הליך: 68147-03-26
שם התיק: ת"ק 68147-03-26 רפאלוב נ' ברון
בית המשפט: בית משפט לתביעות קטנות בבת ים
שופט/ת: אידית קליימן-בלק
תאריך פסק הדין: 2026-08-04
תובעת: שרית רפאלוב | נתבעת: לובה ברון
בית משפט לתביעות קטנות בבת ים
ת"ק 68147-03-26 רפאלוב נ' ברון
תיק חיצוני:
לפני
כבוד השופטת אידית קליימן-בלק
תובעת:
שרית רפאלוב
-נ ג ד-
נתבעת:
לובה ברון
פסק דין
לפניי תביעה כספית שהוגשה במסגרת הליך של תביעה קטנה, מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ( להלן:" חוק איסור לשון הרע") וזאת בגין "מסע שיטתי ובלתי פוסק של רדיפה, השפלה פומבית והטחת דברי בלע קשים מנשוא" שנאמרו על ידי הנתבעת כנגד התובעת, פגעו בשמה הטוב והוציאו דיבתה רעה, כך על פי הנטען. התביעה הועמדה על ידי התובעת על סך של 39,900 ₪, גבול סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות.
רקע כללי וטענות הצדדים
התובעת, בת 50 מתגוררת בשכירות מזה מספר שנים בXXXX בחולון. הנתבעת , בת 83, מתגוררת עם בעלה ולאחרונה עם ביתה בבית בבעלותה מזה עשרות שנים הממוקם מול ביתה של התובעת בXXXX. למעשה, מדובר בשתי שכנות המתגוררות זו מול זו בבתים צמודי קרקע, כאשר ביניהן מתקיים סכסוך המתמשך על פני תקופה ארוכה ואשר מעסיק, זו הפעם החמישית מסתבר, את מערכת בתי המשפט בחמישה הליכים שונים כפי שיבואר בהמשך. ברם נפתח תחילה בטענות הצדדים בתובענה דנן;
לטענת התובעת, חרף החלטות שיפוטיות מפורשות שניתנו כנגד שכנתה הנתבעת, ממשיכה זו האחרונה, לגדף ולקלל אותה ולהשפילה בפומבי לנגד עיני ואוזני שכני הרחוב והעוברים והשבים. התובעת מפנה בכתב התביעה לתשעה(!) פרסומים בהם הוקלטה הנתבעת כאשר היא מגדפת ומשפילה את התובעת בפומבי. בנוסף, לטענת התובעת, הנתבעת פוגעת בפרטיותה, וביכולתה לקיים חיי חברה, לרבות הזמנת חברים וקרובי משפחה לביתה. במעמד הדיון העידה התובעת: " אני במצב נפשי מאוד לא טוב בגלל זה, אני לא יכולה להביא חברים הביתה. היא עושה לי בושות ומקללת אותי". ( פרוטוקול, עמ' 9).
להוכחת טענותיה צירפה התובעת דיסק-און-קי (החסן נייד) המכיל את קבצי השמע והסרטונים אשר תוכנם פורט בכתב התביעה. הדיסק הוגש לתיק בית המשפט לאחר הדיון עם העתק לנתבעת ואולם הציטוטים מתוכו צויינו במסגרת כתב התביעה תוך ציון המועדים בהם נעשו פרסומי לשון הרע. אציין בעניין זה כי בית המשפט שמע במו אוזניו במעמד הדיון חלק מההקלטות באמצעות מכשיר הנייד של התובעת, בעוד שמלוא ההקלטות נשמעו באמצעות הדיסק שהוגש למזכירות והועלה ללשכה, בטרם הכנת פסק הדין. עוד אציין כי גם במעמד הדיון עצמו ושמיעת ההקלטות המשיכה הנתבעת להקניט, לגדף את התובעת ולהוסיף השמצות, ודברי בלע, כגון "את נבלה", "אין לך חיים", תוך התעלמות במפגיע מן העובדה כי מתנהל דיון באולם בית המשפט ובניגוד לכללי התנהגות אלמנטריים בין הבריות בכלל ובין כתלי בית המשפט בפרט. לטענת התובעת כל הפרסומים שצוינו עולים בגדר לשון הרע, נאמרו בפומבי ונאמרו בכוונה ובמטרה מפורשת לפגוע בה.
במסגרת הדיון הוסיפה התובעת:" אני סובלת מהטרדות, השפלות, אלימות כבר מעל לשלוש שנים". ( פרוטוקול, עמ' 5) ופנתה לבית המשפט בתחינה: "אני חסרת אונים , אני פשוט רוצה לחיות בבית שלי בשקט ובשלום ואני כבר לא יודעת מה לעשות". ( פרוטוקול, עמ' 7). בהמשך הוסיפה כי אין לה כל אפשרות מעשית להתמודד עם ההטרדות החוזרות ונשנות של הנתבעת, שכן כל פניותיה ותלונותיה למשטרת ישראל לא זכו למענה הולם, וגם צווים למניעת הטרדה מאיימת שהוצאו כנגד הנתבעת על ידי בית המשפט, זוכים לזלזול מופגן והתעלמות של הנתבעת ואינם מרתיעים אותה מפני הישנות המעשים.
בכתב ההגנה מכחישה הנתבעת את כל המיוחס לה. לטענתה, מסע ההכפשות והקללות התחיל דווקא מצד התובעת, שאף הקצין בהמשך לכדי אלימות פיזית, פגיעה בפרטיות והסתת שכנים כנגדה. לדבריה, התובעת היא זו "שמטילה אימים על קשישה תוך גידופים וקללות". לטענתה, התנהגות התובעת כוללת גניבת מפתחות ביתה של הנתבעת וזריקתם לפח הזבל השכונתי, זריקת אשפה בחצרה של הנתבעת, לרבות גידופים, איומים וקללות קשות שהוטחו לעברה. עוד טוענת הנתבעת כי הדברים הנטענים שנאמרו על ידה אינם מהווים לשון הרע כמשמעם בחוק, שכן לא נאמרו בפומבי, ומשכך לא מכילים את היסודות הנדרשים להוכחת העוולה. עוד טוענת הנתבעת כי לא הייתה בדברים כל כוונה להשפיל או לבזות את התובעת. במעמד הדיון עת התבקשה להשיב עניינית לטענות, אמרה שגם התובעת נוהגת באותה צורה כלפיה ברם אין לה דרך להוכיח זאת.
מסכת הליכים משפטיים קודמים שהתקיימו בין הצדדים
כאן המקום לציין כי תביעה זו אינה מוגשת בחלל ריק. מהנספחים שצורפו לכתב התשובה שהגישה התובעת כמענה לכתב ההגנה, עולה כי בין הצדדים התקיימו בבתי משפט השלום במחוז ת"א ובמחוז מרכז, לא פחות מארבעה הליכים שונים עד כה, שלושה מהם במסגרת הליך של בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת שהגישה התובעת כנגד הנתבעת, ועוד תביעה נוספת שהוגשה אף היא במסגרת של תביעה קטנה בבית המשפט בראשל"צ. כלומר, עסקינן בהליך החמישי במספר המתקיים בין הצדדים. התובעת ציינה את מספרי ההליכים בכתב התביעה וצירפה העתק מהם לכתב התשובה שהגישה כמענה לכתב ההגנה.
למען הסדר הטוב ועל מנת לסבר את האוזן בדבר פועלה השיטתי של הנתבעת כנגד התובעת המטרידה אותה ללא לאות וללא הרף, מקללת, מגדפת אותה בלשון גסה, ומפרה צווים שיפוטיים ללא הינד עפעף, מצאתי לפרט את ההליכים שהתקיימו עד כה בין הצדדים, וזאת בהתאם לסדרם הכרונולוגי:
במסגרת הליך של בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת שהגישה התובעת כנגד הנתבעת, ה"ט 63609-09-24 ( 30/9/24- כב' השופט נבון), בהסכמת הצדדים, ניתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת למשך כשישה חודשים.
במסגרת הליך של בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת ה"ט 67931-04-25 ( 14/5/25-כב' השופטת בוסני) ניתן צו כנגד הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת האוסר עליה ליצור קשר כלשהו עם התובעת, לקלל או לגדף אותה, להתקרב אליה או לביתה למשך חצי שנה. במסגרת הליך זה, מצא בית המשפט לציין את הדברים הבאים ביחס לנתבעת, המשיבה בהליך: "מעדויות הצדדים התברר עוד כי בסמוך לבית המבקשת יש פח אשפה עירוני (צפרדע) ובו עושה המשיבה שימוש תוך לכלוך הסביבה וקריאות גנאי לעבר המבקשת. במהלך החלטתי עשתה המשיבה תנועת אצבע משולשת לעבר המבקשת. התרשמתי כי התנהלות המשיבה עולה כהטרדה מאיימת כמובנה בחוק ויש בהתנהלות המשיבה כדי לפגוע בשלוות המבקשת ובזכותה לחיות חיים שקטים ושלווים בביתה. המשיבה כבת 80, המבקשת כבת 50. כפי שהתרשמתי וכן לאור התמשכות האירועים לרבות מאז הבקשה הקודמת שהגישה המבקשת לפי חוק זה קיים חשש ממשי להישנות התנהלות זו, התנהלות שאין ספק שהיא עוכרת שלווה"
במסגרת תביעה קטנה ת"ק 73266-11-24 (16/9/25-כב' השופטת בלוך-שכטמן) שהגישה התובעת כנגד הנתבעת אף היא מכוח חוק איסור לשון הרע (פרסומים קודמים/שונים לאלו מושא תביעה זו) ובגין מסכת הטרדות מתמשכת שחוותה התובעת על בשרה ועודנה חווה, מצא בית המשפט לציין את הדברים הבאים: "מהמסמכים שהוגשו ומהסרטון שהוצג לי היום ביחס לצעקות של הנתבעת ממרץ 2025, מצאתי כי יש ממש בטענות התובעת, כשמנגד לא מצאתי הגנה אמיתית בטענות הנתבעת". בית המשפט התייחס לסרטונים בהם צפה וציין: "רואים את הנתבעת זורקת ביצים מהבית שלה לעבר הרחוב". ההליך הסתיים בהצעת בית המשפט לה נתנו שתי הניצות הסכמתן לפיה התביעה תימחק ללא הוצאות תוך התחייבות הנתבעת: "לא לפנות יותר לתובעת, לא להתקרב, לא לצעוק כלפי התובעת, לא לצעוק ברחוב, לא לפנות באמירות כלפי התובעת, לא ישירות ולא עקיפות, לא להתקרב לפח "צפרדע"". עוד הוצע כי: "ככל שהנתבעת לא תפעל בהתאם להתחייבותה, תוכל התובעת להגיש תביעה כספית לבית המשפט ובמסגרת זו לתבוע את נזקיה. הצעה זו באה על מנת ליצור שקט ושלווה בין הצדדים". ויודגש, הנתבעת הצהירה לפרוטוקול כי היא נותנת התחייבותה והסכמתה לא לפנות עוד אל התובעת בהתאם להצעת בית המשפט (עמ' 4 לפרוטוקול שם). משכך, ניתן פסק דין בזו הלשון: " אני מורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות. רשמתי בפניי התחייבותה של הנתבעת כלפי התובעת שלא לפנות יותר לתובעת, לא להתקרב, לא לצעוק כלפי התובעת, לא לצעוק ברחוב, לא לפנות באמירות כלפי התובעת, לא ישירות ולא עקיפות, לא להתקרב לפח "צפרדע". הנתבעת מבינה כי ככל שתפר את התחייבותה, תוכל התובעת להגיש תביעה כספית נוספת, ואף בסכום גבוה יותר כלפי הנתבעת. (הדגשה במקור- א.ב).
במסגרת הליך שלישי של בקשה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת ה"ט 56569-12-25 ( 25/12/25- כב' השופט חבקין) שהתקיים במעמד התובעת בלבד מאחר והנתבעת לא טרחה להתייצב לדיון, ציין בית המשפט לאחר צפייה בסרטונים: "באחד הסרטונים שצפיתי בהם נשמעת מי שנטען שהיא המשיבה צועקת ומגדפת בצעקות רמות שאיני רואה לשוב עליהן כאן". ובהמשך במסגרת החלטתו נקבע: "אני סבור שמדובר במקרה חריג ויוצא דופן שבו יש מקום לפסיקת הוצאות משפט... הונחה תשתית עובדתית להטרדות קשות, חוזרות ונשנות לאחר שניתנו שני צווים קודמים בעבר, ללא הועיל, וגם נטען שפניות למשטרה לא הועילו". הנתבעת חויבה בהליך זה בסך של 5,000 ₪.
במעמד הדיון שהתקיים בפניי הבינותי כי סכום זה אשר נפסק בהליך האחרון כנגד הנתבעת, אכן שולם על ידה לתובעת והיווה "אפקט מצנן" לפרק זמן מסויים במהלכו השתרר שקט בין הניצות, ברם לדאבון הלב משך הזמן נמשך חצי שנה בלבד, לאחריה חזרה מסכת המעשים הללו לשגרה ועל כנה מצד הנתבעת.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית וההלכה הנוהגת בתביעות לשון הרע
זכותו של אדם לשמו הטוב, הוכרה בשיטת המשפט הישראלית עוד מקדמת דנא. באחד מפסקי הדין הראשונים שניתנו על ידי בית המשפט העליון נקבע, כי: "כל עוד קיים חוק המכיר בזכותו של אדם ששמו הטוב לא יוכתם, הרי הציבור כולו מעוניין בכך שזכות זו תכובד ולא תפגע" (ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פד"י ה' 593, 597). הזכות לשם טוב נטועה במשפט העברי והעיקרון המרכזי שעומד בבסיסה הוא זה שצוין במגילת קוהלת: "טוב שם משמן טוב" ( קוהלת ז' א' (א)).
בבואו של בית המשפט לדון בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, נדרש הוא לאזן בין שתי זכויות יסוד: חופש הביטוי מחד גיסא, והזכות לשם טוב מאידך גיסא. האיזון בין שתי הזכויות עשוי לא פעם להיות מאתגר מאחר ושתיהן שואבות כוחן מעיקרון כבוד האדם, הזכות לשם טוב ומנגד הזכות לחופש ביטוי עצמי. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] (12.11.2006) נקבע: "אכן, 'שתי זכויות היסוד האלה- חופש הביטוי והזכות לשם טוב-שתיהן ענפים בעץ אחד-כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית."
באשר לפרסום של לשון הרע, קובע סעיף 1 לחוק כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום מהו וקובע, כי:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
בהתאם להלכה הנוהגת, השאלה אם ביטוי מסוים או דברים שנאמרו מהווים "לשון הרע", נבחנת על בסיס מבחן אובייקטיבי. בע"א 1104/04 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002), נקבע כי השאלה אותה יש לבחון היא: "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו." (הדגשה אינה במקור- א.ב).
ומן הכלל אל הפרט; מעיון בפרסומים אליהם מפנה התובעת בסעיף 6 לכתב התביעה, עולים הדברים הבאים: עסקינן בתשעה פרסומים, שנאמרו על ידי התובעת בארבעה מועדים שונים. ביום 10/12/2025 נשמעת הנתבעת מגדפת את התובעת תוך שימוש בלשון ביבים כגון: "שרמוטה", מפגרת", "חתיכת נבלה", "עקרה". ביום 11/12/2025 מטיחה הנתבעת בתובעת קללות בעלות גוון מיני בוטה, כאשר מפאת גסותן הניכרת, מצאתי שלא להעלות אותן על הכתב. ביום 12/12/2025 חזרה הנתבעת על אותם המילים, תוך שימוש במילים פוגעניות בעלות אופי מיני בוטה. רק על מנת לסבר את האוזן בדבר חומרת האמירות, אציין רק חלק מהן: " היא לוקחת 1,000 ₪ למספר... שרמוטה, שרופה, שרופה... אף כלב לא בא אליך...".
ביום 17/1/2026 הטיחה הנתבעת בתובעת הערות ציניות ועוקצניות הקשורות למצבה המשפחתי:" יום שישי לבד, כמו כלב, לבד בלי משפחה, בלי חברות, בלי חבר, מי שלבד משתגע, אבל את כבר משוגעת..." כפי שכבר ציינתי, גם במעמד הדיון, הרגישה הנתבעת צורך עז לגדף ולקלל את התובעת. סבורתני כי לא יכולה להיות מחלוקת כי ביטויים אלו מהווים לשון הרע, כאשר לפחות חלק מהמילים והביטויים אותם מטיחה הנתבעת בתובעת הנן מילים קשות ופוגעניות בעלות גוון מיני בוטה במטרה ברורה להשפילה, להציגה כאישה מופקרת, להשחיר את שמה של התובעת, ולשים אותם ללעג וקלס בעייני שכניה ומכריה.
הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה את הפרסומים, ולחילופין טוענת שלא נאמרו בפומבי, ומשכך , כך לשיטתה, אינם מהווים לשון הרע. יש לדחות מכל וכול טענתה של הנתבעת. ראשית, עסקינן בהכחשה סתמית ומיתממת הנאמרת מהשפה אל החוץ, אל מול הקלטות וסרטונים בהן נשמעת ולעיתים אף נצפית הנתבעת מבצעת את כל המעשים המיוחסים לה. אציין בעניין זה כי במעמד הדיון טענה הנתבעת כי זה לא הקול שלה הוא זה שנשמע בהקלטות, אך בשלב מאוחר יותר כאשר נשאלה מפורשות על ידי בית המשפט, אם אמרה את הדברים המיוחסים לה, השיבה: " לא, לא את כל הדברים". (פרוטוקול, עמ' 14). כאשר התבקשה על ידי בית המשפט להגיב לסרטונים המתועדים, התחמקה ממתן תשובה עניינית וכל שאמרה: " אני לא יכולה להוכיח... אני גרה ממול, לא מטרידה אותה... אני לא יודעת אך הבית שלה נראה". (פרוטוקול, עמ' 14,17). שנית, מהסרטונים וההקלטות עולה, כי הנתבעת קוראת בשמו של ליאור, שכן של התובעת, ומקללת את התובעת כאשר יש להניח כי הוא עד לדברים שנאמרו. מעבר לכך, בחלק מהפרסומים הנתבעת פונה לשכנים ("שמעתם שכנים"?) בכוונה ומטרה ברורה שיישמעו את דבריה המבזים כלפי התובעת. אם לא די בכך, בסרטונים נצפית הנתבעת צווחת בקולי קולות כאשר היא עומדת באמצע הרחוב בכביש בינה לבין ביתה של הנתבעת, מחוץ לביתה של התובעת, כך בוודאי לא מתנהג אדם אשר מבקש להצניע דברים קשים שהוא מבקש להטיח בזולתו.
יש לציין כי באחד הפרסומים שאינם מנויים בכתב התביעה, נצפית בסרטון שכנה או עוברת אורח שמעירה לנתבעת כי הנה מפריעה בצעקותיה למנוחת השכנים, וגם זאת ללא הועיל. אציין כי התובעת צירפה לתיק בית המשפט מספר לא מבוטל של סרטונים נוספים, שאינם מוזכרים בכתב התביעה ואף מאוחרים למועדי הפרסומים מושא התביעה, בהם הנתבעת ממשיכה לקלל ולגדף את התובעת ללא הרף וללא מעצורים, ואף מגדילה לעשות עת מאיימת על התובעת כי היא תסבול מאחר שאינה מוכנה להשיב לה את ההוצאות שנפסקו לטובתה בהליך האחרון ( הטרדה מאיימת), שצויין לעיל. הנה כי כן, דבריה של הנתבעת נאמרו בפומבי, בפתח ביתה ובפרהסיה, ואינני מקבלת טענתה המיתממת לפיה הללו נאמרו כביכול לאוזני תובעת בלבד. כאמור, טענה זו סותרת ראיות אובייקטיביות שהוצגו לפניי.
גם את טענתה של הנתבעת בכתב ההגנה כי לא התכוונה לפגוע בתובעת אין בידי לקבל. ראשית, כבר נקבע בפסיקה כי כוונת המפרסם איננה רלוונטית ואינה מעלה או מורידה. שנית, דומני כי אדם העומד בפתח ביתו של פלוני, מקלל, מגדף, מעליב ומשפיל אותו בתקופה רציפה של כמעט שנתיים מתכוון גם מתכוון למעשיו ולא יוכל להשמע בטענה מיתממת זו. יתרה מזאת, התנהגותה של הנתבעת במעמד הדיון, עת לא בחלה בשימוש גם במעמד זה על מנת להמשיך כדרכה בקודש לגדף את התובעת לעיני בית המשפט (בדומה לפועלה בהליך אחר שהתקיים באותו העניין), וזאת בהצטרף למספר סרטונים נוספים שהוגשו לתיק בית המשפט על ידי התובעת, המתייחסים לתקופה מאוחרת יותר מפרסומי התביעה בהם נשמעת הנתבעת מגדפת ומקללת את התובעת, מהווים עוד ראיה המצטרפת לשלל הראיות אותן הציגה התובעת בתמיכה לטענתה, כי היא עוברת מסכת מתמשכת ובלתי פוסקת של התעללות, הטרדות, קללות וגידופים מאת הנתבעת הפוגעים פגיעה ממשית באיכות חייה.
מעיון בכתב ההגנה ודבריה של הנתבעת בדיון עולה כי קו הגנתה למעשה נשען על טענות "חרב" כנגד התובעת, להבדיל מטענות הגנה ממשיות העולות בגדרי החוק. ( "אבל היא גם עושה לי"). דומני כי כל טענותיה של הנתבעת בכתב הגנתה מסתכמות בהטחת האשמות נגדית לפתחה של התובעת במטרה להציגה כמי שיזמה את הסכסוך. עם זאת, לא הוגשה תביעה שכנגד, וממילא טענות אלו המועלות בכתב ההגנה נטענו בעלמא ללא כל ראיה תומכת, בניגוד לשלל ראיות שהציגה התובעת המצביעים על מסכת ההתעללות מילולית והטרדות בלתי פוסקות של הנתבעת בשכנתה התובעת.
כאשר נשאלה הנתבעת על ידי בית המשפט במעמד הדיון מהי תגובתה העניינית לטענות המופנות כנגדה והמגובות בסרטונים, הציגה הנתבעת תמונות של שתי ידיה בהן ניתן לראות שריטות וחתכים וטענה כי התובעת היא זו שפגעה בה. גם טענה זו נזרקה לחלל האוויר ללא כל ביסוס, מבלי שיש לה זכר בכתב ההגנה ולשאלת בית המשפט, השיבה כי לא הוגשה כל תלונה במשטרה בקשר לאירוע נטען זה. עוד טענה כי היא איזה זקנה עם נכדים ונינים. לא ראיתי כיצד זה מענה לשפת הביבים והגידופים שהפנתה כלפי התובעת לנגד שכניה ומדוע סבורה הנתבעת כי גילה הקשיש מתיר לה להתנהג כך, ולא היא.
לאור כל האמור ובהיעדר טענת הגנה עניינית וקוהרנטית אחת כנגד הטענות שהועלו בכתב התביעה, הנני קובעת, כי כל הפרסומים המנויים בכתב התביעה ושהוצגו לפניי כתמיכה לנטען בכתב התביעה, מהווים לשון הרע. מנגד, יש לדחות מכל וכל את קו ההגנה של הנתבעת , כאשר הלכה למעשה היא אינה מתגוננת כנגד אף פרסום שנטען כנגדה, ומשכך ממילא אינה חוסה תחת ההגנות המנויות בחוק.
אציין כי פועלה של הנתבעת, המטרידה את התובעת ללא הרף, עולה גם בגדרי עוולת "מטרד ליחיד" כמשמעה בסעיף 44(א) פקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר זו לשונו: "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". לאחר צפיה בסרטונים לא ניתן להימנע מהרושם כי הנתבעת עשתה לעצמה הרגל של קבע לעמוד מחוץ לביתה של התובעת ולהשמיע בקולי קולות ולעיתים בצעקות רמות דברי בלע, גנאי וקללות גסות כנגד הנתבעת. אין עסקינן בעידנא דרתיחא או באירוע רגעי וחד פעמי, אלא במסכת הטרדות קבועה ומתמשכת למעלה משנתיים שנועדה להבריח את הנתבעת מהשכונה ולגרום לה לעזוב את ביתה ("אני רוצה שהיא תצא מהשכונה"- דברי הנתבעת בעמ' 4 לפרוטוקול בהליך ת"ק 73266-12-24), אשר מהווה הפרעה של ממש ופוגעת ממשית באיכות חייו וביכולתו של בעל מקרקעין או המחזיק בהם לעשות בהם שימוש סביר.
אציין בעניין זה כי באחד הסרטונים שהוצגו לבית המשפט במעמד הדיון נצפית הנתבעת באמצע הלילה מכה פעם אחר פעם בחוזקה בפח אשפה מסוג צפרדע ממתכת המוצב בסמוך לביתה של התובעת, בכוונה לגרום לרעש מחריש אוזניים וטורדני המפריע לתובעת ולכל השכנים מסביב שמנסים לישון בשקט במהלך הלילה.
כאמור, התובעת פירטה בכתב התביעה ובמעמד הדיון כי התנהלותה של הנתבעת מונעת ממנה לנהל שגרת חיים, כמו גם לעשות פעולה בסיסית יום יומית ושגרתית של אירוח חברים ובני משפחה בביתה מחשש להטרדות מאת הנתבעת. אפנה לדברי התובעת בעמ' 9 לפרוטוקול: "אני במצב נפשי מאוד לא טוב בגלל זה ,אני לא יכולה להביא חברים הביתה .היא עושה לי בושות ומקללת אותי ,אני יכולה להראות לך סרטונים שהיא מגיעה אליי עד לשער". משכך, דומני כי פועלה של הנתבעת כלפי התובעת עולה גם בגדרי עוולה זו המנויה בדין, שכן עסקינן במטרד אותו יוצרת הנתבעת במו פיה, המסכל כל אפשרות לעשות שימוש סביר בנכס המוחזק בידי התובעת. מצאתי לצטט מדברי בית המשפט בהליך שהתנהל בעניינם של הצדדים לפני ס. הנשיאה, כב' השופטת בוסני, אשר מציינת התרשמותה מהתנהלותה של הנתבעת: " כפי שהתרשמתי וכן לאור הימשכות האירועים לרבות מאז הבקשה הקודמת שהגישה המבקשת לפי חוק זה, קיים חשש ממשי להישנות התנהלות זו, התנהלות שאין ספק שהיא עוכרת שלווה". ( ראו ה"ט 67931-04-25).
עסקינן במקרה חריג, קיצוני וחמור של הטרדות בלתי פוסקות של הנתבעת כלפי התובעת , אשר לא בוחלת בשום אמצעי על מנת לאמלל את חייה, לעיתים תוך הפרת צווי בית משפט והחלטות שיפוטיות. לא נותר אלא לקוות כי פסק דין זה ישים קץ אחת ולתמיד להתנהגות זו ויגרום לנתבעת להפנים את העובדה כי למעשיה יש השלכות ויש מחיר.
מצאתי אף לקבל טענתה של התובעת בדבר הפגיעה בפרטיותה. המחוקק מצא לחוקק חוק ספציפי לעניין זה: חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"). בסעיף 1 לחוק נקבע: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". בסעיף 2 מונה החוק דוגמאות מה ייחשב כפגיעה בפרטיותו של אדם, כאשר הרלוונטית לענייננו מנויה בסעיף 2(1) " בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". בעניין זה אפנה לדברי התובעת בעמוד 7 לפרוטוקול: " אני חסרת אונים ,אני פשוט רוצה לחיות בבית שלי בשקט ובשלום .ואני כבר לא יודעת מה לעשות ,אני מאוד מציעה לבית המשפט ,מבקשת ומתחננת מבית המשפט שייתן איזה צו שמי שמפר את הצו שייקנס באיזה קנס כי שום דבר לא עוזר ,אני כבר לא יודעת מה לעשות "
דומני כי מעשיה של הנתבעת אשר הגיעה עד פתח ביתה של התובעת פעם אחר פעם והשמיעה את דברי הבלע והגידופים שצויינו לעיל בקולי קולות במטרה להטרידה ולהפריע מנוחתה מהווים "הטרדה" כמשמעה בחוק זה. מצאתי לציין כי בגדרי חוק זה התובעת זכאית לפיצוי סטטוטורי בסך של עד 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק.
למעלה מן הצורך מצאתי לנכון לציין כי התובעת הגישה לבית המשפט במעמד הדיון לא פחות מ-32 תלונות שהגישה כנגד הנתבעת במשטרת חולון במהלך תקופה של השנתיים האחרונות בין התאריכים: 29/2/2024-1/3/2026, אשר רובן ככולן הוגשו בשל הפרות של הנתבעת צווי ההטרדה מאיימת שניתנו כנגדה. לדברי התובעת התלונות נסגרו והיא נותרה חסר אונים וללא מענה ממשטרת ישראל. איני קובעת כל ממצאים בנוגע לשאלה האם הנתבעת הפרה צווים שהוצאו נגדה במסגרת ההליכים למניעת הטרדה מאיימת מאחר ואיני נדרשת לנושא בהליך דנן, רק אציין כי ככל שהפרות כאלו נעשו, הרי שהדבר מהווה הפרת הוראה חוקית המהווה כשלעצמה עבירה פלילית לפי חוק העונשין, תשל"ז-1977. במקרה של הנתבעת דנן, לא למותר לציין כי צווי בית המשפט יש לקיים כלשונם וככתובם.
סוף דבר
הריני מקבלת את התביעה, בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,000 ₪ עבור כל אחד מתשעת הפרסומים המנויים בכתב התביעה המהווים לשון הרע, ובסה"כ 27,000 ₪. לא בלי ספקות ורק בשל העובדה כי כתב התביעה לא כלל עילות תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות ומטרד ליחיד לפי פקודת הנזיקין כפי שנדונו לעיל, לא ייפסק פיצוי בגין עוולות אלו אלא רק לפי חוק איסור לשון הרע, הגם שלא מן הנמנע כי היה מקום לכללם לנוכח חומרת המעשים, מה גם שהנתבעת הפרה ברגל גסה את התחייבותה בהליך שצויין בסעיף 7(ג) לעיל, אשר רק על בסיסה נמחקה התביעה נגדה בהליך שם. בנוסף, הנתבעת תישא בנוסף בסך של 3,000 ₪ בגין הוצאות ניהול ההליך, ובסך כולל הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪.
סכום פסק הדין, ישולם לתובעת על ידי הנתבעת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
בהתאם לתקנה 16 לתקנות שיפוט תביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 רשאים הצדדים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, לבית המשפט המחוזי.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, כ"א אב תשפ"ו, 04 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.
10 מתוך 10