון למסירת שיקים מראש לכל שנת שכירות.

סעיף 4.א. להסכם הקובע מנגנון כזה נמחק על ידי הצדדים, כאשר צחי הודה כי הם הסכימו למחיקת סעיף זה, וצחי לא טענו, וממילא לא הוכיחו הסכמה אחרת בע"פ או בכתב המעגנת מסירת שיקים מראש ביחס לשנת השכירות השניה. העובדה שבתחילת שנת השכירות הראשונה נמסרו שיקים להבטיח תשלום דמי שכירות למשך שנה אין בה להחיות הוראה בהסכם אשר נמחקה בהסכמה, וגם העובדה שכך נוהגים צחי עם דיירים אחרים אין בה להביא למסקנה כי הצדדים כאן הסכימו שקיימת חובה כזו ביחס לשנת השכירות השניה. הדברים עלו בבירור מעדות צחי:

"ש. האם אתה יודע שאשתך הסכימה למחוק את הסעיף 4.א' על 12 תשלומים שנה מראש? זה מחוק הסעיף.

ת. החוזה הוא ל-24 לחודש. שנה ראשונה קיבלנו את השיקים וזה היה בסדר. שנה שנייה, טבעי בגמר החוזה שאני בא אליו כדי לבוא ולקחת עוד 12 תשלומים לשנה הבאה.

לשאלה למה זה נמחק אני משיב שאנו עובדים ככה כל שנה. נכון שזה מחוק. אני מחקתי. אין ספק. אבל באופן קבוע, בחוזים שאני עושה עם דיירים, בתום כל שנה, אני מבקש 12 שיקים לתקופת השכירות הבאה" ( עמ' 4 לפרוטוקול שורות 32-26).

מן האמור לעיל עולה כי לא סוכם על מנגנון של מסירת שיקים מראש תשלום בגין שנת השכירות השניה, והעובדה שצחי הניח שכך יעשה, איננה מקימה חובה לשרוב לעשות כן.

עם זאת, כמובן שאין פירושו של דבר כי לשרוב קנויה זכות לא לשלם דמי שכירות כלל, והוא צריך היה לשלמם למצער חודש בחודשו. היתלות שרוב בדרישה, הלא מוצדקת, למסירת השיקים מראש, אין בה דבר שכן שרוב מודים כי לא היה בכוונתם לשלם דמי שכירות עבור שנת השכירות השניה, מחמת ליקויים ואי התאמה של המושכר, כאשר ליקויים ואי התאמות במושכר היוו לדידו טעמים מספקים לכך, שכן הקנו להם זכות קיזוז.

האם יש בטענות שרוב לאי התאמות וליקויים בדירה כדי להצדיק את אי תשלום דמי השכירות במועדם?

לטענת שרוב צחי הפרו את החובות המוטלות עליהם מכוח חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1970 (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), ומכוח חוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר") שכן קיימת אי התאמה של המושכר לאמור בהסכם, וכן נוצרו בדירה ליקויים בשל עבודות שיפוצים ובנית מרפסת, בנוסף לליקויים נוספים שהתגלו בה והפכו אותה ל"דירה שאינה מתאימה למגורים" כהגדרתה בחוק השכירות והשאילה. האמנם?

טענת אי ההתאמה שהעלו שרוב נוגעת לשני עניינים: האחד - בניגוד לאמור בפרסום הדירה ב"יד 2" ובהסכם, כי מדובר בדירה בת 4 חדרים, הרי שבפועל היא מנתה 3 חדרים בלבד.

השני - בניגוד לאמור בפרסום בדירה לא היה נוף לים בשל העובדה כי במהלך תקופת השכירות בוצעו עבודות לבנייה מרפסת לים, כך ששרוב לא יכול ליהנות מהנוף.

טענות אלו של שרוב בדבר אי ההתאמה נדחות על ידי מהטעם הפשוט שבהתאם לעדות שרוב, עוד טרם ההתקשרות והחתימה על הסכם השכירות הם ביקרו בדירה וידעו כי מדובר בדירה בת 3 חדרים ולא 4 חדרים, וכי אין נוף בדירה, מאחר והמרפסת בשלבי בניה. למרות ידיעה זו שרוב חתמו על ההסכם, בו גם צויין מפורשות דבר בניית המרפסת במהלך תקופת השכירות:

"ש. מופנה לס' 6 לנ/1 – מתי ביקרת בדירה וכמה זמן לפני חתימתך על הסכם השכירות?
ת. לא זוכר בדיוק. אולי חודשיים.

ש. ביקרת בביקור הראשוני בדירה, נכון שנאמר לך שהדירה הזו היתה 4 חדרים כאשר חדר גדול היה מופרד בקיר גבס והוסר?

ת. נאמר אבל ראיתי שיש חדר גדול ואז שאלנו ואמרו לי שאין בעיה ואפשר להחזיר את זה. אמרתי שאני עובד מהבית ואני צריך חדר בנפרד. אמרו לי שאין בעיה להקים חזרה את הקיר יחד עם בניית המרפסת" (עמ' 8 לפרטוקול שורות 23-17).

משחתמו שרוב על ההסכם לאחר שביקרו בנכס, ולאחר שהיה ידוע להם כי חרף הפרסום, אין מדובר בדירה בת 4 חדרים, וכי המרפסת תיבנה במהלך תקופת השכירות (יחד עם בניית מרפסות לכל הדירות בבנין), אין הם זכאים להעלות טענות לאי התאמה. שרוב אף מעיד כי ראה בביקורו שהוקמו פיגומים לצורך בניית מרפסות נוף לכל הדריות בבניין, ומעדותו נלמדת הסכמתו כי זאת תיבנה במהלך תקופת השכירות ( עמ' 8 לפרוטוקול שורות 36-28, עמ' 9 שורות 9-1). סוגיה שכאמור גם עוגנה בהסכם: "במהלך תקופת הבניה... זמן הבניה וסיומה אינו נתון להערכה כרגע" ( סיפת סעיף 14 ת/10 לתב).

לאור זאת, אני דוחה את טענות שרוב אשר לחוסר התאמה, נוכח העובדה כי בהתנהגותם נתנו הסכמתם ל"אי ההתאמה" הנטענת.

מעדות שרוב עלה למעשה כי טענתם הינה כנגד התארכות עבודות השיפוץ מעבר לתקופה שצויינה בפניהם כהערכה ביחס לתקופה שתידרש (ואשר כאמור נלקחה על ידיהם בחשבון בעת חתימתם על ההסכם). לטענתם נאמר להם כי מדובר בחודש וחצי עד 3 חודשים (סעיף 7 לנ/1) כאשר בעדותו הוסיף וציין כי נאמר לו על ידי צחי שהדבר ייקח מספר ימים בודדים, ומידע זה אושר בפניו ע"י אנשים נוספים ששאל (עמ' 8 שורות 31-36). אלא שבפועל בבואו לחתום על הסכם השכירות הוסכם בין הצדדים מפורשות כי "זמן הבנייה וסיומה אינו נתון להערכה כרגע", כך שדברי שרוב כי לכאורה נסמך על דברים שנאמרו בעל פה, עומדים בסתירה ברורה לאשר עוגן בהסכם השכירות. אינני מוצאת כל הגיון בכך שצחי יתחייבו בעל פה לאורך התקופה שתדרש להשלמת בניית המרפסת, כאשר מדובר בקבלן שנשכר לבנות מרפסות בכל הדירות, ואין מדובר בקבלן שנשכר ע"י צחי באופן פרטי ואשר יכולה להיות לו שליטה על אורך התקופה שתדרש לביצוע העבודות.

הטענה הנוספת שהעלה שרוב רק בעדותו כי תקופת הבנייה התארכה, לטענתו למשך כחצי שנה, בשל שינויים שערכו צחי בבניית המרפסת והגדלתה במהלך ביצוע העבודות, מעבר לכך שנטענה תוך שינוי חזית וללא שהיה לה זכר בכתבי הטענות או אפילו בתצהיר, הרי שגם לא נתמכה בראיה כלשהי מלבד עדות בעל פה של שרוב. לא הובא לעדות הקבלן או גורם אחר שהיה מעורב בבניה על מנת לאשר זאת, ומשכך דינה להדחות.

באשר לליקויים בדירה - ראשית אחדד כי מרבית טענות שרוב נוגעות לליקויים ונזקים שנגרמו כתוצאה מעבודות הבניה. כפי שניתן ללמוד מעדותו של שרוב הדירה היתה במצב טוב עד לתחילת עבודות הבניה (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 33-32).

עוד אפשר להבין מההתכתבות בין הצדדים כי עיקר הטענות נגעו לליקויים שנוצרו במהלך ביצוע העבודות, כאשר עיקר התלונות היו בנוגע לכניסת מים מהמרפסת במהלך חודש 12/2016 מועד בו טרם הושלמו עבודות הבנייה של המרפסת והשיפוץ בתוך הדירות לאחר סיומן.

אומר כי התרשמתי שאכן במהלך תקופה זו סבלו שרוב מכניסת מים לדירה ורטיבות שנותרה בשל הבנייה בדירות, כמו גם מאי תקינות של תריס בחלון הסלון, ליקויים שמקורם בעבודת הקבלן שביצע את העבודות ולא דאג לאיטום הדירות כנדרש עד לסיום העבודות.

גם באם היה בליקויים אלו כדי לגרום לאי נוחות בדירה (כפי שאכן עולה מהתכתובת בין הצדדים במהלך חודש 12/16) הרי שעם השלמת העבודות ליקויים אלו בוא על תיקונם, ואין תמונות המתעדות את המשך קיומם לאחר מכן.

מלבד הליקויים שמקורם בעבודות, ואשר אני מניחה כי באו על פתרונם עם השלמת העבודות, הצביע שרוב, בתמונות (נ/17-נ/19) על ליקוי שמקורו בנזילה בכיור המטבח שגרמה לרטיבות בארון המטבח שמתחתיו. אציין כי לא התרשמתי מליקוי משמעותי שגרם לחוסר יכולת לעשות שימוש במטבח או בכיור, אולם לא ניתן להתעלם לחלוטין מקיומו של ליקוי זה, ולכך אחזור בהמשך.

שרוב צרפו חוות דעת של השמאי חיים אטקין, שביקר בדירה ביום 12.4.2018, דהיינו כחודשיים לפני פינוי הדירה ותום תקופת השכירות (30.6.2018), זאת לצורך "אומדן הפגיעה בשווי דמי השימוש בדירה בשל מצבה" (להלן: "חוות דעת אטקין"). בהעדר הודעה מטעם צחי על רצונם לחקור את אטקין כתנאי להגשת חוות הדעת, משמשת חוות הדעת ראיה בתיק.

בהתאם לאמור בחוות הדעת, דמי השכירות הראויים עבור הדירה במצבה, צריכים לעמוד על סך של 2,000 ₪, ולא 3,300 ₪ כפי שהוסכם בין הצדדים.

לאחר עיון בחוות הדעת ועל אף שהשמאי לא נחקר על האמור בה אני מוצאת שלא ניתן לבסס עליה ממצא בשל הנימוקים הבאים:

ראשית, חוות הדעת לאקונית ונעדרת פירוט ביחס להפחתת דמי השכירות. תחת הכותרת "השומה" מצויין כי דמי השכירות הראויים לנכס הם בהפחתה של 40% ועומדים על סך של 2,000 ₪ לחודש לכל היותר (סעיף 9 לחוות הדעת). אולם לא ניתן כל פירוט על מה מבוססת השומה. איזה מה"ליקויים" מצא השמאי גרמו לאיזו הפחתה, וביחס לאיזה נכסים השווה את דמי השכירות הראויים.

שנית, בהתאם לחוות הדעת יש להפחית דמי שכירות בגין שני רכיבים: ליקויים ואי התאמת המושכר אולם, כאמור, לא ניתן ללמוד ממנה שיעור יש לייחס לכל אחד מהרכיבים. ממצאי חוות הדעת מצויים תחת הכותרת "מטרדים מפגעים ונזקים במושכר" (סעיף 6 לחוות הדעת), כאשר מתוארים שם ליקויי רטיבות וסימני עובש על קירות המבנה, וכן צחנת הנובעת מעובש ורקבון עקב חור במשטח הכיור במטבח. כמו כן מתוארת צנרת מים שהתבקעה במרפסת שירות וחלון שהותקן בכניסה לדירה כדי לחסום אריחי חיפוי זכוכית שבורים.

סעיף 8 בחוות הדעת שכותרתו "התאמת המושכר לחוזה השכירות" מתאר בצורה לאקונית כי מדובר בדירת 3 חדרים בעוד שבהסכם מצויין כי הדירה בת 4 חדרים.

לאור העדר ההפרדה, בהשפעת כל גורם על השומה, ומאחר ודחיתי את הטענה בדבר אי התאמת המושכר בשל מספר החדשים בדירה, הרי שאין באפשרותי לבצע הפרדה בין ההפחתה שיש לייחס לליקויים הנטענים לעומת ההפחתה שיש לייחס לאי ההתאמה, ומכאן שאינני יכולה להסתמך על חוות דעת אטקין כדי להסיק מהם דמי השכירות ה"ראויים" עבור הדירה. מכאן ששרוב אינם יכולים לעמוד בנטל, המוטל עליהם, להוכיח את שיעור ההפחתה שיש לבצע מדמי השכירות ששולמו על ידם, וגם לא ניתן על בסיסה לקבוע את התקופה שיש לבצע לגביה את ההפחתה.

עם זאת, בניגוד לטענות צחי, אני סבורה כי מהתכתובת בין הצדדים, בעיקר במהלך חודש 12/16, ומהתמונות שצרפו שרוב, עולה כי היו בדירה ליקויים, חלקם זמניים, וחלקם נמשכו לאורך תקופה ארוכה, ואשר העיבו על הנאת שרוב מהדירה, לעומת מצב הדירה בתחילת תקופת השכירות.

טענת צחי כי שרוב הסכימו לבניית המרפסת, אין בה להביא למסקנה כי הם הסכימו לכך שהבנייה תגרום להם לכניסת מי גשמים ונזילות לתוך הדירה, לאורך תקופה, בשל התארכות הבנייה אל תוך החורף והעדר איטום מתאים. מדובר בליקוי, שנלווה לעבודות הבנייה (אולם לא ניתן היה לצפייה מראש), אשר בהחלט היה בו להעיב על השימוש בדירה לתקופת מה. מאחר ולא הוכח אורך תקופה אין אלא להאריך באופן גלובאלי את הפיצוי המגיע בגין אותה הפחתה זמנית בהנאה מהדירה.

בנוסף, מששוכנעתי כי התגלתה נזילה בכיור אשר הביאה ליצירת רטיבות משמעותית בארון המבטח, אשר תוארה ע"י אטקין כגורמת צחנה, יש בכך להביא גם כן לירידה בהנאה מהשימוש בדירה, אם כי, כפי שציינתי לעיל, אין מדובר בליקוי המונע שימוש סביר בדירה, בוודאי שלא במידה המצדיקה אי תשלום דמי השכירות ע"י שרוב.

התרשמתי מההתכתבות בין הצדדים כי צחי היו נכונים בתחילה לדאוג לתיקון הליקויים שנטענו כתוצאה מהבנייה, אולם בשלב כלשהו עלו יחסי הצדדים על שרטון, כאשר שרוב חשו שטענותיהם אינן נענות במהירות המצופה על ידם או באופן מלא, ואילו צחי חשו ששרוב מחפשים סיבה להפחית את דמי השכירות, ובשלב כלשהו צחי הפסיקו להעתר לדרישות שרוב לטפל בליקויים ואלו נותרו בדירה עד למועד פינוייה ע"י שרוב.

באשר למשמעות שיש לתת לאותם ליקויים ששוכנעתי שהיו קיימים אחזור בהמשך.

הפיצוי המוסכם

משקבעתי כי שרוב לא הוכיחו טענות המצדיקות אי תשלום דמי השכירות הרי שאי תשלומם במשך 7 חודשים ישב הם הפרה של ההסכם, המזכה את צחי בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בסעיף 13 ב. להסכם הקובע כך: "מוסכם בזה כי הסך של – 10,000 ₪ יהווה פיצוי מוסכם ומוערך מראש למקרה של הפרה יסודית של החוזה (ההדגשה אינה במקור פ.ל), וזאת בנוסף לכל סעד אחר העומד עפ"י דין ו/או עפ"י תנאי חוזה זה לצד המקיים את החוזה" (ת/10 לתב).

עיון מדוקדק בהסכם מעלה כי רק שתי הוראות זכו להיות מוגדרותבו כיסודיות במקרה של הפרה והם: סעיף 3.א להסכם הנוגע לשימוש במושכר שלא בהתאם למטרת השכירות שהיא מגורים של השוכר ומשפחתו בלבד, וסעיף 13.א. להסכם הקובע כי אי פינוי המושכר למעלה מ-7 ימים לאחר תום תקופת השכירות יהווה הפרה יסודית של ההסכם.

האם, למרות העדר הגדרה של סעיף 4 להסכם כקובע הוראה שהפרתה תהווה הפרה יסודית, יש לראות באי תשלום דמי השכירות במועד כהפרה יסודית?

הקביעה אם ההפרה יסודית אם לאו, נקבעת בהתאם להגדרתה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות) "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית".

עינינו הרואות כי האפשרות של הגדרת הצדדים הפרה, כהפרה יסודית, אינה האפשרות היחידה לקבוע כי הפרה אחרת, שלא הוגדרה כך תהווה הפרה יסודית. מבחן "יסודיות ההפרה" הוא מבחן אובייקטיבי ולפיו: "מוענקת לאדם הסביר הניצב בנעלי הנפגע כצד לחוזה בעת כריתת החוזה "החוכמה לאחר מעשה"; ניתן בידיו מידע אודות ההפרה שאירעה בפועל ואודות תוצאותיה ומוצגת לפניו השאלה הבאה: "האם אתה, האדם הסביר, היית מתקשר בחוזה אילו ניחנת בידיעה נבואית אודות ההפרה ותוצאותיה? אם התשובה היא שלילית- כלומר אדם סביר בנעלי הנפגע לא היה מתקשר כלל בחוזה אילו ידע מראש כי הוא יופר באופן שבו אכן הופר- יש לפנינו הפרה יסודית. לעומת זאת אם התשובה היא חיובית- כלומר, ניתן להניח שאדם סביר, למרות ההפרה, עדיין היה מוצא בחוזה תועלת של ממש ולכן היה משיב כי היה מתקשר בו גם בידיעה כי יופר באותה הפרה- כי אז אין לפנינו הפרה יסודית" (ג' שלו, י' אדר "דיני החוזים – התרופות" (תשס"ט) 585-584).

אני סבורה שהתשובה לשאלה זו, בנוגע לתשלום דמי שכירות במועד, הינה ברורה. תשלום דמי השכירות במועד הוא אחד מעיקריו של הסכם שכירות, והוא למעשה החובה המרכזית של השוכר במהלך תקופת השכירות. מאכן שיש לראות את ההגדרה בהסכם כי הפרת סעיפים אחרים תהווה הפרה יסודית, רק כמוסיפים על הברור מאליו – אי תשלום שכר דירה במועד, ואף לא בחלוף 7 ימים, הינה בגדר הפרה יסודית.

מכאן, שאי תשלום דמי השכירות במועדם במשך 7 החודשים של שנת השכירות השניה, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות מצד שרוב, ולפיכך מזכה את צחי בפיצוי המוסכם בסך של 10,000 ₪.

התביעה שכנגד

לאור כל האמור לעיל ביחס לאי הוכחת טענות שרוב באשר להפחתת דמי השכירות, הרי שעיקר התביעה שכנגד דינה להדחות, לרבות בגין הוצאות בהם נשאו שרוב להוכחת טענותיהם, ובוודאי שבגין הפיצוי המוסכם.

שרוב כללו בתביעה רכיבים שונים שבאם היו מוכחים היה מקום לזכותם בה, כגון: הוצאות שהוציאו בפועל לתיקון ליקויים בדירה שהאחריות לתיקונם מוטלת על צחי. כאמור לעיל, שוכנעתי כי משלב מסויים צחי הפסיקו לבצע תיקונים בדירה, בשל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים וטון השיח שעלה לטונים צורמים, ולפיכך בהחלט יתכן ששרוב ביצעו תיקונים של ליקויים בעצמם.

אלא שלא הובאה כל ראיה המעידה על כך. מלבד טענה כללית בתצהיר שרוב לא צורף מסמך כלשהו המעיד על כך שבעל מקצוע ביצע תיקון בדירה ושרוב נשא בשכרו, ולפיכך טענה המבוססת על הערכת עלות ביצוע התיקונים, דינה להדחות מכל וכל. שרוב, כשוכר, אינו זכאי לפיצוי/החזר של סכום שלא נשא בו בעצמו לצורך ביצוע התיקון.

עם זאת, כאמור לעיל, מששוכנעתי כי היה בליקויים לפגום בהנאת שרוב מהדירה, חלקם באופן זמני במהלך העבודות שהתארכו וגרמו לליקויים שלא היו צפויים, וחלקם לאורך שנת השכירות השניה לפחות (הליקוי בכיור), אני מוצאת ששרוב זכאים לפיצוי בגין אי הנוחות והפחתת ההנאה מהדירה אולם זאת בשיעור של 3,300 ₪, כשווים של דמי שכירות לחודש, כפיצוי על כל התקופה.

רכיב נפרד ששרוב תבעו פיצוי לגביו הינו פיצוי בגין לשון הרע- פיצוי שנתבע בסך של 100,000 ₪, כסכום המקסימלי שניתן לתובע ללא הוכחת נזק, בגין שני אירועים של פגיעה בשם הטוב.

טענת שרוב היא כי בעצם הגשת תביעת הפינוי והתביעה הכספית כנגדם יש לפגוע בשמם הטוב. שרוב העיד על עצמו כי הוא איש עסקים ואיש מקצוע בתחום ייחודי, ובעלים במשותף בחברה ידועה ומשגשגת. לטענתו, חרף העובדה כי תביעת הפינוי נמחקה, היא עדיין מופיעה במאגרים כתביעת פינוי שעילתה אי תשלום דמי שכירות. לטענת שרוב, נתונים אלה שנמצאים במאגרי המידע מהווים חלק מ"תעודת הזהות הפיננסית" של כל אדם, והם נבדקים הן על ידי גורמים פרטיים והן על ידי גופים מוסדיים ומסחריים בטרם היקשרות בעסקאות. כתוצאה מהגשת התביעות, שמם של שרוב הוכתם שלא כדין.

מבלי להפחית בחשיבות מעמדו של שרוב בעולם העיסקי (אשר גם הוא לא הוכח בבדל ראיה מלבד דבריו הוא), ובהינתן כי ממילא מדובר בטענה הנטענת ביחס אליו בלבד ולא ביחס לרעייתו, אני דוחה רכיב זה של התביעה שכנגד מהנימוקים הבאים:

ראשית, ההלכה היא כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי הוא חיסיון מוחלט (רע"א 1104/07 עו"ד פואד ח'יר נ' עו"ד עודד גיל (19.8.09)) על דרך קל וחומר מוענק חסיון על פרסום עצם קיומו של הליך שיפוטי.

שנית, ממילא במקרה דנן לא התקיים פרסום כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, שכן בסופו של יום תביעת צחי התקבלה וטענות שרוב, נדחו בעיקרן. משכך, באם הייתי נדרשת להכריע בטענות הייתי קובעת כי עומדת לצחי הגנת "אמת דיברתי".

שלישית, צחי אינם אחראים על הפרסומים המופיעים במאגרי המידע המשפטיים. ההליך המשפטי הוא הליך ציבורי וככזה ברירת המחדל שההליך עצמו אינו חסוי, אלא אם נמצא צידוק לקבוע כי ההליך יתקיים בדלתיים סגורות או שניתן צו איסור פרסום, דבר שלא התבקש, וממילא לא היה ניתן. ממילא, גם לא הובאה ולו בדל של ראיה הן ביחס לעצם הפרסום והן ביחס לעובדה הנטענת כי עסקה פוטנציאלית, או בקשה למתן אשראי סורבו נוכח הנתונים שפורסמו באותם מאגרים.

לסיכום

אני מקבלת את התביעה העיקרית בחלקה ופוסקת כי על שרוב לשלם לצחי סך של 10,000 ₪ המהווים פיצויים מוסכמים בגין אי תשלום דמי שכירות חודשיים במועדם למשך 7 חודשים.

לא מצאתי שאי תשלום דמי השכירות במועדם גרמו לצחי לעוגמת נפש המצדיקה פיצוי מעבר לפיצוי המוסכם.

למרות קביעתי כי הליקויים הנטענים לא הצדיקו את אי תשלום דמי השכירות, אני קובעת כי שרוב זכאים לפיצוי בסך 3,300 ₪ בגין חוסר הנוחות שנגרמה להם כתוצאה מעבודות השיפוצים ומהליקויים שהתגלו בדירה במהלך שנת השכירות השניה, וכי הם זכאים לקזז סכום זה מהסכום שנפסק לחובתם.

משכך, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים את הסך של 6,700 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום.

בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובעים לרבות שכ"ט עו"ד בגין הליך זה בסך של 5,000 ₪, סכום הכולל הוצאות גם בגין הבקשה לעיקול זמני שנדחתה על ידי בהחלטה מיום 6.8.18.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"א, 03 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11