הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין והנתונים המאומתים במערכת LAWZ. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
67803-06-25 | בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה | בכיר איתי שרון | 2026-02-01
צד תובע: שחר כהן | צד נתבע: מאיה רסינסקי
פסק הדין עוסק בשתי שאלות שונות שנולדו מאותה מחלוקת: האם 7,000 ₪ שהועברו במהלך קשר זוגי היו מתנה או הלוואה, והאם מסרון שנשלח לקרובת משפחה של מקבלת הכסף חצה את הגבול בין דרישת חוב לבין לשון הרע. בית המשפט קיבל את התביעה להחזר הכסף, קיבל בחלקה את התביעה שכנגד בגין לשון הרע, ודחה את הטענה לפגיעה בפרטיות.
העברת הכסף הוכרה כהלוואה
בית המשפט הסביר כי במצבים מסוימים עשויה לחול חזקת מתנה, כאשר טיב היחסים בין הצדדים מצביע על קרבה מיוחדת, אחריות ודאגה לרווחתו הכלכלית של המקבל. בין השיקולים שנזכרו: יציבות הקשר, משכו, מידת השיתוף והדאגה ההדדית, וכן סכום הכסף. לכן, עצם קיומו של קשר זוגי אינו הופך כל העברה כספית למתנה.
במקרה הזה קבע בית המשפט שלא קמה חזקת מתנה. הקשר נמשך פחות מחודש, לא התאפיין בדאגה לרווחתו הכלכלית של הצד האחר, והצדדים לא חלקו בהוצאות מחיה. על רקע זה, הנטל להראות שהכסף ניתן במתנה הוטל על הנתבעת.
בית המשפט קבע שהנטל לא הורם. ההתכתבויות תיארו את העברת הכסף בעיקר כסיוע, אך לא הוכיחו שמדובר במתנה. נוסף על כך, בעדות הנתבעת על הדברים שנאמרו בעת העברת הסכום הופיע תיאור של התחשבנות עתידית. בית המשפט לא קיבל את הסברה שלפיה הדברים מלמדים על ויתור על החזר הכסף, וקבע שיש להשיב את מלוא הסכום.
מסרון אחד לנמען אחד הספיק ליסוד הפרסום
התביעה שכנגד התמקדה במסרון שנשלח לקרובת משפחה אחת. תוכנו הציג את המחלוקת על השבת הכסף כאילו מדובר במעשה פלילי. בית המשפט קבע כי הצגת אדם באופן כזה עלולה להשפילו או לבזותו, ולכן יש בה לשון הרע. עוד נקבע שגם מסר שנשלח לאדם אחד בלבד מקיים את יסוד הפרסום. ההכרעה והחיוב בגין לשון הרע התבססו על המסרון; תוכנה של שיחה נוספת שהוזכרה לא הוכח.
נקודה מרכזית בפסק הדין היא ההבחנה בין קיומו של חוב לבין הדרך שבה מתארים את אי-החזרתו. אף שבית המשפט קיבל את הטענה שהכסף היה הלוואה, הוא קבע שהדבר אינו הופך את אי-ההחזר למעשה פלילי. הפער בין המחלוקת הכספית לבין האופן שבו הוצגה במסרון היה משמעותי בבחינת האחריות.
מדוע ההגנות לא התקבלו?
הגנת אמת בפרסום נדחתה. בית המשפט קבע שגם לפי גרסת התובע, שלפיה הכסף היה הלוואה שלא הוחזרה, המסרון לא תיאר את העובדות באופן תואם: המחלוקת הייתה אם מדובר בכסף שיש להשיב או במתנה, ולא הוכח שמדובר במעשה פלילי. בית המשפט גם לא מצא הצדקה של עניין ציבורי לפרסום הפוגעני.
בית המשפט לא קיבל גם את ההגנות שנטענו לפי סעיפים 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע. הוא הכיר בכך שהשבת הכסף הייתה עניין אישי של התובע, אך קבע שהפער בין טענת החוב לבין תיאור המחלוקת במונחים פליליים אינו מאפשר לראות בפרסום פרסום בתום לב. כמו כן, לא הוכח שלמקבלת המסרון הייתה סמכות לברר את טענת החוב.
הטענה לפגיעה בפרטיות נדחתה והסכומים קוזזו
טענת הפגיעה בפרטיות נדחתה. בית המשפט קבע שלא הוכחו מעקב, התחקות או הטרדה, ולא הוצג בסיס לכך שפורסם עניין הנוגע לצנעת החיים או שנעשה שימוש בנתונים אישיים. הסבר התובע כיצד הגיע למספר הטלפון של קרובת המשפחה לא נסתר, ובית המשפט ייחס לו משקל.
בגין לשון הרע נפסקו 3,000 ₪ ללא הוכחת נזק. בקביעת הסכום נשקלו, בין היתר, חומרת האופן שבו הוצגה המחלוקת, העובדה שמדובר במסרון יחיד לנמען אחד שהכיר את הנתבעת, נסיבות הפרסום והגרעין העובדתי שביסוד הטענה לחוב. מנגד, בית המשפט התחשב בכך שהפרסום היה מצומצם ובהיקפו ובאופי הסכסוך.
בסיכום הכספי, התביעה להחזר הלוואה בסך 7,000 ₪ התקבלה והתביעה שכנגד התקבלה בחלקה, ונקבע שהתובע ישלם לנתבעת 3,000 ₪ בגין לשון הרע. לאחר קיזוז נקבע שעל הנתבעת לשלם לתובע 4,000 ₪. כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין אינו מציין אם התשלומים בוצעו בפועל.
לקריאת פסק הדין המלא – 67803-06-25
הבהרה: הפוסט נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית וחשוף לטעויות. ייתכן שהוגש ערעור, ניתנה החלטה מאוחרת יותר או שהתוצאה המשפטית השתנתה.
