ת"א 6495-09-19 חבקה נ' – משטרת ישראל

בית משפט השלום בעכו

ת"א 6495-09-19 חבקה נ' - משטרת ישראל

לפני

כבוד השופטת בדריה חסן-חסניין

התובע

חסן חבקה, ת"ז 038142253

ע"י ב"כ עוה"ד סאמר עלי

נגד

הנתבעת

מדינת ישראל - משטרת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז חיפה - אזרחי

פסק דין

לפניי תביעה כספית ע"ס של 150,000 ₪, שלטענת התובע מגיעים לו כפיצוי מאת הנתבעת בשל מחדליה והתרשלותה, שראשיתן בהגשת תלונת שווא נגדו על איומים בחוסר תום לב וסופן בסגירת התיק מ"חוסר ראיות", מעשים שלשיטת התובע גרמו לו לכאב, סבל, עינוי דין, עוגמת נפש ובושה.

התביעה הוגשה מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופקודת הנזיקין. התובע ביקש במסגרת תביעתו לפסוק לו סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש ופיצוי בסך 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

רקע עובדתי

ביום 19.2.2018 הגיש המתלונן, קצין משטרה במועד הרלוונטי לתביעה (להלן: המתלונן ו/או הקצין), תלונה בגדרה טען כי הוא מוטרד טלפונית באמצעות מסרונים מאיימים שקיבל לנייד שלו.

התובע, עורך דין במקצועו, הוזמן לתחנת מעונה ביום 19.2.2018 לחקירה תחת אזהרה בגין אירוע של הטרדה ואיומים באמצעות מכשיר טלפון נייד.

באותו היום, התייצב התובע לחקירה ודחה כל טענה שהופנתה אליו. בהמשך, נסגר תיק החקירה מחוסר ראיות.

לאחר סגירת התיק, פנה התובע באמצעות עורך דין אל תחנת מעונה בדרישה לשנות את עילת הסגירה, בטענה כי אין ראיה כלשהי שקושרת אותו או מקימה חשד כלשהו נגדו אשר מצביע על מעורבותו של התובע באירוע נשוא החקירה.

על פנייתו זו של התובע, השיב קצין חקירות משטרת מעונה, וטען כי בחן את טענותיו של התובע אך החליט להותיר את ההחלטה על סגירת התיק מחוסר ראיות על כנה ולא לשנות את עילת הסגירה.

עם דחיית בקשתו, פנה התובע לתחנת מעונה ודרש להעתיק ולצלם את חומר החקירה כדי לעמוד מקרוב על נימוקי הסגירה וכדי לבדוק אם שיקוליו של קצין המשטרה שסגר את התיק בדין יסודן אם לאו.

תמצית טענות התובע

התובע טען כי משקיבל את תיק החקירה לידיו ביום 20.11.2018, גילה כי ההחלטה לפתוח בכלל בחקירה היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני וכי מדובר בתלונה שנובעת ממניעים זרים של רשעות וחוסר תום לב לטענתו, עוד טען, כי בתלונה הראשונה שהגיש המלונן, לא טען ולא הטיח ולא חשד בתובע, ונמסר על ידו במפורש כי אינו חושד באיש.

עוד טען התובע, כי אף מעדותו השנייה של המתלונן מיום 23.2.2018 שהייתה באמצעות מחשב, לא ציין המתלונן בשום שלב כי הוא חושד בתובע. בנוסף טען התובע, כי עיון בתיק החקירה לא מראה כל כיוון חקירה שבו ניתן לחשוד בתובע, אפילו ברמת החשד הסביר הדרוש עפ"י דין.

לטענת התובע, הנתבע עשה שימוש לא חוקי בעזרי חקירה בהיותו קצין משטרה בזמן הרלוונטי לתלונה. לשיטת התובע, אין כל קשר בין האיומים שהמתלונן קיבל לבין התובע – ואף אין כל זיקה שמקימה חשד כלשהו נגדו, וכי סגירת התיק מחוסר ראיות הייתה בשל "אחוות יחידה" של המשטרה כהגדרתו.

נוסף לכך, טען התובע כי תלונתו של המתלונן באה על רקע הליכים אחרים שניהל התובע נגד המתלונן כקצין בעת שהגיש תלונה למח"ש לאחר סכסוך שהיה ביניהם בנוגע להיכרות של בחורה מעכו אשר התלוננה נגד התובע, והמתלונן בזמנו, כך לטענת התובע, הסית את החקירה לטובתה של הבחורה.

בשל כל אלה, טען התובע, כי המתלונן עשה שימוש במעמדו ובתפקידו כשוטר וכקצין כדי לפגוע בו ולהתנכל לו.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת דחתה בתוקף את טיעוניו של התובע והגדירה אותם כהשערות בלתי מבוססות שלא הובאו ראיות להוכחתן.

הנתבעת טענה כי ביום 15.2.2018 קיבל הנתבע את המסרונים המאיימים לנייד ממספר 0504493062 וכי ביום 19.2.2018 הגיש תלונה בגין כך וציין בתלונתו, כי אינו חושד באיש.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי על פי מחקר תקשורת שבוצע בהתאם לצו בית משפט, עלה כי המספר שממנו התקבלו המסרונים רשום על שמו של התובע. משכך, הועבר תיק החקירה לתחנת מעלות, בהתאם למקום מושבו של התובע.

המשיכה הנתבעת וטענה, כי בהתאם לממצא זה, זומן התובע לחקירה בתחנת מעלות ביום 19.2.2018 - נחקר והכחיש את המיוחס לו.

בהמשך לחקירתו של התובע, כך טעננ הנתבעת, התבקש המתלונן להגיע לתחנת מעלות למסור עדות נוספת, ומאחר והחוקר שטיפל בתיק לא היה בתחנה, אזי המתלונן מסר הודעה עצמית בכתב יד, בציינו כי הוא עדיין לא חושד באיש. בחודש יוני 2018 נסגר התיק מחוסר ראיות.

הנתבעת הוסיפה, כי ביום 5.3.2018 התקבלה תלונתו של התובע נגד המתלונן מיום 21.2.2018 במח"ש, וביום 10.7.2018 הוחלט שאין מקום לפתיחת חקירה פלילית בגינה.

הנתבעת סבורה, כי הן המשטרה והן ומתלונן פעלו כדין, והתמונה שהתובע מצייר לפיה המתלונן הגיש תלונת שווא נגד התובע לאחר שהתובע הגיש תלונה נגדו במח"ש הינה מופרכת כהגדרתה ונסמכת על חשדות בלתי מבוססים ועל כן, יש לדחותה מחמת העדר עילה ולחילופין לגופו של עניין.

תיק זה עבר לטיפולי לאחר פרישתו של כב' השופט ג'מיל נאסר (בדימוס) לאחר שהתקיימו בו שתי ישיבות. במסגרת תיק זה הוגשו תצהירים וראיות והתנהלו מספר ישיבות הוכחות במסגרתן נשמעו עדי הצדדים. מטעם התועב, העיד התובע בעצמו; מטעם הנתבעת, העדיו מר אביב בן זינו, קצין אח"מ של תחנת מעלות תרשיחא בתקופה הרלוונטית, מר אסף נחמיאס, קצין חקירות במודיעין של תחנת מעלות תרשיחא בתקופה הרלוונטית, המתלונן מר נימר בדר והחוקר מר טליע בדר.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים, ולאחר שעיינתי בכל הראיות ובסיכומי הצדדים בכתב, ולאחר ששקלתי את טענותיהם ההדדיותהגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות. לא זו בלבד שלא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו, אלא שוכנעתי, כי הנתבעת הוכיחה שפעלה כדין .

התיק דנן נסוב סביב זימונו של התובע לחקירה, שלאחריה הוחלט על סגירת התיק נגדו מחוסר ראיות; העילה העיקרית עליה מבסס התובע את תביעתו היא פרסום לשון הרע.

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים" (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט עמית (8.2.2012)).

הגשת תלונה למשטרה שבה טענות כלפי אדם לפיהן ביצע עבירה פלילית – היא פרסום "לשון הרע" במובן סעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע (ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981) (להלן: פרשת ריימר); ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975)). אך לא במקרה זה עסקינן, אנמק.

אדרש תחילה לטענה העיקרית שעליה מבסס התובע את תביעתו; הלא היא התלונה שהגיש המתלונן/הקצין. בענייננו, מעיון בתלונתו של הקצין (שורה 5 מהתלונה מיום 19.2.2018, שורה 8-10 מהחקירה מיום 23.2.2018) עולה כי תלונתו של הקצין כלל לא הוגשה כלפי התובע עצמו, אלא הייתה תלונה כללית שעניינה במסרונים שכללו איומים שהקצין קיבל לנייד שלו תוך שהוא מציין שוב ושוב כי אינו חושד באיש, ואף התובע עצמו מודע ומודה בעובדה זו (ראה סעיף 8(א) לתביעתו של התובע; וסעיף 2 לסיכומים מטעמו). כל מה שמסר הקצין הוא מספר הנייד ממנו קיבל את ההודעות.

התובע טוען, כי הבקשה להוצאת צו אשר הוביל לחקירתו במשטרה הוצא כביכול לפני הגשת התלונה במשטרה, דבר אשר לטענתו מעיד על שימוש במידע פנים, ופעולה שבוצעה בחוסר תום לב וממניעים זרים. אכן, הבקשה להוצאת צו הוכנה בטרם הגשת התלונה במשטרה. הדברים עולים אף מחקירתו של הקצין ומהעדויות האחרות שנשמעו בפניי. מחומר הראיות עולה כי הקצין הודיע טלפונית לתחנה על קבלת המסרונים המאיימים לפני הגעתו לתחנה להגשת תלונה רשמית (סעיף 6 לתצהירו של הקצין, עמ' 31 לעדותו בפרוטוקול מיום 25.12.22).

במה הדברים אמורים? לאחר שהקצין הודיע טלפונית לתחנה על קבלת המסרונים המאיימים, לרבות מספר הנייד ממנו קיבל את המסרונים, פעל רס"ר טליע בדר לצורך הכנת בקשה למתן צו ביחס לאותו מספר שמסר הקצין. יובהר כי באותה נקודת זמן, התובע עדיין אינו חשוד בדבר. לאחר מכן, הגיע הקצין והגיש תלונה במשטרה, באותו היום הועברו נתוני התקשורת למשטרה בהתאם לצו, ורק לאחר מכן ובהסתמך על הנתונים שהתקבלו מחברת התקשורת ועלו במחקרי התקשורת, הוזמן התובע לחקירה במשטרה (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 25.12.22) ותוצאות הצווים שהוצאו במסגרת תיק זה והנתונים שהתקבלו מהמחשוב של המשטרה כולם מלמדים כי זימון התובע לחקירה היה לאחר קבלת הנתונים שמעידים כי המדובר בטלפון של התובע ממנו יצאו ההודעות. בהקשר זה אדגיש, כי אין לקבל את טענות התובע אשר התבססו על השערות וחומרים שביקש התובע לסמוך עליהם שמקורם מחיפוש ב"גוגל" וזאת משלא נתמכו בחוות דעת מומחה ונותרו בגדר השערות ללא תימכין.

מקובל עלי הסדר הכרונולוגי של האירועים והמועדים של קבלת הנתונים מחברת התקשורת וזימון התובע לחקירה לאחר קבלת נתוני אלה, כמפורט בטבלה המפורטת בעמוד 4 לסיכומי הנתבעת, ולא עלה בידי התובע לסתור נתונים אלה.

אעבור עתה לדון בעילת לשון הרע, שעליה מתבססת התביעה. שכן, לאור הממצאים שעלו מעדויות הצדדים ומחומר הראיות, עילה זו אינה יכולה להתקיים נגד הקצין או הנתבעת – משלא הוכוונה התלונה נגד התובע באופן ספציפי. יתרה מזו, השתכנעתי כי הבסיס לחקירתו של התובע הסתמך על תוצאות מחקרי תקשורת שהובילו למסקנה, כי המספר שממנו נשלחו ההודעות נשוא התלונה, רשום על שמו של התובע. כלומר, חקירתו של התובע לא התבססה על חשד כלשהו שהיה למי מהחוקרים או הקצין עובר להגשת התלונה. נכון שהודעת הקצין על דבר קבלת מסרונים מאימיים, הניעה את החוקרים בתחנה לפעול לשם הוצאת הצו בטרם הגשת התלונה בפועל – אך בין עובדה זו לבין טענות התובע בדבר הגשת תלונה נגדו ממניעים של רשעות וחוסר תום לב אין כל בסיס.

לא השתכנעתי, כי התובע הצליח להוכיח את טענותיו – וסבורני כי מדובר בפעולות אשר הנתבעת ומי מטעמה ביצעו בהתאם לסמכותם עפ"י דין.

נוסף לכך, ולמעלה מן הצורך אדון למעשה באחת הטענות העיקריות של הנתבעת (ראו סעיף 28ה לכתב הגנתה), והיא לתחולתו של סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקין), לפיו "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה". טענה עוד כי הן השוטרים והחוקרים פעלו כדין ובסמכות במסגרת תפקידם ולמען מטרותיה של הנתבעת כאחראית למעשיהם מתוך חובתה באחריות שילוחית.

ראיתי לעשות הקבלה בין מושג תום הלב בחוק הנזיקין לבין סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הדן בהגנת תום הלב ואשר כולל מספר חלופות (ראו בין היתר רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 23 לפסק הדין של השופט ריבלין (12.11.2006)). ואולם לא כל חלופות תום הלב המנויות בסעיף 15 לחוק בעלות אותו רציונל "התוכן המדויק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, גם לא במסגרת חוק איסור לשון הרע, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים" (ע"א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.2016).

בפרשת ריימר (עמ' 149) עמד כב' השופט ברק (כתוארו אז) על תכליתה של ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק וציין כי: "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפרושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8)...".

כאמור, מה שמנחה את בית המשפט בבואו לבחון תיקים מהסוג הזה שבו אנו עוסקים, זה בדיוק האיזון העדין שבין השמירה על שמו הטוב של האדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה ללא כל חשש. לפיכך, לא נעלמה מעיניי הסיפא של סעיף 3 לעיל שלפיו אין המדינה פטורה מאחריות בגין מעשי רשלנות של מי מעובדיה. בענייננו, אף לא הועלתה טענה כזו על ידי התובע ולמעלה מן הצורך אציין, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת אכן התרשלה במילוי תפקידה.

המטוטלת נעה אפוא בין מתן הדגש על האמונה הסובייקטיבית של מגיש התלונה לבין סבירות החשד (אורי שנהר דיני לשון הרע עמ' 303-305 (1997); במקרים רבים מתקיימים קשרי גומלין בין השניים. במקרה שלפנינו החשד נובע ממחקר תקשורת מבוסס ולא מאמונה סובייקטיבית של הקצין. ברם, מה שקלטו חושיו של התובע הוא כי הקצין רודף אחריו ומנסה להתנכל לו. דבר זה אינו מבוסס ואף לא עלה בידי התובע להוכיחו בפניי. לצורך הכרעה בשאלות אלו, דומה כי הנתבעת הצליחה לבסס היטב כי פעלה כדין, וכי החקירה בוצעה בהתבסס על נתונים אשר מבססים חשד סביר להזמנת התובע לאותה חקירה.

עיון בסיכומי הנתבעת מעלה כי הנתבעת מסרה תיאור של המקרה והשתלשלות של הדברים באופן מדויק ומשכנע; על כן, ראיתי לדחות את התביעה אף לגופה. בדיון לגופו של עניין, שהיינו לפי לשון הרע שהוא עיקר התביעה, סבורה אני כי מעבר להגשת תלונה על איומים ללא ציון שהקצין חושד בתובע, הקצין לא עשה פעולות נוספות, ובטח לא נגד התובע. לפיכך, נראה, כי אף בעילה של לשון הרע, דין התביעה להידחות. התלונה עצמה אינה נופלת בגדר לשון הרע. ואף אם נניח שהתלונה אכן נופלת בגדר לשון הרע, הרי היא נופלת במתחם הפרסום הסביר לפי החוק, ועל כן, ולאור כך שמדובר בפרסום סביר "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה" כאמור בסעיף 15(8) לחוק, עומדת לנתבעת החזקה כי הפרסום נעשה בתום לב.

לסיום, ולנוכח קבלת גרסת הנתבעת, מבחינת רצף כרונולוגי השתכנעתי כי מדובר בתלונה אמיתית ומוצדקת שאין לטעון לגביה דבר. עוד השתכנעתי, כי המדינה פעלה כדין ובסמכות, וכי החלטותיה ניתנו בסמכות וכמקובל ואין בית משפט זה מוסמך לשמש כערכאת ערעור על החלטות קצין לעניין עילת סגירתו של תיק חיקה כגון דא– כך שאין לומר כי הנתבעת הפרה חובה כלשהי כלפי התובע.

סוף דבר

אני מורה על דחיית התביעה. כמו כן, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 5,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום במלא בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשפ"ד, 23 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 8