הליך: 7748-07-21
שם התיק: תאד"מ 7748-07-21 ראובן נ' עזרי ואח'
בית המשפט: בית משפט השלום בתל אביב - יפו
שופט/ת: הרשם הבכיר מיכאל שמפל
תאריך פסק הדין: 2022-11-15
התובע: אורן ראובן | הנתבעים: משה עזרי, עדי עזרי
בית משפט השלום בתל אביב - יפו
תאד"מ 7748-07-21 ראובן נ' עזרי ואח'
לפני כבוד הרשם בכיר מיכאל שמפל
התובע:
אורן ראובן
נגד
הנתבעים:
1. משה עזרי
2. עדי עזרי
פסק דין
לפניי תביעה כספית לחיוב הנתבעים בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.
ביום 11.1.2021 מסר התובע - עורך דין במקצועו - את רכבו (מדגם מרצדס SLK) לטיפול במוסך המופעל על ידי הנתבעים (להלן - הרכב ו- המוסך, בהתאמה), זאת עקב תלונה על רעשים ברכב. הנתבע 1 הוא מנהל המוסך והנתבע 2 - בנו של הנתבע 1 - משמש כמכונאי במוסך. הנתבע 2 הוא שביצע את הטיפול ברכב (להלן - הטיפול).
בתום הטיפול, התובע שילם בגינו סך של 3,483 ₪ (נספח ד' לכתב התביעה) ואף מסר לנתבע 2 סך נוסף של 50 ₪ בתור תשר עבור עבודתו (הצדדים חלוקים ביניהם ביחס למועד מתן התשר). בגמר הטיפול, עת התניע התובע את רכבו (בעודו בשטח המוסך), הוא הבחין בהופעת נורת התראת מנוע בלוח המכוונים של הרכב (להלן - התקלה). על שאירע מכאן ואילך - גרסאות הצדדים שונות בתכלית.
לטענת התובע, הוא פנה אל הנתבע 1 על מנת לברר את פשר התקלה. לטענתו, הנתבע 1 פנה בעניין זה לנתבע 2 שביצע את הטיפול, כשאז החל הנתבע 2 לגדף את התובע תוך שהוא מטיח בתובע, בין היתר, את האמירות הבאות: ""[...] הוא עו"ד שקרן", "אני לא נגעתי בשום דבר הוא משקר", "הוא עו"ד נוכל" [...] "אתה רמאי ושקרן"" (סעיף 14 לכתב התביעה; ההדגשות במקור - מ.ש.). התובע ציין כי הדברים נאמרו לו בנוכחות שני הנתבעים, וכן בנוכחות עובד נוסף ולקוחות שהמתינו במקום לסיום טיפול לרכבם (סעיף 15 לכתב התביעה). עוד טען התובע כי הנתבע 1 סירב לבדוק את התקלה "בטענה כי העובד נתבע 2, הבן שלו, צודק ומאמין כי התובע רמאי, נוכל ושקרן" (סעיף 16 לכתב התביעה; ההדגשות במקור - מ.ש.).
התובע הוסיף כי רק לאחר תחנונים מצדו, וכמו גם התחייבות מצדו כי יישא בעצמו בעלות הבדיקה לבירור התקלה, ניאותו הנתבעים לבצע בדיקה כאמור, על מנת לברר פשר הופעת נורת ההתראה. בבדיקה התברר, כי מקור התקלה נעוץ בניתוקו של רכיב כלשהו, שהתנתק במהלך הטיפול ולא חובר כהלכה. התקלה תוקנה על ידי הנתבעים. לטענת התובע, הדברים שנאמרו לו על ידי הנתבעים כאמור נועדו לבזותו ולהשפילו והם מזכים אותו בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). התובע עתר לחיוב הנתבעים בפיצוי בסך של 70,000 ₪. יצוין כי התובע העלה טענות נוספות ביחס לאיכות הטיפול ולשיעור החיוב בגינו.
לטענת הנתבעים - לא היו דברים מעולם. הנתבעים אינם חולקים על עצם התקלה, אלא שהם מכחישים את ההתנהלות המיוחסת להם בכתב התביעה בעקבותיה. לטענתם, מיד לאחר פניית התובע אליהם בעניין זה, וללא עיכוב, הם פנו לאיתור מקור התקלה. לטענתם, משהתברר כי מקור התקלה הוא "אחד מחיבורי החיישן אשר לכאורה זז ו/או התנתק במהלך ביצוע העבודה", טיפל הנתבע 2 ברכב "והתקלה סודרה באופן מידי וללא כל וויכוח" (סעיף 14 לכתב ההגנה) ואף ללא חיוב כספי נוסף (סעיף 30 לכתב ההגנה). הנתבעים מכחישים את טענות התובע בדבר האמירות המיוחסות להם בכתב התביעה. לטענתם, עד לקבלת מכתב ההתראה, הם כלל לא היו מודעים להיותו של התובע עורך דין. הנתבעים טענו כי הם נהגו "במקצועיות ובאדיבות רבה כלפי התובע בכדי שייצא מרוצה והתקלה תבוא לסיומה" (סעיף 34 לכתב ההגנה).
מטעם התובע העיד רק הוא עצמו. מטעם הנתבעים העידו מר מרק עזרי (אחיו של הנתבע 2 / בנו של הנתבע 1) (להלן - האח), מר אליהו סעדון (לקוח של המוסך אשר, על פי הנטען, היה עד לאירועים נשוא ההליך) וכן הנתבעים בעצמם.
בהינתן המחלוקת העובדתית בין הצדדים כאמור, יהיה מקום לקבוע, תחילה, איזו מבין הגרסאות העובדתיות שהציגו הצדדים עדיפה בעייני. ככל שתתקבל גרסת התובע כי האמירות אותן הוא מייחס לנתבעים אכן הושמעו בפניו, יהיה מקום לבחון האם יש באמירות אלו כדי להוות פרסום לשון הרע המזכה את התובע בפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע. באם כך הדבר - יהיה מקום לבחון את שיעור הפיצוי הנתבע.
כפי שאבהיר להלן, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הראיות והדין החל, מצאתי לקבל את התביעה (אך זאת בשיעור מופחת, משמעותית, מהסכום הנתבע). עתה לדברים כסדרם.
כאמור, התובע טען כי לאחר פנייתו אל הנתבעים עם היוודע התקלה, הם עלבו בו תוך הטחתן כלפיו של אמירות המהוות פרסום לשון הרע. הנתבעים טענו מנגד, כי האמירות המיוחסות להם על ידי התובע כלל לא נאמרו על ידם. לטענתם, הם טיפלו באופן מיידי בתקלה לשביעות רצון התובע (שאף השאיר תשר לנתבע 2 בגין השירות שהעניק לתובע). עדויות הנתבעים וכן עדות האח הן במובהק עדויות של בעלי עניין [האח העיד "זה עסק משפחתי" (עמ' 10, ש' 23)]. לא מצאתי בסיס ראייתי נוסף לתמיכה בטענתם. אני מעדיף את גרסת התובע על פני הגרסה שהציגו הנתבעים כאמור. להלן נימוקיי.
עדותו של מר סעדון: העד נשאל לגבי רכבו של התובע והעיד "לא יודע מי זה. לא מכיר אותו, לא זוכר אותו. לא דיברתי איתו, לא יודע מי זה הבן אדם, לא מזהה אותו" (עמ' 8, ש' 27-26). כאשר ב"כ התובע הפנה את העד לסעיף 3 לתצהירו הוא השיב "לא זוכר את הסיטואציה [...]" (עמ' 8, ש' 30-29). בהינתן תשובתו הראשונית והספונטנית של העד לפיה הוא כלל לא מזהה את התובע, אני מתקשה לקבוע ממצא עובדתי כלשהו על יסוד עדותו.
הימנעות מהבאת עד רלוונטי: הנתבעים וכן האח ציינו בתצהיריהם, כי במועד האירוע מושא התביעה נכחו במוסך הנתבעים, האח והעד מר סעדון (סעיף 17 לתצהיר הנתבע 1; סעיף 17 לתצהיר הנתבע 2; סעיף 8 לתצהיר האח). על אף האמור, התברר במהלך עדות הנתבע 1 כי במקום נכח לקוח נוסף (שאינו מר סעדון). הנתבע 1 העיד כי מלבד הנתבעים והאח נכח במקום "עוד לקוח ושאלתי אותו והוא אמר שלא זוכר כלום. זה לא משהו שהיה חריג. הכל היה בנועם. היה לקוח שיש לו סמארט. פניתי אליו ביום שקיבלתי את התביעה הזו" (עמ' 13, ש' 29-28). העובדה כי הלקוח האמור אינו נזכר בתצהירים מטעם הנתבעים והאח מעוררת סימני שאלה כבדים בנוגע לגרסתם. הנתבעים לא ביקשו לזמן את הלקוח האמור לעדות (ולמעשה הסתירו בתצהירים מטעמם את עצם נוכחותו באירוע מושא ההליך). מדובר בעד רלוונטי אשר נכח - לשיטת הנתבעים - באירוע ועדותו ודאי יכולה הייתה לשפוך אור על טענות הצדדים. הימנעות הנתבעים מהבאתו לעדות נזקפת לחובתם.
עדות האח: בעוד שהנתבעים הכחישו באופן מוחלט כי אירע אירוע חריג כלשהו בין התובע לבינם לאחר גילוי התקלה [הם טענו כי "לא היה שום אירוע ו/או גידופים או הכפשות אלא יום עבודה שיגרתי" (סעיף 14 לסיכומי הנתבעים; הנתבע 1 העיד "הכל היה בנועם" (עמ' 13, ש' 29-28)], עדותו של האח הצביעה על תמונה עובדתית שונה. האח, אשר שהה במוסך במועד האירוע מושא התביעה ועבד, באותו הזמן, על רכב של לקוח אחר העיד, כי הוא שמע את השיחה שהתנהלה בין התובע לבין הנתבעים. הוא טען כי מדובר ב"שיחה שגרתית ליום עבודה ממוצע במוסך" וכי לא נאמרו במסגרתה האמירות המיוחסות לנתבעים (סעיף 6 לתצהיר האח).
הוא טען כי המוסך קטן ועל כן אי אפשר היה שלא לשמוע את השיחה ואולם, העיד "אני לא התעניינתי בשיחה יותר מדי" (עמ' 10, ש' 33-32). אף על פי כן, בתצהיר מטעמו הוא מתאר את גרסתו לאירוע באותה מידת פירוט כפי שהובאה בתצהירי הנתבעים. זאת, תוך שהוא מציין אף את מקור התקלה כפי שהתגלה על ידי הנתבע 2 (סעיפים 5-4 לתצהיר האח). כמו כן, בעוד שהאח העיד כי הוא לא זוכר על איזה רכב הוא עבד בעצמו באותה העת ואף לא זכר מי היו בעלי הרכב האחר (עמ' 10, ש' 9-8), הוא זכר לפרטים את ההתרחשות מול התובע (הוא אף זכר כי התובע נתן תשר לנתבע 2 - ר' עמ' 10, ש' 34). עדותו מתיישבת יותר עם גרסת התובע לפיה אירע אירוע חריג בין התובע לבין הנתבעים, אשר הסיט את תשומת לבו של האח מהעבודה השוטפת במוסך.
עדויות הנתבעים: עדויות הנתבעים אינן מספקות בנסיבות אלו. בחלקים מסוימים (כדוגמת פרק הזמן שחלף ממועד הצעת המחיר לתובע ועד למועד הטיפול הן אף לא היו קוהרנטיות). הנתבעים טענו בסיכומיהם כי "אי דיוקים בעדות" בעניינים מסוימים (סעיף 14 לסיכומי הנתבעים) נובע מפרק הזמן שעבר ממועד הטיפול ועד החקירה הנגדית, שהרי מבחינתם מדובר "ביום עבודה שגרתי במוסך". הטיעון אינו משכנע. לא שוכנעתי כי האירוע מושא ההליך היה אירוע שגרתי במוסך.
הגיונם של דברים: הנתבעים טענו כי השיחה, שבמסגרתה מייחס להם התובע אמירות קשות כלפיו "לא היתה" (עמ' 17, ש' 18). הם הדגישו לאורך ההליך כי התובע יצא מהמוסך שבע רצון (עמ' 17, ש' 21; עמ' 16, ש' 17-16). לשיטתם התובע מסר את התשר לנתבע 2 לאחר תיקון התקלה (עמ' 11, ש' 4; עמ' 16, ש' 18). הכיצד מוצא עצמו לקוח היוצא מבית עסק שבע רצון (כטענת הנתבעים) מגיש תביעה בגין אמירות קשות שנאמרו לו בבית העסק? טענת הנתבעים כי "יכול להיות שהגיע הביתה והחליט שזה קרה" (עמ' 17, ש' 20) אינה משכנעת בנסיבות העניין. בפרט, כאשר מדובר בלקוח שהוא עורך דין במקצועו, העוסק בתחום של תעבורה וודאי היה מעוניין לשמר יחסים טובים עם מוסך ובו לקוחות פוטנציאליים [התובע העיד כי "בדרך כלל לצורך הפרסום אני מציג את עצמי כעו"ד לתעבורה בכל מקרה שנפגשים" (עמ' 5, ש' 7)].
עדות התובע: לאור כל האמור אני מעדיף את גרסתו של התובע כפי שהיא עולה מתוך כתב התביעה. לא עלה בידי הנתבעים לסתור את תוכן העדות. טענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה התובע סתר עצמו ביחס למועד מתן התשר לנתבע 2 אינה מסייעת להם. אין מחלוקת כי התובע העניק תשר לנתבע 2 בגין השירות שניתן לו. התובע טען בכתב התביעה כי התשר ניתן בסיום הטיפול. העדות לא נסתרה. לא מצאתי חשיבות יתרה לשאלה אם התשר ניתן קודם להסדרת התשלום או לאחריו [יצוין כי טענות הנתבעים בעניין זה לא היו סדורות. הנתבע 2 העיד כי התשר נמסר "אחרי שסיימנו עם המנורה [..] או אחרי תשלום החשבון"; האח העיד כי התשר נמסר "כשסיים את הטיפול ויצא מהמוסך (עמ' 11, ש' 4); בכתב ההגנה הנתבעים לא התייחסו למועד מתן התשר (סעיף 33 לכתב ההגנה)].
טענת הנתבעים כי לא היו מודעים לעצם היותו של התובע עורך דין במועד האירוע מושא התביעה: הנתבעים טענו כי במועד האירוע מושא התביעה הם כלל לא היו מודעים לעצם היותו של התובע עורך דין. לטענתם עובדה זו התבררה להם רק עם קבלת מכתב ההתראה מאת בא כוח התובע. הנתבעים טענו כי התובע לא הציג עצמו כעורך דין ולא לבש מדי משפט. טענה זו לא שכנעה אותי. כאמור, התובע העיד "אני תמיד מציג את עצמי כעו"ד לתעבורה [...] והייתי לבוש בבדי [השגיאה במקור - מ.ש.] עו"ד" (עמ' 5, ש' 5-4). הטענה לא נסתרה. לא עלה בידי הנתבעים לשכנע כי התובע לא היה לבוש במדי עו"ד שכן הנתבע 2 העיד "לא שאלתי אותו במה עובד. לא זוכר גם מה לבש" [ההדגשה הוספה – מ.ש.] (עמ' 15, ש' 12).
הנתבעים אף הקפידו להדגיש בתצהיריהם כי במהלך השנים טופלו במוסך "אלפי לקוחות לרבות רופאים, אנשי עסקים, שופטים ודיפלומטים" (סעיף 2 לתצהירי הנתבעים). ניכר כי הנתבעים מייחסים עניין וחשיבות למשלח היד של לקוחותיהם. טענות הנתבעים שהועלו לראשונה בסיכומיהם לפיהן התובע אינו עובד כעורך דין (סעיף 6 לסיכומים) לא הוכחו והן מהוות הרחבה של חזית המחלוקת. עצם העובדה כי במועד האירוע מושא התביעה חל סגר בשל מגפת הקורונה שבגינו אף צומצמה פעילות בתי המשפט אינה מסייעת לנתבעים. אף אם לתובע לא היו דיונים במועד זה (הטענה לא הוכחה) אין בכך לשלול את טענתו כי הוא הציג עצמו כעורך דין והיה לבוש במדי משפט. אוסיף - למעלה מהדרוש ובבחינת ידיעה שיפוטית - כי דיונים בעניינים מסוימים התקיימו אף בתקופות סגרי הקורונה.
טענת הנתבעים המתייחסת למועד מכתב ההתראה: אכן, התובע שלח לנתבעים מכתב התראה מטעמו רק ביום 27.2.2021 - כחודש וחצי לאחר מועד האירוע מושא התביעה. ניתן היה לצפות מהתובע - עורך דין במקצועו - כי יפעל ביתר נמרצות ביחס לאירוע אשר בעקבותיו "השפילו ורמסו את כבודו ... עד כדי תחנונים" (סעיף 28 לכתב התביעה). עם זאת, לא מדובר בפרק זמן בלתי סביר בהינתן שהמכתב לא הוצא על ידי התובע עצמו, אלא על ידי עורך דין ממשרדו [התובע העיד "יש לנו עומס במשרד. ברגע שהתאפשר לנו הוצאנו את המכתב" (עמ' 7, ש' 8)].
טענה לנזק ראייתי: הנתבעים טענו כי פנייתו המאוחרת של התובע אליהם (כחודש וחצי לאחר המקרה) נעשתה באופן מכוון והביאה לכך, שסרטוני המצלמות המותקנות במוסך ממועד האירוע מושא ההליך נמחקו (לטענתם הסרטונים נשמרים למשך שבועיים בלבד). הטענה אינה מסייעת להם. הנתבעים לא הוכיחו כי הסרטונים נשמרים למשך שבועיים ולא לפרק זמן ארוך יותר. הם לא טענו כי נעשה על ידם מאמץ לשחזר את הסרטונים. ממילא, אני מתקשה לקבל טענה לנזק ראייתי מפי מי שבכוונת מכוון נמנע מהבאת עד רלוונטי לעדות (העד אף אינו נזכר בתצהירי הנתבעים כאמור) ואף הביא עד מטעמו אשר ספק אם אכן נכח באירוע. גם את הטענה לפיה התובע יכול היה לפעול לאיסוף פרטי עדים אני דוחה. זהות כלל העדים אשר נכחו באירוע מושא ההליך היא בידיעת הנתבעים. בניגוד לבית עסק כדוגמת חנות אליו נכנסים בכל עת לקוחות מזדמנים ובלתי מזוהים, הרי שבמוסך כל לקוח מתקבל ונרשם.
סיכום ביניים: אני מקבל את גרסת התובע, כפי שהיא עולה מתוך כתב התביעה, לפיה לאחר פנייתו אל הנתבעים בעקבות התקלה שהתגלתה, הם הטיחו בו את האמירות הנזכרות בכתב התביעה. עתה יש לבחון, אפוא, האם האמירות הנ"ל מהוות פרסום לשון הרע המזכה את התובע לפיצוי. על כך להלן.
לטענת התובע נתבע 2 פנה אליו, בין היתר, באמירות הבאות: ""[...] הוא עו"ד שקרן", "אני לא נגעתי בשום דבר הוא משקר", "הוא עו"ד נוכל" [...] "אתה רמאי ושקרן"" (סעיף 14 לכתב התביעה; ההדגשות במקור - מ.ש.). נתבע 1 הוסיף "[..] כי העובד נתבע 2, הבן שלו, צודק ומאמין כי התובע רמאי, נוכל ושקרן" (סעיף 16 לכתב התביעה; ההדגשות במקור - מ.ש.).
התובע טען כי מילות הגנאי "נעשו בעל פה ובצעקות" (סעיף 2 לסיכומי התובע). לטענתו הדברים נאמרו לו "בניסיון להציג אותו כשקרן, רמאי ונוכל [..]". הוא הוסיף כי הפרסום התייחס גם לעיסוקו כעורך דין. זאת במטרה להשפילו ולהימנע מנטילת אחריות על התקלה שהתגלתה (סעיפים 4-3 לסיכומי התובע).
יוער כי אין בפי הנתבעים כל טענה לפיה האמירות אותן מייחס להם התובע אינן מהוות פרסום לשון הרע, או כי עומדת להם הגנה כלשהי מכוח הדין בעניין זה. הנתבעים טענו, כאמור, כי האמירות כלל לא נאמרו על ידם ובכך תם הדיון מבחינתם. בעשותם כן, נותרו הנתבעים ללא כל טיעון משפטי אשר יש בו להוות משקל נגדי לטענותיו המשפטיות של התובע.
אופן בחינת תביעה בעילה של לשון הרע התווה בפסיקה בעניין ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין – אורבך (8.2.2012). בהתאם לפסיקה, יש לבחון, תחילה, האם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת החלופות שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע וכן האם מדובר ב"פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק. את האמירה יש לבחון באופן אובייקטיבי. דהיינו, איזו משמעות היה מייחס לאמירה שומע סביר. היא אינה נבחנת על פי תחושתו הסובייקטיבית של הנפגע [ראו: ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג (2) 334, 337 - 338 (1989)]. ככל שהאמירה היא בגדר פרסום לשון הרע, נדרש לבחון האם הפרסום מהווה "פרסום מותר" על פי איזו מהחלופות המפורטות בסעיף 13 לחוק וככל שהתשובה לכך בשלילה, אזי יש מקום לבחון האם הפרסום נהנה מאחת ההגנות הקבועות בחוק.
אין חולק כי האמירות "שקרן", "רמאי" ו"נוכל" המוטחות בפני אדם, בנוכחות אחרים, הן אמירות אשר עשויות להשפיל אדם בעיני הבריות ו/או לבזות אותו בשל התנהגות או תכונות המיוחסות לו. מדובר באמירות אשר חורגות מכינוי גנאי "סתם" והן מבקשות לייחס לאדם תכונות אופי הנתפסות על ידי הציבור באופן שלילי. בכך, מהוות האמירות שהוטחו בתובע לשון הרע בהתאם להוראות סעיפים 1(1) ו- 1(2) לחוק איסור לשון הרע. הנתבעים אישרו את טענת התובע כי נכחו במקום אנשים נוספים זולת התובע (הנתבעים, האח ולקוח נוסף; סעיף 28 לכתב ההגנה). האח העיד "המוסך הוא קטן, אי אפשר לא לשמוע או לא לשים לב למתרחש במוסך. המוסך הוא פצפון" (עמ' 10, ש' 19-20). בכך עלה בידי התובע להראות כי האמירות שהוטחו בפניו מהוות פרסום לשון הרע בהתאם סעיף 2(2) לחוק איסור לשון הרע. שכן הן היו מיועדות לאדם זולת התובע והגיעו לאדם אחר זולת הנפגע - התובע (בנוכחות שני הנתבעים, לכל הפחות). כאמור, הנתבעים לא טענו כי הפרסום נהנה מאחת ההגנות שבחוק. ממילא, לא הונחה תשתית עובדתית או משפטית המאפשרת לקבוע כך.
יצוין כי חרף העובדה כי האמירות כללו, בחלקן, את היות התובע עורך דין, לא שוכנעתי כי היה בהן לפגוע במשלח ידו או במקצועו של התובע (ראו הוראות סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע). הדברים – גסי רוח ככל שהיו - לא נאמרו בהקשר מקצועי או בנוכחות קהל מאזינים בתחום עיסוקו של התובע (כגון עמיתים למקצוע או לקוחות). גם לא היה בהם הטלת דופי בתובע במישור המקצועי.
האמירות שהופנו כלפי התובע מהוות, אפוא, עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע. הן מזכות את התובע בפיצוי בהתאם להוראות סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע (פיצוי, בהתאם לשיקול דעת בית המשפט, שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק). איני סבור כי עלה בידי התובע להראות כי הוא זכאי לפיצוי מוגדל (בהתאם להוראות סעיף 7א(ג) לחוק) (פיצוי שייפסק רק במקרה בו הוכח כי האמירות פורסמו בכוונה לפגוע).
שיעור הפיצוי הנתבע: הפסיקה מנתה קריטריונים לקביעת סכום הפיצוי. נפסק כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, במידת ההשפלה והסבל שחווה הנתבע, בטיב הפרסום ואמינותו, בהיקף התפוצה של הפרסום ובמידת הפגיעה שבו. כמו כן, נפסק כי התנהגות הצדדים - שניהם - לפני ואחרי הפרסום תובא, אף היא, בחשבון [ראו: ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור (22.7.2015)]. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. נפסק כי אין מקום לקביעת "תעריפים" לפיצוי [ראו: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף (14.8.2001)].
התובע עתר לפיצוי בשיעור של 70,000 ₪. הסכום חורג מסכום הפיצוי המקסימאלי בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בגין פיצוי ללא הוכחת נזק. אני סבור כי מדובר בסכום מופרז שאינו משקף את נסיבות המקרה. במסגרת שיקוליי לקחתי בחשבון את העובדה כי בענייננו מדובר בפרסום שאינו נרחב - הדברים נאמרו בפני קהל מצומצם. בניגוד לפסיקה אותה הציג התובע לתמיכה בטענותיו (שם נעשה הפרסום במסגרת עיסוקו של הנפגע; בפני קהל מאזינים בתחום עיסוקו והפרסום אף כלל האשמות בעבירה פלילית ממש), הפרסום דנן לא נעשה בפני קהל בתחום העיסוק של התובע והאמירות - לגופן - אינן מתייחסות להיבט מקצועי. פוטנציאל הנזק בענייננו נמוך ואיני סבור כי עשויה לנבוע ממנו פגיעה אפשרית במשלח ידו של התובע. מדובר בדברים שנאמרו בעל פה (ולא הועלו על הכתב) במסגרת אירוע חד פעמי.
יצוין כי אף בעניין ע"א (מחוזי - נצרת) 1221/07 פרץ הסעות בית שאן בע"מ נ' סלימאן אליו הפנה התובע לתמיכה בטענותיו נקבע כי בגין אמירות כגון אלו שהושמעו בענייננו יש לחייב את הפוגע בשיעור מתון (בעניין סלימאן - בניגוד לענייננו - מדובר היה באמירות חוזרות, בהזדמנויות שונות, אשר כללו הטלת דופי בכישורו וביושרו המקצועי של הנפגע). לקחתי בחשבון אף את התנהלות התובע עצמו שהמתין כחודש וחצי לאחר המקרה על מנת לשלוח לנתבעים מכתב התראה. פרק הזמן שחלף אמנם אינו מעקר את זכותו של התובע לעתור לפיצוי, אולם יש בו להעיד גם על האופן שבו התובע עצמו תפס את האמירות שיוחסו לו וכמו גם על היקף הפגיעה שהוא חש. בנסיבות העניין שלפניי, אני סבור כי האמירות המיוחסות לנתבעים מהוות לשון הרע במדרג נמוך. שיעור הפיצוי נדרש להיות מתון בהתאם לכך.
סקירת שיעור פיצוי הנקבע בפסיקה מעלה כי במקרים שבהם הושמעו אמירות המהוות לשון הרע ברף הנמוך - בתפוצה מצומצמת - הועמד שיעור סביב אלפי שקלים בודדים. ראו למשל: תא"מ (נתניה) 51431-07-17 רענן נ' טל (11.6.2019); תא"מ (קריות) 28483-07-13 חזן נ' אקו לוי (11.10.2015) וכן; ת"ק (ת"א) 17253-11-12 קורל נ' לימור (30.3.2015) אשר הנסיבות בו דומות, בחלקן, לענייננו (אם כי לצד אמירות כגון "נוכל" ו"רמאי" הושמעו בעניין הנ"ל אמירות חריפות ומשפילות נוספות אשר נאמרו בנוכחות אנשים שהנפגע הכיר).
בענייננו, מצאתי כי ראוי להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 8,000 ₪.
סיכום
עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לביסוס התביעה. התביעה מתקבלת (בכפוף לאמור לעיל ביחס לשיעור הסכום הנתבע).
הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע פיצוי בגין פרסום לשון הרע בסך של 8,000 ₪. מצאתי לנכון לפסוק לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד ברף המינימלי. זאת, לאור הפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק (בהתאם לסכום שנפסק - התביעה הייתה מתאימה לבירור בהליך של תביעות קטנות). הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ (סכום זה מביא בחשבון, בין היתר, את סכום אגרת המשפט שהיה משולם, לו היה התובע מעמיד את תביעתו על סכום סביר ומתקבל על הדעת, וגם את הוצאות בקשת הנתבעים לתיקון פרוטוקול, כאמור בהחלטתי מיום 23.5.2022).
הסכומים האמורים ישולמו לתובע בתוך 30 ימים שאם לא כן הם יישאו ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"א חשוון תשפ"ג, 15 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
9 מתוך 9