סע"ש 7563-06-16

בית הדין האזורי לעבודה תל אביב

סע"ש 7563-06-16

לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ

נציג ציבור (עובדים) מר גבריאל נבו

נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב ענב

התובע

יעקב אביטן

ע"י ב"כ עו"ד אסף שלם

-

הנתבעים

1. חנן כוחונובסקי

2. עמותת בית חב"ד רמת אליהו

3. עמותת מרכז החסד ראשון לציון
ע"י ב"כ עו"ד רם א.גמליאל

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר יעקב אביטן (להלן – התובע או קובי) כנגד שלושה נתבעים: הרב חנן כוחונובסקי (להלן – הרב חנן או הנתבע 1), שהקים את בית הכנסת "בית חב"ד" בשכונת נווה ים בראשון לציון (להלן – בית הכנסת) ועומד בראשו; עמותת "בית חב"ד רמת אליהו", עמותה רשומה שמפעילה את בית הכנסת ועוסקת גם במתן שיעורי תורה, שירותי דת, מכירת תשמישי קדושה ועוד (להלן – הנתבעת 2); עמותת "מרכז החסד ראשון לציון", עמותה רשומה שמעניקה סיוע לנזקקים באמצעות אספקת מזון (להלן – הנתבעת 3). הנתבע 1 הוא מנכ"ל הנתבעות 2 ו-3 (להלן – העמותות), כפי שעולה מדו"חות רשם העמותות (שצורפו כנספחים 1 ו-2 לתצהיר התובע).

ביום 9.9.16 ניתנה החלטה ע"י כב' השופטת רובוביץ-ברכש, שבה התקבלה בקשתו של התובע לעניין הפחתת סכום התביעה. זאת בעקבות טענת התובע שלפיה גילה כי ישנם סכומים המופקדים עבורו בחברת הביטוח הראל ובחברת הביטוח הפניקס בגין פיצויים (בסך 46,362 ₪) ובגין הפרשות לפנסיה (בסך 25,181 ₪). לפיכך סכום התביעה הופחת לסך של 729,202 ₪.

עובדות

החל מיום 1.8.98 עד ליום 31.5.10 עבד התובע אצל הנתבעת 2. החל מיום 1.6.10 ועד לסיום עבודתו, ביום 15.11.15, הועבר לעבוד אצל הנתבעת 3. אין מחלוקת בנוגע לרציפות העבודה (סך הכול עבד התובע במשך 17 שנה ו-2.5 חודשים). תפקידו של התובע הוגדר בדו"חות רשם העמותות כ"פקיד-מזכיר-גובה". ביום 15.11.15 קיבל התובע מכתב בעניין הפסקת עבודתו החל מיום 15.12.15 (העתק מכתב הפסקת עבודה צורף כנספח 4 לתצהירו של התובע).

התובע השתכר בסך 7,000 ₪ נטו (העתק תנועות מחשבון הבנק של התובע החל מחודש מאי 2014 עד לחודש נובמבר 2015 צורף כנספח 3 לתצהיר התובע, העתק תלושי שכר שנמסרו לתובע עבור החודשים שלהלן: 1/2015, 11/2015, 5/2010, 9/2013, 10/2013, 11/2013 צורפו כנספח 6 לתצהיר התובע). לפי תלוש השכר מחודש ינואר 2015 השכר הקובע של התובע (לחישוב של פיצויי פיטורים) הוא בסך 7,988 ₪.

ביום 19.12.15 נחתם בין התובע לנתבעת 3 הסכם סיום יחסי עבודה (להלן – הסכם סיום יחסי העבודה) שבו נקבע בין היתר כי:

"יעקב אביטן... סיים את עבודתו בעמותה (הנתבעת 3) ביום 15.12.15.

העובד קיבל הודעה מוקדמת בת חודש ימים ביום 15.11.15.

העובד זכאי לשכר חודש 11/2015 בסך 8,790 ₪ נטו. העובד זכאי לשכר הימים 1-15/12/2015 בסך 3,445 ₪ נטו.

יתרת ימי חופשה נכון ליום 31.12.15: 32 ימים.

חופשה: העובד נמצא בחופשה מיום 1.12.15 ועד ליום 15.12.15. ימים אלו לא ינוכו מיתרת ימי חופשה לפדיון, שתהיה לפיכך 32 יום. העובד זכאי לפדיון 32 ימי חופשה אלו.

דמי הבראה נכון ליום 31.12.2015: כלול בתלוש המשכורת החודשי.

פיצויי פיטורים: העובד יקבל פיצויי פיטורים כחוק בתשלום מהעמותה וע"י הפניה לקופת גמל.

מוסכם כי בין העובד לבין העמותה (הנתבעת 3) ועמותת "בית חב"ד רמת אליהו" התקיים רצף העסקה, ובהתאם לכך: בגין תקופת העסקתו של העובד אצל עמותת "בית חב"ד רמת אליהו" עד שנת 2010, זכאי העובד לסך 83,010 ₪ בגין פיצויי פיטורים. בגין תקופת העסקתו של העובד אצל העמותה משנת 2010, זכאי העובד לסך של 47,855 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

בגין רצף ותק בהעסקה בין העמותות, זכאי העובד לתוספת של 60 ימי חופשה (נוסף) על 32 הימים האמורים לעיל. מוסכם כי בגין נסיעות לארה"ב (עלות כרטיסי טיסה וימים) של העובד על חשבון העמותה, ינוכו מתוספת ימי חופשה אלו 15 יום, ועובד זכאי לתשלום פדיון תוספת ימי חופשה זו רק עבור 45 יום בלבד.

העובד מאשר כי אינו זכאי ליתרה כלשהי של ימי חופשה או דמי הבראה או כל רכיב שכר שהוא כולל שעות נוספות, בגין תקופת העסקתו בעמותת "בית חב"ד רמת אליהו".

מסך פיצויי פיטורים ופדיון ימי חופשה כאמור, יהיה ניכוי של 15,000 ₪ שהוסכם בין הצדדים קודם לחתימת הסכם זה וכן בניכוי כל סכום נוסף שיוכח בשיקים או בקבלות כי העובד העביר לרשותו מתרומות שנתנו לעמותה או לעמותת "בית חב"ד רמת אליהו"...

העובד מצהיר בזאת כי במסגרת תפקידו בעמותה וכן בעמותת "בית חב"ד רמת אליהו" קודם לכן, הוא ניהל את זמנו ואופן ביצוע תפקידו באופן בלעדי, והוא בצע את תפקידיו ברובם בפעולות שהיו מחוץ למשרדי העמותות בשליטתו הבלעדית.

בהתאם ובכפוף לאמור לעיל, העמותה ועמותת "בית חב"ד רמת אליהו" וכן הרב חנן כוחונובסקי ובני ביתו מוותרים בזאת על כל טענה וזכות תביעה כנגד העובד בכל עילה שהיא".

(הסכם סיום יחסי העבודה צורף כנספח 5 לתצהיר התובע).

במסגרת ההליך שלפנינו הודיעו הנתבעים שהם הגישו תלונה במשטרה כנגד התובע בגין גניבת כספים. ביום 27.1.20 הודיע התובע שביום 4.12.19 קיבל הודעה מהפרקליטות על גניזת התיק בעניינו.

טענות התובע

התובע טען כי הוא עבד אצל הרב חנן, והרב חנן בחר מאיזו עמותה לשלם את שכרו, כאשר עבודתו בשתי העמותות הייתה זהה ורציפה. התובע אמנם הועבר לעבוד כעובד בנתבעת 2 החל מיום 1.6.10, אך למעשה לא חל כל שינוי במתכונת שעות העבודה הקבועה שלו, בכתובת מקום העבודה, בהגדרת תפקידו, בסוג פעילותו, בסמכויותיו ובזהות מנהלו. לטענתו, הנתבע 1 היה מעסיקו הישיר והיחיד לאורך כל שנות עבודתו אצל הנתבעים, והוא שקיבל את כל ההחלטות בעמותות. המעבר לעבודה אצל הנתבעת 3 היה ללא הליך מסודר ומבלי ששולמו לו זכויותיו בגין סיום עבודתו אצל הנתבעת 2. כאמור, אין מחלוקת בנוגע לרציפות תקופת העבודה בעמותות.

אשר למערכת היחסים בינו ובין הרב חנן טען התובע כי זו החלה מאז שהיה בן 14. התובע, איש דתי, ראה ברב חנן את אביו הרוחני, העריץ אותו וכיבד אותו. לדבריו, הוא היה מוכן לעשות למענו ולמען בני משפחתו כל שיבקשו. במסגרת עבודתו אצל הנתבעים ריכז התובע בין היתר את חלוקת ארגזי המזון לנזקקים, דאג לתפעול שוטף של בית הכנסת בעיקר בימי חג ובימי שבת, ארגן אירועים שונים שהתקיימו בבית חב"ד, ביצע שליחויות בהוראת הנתבע 1, מכר תשמישי קדושה במשרדים ומילא כל הוראה של הרב ומי מטעמו. במשך כל תקופת העסקתו פעל כדי לרצות את הרב חנן. הוא הזניח את חייו האישיים, ולא בדק את זכויותיו בעבודה. כך למשל לא ביקש העלאה בשכרו, ולא קיבל לידיו תלושי שכר, דוחות הפקדות פנסיוניות ומתנות בחגים. הוא אף לא חגג את ליל הסדר ואת ערב ראש השנה עם משפחתו, אלא במסגרת הנתבעים בבית הכנסת, כאשר הוא דאג לכל ארוחת חג. כמו כן, הוא לא קיבל תשלום בגין שעות נוספות ותשלום בגין עבודתו בימי חג ובימי שבת.

לגרסתו, היה לו אמון מלא ברב חנן והוא סמך עליו שידאג לכל זכויותיו. בפועל, הוא עבד אצל הנתבעים תחת קיפוח מתמיד של זכויותיו. רק לאחר פיטוריו גילה כי משכורתו הופקדה בכל חודש במועד אחר ומדי פעם אף בחסר של מאות שקלים.

אשר למתכונת עבודתו טען התובע כי עבד בשעות קבועות והיה נתון לפיקוחו של הרב חנן לאורך כל שעות עבודתו. ככל שיצא ממשרדי העמותות לביצוע שליחויות ולסידורי עבודה הרי שהדבר היה בהוראת הרב חנן. עוד טען כי היה עובד מסור ומצטיין, וזכה לתשבחות רבות מצד הרב חנן. ואולם, הוא לא מילא תפקיד ניהולי, ולא היה לו כל שיקול דעת בביצוע המטלות. כן טען כי השתכר משכורת נמוכה ללא תנאי שכר נלווים. נוסף על כך, התובע מילא אחר כל דרישותיו של הרב חנן ללא כל תשלום נוסף.

בתקופה שלפני פיטוריו חש התובע כי הרב חנן החל לפתע להתרחק ממנו, לקח ממנו את המפתחות שהחזיק בידיו ואף אסר עליו להיכנס לבית הכנסת כדי להתפלל. במקביל לכך, החל בנו של הרב חנן לשהות שעות רבות במשרדי הנתבעים ולהחליף את התובע בעבודתו. התובע ביקש מהרב חנן הסבר להתנהגות זו, ובתשובה ייחס לו הרב חנן מעשים חמורים בתחום הכספי, התנהלות אישית חמורה ושימוש לרעה בתפקידו. זאת כאשר הרב חנן הוא שניהל את הנתבעות 2 ו-3, שלט במערך הכספי שלהן, בתרומות ובניהול השוטף.

התובע פוטר ללא הליך שימוע כדין, ללא כל סיבה עניינית ובחוסר תום לב, תוך שהנתבעים העלו כנגדו האשמות משוללות כל יסוד שנועדו לפגוע בשמו הטוב. במכתב הפיטורים לא פורטו טענות בנוגע לסיבות לפיטוריו. עוד טען התובע שכתנאי לקבלת שכר חודש נובמבר 2015 ופיצויי הפיטורים אולץ לחתום הסכם סיום יחסי העבודה, שהיה מעין כתב ויתור על זכויותיו. לטענתו, מדובר בהסכם לא חוקי המקפח את זכויותיו. בהתאם להסכם נחסמה ממנו כל אפשרות לדרוש כל רכיב שכר נוסף המגיע לו לפי החוק.

התובע עתר לקבלת פיצויים על פיטורים שלא כדין בטענה שלא נערך לו שימוע והוא פוטר בחוסר תום לב. כמו כן, הוא טען כי ההחלטה בדבר פיטוריו הייתה שרירותית ובחתימתו של הרב חנן בלבד. זאת בניגוד להחלטה שהתקבלה אצל הנתבעים שלפיה רק חתימה נוספת של חבר ועד לצד חתימתו של הנתבע 1 ובצירוף חותמת העמותה מחייבת אותה. כמו כן, פיטוריו לא נדונו בוועד העמותה וחבריה לא ידעו על כך.

התובע ביקש לקבל את יתרת פיצויי הפיטורים; פדיון חופשה; פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה בהתאם לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד); גמול שעות נוספות; גמול בגין עבודה בימי חג ובימי שבת; הפרשות לפנסיה; הפרשי שכר; דמי הבראה; פיצויי בגין אי מסירת תלושי שכר בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) ופיצוי בגין פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע). כמו כן, התובע טען כי הרב חנן צריך לשאת באחריות אישית בתביעתו זו כיוון שהעסיק את התובע באופן ישיר ויש להרים את המסך של העמותות ולחייב אותו באופן אישי.

התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין פרסום לשון הרע כנגדו. לדבריו, הועלו כנגדו טענות קשות בדבר מעילה בכספי הנתבעות 2 ו-3, וכן נטען כנגדו כי דרש וקיבל שירותי מין בתמורה למתן ארגזי מזון (זאת כאשר הועבר לעבוד מהנתבעת 2 לנתבעת 3). עוד טען כי טענות אלו אינן אמתיות ולא נטענו לפניו לפני פיטוריו. לטענתו, הנתבעים פעלו כדי להשפיל אותו ולבזות אותו, וכתוצאה מכך שמו נפגע.

טענות הנתבעים

הנתבעים טענו כי התובע נהג במשך כל תקופת העסקתו לגנוב כספים רבים מהעמותות ומבית הכנסת, תוך ניצול האמון שנתן בו הרב חנן, שלקח אותו תחת חסותו ונהג בו כבנו. כן טענו כי לתובע יש אינטרס להרוס את העמותות לטובת העמותה שהקים בעצמו עם סיום עבודתו. הנתבעים אף הגישו תלונה במשטרה כנגד התובע – שכאמור נסגרה.

לגרסת הנתבעים, התובע היה נער בעייתי שנהג להסתבך בעבירות שונות. הרב חנן לקח אותו תחת חסותו ונתן לו מסגרת כמתנדב נוער בבית חב"ד. לאחר שהתובע השתחרר מהצבא, המשיך הרב חנן לתמוך בו והעסיק אותו בתחילה בנתבעת 2 ואחר כך בנתבעת 3. במשך כל תקופת עבודתו של התובע מסגרת השעות שבהן עבד הייתה קבועה. בימים א-ה עבד בין השעות 9:30-14:00. התובע היה מגיע בין השעות 8:30-9:00 לתפילת שחרית בבית הכנסת למשך כשעה, אך זה לא נכלל במסגרת שעות עבודתו. משרדי הנתבעות 2 ו-3 היו נסגרים בשעה 14:00. בימים א-ג ו-ה עבד משעה 16:00 עד לשעה 20:00 (לאחר תפילת ערבית), ובחורף עד לשעה 19:00, אז נסגרו המשרדים. בימי רביעי פעילות הנזקקים הייתה מתקיימת גם בצהריים. בימי שישי היה עובד התובע מהשעה 9:30 בערך עד השעה 14:00.

לטענתם, התובע הועסק במשרת אמון, במעמד של מנהל בעמותות, וביצע את העבודה תוך שהוא קובע לעצמו את סדרי העבודה. הוא קיבל שכר גלובאלי שגילם גם תשלום בגין שעות נוספות ככל שנדרשו. מעת לעת העלה הרב חנן את שכרו של התובע.

לטענת הנתבעים, בשנת 2010 החלו להגיע לאוזני הרב תלונות מנשים שאיתן נהג התובע לנהוג בדרך לא ראויה שאינה מכבדת את העמותה ומטרותיה. לפי התלונות, התובע הטריד מינית והתנה סיוע כספי בקיום יחסי מין עמו. הרב חנן אימת את התובע עם התלונות, והתובע אישר את רוב הדברים, התנצל וביקש לחזור לדרך הישרה. בעקבות בקשתן של חלק מהנשים שלא להיתקל עוד בתובע במסגרת פעילות הנתבעת 2, סוכם בין הצדדים כי התובע יעבור לעבוד בנתבעת 3. התובע המשיך לעבוד בנתבעת 3.

לאחר מכן, התגלה לנתבעים כי התובע ניצל את הסמכויות שניתנו לו וביצע עבירות שונות כמו: התרמת תורמים במרמה וגניבת הכספים לכיסו, גניבת תשמישי קדושה מבית חב"ד ומכירתם מביתו תוך הכנסת הכספים לכיסו, איסוף קופות צדקה במרמה וגניבת הכספים, והפעלת עסקו, חניון בתל אביב, אותו הסתיר מהרב, בו שהה זמן ארוך במשך היום.

עוד טענו הנתבעים כי במשך כל תקופת העסקתו זכה התובע לאמון מצדו של הרב חנן: לתובע היו מפתחות לכל חדרי וחצרי הנתבעות; הייתה לו גישה למפתחות ביתו הפרטי של הרב חנן; הרב חנן היה נותן לתובע משימות וזה היה מנהל בעצמו את שעות עבודתו, למעט מספר אירועים שאליהם נדרש להתייצב; לתובע הייתה גישה מלאה לקופות הצדקה, לפנקסי הקבלות, ליומנים ולספרים של הנתבעות, והוא הוציא קבלות עבור העמותה.

לגרסת הנתבעים, הרב חנן נהג לתת לתובע מתנות בראש השנה ובערב פסח בדמות תלושים או כסף מזומן בסכום של כ-2,000 ₪. כן בכל חג נהג לתת לו כסף לביגוד בסך כ-1,500 ₪. הרב חנן היה מממן לתובע ולמשפחתו חופשות, ואף שכר לו רכב לצרכיו הפרטיים. כמו כן, לתובע הועמד קטנוע מטעם הנתבעים והם שנשאו בכל הוצאות אחזקתו והוצאות הדלק.

הנתבעים טענו כי כאשר התברר לרב חנן כי התובע גנב כספי תרומות על ידי הנפקת קבלות מפנקסים ישנים, שוברי מזון שנתרמו, וסוגי ציוד שונים, הוחלט לפטר אותו מעבודתו. בסמוך לחג הפסח בשנת 2015 גילה הרב חנן כי התובע מנפיק קבלות מפנקסים ישנים עבור תרומות בסכומים מכובדים. לאחר מכן, התגלו לרב מעשי גניבה נוספים של התובע. הנתבעים טענו כי התובע חיי במותרות ושילם את הוצאותיו במזומן מכספים שגנב. בחודש ינואר 2015 אף שכר התובע חניון בתל אביב ושילם זיכיון בכ-100,000 ₪ מהכספים האלה. התובע נהג לשהות בעסקו החדש במשך שעות רבות, והרב חנן כלל לא היה מודע לכך.

כמו כן, הנתבעים טענו כי הרב חנן ערך לתובע שיחת שימוע, בה התובע ביקש את סליחתו של הרב חנן וביקש לחזור לדרך הישרה. לאחר שיחה זו התקיימה שיחה נוספת עם הוריו של התובע שביקשו מהרב חנן לסייע לו. בתגובה השיב הרב חנן כי איבד את אמונו בתובע. הרב חנן הציע כי התובע יוצא מכל תפקיד הקשור בכספים, אך ימשיך ללמוד בבית המדרש וימשיך לקבל משכורת, אך התובע דחה את הצעתו. עקב התנהגותו של התובע שכללה מרמה, מעילה וגניבה סיים הרב חנן את העסקתו.

היקף הגניבות של התובע אף המשיך להתגלות לרב חנן לאחר החתימה על הסכם סיום יחסי העבודה. עוד טענו הנתבעים כי עם סיום העסקתו הקים התובע עמותה שעוסקת בחלוקת אוכל לנזקקים, וגייס תורמים רבים לעמותה. לידיעת הנתבעים, הרי שהתובע "הכין את הקרקע" לפעילותו עוד במהלך עבודתו אצלם. כן התובע הפיץ דברי דיבה כנגד הנתבעים.

ראיות שנשמעו

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו.

מטעם התובע הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון:

מר אורן אביטן (להלן - אחיו של התובע), שהצהיר כי הוא קשור מאוד לתובע ומעורב בחייו.

מר מאור וקנין (להלן – מר וקנין), שמכיר את התובע במשך שנים רבות והתפלל בבית הכנסת באופן קבוע עד לסוף שנת 2010.

מר אלישע משה קוזינאק (להלן – מר קוזניאק), שהתפלל בבית הכנסת כעשר שנים, ואשר תרם כספים רבים לבית חב"ד.

מר גלית אורטל (להלן - אחותו של התובע), שמנהלת את העמותה שפתח התובע לאחר סיום תפקידו אצל הנתבעים.

מר תמיר ללוש, שהיה פעיל בבית חב"ד.

מטעם הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון הרב חנן, וכן:

מר אלעני שמואל (להלן – מר שמואל), שמתפלל בבית הכנסת במשך כעשר שנים.

גב' אורלי כוחונובסקי (להלן – גב' כוחונובסקי או אורלי), אשתו של הרב, שאף היא עבדה בעמותה.

מר יעקב יאיר פור (להלן – מר פור), פעיל בקהילה שמתפלל בבית הכנסת של מרכז חב"ד במשך כ-12 שנים.

מר דוד חזות (להלן – מר חזות), שהתפלל בבית כנסת בבית חב"ד במשך כ-20 שנה. מר חזות הצהיר כי הכיר את התובע כבן חסות של הרב חנן מזה שנים ארוכות.

גב' לילי אביטן, גרושתו של התובע.

יצוין שהוגשו תצהירים נוספים מטעם שני הצדדים, אך בהחלטות מיום 6.2.19 ומיום 17.2.19 הוחלט לצמצם את מספר העדים על מנת לייעל את הדיון. בהליך זה התקיימו שלוש ישיבות הוכחות.

זהות המעסיק

ראשית, אין מחלוקת כי התובע עבד החל מיום 1.8.98 עד ליום 31.5.10 אצל הנתבעת 2, ומיד לאחר מכן באופן רציף, החל מיום 1.6.10 עד לסיום עבודתו ביום 15.11.15, הועבר לעבוד אצל הנתבעת 3. על כן, לא ברור לנו מדוע התובע תבע את הנתבעת 2 יחד ולחוד, שכן אין מחלוקת כי המעסיקה שלו במועד סיום העסקתו הייתה הנתבעת 3 (כך גם לפי תלושי השכר שהוצגו). רכיב התביעה היחיד אשר מתייחס לתקופת העבודה של התובע אצל הנתבעת 2 הוא רכיב ההפרשות לפנסיה. לגבי כל יתר רכיבי התביעה, הם כלפי הנתבעת 3 בלבד.

נוסף על כך, התובע ביקש להרים את המסך בין העמותות ובין הנתבע 1, שהוא המייסד שלהן. בסעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980 נקבע כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". הנתבעות 2 ו-3 הן עמותות רשומות, ולכן הן בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי. בקשר לכך נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ סיעת בת-ים כי: "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לעמותה כלפי פלוני אינו כשלעצמו חוב של חברי העמותה..." (בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 695 (1990), להלן: עניין סיעת בת-ים). להבדיל מחוק החברות, בחוק העמותות לא נמצא סעיף שעניינו הרמת מסך. עם זאת, הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין סיעת בת ים, הלכה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך (ראו גם בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור, דיני עמותות: להלכה ולמעשה, 2002, בעמ' 37-44).

במקרה דנן, הטענה בדבר הרמת מסך נטענה בעלמא וללא ביסוס. לא הוכח כי לכאורה חוסר התשלום נעשה על ידי הרב חנן תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות או כדי להונות. גם אם נשתכנע כי זכויות התובע שולמו בחסר, אין בכך די כדי להרים את מסך ההתאגדות. על כן, דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות.

הסכם סיום יחסי העבודה

אשר להסכם שנחתם בין הצדדים במועד סיום יחסי העבודה הצהיר התובע כי בסמוך לפיטוריו החל בהליך גירושין ושכר עורך דין שייצג אותו בעניין זה. הוא היה זקוק לכספים כדי לממן את הייצוג המשפטי. לכן פנה לנתבעים כדי לקבל את שכר חודש נובמבר 2015 וכן את כספי הפיצויים שהגיעו לו. ואולם, כתנאי לקבלתם, התבקש לחתום על הסכם סיום יחסי העבודה שנערך על ידי בא כוחם של הנתבעים. התובע הדגיש כי לא היה מיוצג בשלב זה. בפגישה זו, שהתנהלה בשעת לילה מאוחרת, ניצל הרב חנן את העובדה שהוא לא היה מיוצג וכן היה זקוק לכספים, והיה מצוי במצוקה נפשית הן בגלל פיטוריו והן בשל הליך הגירושין, ואמר לו כי אם לא יחתום על ההסכם הרי שלא יקבל את המגיע לו. על כן, התובע הסכים לחתום על המסמך. לדבריו, המסמך כבר היה מוכן בפגישה ולא הובא לעיונו קודם לכן. במסגרת ההסכם הסכים התובע לקזז סכום של 15,000 ₪ שלכאורה העביר לרשותו מתרומות שניתנו לנתבעים (העתק מההסכם צורף כנפסח 5 לתצהירו). התובע טען כי אולץ לחתום על המסמך, וכי מדובר במסמך שמקפח את זכויותיו וחסר נפקות משפטית. כן טען התובע כי נכון ליום הגשת התביעה לא עמדו הנתבעים במלוא התחייבויותיהם לפי ההסכם.

מנגד, טענו הנתבעים כי התובע לא אולץ לחתום על ההסכם, וכן כי כבר בעת ההיא היה מיוצג על ידי בא כוחו, עו"ד אסף שלם (להלן – עו"ד שלם). הרב חנן הצהיר כי היה לו חשוב לסיים את עבודתו של התובע בכבוד משום שאהב אותו. עוד הצהיר כי בעת ההיא פגש את עו"ד שלם, בהיותו מבאי בית הכנסת ופעיליו, וזה פנה אליו תוך שהוא מציע את שירותיו כ"מגשר". הפגישות עמו התקיימו בשעות המאוחרות של הלילה בביתו של הרב חנן, תוך שעו"ד שלם ביקש מהרב חנן מידע ומסמכים שונים בעניין. הרב חנן הסתייע בשירותיו כדי להביא לסיום הפרשה, אך הוא לא ידע שעו"ד שלם מייצג בפועל את התובע.

הרב חנן הצהיר כי התובע ומשפחתו ביקשו שלא לפרסם את הפרטים בעניין פיטוריו. עקב כך, והן בגלל החשש שתורמים ישמעו על גניבת הכספים מהעמותות, נחתם ההסכם בין הצדדים. הרב חנן הדגיש כי בשלב זה לא ידע על היקף הגניבות של התובע. לדבריו, ככל שהיה יודע את היקפן אז לא היה חותם על המסמך הזה.

בעדותו העיד הנתבע 1 כך:

"ש. בתצהירים שצרפנו של גב' אורטל צרפנו מסרונים בינך לבינה איך היא רודפת אחריך לקבל את המכתב. ב- 19.12.15 נחתם הסכם סיום יחסי עובד מעביד בינך לבין קובי?

ת. כן. עורך הדין של העמותה ערך את ההסכם. בין היתר גם אני נתתי לו את הפרטים. ישבנו ביחד. ישבו על ההסכם שבועיים. לקחו אותו לחשוב. קבענו תאריך לבוא לשבת והם רצו עוד הפעם".

(עמ' 59 ש' 3-7 לפרוטוקול הדיון).

בפסיקה נקבע כי חוזי עבודה, הגם שאינם מקשה אחת, נהוג לראות בהם "חוזה יחס" (לדיון בסיווג חוזה העבודה כחוזה יחס ראו הדרה בר מור "חוזה עבודה כחוזה יחסים" ספר אדלר (2016) 281). זאת, מפאת משכם, שלעיתים כלל אינו קצוב בזמן, ונחיצותה של גמישות במסגרת החוזית על מנת שתאפשר התאמתה לשינויים החלים במרוצת הזמן. סיווג זה משליך על פרשנותם, כאמור לעיל, כך שלתכלית אובייקטיבית יש משקל רב בפרשנותם. כמו כן, לרוב המדובר בחוזה בעל מאפיינים צרכניים בשל פערי הכוחות בין העובד למעסיק, וגם סיווג זה מותיר מרחב מחיה רחב יותר באופן יחסי לתכלית האובייקטיבית (ע"ע (ארצי) 68281-02-19 יוסף בוסאני - הכוכב חברה לתעשיות מגופים מתכת (1987) בע"מ, מיום 23.2.20).

מההסכם עולה כי הצדדים הגיעו להסכמות בעניין רכיבים שונים שמופיעים בכתב התביעה. נראה שנוכח הטענות שהועלו כנגד התובע הוא הסכים לוותר על חלק מן זכויותיו, בכך שיקוזז ממנו סכום של 15,000 ₪. טענת התובע לגבי האילוץ כפגיעה בהסכמתו לחתום על ההסכם לא הוכחה. ואולם, כדי לבחון את התכלית האובייקטיבית של ההסכם ועל מנת לא להיצמד לכלל הפרשני, אנו נבחן את טענות התובע בכתב התביעה לגופו של עניין.

אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה

התובע טען כי לא נמסרה לו הודעה על תנאי העבודה.

חוק הודעה לעובד נחקק בשנת 2002, ואילו התובע החל לעבוד בשנת 1998, לפני חקיקתו של חוק זה. החוק חל על כל העובדים, בין אם התחילו לעבוד במקום העבודה לפני חקיקת החוק ובין אם לאחריו. אלא שהחובה לתת הודעה על תנאי עבודה לגבי מי שכבר הועסק במקום העבודה לפני כניסת החוק לתוקפו קמה מקום בו העובד 'דרש' לקבל את ההודעה על תנאי העבודה. במקרה דנן, לא נטען כי התובע דרש לקבל הודעה זו. כמו-כן, לא היה קיים הסעיף אשר הקנה סמכות לבית הדין לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני. על כן, אין לחייב את העמותה בפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ודין טענות התובע בעניין זה להידחות.

היקף העבודה של התובע

התובע הצהיר כי במשך כל תקופת העסקתו אצל שתי העמותות עבד במתכונת עבודה קבועה. במסגרת עבודתו, בין היתר, ריכז את חלוקת ארגזי המזון לנזקקים, דאג לתפעול שוטף של בית הכנסת, בעיקר בימי חג ובימי שבת אז פעל בית הכנסת בהיקף גדול, אירגן אירועים שונים שהתקיימו בבית חב"ד, ביצע שליחויות, מכר במשרדים תשמישי קדושה ועוד. יצוין שהפרויקט של חלוקת ארגזי מזון לנזקקים היה באחריותו הבלעדית ובמסגרתו החתים משפחות נזקקות על הוראת קבע של תשלום חודשי, גייס תורמים ומוצרי מזון, ניהל את יום העבודה והעסיק עשרות מתנדבים שעסקו בהכנת ארגזים וחלוקתם למשפחות. לדבריו, גם אם נתקל בבעיה או בחוסר של מוצרים היה הרב חנן אומר לו כי זה לא עניינו וכי הדבר נמצא באחריותו ועליו לדאוג לכך בעצמו.

אשר לסדר היום שלו בעבודה, התובע הצהיר כי היה מגיע לבית הכנסת בשעה 8:00 בבוקר ומתפלל. החל מהשעה 8:30 התחיל יום העבודה שלו שהתרכז בחלקו הראשון בסידור בית הכנסת עד השעה 9:00. החל מהשעה 9:00 היה עובד במשרד עד לבואה של גב' כוחונובסקי, אשתו של הרב, שהייתה מחליפה אותו. במשרד אשר היה גם חנות היה מוכר תשמישי קדושה, מקבל מזוזות ותפילין לבדיקה ומתקשר לתורמים כדי לקבל תרומות.

כאשר גב' כוחונובסקי הייתה מגיעה היה יוצא התובע לעבודה בשטח. במסגרת עבודתו זו היה נוסע לבעלי עסקים ולמפעלים אשר ביקשו בדיקת מזוזות ותפילין. הרב חנן קבע את התעריף עבור בדיקת המזוזות והתפילין, והוא היה גובה את התשלומים ומעביר אליו. כמו כן, במהלך היום הוא היה מקבל הוראות מהרב חנן באופן תדיר לביצוע משימות מיוחדות שחלקן היו אישיות. היו ימים בהם גב' כוחונובסקי לא הגיעה למשרד ואז הוא היה נשאר במשרד כל היום. לעיתים, כאשר לא היה צריך לצאת החוצה, היה עוזר לה ועובד בתוך בית הכנסת. לדבריו "תמיד הייתה עבודה שם. לא נחתי לרגע". לגרסתו, בשעה 14:00 היה יוצא הביתה לאכול ארוחת צהריים, מלבד בימי רביעי שבהם עבד רצוף. בשעה 16:00 (בימים ראשון, שני, שלישי וחמישי) היה חוזר לעבודה ועובד במשרד. בין היתר ארגן את תפילות המנחה והערבית, וטיפל בגמ"ח נזקקים עד לשעה 20:00 לפחות. נוסף על כך, בשעות אחר הצהריים היה רושם ילדים לבר מצווה.

לדבריו, בימי רביעי עבד באופן רצוף החל מהשעה 8:30 בבוקר עד השעה 20:00 לפחות, שכן בימים אלה הייתה חלוקת מזון לנזקקים. בימי רביעי היה נוסע לדרום כדי להביא ירקות מחקלאים והיה מסדר את הארגזים ומארגן את חלוקתם. בימי שישי היה מגיע למשרד משעה 8:30 והיה עובד עד השעה 14:30, היה מסדר את האולם ועורך אותו לקראת אירועי שבת חתן. בימי שבת היה מגיע לבית הכנסת בשעה 8:00 ועבד עד השעה 14:00, אז היה מארגן את אירועי שבת חתן – מסדר את האוכל שהגיע בקייטרינג ומשמש כמלצר וכעובד ניקיון. אחר כך, היה חוזר לתפילת מנחה בשעה 16:00 או 17:00. לטענתו, הוא לא קיבל תוספת תשלום עבור האירועים שנערכו בימי שבת, שעליהם היה אחראי. לעיתים, אף היו ימי שבת שבהם לא חזר לביתו אלא נשאר בעבודה עד הערב. גם בחגים עבד ללא הפסקה, מהבוקר עד הערב. בחגי תשרי הייתה עבודה רבה סביב קבלת תרומות, כפרות, בניית סוכות, גיוס מזון לנזקקים, הגעלת כלים, מכירת ארבעת המינים ועוד.

התובע הצהיר כי שעות העבודה שציין לעיל היו שעות שבהן עבד בפעילות הקשורה לבית חב"ד. מעבר לכך, ולאחר שהסתיים יום עבודתו או בשעות החופשיות שהיו לו (בצהריים או לפני העבודה בבוקר) המשיך לעבוד עבור הרב חנן באופן אישי, וביצע כל דבר שהוא ואשתו ביקשו ממנו. לדבריו "הייתי ממש נער שליחויות שלהם ופעלתי למענם מתוך כבוד ואהבה". הוא ביצע עבורם קניות לשבת מדי יום שישי, והיה נוסע לקייטרינג בכפר חב"ד כדי להביא להם אוכל לשבת. הוא היה מסיע את ילדיהם לבתי הספר ולישיבות באור יהודה או בכפר חב"ד. הוא היה מסיע את בנותיו של הרב חנן למסיבות בת מצווה בשעות הערב. במהלך עבודתו עבורם עברו הרב ומשפחתו דירה שלוש פעמים ובכל פעם הוא ביצע את ההובלות עבורם. כאשר הם עברו לווילה הוא אף ביצע עבורם עבודת גננות ותחזוקה שוטפת. כן ביצע התובע מטלות נוספות אחרות. התובע הצהיר כי אף חתם על ערבות של תורם בשל בקשתו של הרב, והיום יש כנגדו עיכוב יציאה מהארץ עקב כך.

מר וקנין, שהעיד מטעם התובע, מסר לגביו כי: "כשהיינו יוצאים אפילו אחרי השיעורים עדיין קובי היה מבצע פעולות שהרב... הוא סיים את עבודתו לפעמים בשעה 12 וחצי בלילה ולפעמים גם בעשר עשר וחצי בלילה" (עמ' 13 ש' 21-23 לפרוטוקול הדיון). יצוין שמר וקנין העיד כי היה עוזר בניקיון ובסדר בבניין החדש בבית חב"ד, ואולם לא ראה את עצמו כעובד במקום, ולא ביקש כסף על כך. לדבריו, סייע לחבר שביקש עזרה או למישהו מטעם הרב בשמחה רבה (עמ' 14 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

מנגד, לפי תצהירו של הרב חנן, שעות העבודה המוגדרות של התובע היו: בימי ראשון, שני שלישי וחמישי בין השעה 9:30 לשעה 14:00, ולאחר הפסקת צהריים בין השעה 16:00 עד השעה 20:00 בעונת הקיץ (ועד לשעה 19:00 בעונת החורף). בימי רביעי בין השעה 9:30 עד השעה 20:00, ובימי שישי עבד התובע בין השעה 9:30 עד השעה 14:00. עוד הצהיר הרב חנן כי אין עבודה בשבתות ובחגים; את מכירת המצוות ביצע בעצמו, ובהיעדרו עשה זאת מר פור. לגבי ארוחות המצווה או הסעודה השלישית הצהיר כי כל פעילי בית הכנסת, כולל אשתו של וילדיו, היו נותנים יד ומסייעים בארגון השולחנות, ההגשה והפינוי, כחלק בלתי נפרד מהמצווה. אף אחד לא קיבל על כך שכר כלשהו ולא ציפה לשכר כלשהו.

בחקירתו העיד הרב חנן כך:

"ש. בוא תספר לנו מתי קובי עבד?

ת. את קובי הייתי מעיר כל יום בסביבות שעה תשע וחצי עשר. התקשרתי לאשתו יום יום איפה קובי שהוא לא בא לעבודה. היא היתה אומרת שמשש וחצי יצאה עם הבנות. היא אמרה תסתכל כמה טלפונים עשיתי לו. הבן לא ידע לקום בבוקר. הוא התחיל את היום בתשע וחצי עשר. הייתי מעיר אותי. העבודה שלו היתה מפוצלת עד 2. הוא היה אמור להתפלל משמונה עד תשע תשע ועשרה. הוא צריך לבוא בשמונה להתפלל יחד אתי, בפועל היה תשע תשע עשרה תשע וחצי. הסתובב עד עשר וחצי. הוא בחור שכל הזמן מדבר. ואחר כך הוא נכנס למשרד ויוצא. אורלי במשרד. הוא מגיע למשרד ועושה כל מיני דברים. הוא היה שואל אם יש מה לעשות. אחר כך עבד מארבע עד שבע. בקיץ זה היה עד שעה שמונה. בקיץ היינו עובדים מארבע וחצי חמש. היתה קבלת קהל. מפוצל. הוא היה צריך לעבוד תשע וחצי עשר עד שתיים ואחר כך מארבע עד שבע. בצהרים הלך הבית לנוח לאכול לטפל בילדות. היינו אוכלים ביחד. הוא בא אלי לפעמים הביתה".

(עמ' 54 ש' 24-33, עמ' 55 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

מר פור הצהיר כי הוא נהג לפתוח את בית חב"ד וזכר שהתובע נהג להגיע לקראת השעה 9:00 בבוקר בדרך כלל. בחקירתו העיד כי היה יוצא מהתפילה מבית חב"ד בשעה 8:30, ובימי שני וחמישי אף מאוחר יותר, ולדבריו אף פעם לא ראה את התובע לפני שיצא. הוא העיד כי התובע הגיע אחרי שהוא הלך, אך הוא לא ידע להגיד באיזו שעה בדיוק (עמ' 31 ש' 8-13 לפרוטוקול הדיון).

גרושתו של התובע העידה כי התובע היה קם בשעה 9:30 והולך לבית הכנסת. אחר כך, היה חוזר בסביבות השעה 13:00 או 14:00. בערב חזר לבית הכנסת. בחורף עבד מהשעה 16:00 עד 18:30-17:00 ובקיץ מהשעה 18:00 עד השעה 20:00. לדבריה, בימי שבת הוא היה עורך שולחנות לאירועים, עוזר לאנשים להביא סחורה ומגיש אוכל. היא חיכתה לו בבית עד השעה 14:00, ואם לא הגיע הייתה עושה קידוש. כאשר היו בבית חב"ד אירועים אז היו היא ובנותיה אוכלות לבד (עמ' 41 ש' 10-22 לפרוטוקול הדיון). עוד העידה כי בימי שלישי הוא היה יוצא בשעה 7:00 בבוקר והולך לספקים כדי לבקש תרומות, ובימי רביעי היה קו החלוקה של הסחורה. לדבריה, הוא סיים את החלוקה אחר הצהריים, וחזר לבית בשעות הלילה המאוחרות. בשאר הימים הגיע לבית גם כן בשעות מאוחרות – 23:00, 00:00 (עמ' 42 ש' 14-29 לפרוטוקול הדיון). לדבריה, בימי שישי היה קם בשעה 9:30, והיה חוזר לבית בסמוך להדלקת נרות, שכן ארגן את האולם למטה (עמ' 43 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון). עוד ציינה כי הוא לא ויתר על אירועים בבית חב"ד (עמ' 43 ש' 12-14 לפרוטוקול הדיון).

מר שמואל, שאחראי במשך כעשר שנים על המניין של השעה 9:00 בבית הכנסת, העיד כי ראה את התובע נכנס להתפלל בשעה 9:00 (עמ' 48 ש' 24-25 לפרוטוקול הדיון). גם מר חזות הצהיר כי התובע הגיע לתפילה יחסית מאוחר.

יש להבהיר כי אנו בסיטואציה שבה הגבולות שבין ה"עבודה" ובין ה"מנוחה" (או ליתר דיוק לעיסוק שאינו בגדר עבודה) אינם ברורים. התובע היה מגיע לבית הכנסת הן לתפילה וליתר מצוות הדת, הן כדי לעזור לחברי הקהילה והן כדי לעבוד. גם הקשר עם הרב חנן לא היה רק של "עבודה" אלא הוא היה בן בית אצלו. הם הכירו שנים רבות והתובע היה מעורב בחיים האישיים של משפחת הרב וההפך.

אמנם הנתבעת לא הציגה לפנינו רישומי נוכחות של התובע. ואולם, בהתבסס על עדויות הצדדים, אנו מקבלים את גרסת הנתבעים בעניין היקף שעות העבודה של התובע במשרדי העמותות. אנו סבורים כי התובע עבד בימים א-ה, למעט ביום ד שבו עבד כל היום, החל מהשעה 09:30 עד השעה 14:00, ולאחר הפסקת הצהריים שב לעבוד בין השעה 16:00 ועד השעה 20:00 בעונת הקיץ או עד השעה 19:00 בעונת החורף. בימי שישי עבד בין השעה 09:30 עד 14:00. שוכנענו שהתובע לא עבד מעבר לכך. ואולם, מעדויות הצדדים עולה כי עבודתו של התובע לא הסתכמה רק בעבודה המשרדית אלא התובע עשה דברים רבים נוספים עבור הנתבעים, לאו דווקא במסגרת "עבודה".

האם התובע עבד במשרת אמון?

אין מחלוקת כי לא מדובר במערכת יחסי עובד-מעסיק שגרתית, אלא ביחסים שהיו אישיים וקרובים במיוחד בין הצדדים. התובע הצהיר בנוגע לרב חנן כך: "ראיתי בו יותר מאבא. הוא היה בשבילי האלוהים. האמנתי לכל מוצא פיו, סמכתי עליו באופן עיוור ועשיתי כל מה שהוא ביקש ממני" (סעיף 17 לתצהירו של התובע). גם הרב חנן הצהיר כי התובע היה קרוב אליו והוא ראה בו כבן טיפוחיו. הוא הציב אותו כיד ימינו בפומבי והתובע קיבל כבוד והערכה מכל הסובבים אותו. גרושתו של התובע תיארה את מערכת היחסים הקרובה שהייתה בינם ובין הרב חנן ואשתו, וכך העידה:

"ש. מה את רוצה לספר לבית הדין?

ת. מאז שהכרתי את קובי ממה שידוע לי היחסים בין חנן ואורלי יותר עם אורלי היו מאוד הדוקים יותר ממני עד כדי כך שקניות לבית לא היה עושה לי אלא לאורלי והיה רץ להוריד לה את הזבל. קניות אני הייתי עושה לבית. כשהבנות נולדו מי שהיה אתי בחדר לידה זה אורלי שליוותה אותי. הוא הגיע אחר כך. בלידה של הבת השלישית ילדתי בקיסרי הוא היה בחוץ. אורלי היתה אתי תמיד כמו אמא. הינו מתארחים אצלם בשבתות יותר ממשפחה. אוכלים על שולחנם. חנן קנה לבנות שלי מחשב. היינו מקבלים לחגים מחנן כסף בתי מלון. בתחילת הנישואים היינו במלון ביחד עם חנן. אחר כך הוא הוציא אותנו לבית מלון עם רכב שכור".

(עמ' 37 ש' 17-25 לפרוטוקול הדיון).

גם אשתו של הרב חנן תיארה בעדותה את מערכת היחסים הקרובה שהייתה בינה ובין התובע. לדבריה: "הוא היה חבר טוב טוב שלי. כמו בן ואפילו יותר. הוא היה איש הסוד..." (עמ' 51 ש' 29-33 לפרוטוקול הדיון). לדבריה הקשר שלהם לא היה עובד-מעסיק אלא יותר משפחה (עמ' 52 ש' 4-7 לפרוטוקול הדיון). עוד העידה כי התובע היה בן בית אצלה ועשה דברים מרצונו הטוב, וכך גם היא עזרה לו ושמרה על ילדיו כשאשתו הלכה ללדת או עבדה (עמ' 52 ש' 11-13 לפרוטוקול הדיון). אשר לעבודה בבית חב"ד העידה כי כולם הרגישו כמו משפחה וכשהיה אירוע או פעילות נשארו עד לסוף האירוע כדי לסדר ולנקות (עמ' 52 ש' 25-29 לפרוטוקול הדיון). לתצהירה צורפו תמונות רבות של משפחתה יחד עם התובע ואשתו.

הנתבעים טענו כי התובע עבד במשרת אמון ובנסיבות אלו לא יכלו לפקח על שעות עבודתו. מנגד, התובע טען כי משרתו לא הייתה משרת אמון. התובע הצהיר כי אף על פי שהיחסים בינו ובין הרב היו קרובים, היה ברור לצדדים שהרב הוא המנהל. כל דבר שעשה התובע היה בהוראותיו המפורשות של הרב. לדבריו, הוא לא היה מוסמך לקבל החלטות, לא הייתה לו שום גישה לחשבון הבנק של בית הכנסת, הוא לא השתתף בישיבות עמותה ולא היה מוסמך להתחייב בשמה. עוד הוסיף התובע כי הרב חנן ידע בדיוק איפה הוא נמצא בכל רגע ביום, שכן הוא זה שקבע לתובע את תכנית העבודה והיה בקשר רציף עמו.

התובע הצהיר כי שעות עבודתו והיקף פעולתו היו קבועים ובהתאם לדרישותיו והוראותיו של הרב חנן. כן הוסיף כי לא נאסר עליו לעבוד שעות נוספות, וככל שגדלה פעילותן של הנתבעות 2 ו-3 והרב חנן הרחיב את עסקיו האישיים, נדרש התובע למלא משימות רבות יותר שאת חלקן יכול היה לבצע רק בשעות אחר הצהריים והערב.

מר קוזניאק, שהעיד מטעם התובע, הצהיר שהדמות הדומיננטית בבית הכנסת היה התובע, ובכל פעם שהוא בא לבית הכנסת התובע היה שם. התובע קיבל את המתפללים, דאג להושיב אותם במקומות, דאג להוסיף כסאות אם היה עומס, בשבתות ארגן את שולחן הקידוש, ובאירועים של שבת חתן דאג לארגן את האולם, לחלק את האוכל לאורחים ועוד. כמו כן, התובע היה אחראי על ארגון הסעודה השלישית. במהלך חגי תשרי ויום כיפור, היה דאג לכל הענייניים האדמיניסטרטיביים. לעיתים, בימי רביעי בערב, פנה אליו התובע וביקש ממנו לסייע בהובלת ארגזי מזון למשפחות נזקקות. לדבריו התובע היה "הפנים" של בית חב"ד. יחד עם זאת, לדבריו, היה נראה שהרב חנן שלט בכל הנעשה בבית חב"ד, והתובע היה כפוף אליו, ולא נקט בשום פעולה ללא רשותו.

גם מר וקנין הצהיר כי לא זכור לו מקרה בו הגיע לבית חב"ד לתפילה בהתאם לשעות הקבועות והתובע לא נכח שם. בכל הפעמים היה התובע עסוק בארגון המקום ושהה מרבית מהזמן במשרדי בית חב"ד בקבלת קהל וביצוע משימות שהטיל עליו הרב חנן. פעמים רבות הוא הצטרף לתובע למקומות שונים לצורך ביצוע משימות אותן דרש ממנו הרב חנן לרבות סידור בית חב"ד, חלוקת מזון לנזקקים, בדיקת מזוזות בבתי התושבים ועוד. לעיתים סיימו את המשימות בשעות מאוחרות. לדבריו, הוא ליווה את התובע בעבודתו ושהה במחיצתו שעות רבות במהלך היום, והיה שלב בו הרב חנן רצה להעסיק גם אותו כדי להקל על התובע בגלל העומס המוטל על התובע. להבנתו, הרב חנן רצה שהתובע יתעסק יותר בגביית תרומות ובאיסוף כספים מתורמים. הוא הצהיר כי כל פועלו של התובע במהלך היום היה מוקדש לטובת בית חב"ד והרב חנן. גם כאשר שהה מחוץ למשרדים הוא עשה זאת לשם ביצוע משימות שקשורות לבית חב"ד.

אחותו של התובע הצהירה כי במשך שנים היה התובע צמוד לרב חנן והיה למעשה יד ימינו. לדבריה, התובע היה עובד בבית חב"ד וכן מבצע עבור הרב חנן ובני משפחתו מטלות רבות אחרות – הסיע את ילדיו לבית הספר, עשה קניות לבקשת אשתו של הרב, ביצע עבורם סידורים אישיים ועוד. מלבד שעתיים במהלך היום בהן היה בהפסקה, כל שעות היום, ולפעמים גם הלילה, הוקדשו לבית חב"ד ולרב חנן. לדבריה, עבד גם בימי שבת ובימי חג. כאשר ביקרה בימי שבת ובימי חג ראתה כי התובע עסוק לאורך כל התפילות בעבודה – ניקה ושטף את האולם, סידר כיסאות, טיפל בבקשות המתפללים, דאג לכיבוד, מלצר באירועים ועוד. היא הצהירה כי התובע אף פיתח תלות ברב חנן ואף פעם לא סירב לבקשותיו והרב חנן שלט בו. בדומה לכך הצהיר גם אחיו של התובע. לדבריו, התובע עבד לילות כימים בבית חב"ד וכל חייו סובבו סביב הרב חנן. לדבריו, בכל שעה שדיבר עם התובע בטלפון היה התובע עובד – גם בשעות מאוד מאוחרות של היום.

מנגד לפי תצהירו של הרב חנן, התובע הועסק בתפקיד של משרת אמון והיה אדון לעצמו. התובע הכיר את העבודה הנדרשת וביצע אותה תוך שהוא קובע לעצמו את סדרי העבודה ומועדיה. יתרה מכך, התובע ניצל גמישות וסמכויות על מנת לחמוק מעבודתו לבצע עבירות שונות. למעט אירועים ספציפיים שבהם נדרש התובע להיות נוכח, הוא ניהל את שעות עבודתו באופן עצמאי וכרצונו. הרב חנן הצהיר כי הטיל על התובע מטלות שונות והוא היה מבצע אותן באופן עצמאי. לאור האמון הרב שנתן בו, הייתה לתובע גישה מלאה לקופות צדקה, לפנקסי קבלות וליומנים ולספרים של הנתבעות 2 ו-3. הרב חנן העיד כי התובע לא היה מורשה חתימה בעמותות, אך השתתף מדי פעם בישיבות של העמותות. לדבריו, פרט אליו ולאשתו שקיבלו משכורת וכן לתובע אין לעמותות עובדים אחרים, וכולם מתנדבים אצלם (עמ' 57 ש' 2-10 לפרוטוקול הדיון). כן מר שמואל הצהיר כי הכיר את התובע כיד ימינו של הרב חנן והוא נהג בו כבן של ממש. הוא הצהיר כי התובע היה "איש שעל פיו יישק דבר".

לפי סעיף 30(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) חוק זה אינו חל על העסקתם של עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי. לפי הפסיקה הסממנים של "אמון אישי" הם: גובה שכרו של העובד, הנגישות של העובד למידע רגיש אצל המעסיק, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעסיק. יצוין שגם עובד שאינו חלק רשמי מהנהלת החברה, אולם נחשף למידע רגיש של החברה ומשתכר שכר גבוה ומשופר יכול להיחשב כעובד שתפקידו דורש ממנו מידה מיוחדת של אמון אישי (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ, מיום 14.10.07; ע"ע 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין בע"מ, מיום 28.11.10; ע"פ 16/08 מדינת ישראל- משרד התעשיה המסחר והתיירות נ' בסט ביי רשתות שיווק בע"מ ואהרון מידן, מיום 4.1.09).

אמנם התובע לא היה מורשה חתימה של העמותה, לא השתתף בישיבות של העמותה (למעט באחת), ולא קיבל שכר גבוה, אך נראה שתפקידו כ"יד ימינו" של הרב חנן עולה לכדי תפקיד שדורש מידה מיוחד של אמון אישי. התובע אף הצהיר כי שימש כאחראי הבלעדי על פרויקט חלוקת המזון לנזקקים שבמסגרתו ניהל עובדים רבים. מעדויות הצדדים עלה כי לתובע הייתה נגישות למידע הרגיש שקשור לפעילות העמותות, שכן הייתה לו גישה לפנקסי הקבלות שיועדו להתרמות, פנקסי צ'קים, ליומני ולספרי הנתבעות, לקופות צדקה ולתשמישי קדושה שונים. כמו כן, הייתה לו עצמאות בביצוע עבודתו ותפקידו היה כרוך בעבודה הדורשת שעות רבות, וכן מעמדו אצל המעסיק היה גבוה. כמו כן, עולה כי תנאי העבודה של התובע ונסיבותיה לא אפשרו פיקוח על שעות עבודתו. ראיה לכך הוא גם הסכם סיום יחסי העבודה שבו נכתב כי התובע "...ניהל את זמנו ואופן ביצוע תפקידו באופן בלעדי, והוא בצע את תפקידיו ברובם בפעולות שהיו מחוץ למשרדי העמותות בשליטתו הבלעדית". יצוין שאמנם שכרו של התובע לא היה גבוה (7,000 ₪ נטו), ואולם, היו לו תנאי עבודה טובים, כך בין היתר קיבל מהרב קטנוע ששימש אותו לתפקידו והנתבעים שילמו את הוצאותיו, כן קיבל מתנות בחגים וביגוד, תשלום על חופשות ועוד.

אנו סבורים כי פועלו של התובע נעשה מרצונו החופשי על מנת לסייע לרב חנן וזאת תחת כובעו כ"מתנדב" ולא רק בכובעו כעובד, כאשר היה ביניהם ערבוב מסוים. מכל האמור לעיל, אנו סבורים כי התובע הועסק במשרת אמון וכי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו. על כן, הוא אינו זכאי לשעות נוספות. יתרה מכך, לא הוכחו שעות העבודה שהוא טען להן.

נסיבות סיום העסקתו של התובע

האם טענות הגניבה הוכחו?

אנו נתייחס לטענות בדבר הגניבות רק בכל הקשור לנסיבות סיום העסקתו של התובע.

הרב חנן הצהיר כי התובע ביצע עבירות שונות וביניהן: התרמת תורמים במרמה וגניבת כספים לכיסו; גניבת תשמישי קדושה מבית חב"ד ומכירתם מביתו תוך שלשול הכספים לכיסו; איסוף קופות צדקה במרמה וגניבת כספים לכיסו; הפעלת עסקו – חניון בתל אביב, אותו הסתיר מהרב חנן, ושהות ארוכה בו במשך היום. בשנת 2015, בסמוך לחג פסח, גילה הרב חנן שהתובע מנפיק קבלות מפנקסים ישנים עבור תרומות. התובע לא הוסמך להחזיק בביתו פנקסי תרומות ולא העביר לרב חנן כספי תרומות כלשהם. הרב חנן פנה לתובע ולאחר בירור ביקש ממנו להחזיר את כל המפתחות. לאחר מכן, התגלו גניבות נוספות של התובע. כן התגלה שהתובע שילם את רוב הוצאותיו במזומן מהכספים שגנב מהנתבעות.

בתצהירו הכחיש התובע את כל טענות הנתבעים לעניין הגניבות שהועלו כנגדו. אשר לפנקסי קבלות הצהיר כי אלה אכן היו ברשותו, שכן נמסרו לו על ידי הרב חנן כדי שיוציא קבלות לתורמים במהלך יום עבודתו הרגיל. לדבריו, בגין כל תקבול הוציא קבלה והעתק ממנה נשאר בפנקס שהועבר בהמשך לרואה חשבון. פנקסים אלו היו ממוספרים. עוד הוסיף כי היו גורמים נוספים שגייסו תרומות וגם בידיהם היו פנקסי קבלות. לדבריו, הרב חנן הכיר את כל התורמים, והיה בקיא בגובה התרומות ווידא באופן אישי שהן יגיעו לבית חב"ד, ובמשרד הייתה רשימה עם פירוט כל התורמים.

בעניין תשמישי הקדושה הצהיר התובע כי כחלק מתפקידו עבד במשרד ששימש חנות לתשמישי קדושה שנמכרו לקהל הרחב. המוצרים נרכשו מסוחרים כנגד קבלת חשבונית ותעודות משלוח. לדבריו, לא מכר מוצר בלי להוציא קבלה. היו מקרים שבהם מסר ללקוחות תשמישי קדושה מעבר לשעות עבודתו ולכן ייתכן שהם היו בביתו.

בנוגע לקופות צדקה הצהיר התובע כי כחלק מתפקידו היה אחראי על איסוף קופות צדקה שהיו מפוזרים בבתי עסק שונים ובבתים בעיקר בשעות הערב. הוא הצהיר כי הביא את הקופות לביתו ולמחרת העביר את הכסף לבית חב"ד או עשה בו שימוש לרכישת מוצרים לנזקקים, כל זה באישורו של הרב חנן. עוד ציין כי סכומים זניחים שימשו במשרד כקופה קטנה לתשלום הוצאות שונות כמו דברי דואר, דלק לאופנוע שלו לצרכי עבודה, והזמנה של אוכל.

עוד הצהיר התובע כי הרב חנן היה מודע לכל תרומה ולכל צ'ק. הוא הכחיש את הטענה שלפיה גנב צ'קים, פרט אותם ונטל את הכספים לידיו. לדבריו, כל הצ'קים היו ידועים לרב חנן, והרב חנן היה אחראי לפרוע אותם. מרבית הכסף הועבר לרב חנן ושאר הכסף שימש לרכישת מוצרים לחבילות לנזקקים. התובע הצהיר כי לא לקח לעצמו כסף, מוצרי מזון או דברים אחרים ללא ידיעתו של הרב חנן. לעיתים, הרב חנן לקח מוצרים לביתו והורה גם לתובע לקחת מוצרים. עוד הצהיר התובע כי לא חיי את חייו במותרות – לא רכש רכב, התגורר בדירה צנועה, לא טס לחו"ל ולא נפש בארץ לבדו, אלא במסגרת פעילות העמותות.

מנגד, גרושתו של התובע, שהעידה מטעם הנתבעים, הגישה תצהיר שנתמך במסמכים רבים בו הצהירה כי לאורך השנים הוצאות הבית והמשפחה היו במזומן. לדבריה, לתובע היו סכומים גבוהים של מזומן – מעבר למה שהם הרוויחו (היא הרוויחה כ-3,500 ₪). הם שיפצו את הבית פעמיים בסכומים גבוהים וכל הסכומים שולמו במזומן. הם טסו לניו יורק ושילמו חלק מהסכום במזומן. התובע אף רכש את הזיכיון לעסק שלו במזומן. התובע קיבל דו"חות חנייה רבים ושילם אותם במזומן. לדבריה, היו לתובע גם צ'קים רבים של בית חב"ד שהוא היה אמור לפדות אותם. היא הצהירה כי איכות החיים שחיו בה הייתה גבוהה מההכנסות שלהם. לתצהירה צורפו מסמכים שונים, כגון מסמכים הקשורים בשיפוץ הבית, דו"חות חנייה של התובע, מסמכים שקשורים לחניון שהתובע פתח, וקבלות של העמותות וכסף מקופות צדקה שהיו בביתם. יצוין שגרושתו של התובע אינה עדה אובייקטיבית ולפיכך משקל עדותה נמוך. אשר למסמכים שצורפו לתצהירה, אלה יכולים להוות ראיות נסיבתיות בלבד.

כאשר אין מחלוקת כי עובד היה זכאי להחזיק בכספי המעסיק מתוקף תפקידו או מכוח הסכמת המעסיק, והשאלה אם שלח העובד יד בכספי המעסיק היא ששנויה במחלוקת, אזי ובהתאם הנטל לשכנע ברכיב זה מוטל על כתפי המעסיק, ולא על כתפי העובד. זאת ועוד. בהתחשב בהשלכותיה של טענה זו מעצם היותה עבירה פלילית, לרבות על שמו הטוב של העובד, הרי שהנטל אף מוגבר (ראו: ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, מיום 25.4.06; ע"ע (ארצי) 85/07 שוויש – גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין בע"מ, מיום 7.2.08).

כאמור, התלונה שהגישו הנתבעים במשטרה כנגד התובע נסגרה. אין מחלוקת כי התובע קיבל לידיו את החזקה בכספי הנתבעות בהסכמת הרב חנן ומתוקף תפקידו. אין מחלוקת כי לתובע הייתה גישה מלאה לקופות הצדקה, לפנקסי הקבלות, ליומנים ולספרים של הנתבעות, שכן התובע היה אחראי על גיוס התרומות והוציא קבלות עבור העמותה בגין כך. המחלוקת היא אם שלח בכספים יד ואם עשה בהם שימוש עצמי. נטל השכנוע בנוגע לרכיב שליחת היד נותר על שכם המעסיק. אף על פי שקיים חשש מסוים לגבי מעשיו של התובע וישנו ספק אם הוא פעל כדין, מבחינת טענות הצדדים והראיות בתיק אנו סבורים כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם שלפיה התובע גנב מהם כספים.

האם התובע פוטר או התפטר?

התובע הצהיר כי החל מקיץ 2015 החל להרגיש ניכור מצדו של הרב חנן, שכן יחסו אליו הפך באופן הדרגתי להיות קר. הוא ניסה להבין מה קרה ושאל את הרב מספר פעמים בנוגע לכך. כמו כן, הרב נטל ממנו את המפתחות אשר החזיק בידיו לאורך השנים – של בית הכנסת, של המשרד ושל האולם. יתרה מכך, הרב חנן אסר על התובע להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל עם ציבור המתפללים. במקביל לכך, החל גם בנו של הרב לשהות שעות רבות במשרדי הנתבעים, וכפי הנראה להחליף את התובע בעבודתו.

לדברי התובע, בשלב זה נכנסו שני אחיו לתמונה כדי לסייע לו. הם ליוו אותו וקיימו יחד עמו מספר פגישות עם הרב חנן. בפגישה הראשונה בבית חב"ד טען הרב חנן כי התובע גנב כספים ולכן הוא הרחיק אותו ממוקד הפעילות. התובע הכחיש האשמות אלו. התובע הצהיר כי האשמות אלו היו קשות עבורו כי אהב והעריץ את הרב חנן, וכי מדובר היה בהאשמות פליליות כאשר לא הוצגו לגביהן ראיות. אחיו של התובע ביקשו מהרב חנן שישקול את צעדיו ודרשו ממנו ראיות לטענות בדבר גניבה. הרב חנן התיר לתובע להמשיך לעבוד, אולם מבלי שיהיו לו מפתחות לבית חב"ד ומבלי שיהיה בקשר עם המתפללים. התובע הסכים לכך ועבד בתקופת החגים. לאחר שהסתיימה תקופת החגים הודיע לו הרב חנן כי הוא מפוטר.

הנתבעים העלו טענה שלפיה התובע התפטר ולא פוטר, וכי בעקבות זאת, מסר הרב חנן לתובע מכתב הפסקת עבודה.

בחקירה הנגדית העיד הרב חנן כך:

"ש. אתה מסכים שפיטרת את קובי?

ת. ממש לא. הוא התחנן אלי לעזוב. אני אמרתי שאני רוצה לפטר אותו בצורה טובה. אמרתי לו אתה ילד שלי תן לי שאוציא לך מכתב בצורה מסודרת. הוא אמר שהוא רוצה לעזוב. אמרתי לו שאני חייב לו 30 יום.

ש. ס' 44.26.1 לכתב ההגנה. פיטרת אותו או לא ?

ת. בסוף נתנו לו מכתב.

ש. האם שלמת הודעה מוקדמת?

ת. כן. נראה לי שכן.

ש. אי פעם שלחת לו מכתב שמזמן אותו לשימוע?

ת. לא.

ש. אי פעם העברת לו פרו' של שימוע ?

ת. אני בצעתי לו שימוע באופן אישי בקומה השניה של הבניין ישבתי אתו שעה וחצי והסברתי לו כל מה שקורה. אמרתי לו שאי אפשר להמשיך ככה. הסברתי לו את כל המשמעות. אמרתי לו שהשיק הזה נעלם. למה פרטת לי אותו אצל אחר?

ש. הוצאת לו פרו' ?

ת. לא אבל עשיתי לו שימוע. הזמנתי את הוריו פעם אחת וגם לאחר חצי שנה ואמרתי שאני לא יכול יותר. אבא לא היה. האבא לא היה אלא האמא היתה".

(עמ' 57 ש' 11-27 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך חקירתו העיד הרב חנן כך:

"ש. אתה פיטרת אותו ב- 15.11.15?

ת. מאשר. לא זוכר בדיוק תאריכים".

(עמ' 59 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

התובע הוכיח כי הוא פוטר מעבודתו בנתבעת 3. לפי גרסת הנתבעים בכתב ההגנה, הרב חנן ערך לתובע שיחת שימוע, בה התובע ביקש את סליחתו של הרב חנן וביקש לחזור לדרך הישרה. לאחר שיחה זו, התקיימה שיחה נוספת עם הוריו של התובע שביקשו מהרב חנן לסייע לתובע. בתגובה השיב הרב חנן כי איבד את אמונו בתובע. הרב חנן הציע כי התובע יורחק מכל תפקיד הקשור בכספים, אך ימשיך ללמוד בבית המדרש ולקבל משכורת, אך התובע דחה את הצעתו. עקב התנהגותו של התובע שכללה לכאורה מרמה, מעילה וגניבה סיים הרב חנן את העסקתו. מהאמור לעיל, הרב חנן פיטר את התובע מעבודתו בנתבעת 3 בשל הטענות הקשות שהועלו כנגדו בעניין הגניבות. ראיה נוספת לכך שפוטר היא הסכם סיום יחסי העבודה שנחתם בין הצדדים שממנו עולה כי לתובע שולם תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת (מוצג נ/5), וכן שוחררו עבורו חלק מכספי פיצויי הפיטורים, תוך קיזוז של 15,000 ₪ בשל טענות הגניבה שלכאורה בוצעו על ידו.

אנו סבורים כי הגם שהנתבעים לא הוכיחו כי התובע אכן ביצע את העבירות שיוחסו לו, קנויה להם כמעסיקים הפררוגטיבה הניהולית לפטר את התובע. יצוין כי היו אזהרות לגבי התנהגותו של התובע כבר במהלך שנת 2010 כאשר התקבלו כנגדו תלונות שלפיהן הטריד מינית נשים. עקב כך, בחודש יוני 2010 הועבר התובע לעבוד תחת נתבעת 3. נוכח הטענות הקשות שהועלו כנגד התובע, נראה שאכן היו סיבות ענייניות לפיטוריו.

פיצויי פיטורים

הנתבעים טענו כי בהתאם להוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים נוכח מעשיו החמורים. קבענו כי הנתבעים לא הוכיחו את הטענות בדבר גניבה שהועלו כנגד התובע, לא כל שכן בהיקף הנטען על ידם, כך שלא קיימות נסיבות המצדיקות את שלילת פיצויי הפיטורים מהתובע מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

לפי הסכם סיום יחסי העבודה, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 130,865 ₪ בגין כל תקופת העסקתו. מסכום זה יש לקזז סך של 15,142 ₪ שהועבר לתובע מקופת ביטוח מנהלים בחברת כלל, וכן סך 46,362 ₪ שהועבר לתובע מקופות הביטוח הראל והפניקס (כך לפי סעיפים 70-71 לסיכומי התובע). מההסכם עולה כי התובע זכאי לתשלום נוסף בסך 69,361 ₪.

כאמור, אין מחלוקת בנוגע לרציפות עבודתו של התובע אצל העמותות. על כן, חל עקרון הרציפות כפי שעוגן בסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים. התובע עבד בעמותות החל מיום 1.8.98 ועד ליום 15.11.15 (סך הכול 17 שנה ו-2.5 חודשים). שכרו האחרון של התובע היה בסך 7,988 ₪, זאת לפי תלוש השכר של חודש ינואר 2015 שהוצג לפנינו (נספח 6 לתצהיר התובע). על כן, זהו השכר הקובע של התובע, והוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 137,460 ₪. לאחר קיזוז הסכומים שהופקדו בקופות (61,504 ₪) זכאי התובע ליתרת פיצויי פיטורים בסך 75,956 ₪ - כך לפי החישוב שלנו.

ייתכן שחלק מהפער בין הסכומים נובע מהאמור בסעיף 8.3 להסכם סיום יחסי העבודה, שלפיו מסך פיצויי הפיטורים ופדיון החופשה יהיה ניכוי בסך של 15,000 ₪, לפי הסכמת הצדדים, בשל הסכומים שלכאורה התובע העביר לרשותו מתרומות שניתנו לעמותות.

בחקירתו הנגדית העיד הרב חנן כך:

"ש. עמדת בכל חלקך בהסכם הזה?

ת. אני עמדתי בחלק שלי, אבל יש לו חלק מהפיצויים שמגיעים לו, לא שילמנו כי הוא תבע, אף על פי שלא מגיע. עד היום הצ'קים שהגיעו אלינו שנגנבו על ידו והוא פדה אותם, ולא מגיע לו כבר כלום זה נמצא בפרקליטות".

(עמ' 59 ש' 32, עמ' 60 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).

מעדותו של הרב חנן עולה כי חלק מפיצויי הפיטורים לא שולמו לתובע. על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי ליתרה פיצויי פיטורים בסך 69,361 ₪ בהתאם להסכם סיום יחסי העבודה. אנו סבורים כי התובע היה מודע לזכויותיו ולטענות שהועלו כנגדו ובחר להסכים לקיזוז, כך שיש לתת נפקות משפטית להסכם סיום יחסי העבודה.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – אי עריכת שימוע כדין

התובע הצהיר כי ביום 15.11.15 נמסר לידיו מכתב פיטורים בחתימת הרב חנן שלשונו: "הריני להודיעך על הפסקת עבודתך בעמותה ביום 15.12.2015" (העתק המכתב צורף כנספח 4 לתצהירו). במכתב לא פורטו הטענות בדבר סיום העסקתו של התובע. ייתכן שבעקבות ההסכמה בהסכם סיום יחסי העבודה. כמו כן, התובע טען כי לא נערך לו כל הליך שימוע.

מנגד, הרב חנן הצהיר כי לאחר שהתגלו הגניבות של התובע, הוא קיים עמו שיחה. במסגרת שיחה זו ביקש ממנו התובע סליחה וביקש הזדמנות נוספת. לאחר שיחה זו ולבקשתו של התובע, התקיימה שיחה נוספת שבה השתתפה גם משפחתו של התובע. אלה ביקשו מהרב חנן כי יתן לתובע הזדמנות נוספת. בתגובה השיב להם הרב כי הוא איבד את אמונו בתובע, והוא אינו יכול לסמוך עליו שיתעסק בענייני העמותות. ואולם, הרב חנן הציע לתובע ללמוד בבית המדרש ולהמשיך לקבל משכורת כרגיל. התובע דחה את ההצעה. לפיכך, הרב חנן סיים את העסקתו של התובע.

הרב חנן העיד כי לא שלח לתובע מכתב זימון לשימוע, אך ערך לו שימוע באופן אישי בקומה השנייה של הבניין במשך כשעה וחצי. לדבריו, הסביר לו את הכול ואמר לו כי אי אפשר להמשיך ככה כי "נעלם צ'ק". הוא העיד כי לא הוצא פרוטוקול, אך הוא אף הזמין את הוריו של התובע. כן העיד כי העביר את ההחלטה על פיטוריו של התובע להנהלת העמותה (עמ' 57 ש' 19-29 לפרוטוקול הדיון).

גרושתו של התובע העידה כך:

"ש. את לא היית מודעת לשום דבר בעניין הכספי בבית חב"ד?

ת. הכל היה בנורמה מתחילת הנישואים.

ש. מתי התהפכנו?

ת. היה ריב. כאסח, שימוע לפני פסח לפני כ- 4 שנים שלקחו לו את המפתח, הוא א נסער הביתה ולא ידעתי שיש לו שימוע, רק המשפחה שלו היתה בשימוע, הוא אמר שהיה לו שימוע, טוענים שהוא גנב ושהוא פדה שיק של איזה מישהו שהם עלו עליו ושהם לא סומכים עליו יותר. אחרי זה היו עוד כמה שימועים שלא ידעתי, ידעתי אחר כך שהוא היה מגיע בכעס הביתה ובהתפרצות למה מתנהגים אלו ככה".

(עמ' 38 ש' 15-22 לפרוטוקול הדיון).

אחיו ואחותו של התובע הצהירו כי כאשר שינה הרב חנן את יחסו כלפי התובע הם פנו אליו וקיימו עמו מספר פגישות בעניין. לפי תצהיריהם, בפגישה הראשונה טען הרב שהתובע גנב כסף ובשל כך הורחק ממוקד הפעילות, אך הציע לתובע להמשיך לעבוד במתכונת אחרת. הרב חנן לא הציג לפניהם ראיות לטענותיו, אף על פי שביקשו זאת. במהלך הפגישות אף טען הרב חנן שהתובע הטריד מינית אישה שסיפק לה מדי שבוע ארגזי מזון, והוא דאג "להשתיק" את התלונה בתמורה לתשלום כספי. הרב חנן מסר כי יש לו הוכחות לכך, אך לא הציג אותן לפניהם. התובע הכחיש את הטענות שהועלו כנגדו. התובע המשיך לעבוד כפי שהציע לו הרב חנן. לאחר מכן, נוהלו פגישות נוספות שבמהלכן שב הרב חנן על טענותיו כי התובע גנב כספים, אך לא הציג שום ראיה. לאחר מכן הודיע הרב חנן כי החליט לפטר את התובע. עוד הצהירה אחותו של התובע כי הרב חנן לא עמד בהתחייבויות שלו מול התובע, ולא שילם לו את יתרת הכספים והיא פנתה אליו בשל כך (העתק הודעות ששלחה לרב חנן צורף כנספח א לתצהירה).

פיטורי עובד עקב חשד בגניבה מחייבים מתן זכות טיעון לעובד, הן כדי לאפשר לעובד להתמודד עם החשד והן כדי לאפשר לו לנסות ולהגן על מקום עבודתו. עם זאת, ענייננו שונה. בין הצדדים אכן נערכו מספר שיחות בנוגע לטענות שהועלו כנגד התובע, כפי שאף העידו אחיו של התובע. נוכח היחסים הקרובים שהיו בין התובע לרב חנן, הרב חנן נתן לתובע מספר הזדמנויות לשוב לדרך הישרה. אנו מאמינים כי לתובע ניתנה הזדמנות להגיב לטענות שנטענו כנגדו. על כן, נוכח הנסיבות הקשות שבהן התובע פוטר, אנו מוצאים לנכון שלא לחייב את הנתבעת 3 בתשלום לתובע בגין פיטורין שלא כדין עקב אי עריכת שימוע.

כאמור, התובע העלה טענה נוספת בנוגע לפיטוריו, שלפיה פוטר בהחלטה אישית של הנתבע 1 ובחתימתו. זאת בניגוד להחלטה שהתקבלה אצל הנתבעים שלפיה רק חתימה נוספת של חבר ועד לצד חתימתו של הנתבע 1 ובצירוף חותמת העמותה מחייבת אותה. יתרה מכך, לטענתו, פיטוריו לא נדונו בוועד העמותה וחבריה לא ידעו על כך. הרב חנן העיד בחקירתו כי העביר את ההחלטה על פיטוריו של התובע להנהלת העמותה (עמ' 57 ש' 28-29 לפרוטוקול הדיון). אנו סבורים כי לא נפל פגם בעניין זה בפיטוריו של התובע.

פדיון חופשה

הנתבעות לא ניהלו פנקס חופשה. במסגרת הסכם סיום יחסי העבודה סוכם בעניין חופשה כי: "העובד נמצא בחופשה מיום 1.12.15 ועד ליום 15.12.15. ימים אלו לא ינוכו מיתרת ימי חופשה לפדיון, שתהיה לפיכך 32 יום. העובד זכאי לפדיון 32 ימי חופשה אלו". כמו כן נקבע כי: "בגין רצף בהעסקה בין העמותות, זכאי העובד לתוספת של 60 ימי חופשה על 32 הימים האמורים לעיל. מוסכם כי בגין נסיעות לארה"ב (עלות כרטיסי טיסה וימים) של העובד ע"ח העמותה, ינוכו מתוספת ימי חופשה אלו 15 יום, והעובד זכאי לתשלום בגין תוספת ימי חופשה זו רק עבור 45 ימים" (כאמור, העתק הסכם העבודה צורף כנספח 5 לתצהיר התובע). מהאמור לעיל, עולה כי לפי ההסכם התובע זכאי לתשלום בגין 77 ימי חופשה (שלפי שכר יומי בסך 280 ₪ הוא 21,560 ₪).

במסגרת הדיון הוצג תלוש שכר מחודש ינואר 2016 שבו מופיע תשלום בגין פדיון חופשה בסך 27,084 ₪ (סכום שעולה על זכאות התובע בהתאם להסכם סיום העבודה, ראו מוצג נ/6) והתובע הודה שקיבל סכום זה (סעיף 76 לסיכומים). בסיכומים טען התובע כי הוא זכאי לתשלום נוסף בסך 11,871 ₪. לאור הסכם סיום יחסי העבודה, והאמור בו לעניין הקיזוז בגין הנסיעה לחו"ל וכן הקיזוז שבסעיף 8.3 בשל טענות הגניבה שהועלו כנגד התובע, נראה שהתובע לא זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה. על כן, דין רכיב תביעה זה להידחות.

תשלום שכר עבודה בימי חג ובימי שבת

התובע הצהיר כי במסגרת תפקידו דאג לתפעול בית הכנסת בכל מועדי ישראל ובכל ימי שבת. בימים אלה דאג לתת שירות לקהל המתפללים. בערב ראש השנה ובערב פסח היה אחראי על ארגון סעודת החג. נוסף על כך, בימי שבת בשעות הבוקר דאג לסידורי הקידוש בסיום תפילת השחרית וכן ארגן את האירועים שהתקיימו בבית הכנסת. בשעות הערב גם ארגן את הסעודה השלישית באותה מתכונת. לדבריו, לא שולם לו שכר בגין עבודתו בימי חג ובימי שבת.

מנגד, הרב חנן ואשתו הצהירו כי אין עבודה בשבתות ובחגים, אלא כל פעילי בית הכנסת נתנו יד וסייעו, ואף אחד לא קיבל על כך שכר. אשתו של הרב הצהירה כי לתובע היה חשוב להיות מעורב, הוא פעל מרצונו וכי לא היו זקוקים לעזרתו בימי שבת ובימי חג. גם מר פור הצהיר כי מדובר בקהילה הומוגנית שעוזרת כולה ומתנדבת למען פעילות המקום. בפעילויות שונות פועלים חברי הקהילה, רובם ככולם ללא שכר, לרבות הרב חנן, רעייתו וילדיו. מעת לעת מתקיימים אירועים באולם האירועים שבמרכז בית חב"ד, לרבות סעודות מצווה בשבתות. באירועים אלה כל פעילי בית הכנסת נותנים יד בעריכת השולחנות, ההגשה והפינוי ללא כל תמורה ולמען בעלי השמחה. כן מר חזות הצהיר כי בסעודות מצווה ובאירועים פעילי בית הכנסת השונים היו מסייעים לערוך את השולחנות, להגיש ולפנות – לשם מצווה – מבלי לצפות לשכר כלשהו. כך גם הרב חנן ובני משפחתו וכן התובע. ביום כיפור התובע לא סייע בארגון.

כאמור, לטעמנו, התובע עבד בשני כובעים הן כעובד והן כמתנדב. התובע הצהיר על עצמו כעל אדם דתי, על כן טענתו בדבר עבודה בימי שבת ובימי חג (במשך כ-17 שנה) אינה מקובלת עלינו. אנו רואים את תפקודו של התובע בימי שבת ובימי חג כהתנדבות למען הרב חנן ולמען הפעילות של בית הכנסת ושל הקהילה כולה. כפי שאף הצהיר הרב חנן – כל הפעילות בימי שבת ובימי חג נעשתה על ידי מתנדבים. אנו מקבלים את גרסת הנתבעים בעניין זה וקובעים כי התובע לא עבד בימי שבת ובימי חג, אלא הגיע מיוזמתו להתנדב ולסייע מבחירה זאת נוכח היחסים הקרובים שהיו בינו ובין הרב חנן. על כן, דין תביעת התובע בעניין זה להידחות.

הפרשות לפנסיה

לחברת הביטוח הראל ולחברת הביטוח הפניקס הופקד סכום בסך 25,181 ₪ בגין
"5% תגמולים מעסיק". התובע הצהיר כי במהלך שנות עבודתו בוטח במסגרת פוליסת ביטוח מנהלים החל מחודש יוני 2008 ועד ליום פיטוריו, שבמסגרתה הפריש התובע סך של 5% משכרו והנתבעים היו אמורים להפריש 5% עבור תגמולים ו-8.3% עבור פיצויים, בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק. לדבריו, תכנית ביטוח המנהלים נפתחה לראשונה בביטוח "כלל" ובמהלך חודש אוגוסט 2008 נסגרה. בהמשך נפתחה בחודש ספטמבר 2010 קופת מנהלים חדשה בחברת הביטוח "הראל". לטענתו, בפועל, נפתחו לו שלוש תכניות ביטוח מנהלים ללא כל הצדקה או הסבר מצד הנתבעים. התובע טען כי הנתבעים העבירו לקופת המנהלים את התמלוגים בחסר. התובע ביקש בסיכומים יתרה בסך 12,788 ₪ בגין הפרשות מעסיק.

כאמור, לפי תלוש השכר של חודש ינואר 2015, השכר של התובע הוא בסך 7,988 ₪ ברוטו. לפי צו ההרחבה לפנסיה שיעורי ההפרשות של המעסיק היו צריכות להיות:

שנת 2008 – הפרשות מעסיק בשיעור 0.833% - 798 ₪

שנת 2009 – הפרשות מעסיק בשיעור 1.66% - 1,591 ₪

שנת 2010 – הפרשות מעסיק בשיעור 2.5% - 2,396 ₪

שנת 2011 – הפרשות מעסיק בשיעור 3.33% - 3,192 ₪

שנת 2012 – הפרשות מעסיק בשיעור 4.16% - 3,987 ₪

שנת 2013 – הפרשות מעסיק בשיעור 5% - 4,792 ₪

שנת 2014 - הפרשות מעסיק בשיעור 6% - 5,751 ₪

שנת 2015 – הפרשות מעסיק בשיעור 6% - 5,272 ₪ (11 חודשי עבודה)

התובע היה זכאי להפרשות פנסיה (מעסיק) בסך כולל של 27,779 ₪ בקיזוז הסכום שהופקד בקופות בסך של 25,181 ₪, לכן זכאי התובע ליתרת הפרשות לפנסיה בסכום של 2,598 ₪. החוב הוא רק של הנתבעת 3, מאחר שיש לייחס אותו לתקופת העבודה של התובע אצלה.

הפרשי שכר

התובע טען כי לא שולם לו מלוא השכר עבור החודשים אפריל 2015, מאי 2015 ויוני 2015, זאת בהסתמך על המסמך שהציג בדבר ההפקדות לחשבונו (נספח 3 לתצהירו). אכן על פי מסמך זה בחודש מאי 2015 הופקד בחשבונו סכום של 6,200 ₪, ובחודשים יוני 2015 ויולי 2015 הופקד בחשבונו סכום בסך 6,500 ₪. על כן, אנו מקבלים את טענות התובע בעניין זה וקובעים כי הוא זכאי להפרשי שכר בסך 1,800 ₪ בגין חודשים אלה.

דמי הבראה

התובע טען כי במהלך עבודתו לא שולמו לו דמי הבראה. לפי החישוב של התובע בסיכומים, בשל מגבלת התקופה שבה ניתן לקבל פדיון, טען כי זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 20 ימים לתקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העסקתו (20*378 ₪ = 7,560 ₪), בקיזוז סכום של 5,051 ₪ שאותו קיבל. על כן, לטענתו, הוא זכאי לסך 2,509 ₪ בגין דמי הבראה.

התובע זכאי לתשלום דמי הבראה עבור 18 ימים (לפי הוותק שלו בעבודה – 17 שנה) לתקופה של שנתיים שלפני תום תקופת העסקתו, על כן זכאי לסך של 6,804 ₪ (378 ₪ ליום), בקיזוז הסכום שהודה שקיבל בסך 5,051 ₪. מכאן שהתובע זכאי להפרש בסך 1,753 ₪.

פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר כדין

התובע טען כי לא נמסרו לו תלושי שכר בניגוד לסעיף 24א לחוק הגנת השכר. כמו כן, מעיון בתלושי השכר שנמסרו עולה כי הם לא נערכו בהתאם לסעיף 24ב לחוק הגנת השכר. על כן, התובע ביקש לקבל פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר. התובע צירף לתצהירו מספר תלושי שכר שהיו ברשותו (כנספח 6 לתצהירו), והצהיר כי לא קיבל תלושי שכר נוספים. גם בעדותו העיד כי "לא קיבלתי תלושי שכר מעולם" (עמ' 18 ש' 26 לפרוטוקול הדיון). מנגד הנתבעים טענו כי התובע קיבל את כל תלושי שכרו כדין, ואולם לא צירפו את תלושי השכר. עוד טענו כי אם נפלה שגגה כלשהי בהכנת התלושים הרי שאין בכך זדון או כוונה.

סעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר מסמיך את בית הדין לפסוק לעובד פיצויים אשר אינם תלויים בנזק בשל כל תלוש שכר לגביו הפר המעסיק ביודעין את הוראת סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר. על פי סעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר, ככל שהעובד מוכיח כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בסעיף 26א(ב)(1) חודשיים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם הוכיח המעסיק אחרת.

הפיצויים לדוגמה מהווים "כלי עונשי אפקטיבי להטמעת נורמות של זכויות חוקתיות, זכויות מגן וזכויות מוקנות בדין לעובדים" ותכליתם כפולה: האחת – להרתיע את המעסיקים מפני הפרת הזכות; השנייה – להגביר בקרב העובדים את המודעות לזכויותיהם וליצור תמריץ לפעול למימוש אותן זכויות. למרות שתלושי השכר לא נמסרו לתובע, איננו סבורים כי בנסיבות מקרה זה מחדל הנתבעת 3 מצוי במדרג המחייב מתן פיצוי מקסימאלי.

מועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 הוא החל מחודש פברואר בשנת 2009. על כן, בנסיבות שבענייננו, אנו מחייבים את הנתבעת 3 בתשלום של 5,000 ₪ בגין אי מסירת תלושי שכר מלאים כדין.

לשון הרע

לפי תצהירו של התובע, לאורך השנים הוא היה דמות אהובה ומקובלת בקרב ציבור המתפללים בבית חב"ד. פיטוריו הפתיעו את תושבי השכונה ואת ציבור המתפללים. הנתבעים טענו כי פוטר בשל מעשים חמורים, אך לא הציגו ראיות לכך. התובע הצהיר כי כאשר פוטר איבד גם את כבודו ואת אהבת המתפללים ובעיקר את אהבתו של הרב חנן. לדבריו, "כך, מדמות מוכרת, מכובדת ואהובה בשכונה, הפכתי לשנוא נפשם ולשק חבטות. שמי הוכפש והושחר. לשאלות ולהרמת הגבה של המתפללים ותושבי השכונה לפשר פיטוריי דאגו הנתבעים "לעדכן" כי מדובר בנסיבות מעשיי "החמורות" תוך שהם לא בוחלים בשימוש במילים קשות כנגב, שקרן, נוכל ואף אנס". זאת כאשר לא הוצגה אף ראיה בנוגע לאמיתות תוכן הטענות האלו. כמו כן, התובע הצהיר כי הרב חנן ובני משפחתו העלו כנגדו טענות קשות כאשר היה בהליך גירושים עם אשתו. זאת מתוך כוונת זדון ורצון להזיק לו. כן טען כי אביו אף קיבל בשל כך התקף לב.

אחותו של התובע הצהירה כי בתקופה שבה פוטר התובע פנו אליה לפחות 15 אנשים מהשכונה וסיפרו לה ששמעו שהתובע גנב כספים – אף אחד מהם לא זומן להעיד. היא נאלצה להתמודד עם השמועות ולנסות להדוף אותן כדי לשמור על שמו של התובע. השמועות הגיעו גם לאוזניהם של הוריהם שהתביישו בכך. בחקירה הנגדית נשאלה אם מישהו מאותם אנשים נתן תצהיר והשיבה בשלילה. לדבריה, היו אלה אנשים שפנו אליה במסגרת בית הספר או בבית קפה באזור המגורים, בדואר, בקופח חולים או במקומות אחרים (עמ' 24 ש' 9-11 לפרוטוקול הדיון).

אחיו של התובע העיד כך:

"ש. ס' 23 לתצהירך אתה מספר שלאחר שפוטר הוא לא תפקד והחל בהליך גירושין?

ת. נכון. הוא לא הצליח לתפקד בתקופה לא קצרה בכלל. מיד לאחר הפטורים וכמה חודשים. כל המשפחה קצת נרתמה והצלחנו קצת להחזירו למסלולו. זה נמשך לא מעט זמן. כולנו סייענו לו. כי מעבר לפטורים נחת עליו נושא הגירושים. סייעתי לו גם כספית. ליטפנו אותו חיבקנו מאוד. הוא עבר משבר מאוד קשה של מקום העבודה שהיה שם הרבה מאוד שנים. ננטש פוטר. עבר מסכת הכפשות. שקרים שהופצו עליו. על אחת כמה וכמה עם כל התקופה הקשה שעבר הוא היה מתבייש לצאת לרחוב כי כל בן אדם שהיה מסתכל עליו המציאו עליו ספורים. מדובר על לקראת סוף 2016 שהחל כל התהליך. כל התהליך הלא נעים החל הרבה לפני הפיטורים".

(עמ' 10 ש' 27-32 עמ' 11 ש' 1-4 לפרוטוקול הדיון).

בחקירה החוזרת העיד כך:

"ש. אמרת שהוא התבייש לצאת לרחוב כי היו עליו ספורים. איזה ספורים?

ת. העלילו עליו שגנב. לא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת. אני נפגשתי עם הרב ואמרתי לו תראה לי הוכחה אבל מעולם לא הראה לי. העלילו לו שהוא לקח מבית חב"ד. ועוד הרבה דברים. מה שכמובן הוא לא עשה.

ש. מה זה כל מיני דברים?

ת. כל מיני דברים שלא עשה ולא העליל עלילות כאלה ואחרות. אני עומד עם אחי ברחוב ועוברים בניו של הרב ומצלמים אותנו".

(עמ' 12 ש' 30 עמ' 13 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון).

כאמור, אחיו של התובע אינם עדים אובייקטיבים ויש לתת משקל יחסית נמוך לעדותם. אכן הועלו כנגד התובע טענות קשות בדבר מעילה בכספי העמותות, שיש בהן כדי "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (כאמור בסעיף 1(2) לחוק איסור לשון הרע). ואולם, לא הוכחה דרישת הפרסום כאמור בסעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע, שכן השמועות שנטען כי הופצו בקרב הקהילה בעניינו של התובע לא עולות לכדי פרסום לשון הרע. על כן, טענות התובע בעניין פרסום לשון הרע לא הוכחו ודינן להידחות.

לסיכום

נוכח כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת 3 לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

סך של 69,361 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 2,598 ₪ בגין הפרשות לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 1,800 ₪ בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 1,753 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.16 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך של 5,000 ₪ בגין פיצוי על אי מסירת תלושי שכר כדין. סכום זה יישא ריבית והצמדה אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

התביעה כנגד הנתבע 1 והנתבעת 2 נדחית במלואה.

נוכח גובה התביעה לעומת הסכום שנפסק, ודחיית התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2, אין צו להוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏23 יוני 2020, ‏א' תמוז תש"פ, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נציג ציבור עובדים

מר גבריאל נבו

עידית איצקוביץ

שופטת

נציג ציבור מעסיקים

מר יעקב ענב

28 מתוך 28