ת"ק 67803-06-25 כהן ואח' נ' רסינסקי ואח'

בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה

ת"ק 67803-06-25 כהן ואח' נ' רסינסקי ואח'

תיק חיצוני:

לפני

כבוד הרשם בכיר איתי שרון

תובע / נתבע שכנגד

(להלן: "התובע")

שחר כהן

נגד

נתבעת / תובעת שכנגד

(להלן: "הנתבעת")

מאיה רסינסקי

פסק דין

האם העברת כספים בין בני זוג היא הלוואה או מתנה; האם מסרון אשר נשלח על ידי אחד מבני הזוג לקרוב משפחתו של רעהו ובו כינה אותו "גנב" וכמי שביצע מעשה "גניבה" הינו לשון הרע המצדיק פיצוי כספי.

שאלות אלו ניצבות במוקד פסק הדין.

רקע

לפניי תביעה ותביעה שכנגד אשר הוגשו לבית המשפט לתביעות קטנות. עניינה של התביעה בטענה להשבת סכום בסך של 7,000 ₪ שהועבר מהתובע לנתבעת במסגרת קשר זוגי שהתקיים ביניהם ולא הושב. התובע טוען כי מדובר בהלוואה, בעוד הנתבעת טוענת כי מדובר במתנה.

עניינה של התביעה שכנגד בחיוב התובע מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ובטענות לפגיעה בפרטיות, בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

בין הצדדים התקיים קשר זוגי מסוים, במהלכו ביקשה הנתבעת מהתובע כי יסייע לה בסכום כספי. כך, ביום 3.5.25, פנתה הנתבעת לתובע בבקשה וסיפרה לו כי היא חייבת לחברתה סך של 7,000 ₪ במזומן ואין בידה לשלם את הסכום האמור. ביום 5.5.25, התקיימה התכתבות נוספת בהקשר זה, בגדרה שאלה הנתבעת את התובע אם יוכל לסייע לה בסכום האמור. התובע השיב כי ישתדל לעשות כן באותו היום (ר' כתב התביעה, עמ' 10 - 11).

ביום 6.5.25, העביר התובע לנתבעת את הסכום המבוקש.

מספר ימים לאחר מכן, ביום 11.5.25, מערכת היחסים בין הצדדים הסתיימה. במסגרת ההתכתבות האופפת את סיום היחסים בין הצדדים, ביקש התובע מהנתבעת כי תשיב לו את הסכום שהעביר לה, כשתוכל (ר' כתב התביעה, עמ' 12). הנתבעת סירבה לכך וטענה כי מדובר במתנה, בעוד שהתובע טען כי הלווה לה את סכום הכסף מאחר שסמך עליה. התובע הוסיף וציין כי מדובר בסכום גדול שמסר לנתבעת בהנחה כי יישארו במערכת היחסים.

תמצית טענות התובע

התובע טוען כי העביר לנתבעת את הכספים במסגרת מערכת היחסים הזוגית שהייתה ביניהם, מתוך רצון לסייע לנתבעת ומתוך גמירות דעת להתקשר עמה בעסקה כספית. לטענתו, הנתבעת לא חלקה בשום שלב על כך שמדובר בהלוואה ולא טענה בזמן אמת כי קיבלה מתנה. לגישת התובע, התנהלות הנתבעת מלמדת כי ידעה היטב שמדובר בכסף המיועד להשבה.

התובע מוסיף וטוען, כי ביום 11.5.25, הנתבעת ניתקה עמו קשר ובמהלך אותה שיחה הודיעה כי אין בכוונתה להחזיר את הכסף. לטענתו, כל פניותיו להשבת ההלוואה נתקלו בסירוב ובהתעלמות. התובע סבור טוען כי התנהלותה העוקבת של התובעת שכנגד לרבות הימנעות מהכחשה בזמן אמת, מחזקת את המסקנה כי גם היא הבינה שמדובר בהלוואה.

התובע טוען כי יש לדחות את התביעה שכנגד. בכל הנוגע לטענות אשר ללשון הרע, התובע טוען כי כי לא הוכח פרסום פומבי, רחב ומתמשך, אין תיעוד לפוסטים, אין צילומי מסך ואין ראיה לחשיפה לקהל בלתי מסוים. כמו כן, לא כל אמירה שאינה נעימה או אינה מחמיאה מהווה לשון הרע. יש לבחון את הדברים לפי אמת מידה אובייקטיבית. לטענתו, האמירות שיוחסו לו נגעו לדרישת חוב קונקרטית ולא נועדו להשפיל, לבזות או לפגוע בנתבעת, כי אם להשבת הכספים.

לטענת התובע, חוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מלאה מקום בו הפרסום אמת ויש בו עניין ציבורי או כשר, הפסיקה פירשה "עניין ציבורי" באופן רחב, כך שגם עניין אישי קנייני מובהק עשוי להיחשב כעניין לגיטימי. התובע סבור כי כל אמירה בדבר קיומו של חוב כספי משקפת אמת עובדתית ולפיכך חוסה תחת הגנת אמת בפרסום.

עוד נטען כי בהתאם לפסיקת בתי המשפט, פנייה לגורם מסוים לצורך בירור עניין קונקרטי, לצורך מימוש זכות משפטית אינה בהכרח פרסום אסור.

בכל הנוגע לטענות לפגיעה בפרטיות, טוען התובע כי לא נטען וממילא לא הוכח כי עשה שימוש במידע רגיש או פרסם פרטים אינטימיים.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד. לטענתה, במועדים הרלוונטיים התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים זוגית קרובה. הכספים שהתובע העביר אליה ניתנו על ידו במתנה ומתוך רצון חופשי כמקובל ביחסי בני זוג ולא כהלוואה.

הנתבעת טוענת כי התובע שהינו עו"ד, לא החתים את הנתבעת על מסמך הלוואה או כל מסמך אחר ולכן הנטל להוכיח כי מדובר בהלוואה מונח לפתחו. לטענתה, לא נערך הסכם גם בע"פ בין הצדדים, לא נקבע מועד פירעון, לא נקבעו ריביות או ביטחונות.

במסגרת התביעה שכנגד, טוענת הנתבעת כי התובע פרסם ברשתות חברתיות ובפניות ישירות למשפחתה ולחבריה טענות כוזבות לפיהן היא "גנבה ממנו כסף" ו"נשארה חייבת לו כספים". הנתבעת מציינת כי פנתה אל הנתבע שכנגד ע"מ שיחזור בו מפרסומים פוגעניים ולשלוח מכתב התנצלות למשפחתה וחברתה.

עוד נטען, כי התובע חיפש במכוון אחר פרטי קשר של קרובי משפחתה וחברתה של הנתבעת בדרכים פולשניות, המהוות הפרה של חוק הגנת הפרטיות, לרבות סעיפים 2(1) ו- 2(11).

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בראיות שצורפו, ולאחר ששמעתי לטענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי – באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה ולקבל את התביעה שכנגד בחלקה.

בהתאם לתקנה 15 (ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז – 1976, פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

האם העברת כספים בין בני זוג היא מתנה או הלוואה – המסגרת הדיונית

הוראת סעיף 2 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968, קובעת כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.".

נקודת המוצא היא כי מקום בו אדם מודה שקיבל סכום כסף, עליו הנטל להוכיח כי מדובר במתנה (ר'  ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי (26.2.54); ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר (14.5.92); תמ"ש 40274-09-21 א.ל נ' א.ל (10.03.25)).

יחד עם זאת, במקרים מסוימים עשויה לחול על העברת הכספים - "חזקת מתנה" – שאז הנטל להוכיח כי מדובר בהלוואה ולא במתנה – יועבר למעביר הכספים. מקרים אלו מאופיינים ביחסי קרבה משמעותיים בין הצדדים ובגילויי דאגה ואחריות בהם טבעי להניח כי מדובר במתנה, כגון ביחסים בהם הנותן מחויב לדאוג לרווחת המקבל, כגון מתנה מהורים לילדיהם וכיו"ב (ר' למשל: בע"מ 7757/07 פלונית נ' פלוני (19.9.07); רע"א 5237/12 סולימן נ' גולן (28.8.12); ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 811 (1994); ת"א 30453-07-10 לניאדו נ' גבע (16.7.12); ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278, 286 (1990)).

העברת כספים בין בני זוג שאינם נשואים או "ידועים בציבור" עשויה להיחשב כמתנה מכוח "חזקת המתנה". על מנת שחזקת המתנה תחול על בני זוג שאינם נשואים או ידועים בציבור, יש לבחון אם טיב היחסים ביניהם מקים הנחה שהנתינה נעשתה מתוך רצון להיטיב ללא תמורה; האם מתקיימים בין הצדדים יחסי קרבה מיוחדים המאופיינים בדאגה לרווחה כלכלית; האם הקשר התאפיין ביציבות, בשיתוף; משך הקשר וגובה הסכום (ר' למשל: בג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו (18.2.19); בג"ץ 1907/22 פלוני נ' פלונית (12.6.22); דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (2018), כרך א, עמ' 586; ת"א 20278-12-13 לוי נ' שטרית (01.03.17); תמ"ש 53160-09-12 י.ס נ' מ.ס (1.4.14); תלה"מ 61656-01-24 א' נ' ב' (10.12.25)).

במקרים של מערכת יחסים קצרה, או כזו שאינה מאופיינת במחויבות ודאגה לרווחה כלכלית, לא תקום "חזקת המתנה". במצב זה, הנטל להוכיח שכספים ניתנו כמתנה, מוטל על המקבל הכספים שכן ברירת המחדל היא שמתן סכום כסף משמעותי בין צדדים שלא מתקיימים בהם המבחנים שנקבעו, הינו בגדר הלוואה שיש להשיבה (השוו: תא"מ 40304-06-16 דוד נ' כהן (17.05.2018)).

האם העברת הכספים שבמקרה הנדון היא בגדר הלוואה או מתנה

במקרה הנדון, לא מתקיימת חזקת המתנה. טיב היחסים בין הצדדים אינו מקים הנחה כי מדובר בנתינה בתורת מתנה. מדובר בקשר זוגי קצר שהתנהל בין הצדדים במשך תקופה של פחות מחודש ; הקשר לא התאפיין בדאגה של מי מהצדדים לרווחתו הכלכלית של הצד שכנגד; הצדדים לא שיתפו האחד את רעהו בהוצאות מחייה שותפות וכיוצ"ב, כך שהסיוע ("העזרה" – כלשון הצדדים) של התובע לנתבעת בהעברת סך של 7,000 ₪, אינו חוסה תחת חזקת מתנה. הנטל להוכיח כי מדובר אפוא במתנה, מוטל על הנתבעת.

הנתבעת לא נשאה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מדובר במתנה. ההתכתבויות בין הצדדים אינן מקימות הנחה לכאורית כי מדובר במתנה. הצדדים השתמשו בעיקר בלשון של "עזרה" הדדית, באופן שלא ניתן לפרשו, בנסיבות העניין, כמתנה. זאת בפרט, לאור עדותה של הנתבעת לפיה התובע אמר לה כשמסר לה הסכום – "מאמי הכל בסדר כשיהיה לך מתישהו נתקזז" (ר' פרו' עמ' 4 שו' 31). לא מצאתי לקבל את הסבר הנתבעת לפיו הביטוי "נתקזז" עולה כדי ויתור על השבת כספו. ההיפך הוא הנכון.

משלא נשאה הנתבעת בנטל המונח לפתחה, חלה החזקה כי הכספים הועברו אליה בתורת הלוואה ולכן עליה להשיבם.

התביעה שכנגד

לשון הרע - המסגרת הדיונית

ככלל, ארבעה שלבים הותוו בהלכה הפסוקה לשם בחינת קיומה של עילת תביעה בגין לשון הרע.

בשלב הראשון - יש לבחון האם מדובר בלשון הרע כמשמעותו בהוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כך:

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

הוראות אלו אינן מחייבות כי תתקיים פגיעה בפועל בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסום. די בכך שהפרסום האמור עלול להביא לפגיעה שכזו. בחינת הפגיעה נעשית באספקלריה של "האדם הסביר" והיא בגדר מבחן אובייקטיבי. דהיינו, לא הכוונה שמאחורי הפרסום היא שתצביע על קיומה של לשון הרע, אלא המסר עמו נותר הנמען (ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני (30.7.89); א' שנהר, דיני לשון הרע (1997) עמ' 109; עמ' 122-123 – להלן: "שנהר").

בנוסף, על בית המשפט לבחון את הפרסום על רקע מכלול הנסיבות החיצוניות והקשרם של הדברים, לא רק את הביטוי המדויק שבו השתמש המפרסם (ר' ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (24.2.77)).

בשלב השני - יש לבחון האם הדברים הפוגעניים פורסמו, כהוראת סעיף 2 לחוק;

בשלב השלישי - יש לבחון האם עומדות למפרסם הגנות כלשהן, הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק. כידוע, ביסוד הוראות החוק ניצבת שאיפה לאיזון בין שתי זכויות אדם מרכזיות ויסודיות - הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. זכויות יסוד אלו נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם ויש בכוחן להשלים ולעיתים לסתור זו את זו, כך ש- "חופש הביטוי של האחד פוגע בשם הטוב של האחר" (ר' רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (14.8.01)). האיזון האמור מתבטא בין היתר, ברשימת הגנות וברשימת פרסומים מותרים כמבואר בפרק ג' לחוק. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת ולכן תיבחן בהתאם לאינטרסים המונחים ביסודה (ר' ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012)); בג"ץ 75/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים (3.2.53)); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (22.10.89); בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור (26.7.99)).

בשלב הרביעי - ככל שנקבעה חבות, יש לבחון את סכום הפיצוי וזאת לאור כלל נסיבות העניין ותכליות החוק (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' (4.3.04)).

יישום והכרעה

כפי שיובהר להלן, מצאתי לקבל בחלקן את טענות הנתבעת בגדרי התביעה שכנגד, ביחס ללשון הרע בלבד.

תוכן הביטוי מהווה לשון הרע - אין עוררין על כך שהתובע שלח מסרון לקרובת משפחתה של הנתבעת ובו נכתב כך:

"היי, תמסרי לחברה הגנבת שלך שזה ממש לא מקובל עליי שהיא פשוט גונבת ממני 7,000 ₪ וחוסמת אותי ושיהיה ברור לה שאני מתכוון לתבוע אותה בבימ"ש ולקבל את הכסף שלי בחזרה ולהגיש עליה תלונה במשטרה על גניבה" (ההדגשה הוספה – א.ש).

הנתון לפיו התובע כינה את הנתבעת כמי שביצעה או מבצעת מעשה גניבה, הוא בגדר דבר שיש בו כדי לבזות את הנתבעת או להשפילה (ר' למשל: סע"ש (באר שבע) 61443-08-18 אלטורי - ח.י מעדני גורמה בע"מ (24.1.21) פס' 137 ואילך; ע"א (תל אביב-יפו) 1944-05 עופר נ' דרעי (18.6.09) פס' 19; ע"א (מרכז) 48458-01-24 חייא נ' סילברמן (9.10.24) פס' 18; שנהר, בעמ' 128). מדובר אפוא, בלשון הרע.

יסוד הפרסום מתקיים במקרה הנדון – כידוע, גם פרסום בודד לאדם אחד מהווה פרסום (ר' למשל: ע"א 1726-21 בכרי נ' מגנאג'י (23.11.22) פס' 57; ת"א 40001-08-20 מועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה נ' נזר (7.6.22) פס' 46). במקרהה הנדון, אין עוררין על כך שהתובע שלח את המסרון לקרובת משפחתה של הנתבעת. בכך מתקיים יסוד הפרסום. אשר לשיחה שנערכה בין התובע לקרובת המשפחה, הנתבעת לא הניחה טיעון עובדתי סדור בהקשר זה ולא הוכח תוכן השיחה. להיקף הפרסום אתייחס בהמשך.

הגנות - לא שוכנעתי כי עומדת לתובע הגנה בפני הפרסום.

ככלל, הגנת האמת בפרסום טעונה שני יסודות מצטברים - היות דבר הפרסום אמת וקיומו של עניין ציבורי בפרסום (ר' גם: שנהר, עמ' 215). היסוד הראשון נועד להבטיח כי במסגרת ההגנה על שמו הטוב של אדם, לא תינתן הגנה לפרסום שאין בו אמת. הבחינה אם מדובר בפרסום של דבר אמת היא עובדתית בעיקרה. היא נעשית על דרך ההשוואה בין מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני או משמעותו הנשקפת מנסיבות העניין, לעומת העובדות האובייקטיביות בשעת הפרסום (ר' ע"א 751/10 הנ"ל; ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות (9.11.95)). יסוד האמת שבפרסום אינו מחייב זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום ודי בהתאמה בין המשמעות הכללית והתוכן העולים מן הפרסום (ר' שנהר, בע' 221). גם כאשר נחזה פער מסוים בין המציאות לבין הפרסום, ניתן להחיל את הגנת האמת בפרסום, ככל שמדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (ר' דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס (29.6.98).

היסוד השני שעניינו בקיומו של עניין ציבורי בפרסום, נעוץ בשאלה האם קיים אינטרס חברתי המצדיק את פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו (ר' שנהר, עמ' 215; ע"א 723/74 הנ"ל, עמ' 299).

תנאי מצטבר לקיומן של ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק – הוא כי הפרסום נעשה בתום לב ולא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, אז תחול החזקה המנויה בסעיף 16(א) לחוק, לפיה הנתבע פעל בתום לב. חזקה זו לא תחול כאשר הוכיח התובע היפוכו של דבר, כהוראת סעיף 16(ב) לחוק (ר' ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה (15.10.69); ע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ (31.12.89)).

במקרה הנדון, לא שוכנעתי כי עומדת לתובע ההגנה מבין ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15 (2), 15 (3), או 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

בכל הנוגע להגנת האמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אף לשיטת התובע לפיה הנתבעת נטלה ממנו הלוואה ונמנעה מהשבתה, אין המדובר במעשה "גניבה" ("אדם גונב דבר אם הוא – (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע" - ס' 383(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). זאת בפרט, שעה שאין בהודעה משום פירוט של טענות התובע והעובדות הנטענות שביסודן. המשמעות הכללית העולה מהביטוי "גניבה" או "גנבת", אינה זהה למצב הדברים בפועל לפיו התובע עזר לנתבעת בסכום כספי ואילו הנתבעת סירבה להשיבו לתובע לאחר תום הקשר ביניהם בטענה כי סברה שמדובר במתנה. בנסיבות אלו ובשים לב לפער שבין העובדות שביסוד הביטוי ולביטוי שננקט, לא נחזה כי מתקיים היסוד השני שעניינו קיומו של אינטרס המצדיק את פרסום הביטוי הפוגעני חרף לשון הרע הטמונה בו.

כמו כן, לא הוכח כי היחסים שבין התובע לבין נמען ההודעה הטילו על התובע חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. אמנם, הפרסום נעשה לצורך הגנה על עניין אישי כשר של התובע – השבת כספים שמסר לנתבעת כהלוואה. ברם, לאור הפער בין טענותיו של התובע אשר לאי-השבת הלוואה כנטען, לבין התיאור שבחר להשתמש בו המתייחס לנתבעת כ- "גנבת" וכמי שביצעה מעשה "גניבה", לא שוכנעתי כי הפרסום נעשה בתום לב (ר' ס' 16(א) ו- 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). כמו כן, לא הוכח כי הגורם אליו נשלחה ההודעה היה ממונה או בעל סמכות לברר את טענות התובע ביחס לנתבעת.

שיעור הפיצוי - במקרה הנדון, אני סבור כי יש לחייב את התובע בפיצוי הנתבעת בסכום מתון בסך של 3,000 ₪.

כידוע, הוראת סעיף 7א(ב) לחוק מסמיכה את בית המשפט לפסוק לנפגע מלשון הרע פיצוי ללא הוכחת נזק, עד לסך של 50,000 ₪. הוראת סעיף 7א(ג)לחוק, מסמיכה את בית המשפט לפסוק פיצוי שאינו עולה על כפל הסכום האמור, ללא הוכחת נזק, ככל שהוכח כי מדובר בפרסום שבוצע בכוונה לפגוע.

הפיצוי הנפסק בגין לשון הרע נועד להשיג שלוש תכליות. האחת – לרפא את עוגמת הנפש שנגרמה לנתבע, לעודד את רוחו ולמרק את זכותו לשם טוב. השנייה – להרתיע את הציבור מפני ביצוע עבירות דומות. השלישית - להעניש את הפוגע, ככל שהפרסום הפוגעני נעשה בכוונה לפגוע. במסגרת בחינת הפיצוי ההולם, על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בהיקף הפגיעה; במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה שספג; בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו; בתוצאות הצפויות מכל אלו בעתיד; בטיב הפרסום, היקפו ואמינותו ובהתנהגות הצדדים. הבחינה היא אינדיבידואלית ואין לקבוע "תעריפים" מוגדרים (ר' ע"א 6903/12 ‏ ‏Canwest Global Communications Corp‏ נ' עזור (22.7.15); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (14.8.01); ת"א 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ (13.04.2015)).

בענייננו, לאור מכלול נסיבות העניין, אופי וטיב המחלוקת שניטשה בין הצדדים, אופי הפרסום והיקפו, הנסיבות שבעטיין נעשה כמפורט לעיל, מיהות הגורם אליו נשלח הפרסום והיכרותו עם הנתבעת וגרעין האמת שביסוד הפרסום, אני סבור כי יש לחייב את התובע בפיצוי הנתבעת בסכום מתון של 3,000 ₪ (השוו: ע"א 20857-02-19 קליגמן נ' הפטר (17.7.2019); ת"ק 34725-05-22 ברלינר נ' גלבמן (1.8.2022)).

פגיעה בפרטיות - אין בידי לקבל את טענות הנתבעת אשר לפגיעה בפרטיות.

אין בידי לקבל את טענות הנתבעת אשר לפגיעה בפרטיותיה. הנתבעת לא הוכיחה כי התובע בלש אחריה, התחקה או הטריד אותה הטרדה אחרת.

כמו כן, הנתבעת לא הראתה כי התובע פרסם עניין הנוגע לצנעת חייה או כי עשה שימוש בנתוניה האישיים. התובע הבהיר לפרו' הדיון כיצד נמסר לידיו מספר הטלפון של קרובת המשפחה אליה פנה על מנת שתסייע לו בהשבת כספו מהנתבעת, לאחר שהנתבעת חסמה את התובע מליצור עמה קשר (ר' פרו' עמ' 4 שו' 3 – 13). דבריו לא נסתרו, התיישבו עם מכלול נסיבות העניין וטיב הקשר שהיה בין הצדדים ומצאתי לייחס להם משקל משמעותי.

סוף דבר

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ, התביעה מתקבלת –בגדרה תחויב הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,000 ₪; התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה – בגדרה יחויב התובע לשלם לנתבעת סך של 3,000 ₪.

בקיזוז הסכומים, תוצאת הדברים היא שהנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 4,000 ₪.

משנמצא לקבל את התביעה ואת התביעה שכנגד בחלקה, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (לוד) בתוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ד שבט תשפ"ו, 01 פברואר 2026, בהעדר הצדדים.

9 מתוך 9