ת"א 9527-09-17 אזולאי ואח' נ' הדר פרץ

בשם התובעות: עו"ד זיו אנג'ל

בשם הנתבעת: עו"ד לילך אללוף

תביעה על סך 100,000 ש"ח בגין לשון הרע.

רקע

1. התובעות הינן אחיות ובנותיה של גב' חנה אזולאי, בעלת דירת מגורים ברחוב שבזי ביבנה ("הדירה"). התובעות מטפלות בדירה, לרבות תחזוקתה והשכרתה. הנתבעת התעניינה בהשכרת הנכס ופנתה לתובעות. הצדדים ניהלו משא ומתן, ובמסגרתו הגיעה הנתבעת לראות את הדירה. בביקור זה נאמר לה כי הזרם בדירה חלש, אולם היא הייתה מעוניינת למרות זאת לשכור את הדירה.

2. ביום 23.3.2017, כיומיים לאחר שביקרה הנתבעת לראשונה בדירה, חתמו הנתבעת ובן זוגה עם גב' חנה אזולאי על הסכם שכירות של הדירה לשנה, תמורת דמי שכירות בסך 3,500 ש"ח לחודש. בסעיף 2 לנספח להסכם השכירות, נכתב כדלקמן:

"השוכרים ראו את הנכס ברח' שבזי 1/11-12 והם מודעים לבעיית זרימת המיים ושאין אנו מתכוונים להשקיע בצנרת חדשה".

במעמד החתימה העבירה הנתבעת לתובעות 11 שיקים עבור שכר הדירה לשנה, כאשר את דמי השכירות עבור החודש הראשון העבירה במזומן – במעמד החתימה 700 ש"ח ולאחר כמה ימים עוד 2,800 ש"ח.

3. ביום 27.3.2017, מספר ימים לפני מועד הכניסה לדירה, הגיעה הנתבעת, בהסכמת התובעות, אל הדירה כדי לנקותה. לטענתה, היא נוכחה שבניגוד למצב שהיה כאשר ביקרה בדירה לפני שחתמה על החוזה, אז הזרם היה חלש אך סביר, בשלב הנוכחי לא היה כלל זרם מים מהברז, אלא טפטוף קל של מים עכורים. לפיכך, חזרה בה הנתבעת מכוונתה לשכור את הדירה, הגיעה לביתה של חנה ודרשה את השיקים ואת הסכום הכספי שהעבירה לתובעות בחזרה. חנה השיבה לה את השיקים בלבד, אך לא את הסכום הכספי. התובעות סירבו להחזיר לנתבעת את הכסף ששילמה עבור החודש הראשון, אולם הסכימו כי ככל שיצליחו להשכיר את הדירה לאחר יחזירו לה את הכסף עבור התקופה שלגביה יקבלו תשלום מהדייר החדש.

יצוין, כי לאחר הדברים האלו תיקנו התובעות את הברז בדירה, ולטענתן זרם המים היה תקין, אולם הנתבעת עדיין סירבה לשכור את הדירה. לטענת הנתבעת, היא סירבה מכיוון שהתובעות אמרו לה שאם יהיו בהמשך בעיות בזרם המים הן לא נוטלות אחריות על כך.

4. ביום 13.4.2017 העלתה הנתבעת לרשת החברתית פייסבוק פוסט ארוך פתוח לציבור כדלקמן ("הפוסט"):

"חברים תזהרו. יש ביבנה 2 בחורות שגונבות וגוזלות מאנשים כספים בזכות הנכס של אמא שלהן!

לאחת קוראים סמדר אזואלי ולשניה נורית פרידמן 22 (כך במקור – א' ס') אחיות שמשכירות לאמן את הדירה, הדירה נמצאת ברחוב שבזי 1 קומה 4 יבנה!! (ממש ליד גמגם)

הנכס זה 22 (כך במקור – א' ס') דירות מחוברות שחייבות לעבור אינסטלציה יש בעיה חמורה של מים אין זרם בכלל ואם 2 ברזים פתוחים אין מים!

הבחורות האלה הביאו אותי לדירה לראות, אחרי שאמרו שסידרו את הבעיה!

...

גניבה וגזל!

אני הגעתי לדירה וראיתי שיש מים אומנם זרם לא חזק אבל סביר - מה שכן הן לא יידעו שתוך כמה שעות או יממה הזרם ייחלש לגמרי.

חתמתי על חוזה שכירות שלחוזה הן הוסיפו סעיף שאומר שהן לא מוכנות לשלם עבור תיקון בעיית המים בבית!! (למרות שלא יידעו אותי שהתיקון זמני)".

בשלב זה מפרטת הנתבעת באריכות את השתלשלות העניינים - כיצד גילתה שכלל אין מים בדירה אלא טיפות, המענה הלא מספק שקיבלה, לשיטתה, מהתובעות וסירובן להחזיר לה את "הכסף שגנבו". הנתבעת הזהירה את הציבור שלא לשכור את הדירה, והוסיפה:

"תזכרו טוב טוב את הפוסט שלא תפלו קורבן לגזלניות האלה...

נורית פרידמן וסמדר אזולאי (לאמא קוראים חנה) הן מציגות את עצמן הכי תמימות שיש!! ...

ואל תאמינו כי את הדירה אי אפשר לסדר אם לא מחליפים את כלל הצינורות שתחת הרצפה!

...

שתפו את הפוסט הזה שכולם יראו ושלא יעברו את אותה החוויה!

נורית פרידמן וסמדר אזולאי

הנכס - שבזי 1 קומה 44 יבנה".

הנתבעת צירפה לפוסט תמונות של התובעות ואת הסכם השכירות, ולטענת התובעות הוא נערך מספר פעמים. לטענת התובעות, הפוסט צבר 79 שיתופים ו-122 לייקים. ביום 20.4.2017 שלחו התובעות לנתבעת מכתב התראה, אשר לאחריו הסירה הנתבעת את הפוסט.

5. במסגרת התביעה הנוכחית, דורשות התובעות פרסום ברבים של התנצלות, ופיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח בגין לשון הרע. במסגרת ההליך הסכימו הצדדים לוותר על חקירות, וכי פסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות, התצהירים והסיכומים שהוגשו.

6. להשלמת התמונה יצוין, כי הנתבעת ובן זוגה הגישו לבית משפט השלום ברחובות תביעה נגד גב' חנה אזולאי בטענה להפרת הסכם השכירות, וגב' אזולאי הגישה תביעה שכנגד (תא"מ 47405-04-17). בסופו של יום הסכימו הצדדים על דחייה הדדית של התביעות.

עיקרי טענות הצדדים

7. לטענת התובעות, הן גילו לנתבעת את מצבה הבעייתי של הצנרת בדירה, ובעלה של הנתבעת אף הזהיר אותה מכך, אולם הנתבעת התעקשה לשכור את הדירה. מספר ימים לאחר החתימה על הסכם השכירות, הן הופתעו לגלות כי הנתבעת חזרה בה מן האמור בהסכם. על אף שלא היו מחויבות לכך לפי ההסכם, הן החליטו לתקן את זרם המים, על חשבון אימן, אולם הנתבעת החליטה שאינה מעוניינת בנכס כלל ודרשה את השיקים והסכום הכספי בחזרה. כחלק מ"מסע נקמה" על כך שלא הוחזר לה הסכום הכספי, העלתה הנתבעת לרשת הפייסבוק את הפוסט, אשר אף שותף בקבוצת הפייסבוק "אמהות יבנה הירוקה". לטענת התובעות, הפוסט זכה לשיתופים ולייקים רבים. רק לאחר מכתב התראה, הנתבעת הסירה את הפוסט אך לא התנצלה. מדובר בפרסום שקרי מכפיש המייחס להן "גניבה" שלא הייתה ולא נבראה, ועולה כדי לשון הרע מתוך כוונה לפגוע.

התובעות מוסיפות ומפרטות את הבושה והמבוכה הרבה שנגרמו להן כתוצאה מהפרסום ומהתגובות לו ברשת, וכן את הנזק שנגרם להן כתוצאה מהפוסט בשל כך שאנשים רבים שהתעניינו ברכישת הדירה שאלו לגבי זרם המים בה ובמשך מספר חודשים הן לא מצאו שוכר.

8. לטענת הנתבעת, עומדת לה טענת "הגנת אמת הפרסום" מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("החוק"), שכן מדובר בפרסום אמיתי שיש בו תועלת לציבור, שעה שהיא הזהירה מדירה שאינה ראויה למגורי אדם. בנוסף, חלה הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(1) לחוק.

9. לטענת הנתבעת, היה חוסר תום לב מצד התובעות בניהול המשא ומתן. הנתבעת היא בחורה צעירה והתובעות בעלות ניסיון שהוליכו את הנתבעת ואת בעלה שולל. התובעות הטעו אותה בכך שגרמו לה לחשוב כי זרם המים בדירה חלש אך סביר, אולם בהמשך התברר שהזרם כמעט לא קיים. בהמשך, התובעות הסכימו לתקן את הזרם אולם לא הסכימו לקחת אחריות למקרה שהוא ייפגע שוב, ולפיכך היא לא הסכימה להמשיך את השכירות. היא פרסמה את הפוסט כשנוכחה שהתובעות מתכוונות להמשיך להשכיר את הדירה הבעייתית, ולאחר ששמעה גם מהדייר הקודם על התנהלות בעייתית של התובעות. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי בתגובה לפוסט העלו התובעות תגובות בהן השמיצו אותה, ושלחו לה מסרונים מאיימים.

דיון והכרעה

10. כידוע, בחינתה של תביעה בגין לשון הרע מורכבת משלושה שלבים עיקריים: בשלב הראשון יש לבחון האם פורסמו דברי לשון הרע על התובע. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על התובע; בשלב השני, וככל שבשלב הראשון נמצא שפורסמה לשון הרע, יש לבחון אם עומדות לנתבע איזה מההגנות הקבועות בחוק, ונטל ההוכחה בעניין זה הוא על הנתבע; בשלב השלישי, ובמידת הצורך, יש לקבוע את הפיצוי המתאים (ראו למשל, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין – אורבך, פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית (8.2.2012)).

11. בענייננו, לא יכול להיות חולק שמדובר בפרסום הכולל לשון הרע. טענות הצדדים התמקדו בעיקר בשאלה אם עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק. הנתבעת טענה אמנם גם להגנה לפי סעיף 15(1) לחוק, אולם טענה זו הועלתה בעלמא וברי כי נסיבות הסעיף אינן מתקיימות בענייננו. השאלה אליה יש להידרש, אפוא, היא האם עומדת לנתבעת הגנה לפי סעיף 14 לחוק. התשובה לשאלה זו מורכבת.

12. הפוסט שפירסמה הנתבעת מגולל בהרחבה רבה את השתלשלות העניינים בכל הנוגע למשא ומתן שהתקיים בינה לבין התובעות, הטענה שהן לא גילו לה על היקף הבעיה האמיתי במים וטרוניה על סירובן להחזיר לה את הכסף. אני סבור שהנתבעת הרימה את הנטל להראות כי התנהלותן של התובעות הייתה כרוכה באי גילוי מספיק, ביחס לדרישות המחויבות במסגרת משא ומתן להשכרת דירה. התובעות טוענות, בצדק, כי הנתבעת ידעה שזרם המים חלש, וקיבלה על עצמה מצב זה. אולם, לטענת הנתבעת מאז שראתה את הדירה לפני החתימה על החוזה ועד שנכנסה אליה לאחר כמה ימים כדי לנקות אותה נחלש עוד זרם המים עד שהפך לטפטוף. יתרה מזו, לטענת הנתבעת בזמן הביקור הראשון שלה בדירה ידעו התובעות כי הזרם הולך ונחלש ביחס למצבו יומיים קודם לכן (כאשר נעשה תיקון מסוים על ידי אינסטלטור מטעמן), ולא גילו לה עובדה זו. היינו, אי הגילוי הנטען מתייחס לכך שהנתבעת ידעה רק על מצבו של הזרם במועד הביקור, אבל לא נמסר לה כי הזרם במגמת היחלשות.

13. לדעתי, הנתבעת הוכיחה טענה זו. מעיון בראיות שהגישה הנתבעת עולה, כי בשיחה בינה לבין התובעת 1 (נספח ד') שהתקיימה ביום 27.3.2017 הנתבעת הלינה מספר פעמים על כך שכאשר ראתה את הדירה לראשונה לא נאמר לה שהזרם נחלש מאז ביקור האינסטלטור – "אבל אמרתי לך עוד פעם – הקטע זה כאילו אם ראית, ראיתם ידעתם שהזרם נהיה חלש מאז שהוא הלך ועד שאנו באים זה לא פייר להוסיף סעיף כזה בחוזה ושתחתום". על כך משיבה התובעת 1: "שהיא (נראה שהכוונה לתובעת 2 – א' ס') הלכה אתכם היא הופתעה, שהיא הלכה אתכם להראות לכם את הבית ואת הזרם היא הופתעה שזה היה פחות ממה שזה היה שהוא הלך, היא הופתעה בעצמה, אבל היא אמרה לי הם ראו – והם רוצים". בכך מאשרת למעשה התובעת 1 את טענת הנתבעת. בהמשך השיחה חוזרת הנתבעת וטוענת, פעם אחר פעם, כי לא גילו לה שהזרם נחלש – "הבעיה שהוא יום אחרי יום יורד, אחרי יום שהוא סידר כביכול את אומרת שזה נהיה עוד פעם חלש, אחרי שהוא סידר כבר... אז נורית הייתה צריכה פשוט להגיד לי 'תקשיבי מה שהוא סידר ירד טיפה הזרם' זה ירד. כי אני חשבתי סידר זה יהיה הזרם. עכשיו זה ירד עוד זה יותר חלש ממה שאני ראיתי עם נורית". בשום שלב בשיחה לא טענה התובעת 1 כי נאמר לנתבעת כי הזרם נחלש (במובחן מ"חלש").

14. גם מהתכתבויות הווצאפ בין הצדדים (נספח ו' לראיות הנתבעת) עולה אותה תמונה. הנתבעת מאשימה את אחת התובעות כי "אחותך אמרה שמתי שהבן אדם סידר את המים היה זרם חזק! ואחרי יומיים שאנחנו הגענו את ידעת שהזרם ירד אבל לא יידעת אותנו ככה שאני הסכמתי על הזרם שהיה חתמתי נכון אבל לא יידעתם אותנו שכל יום שיעבור הזרם יירד עוד ועוד". התובעת חוזרת וטוענת כי הנתבעת ידעה על כך שקיימת בעיה בזרם המים, אולם לא ראיתי בהתכתבויות הכחשה ברורה לטענה כי לא נמסר לנתבעת על כך שהזרם הולך ונחלש.

15. העובדה שלא נאמר לתובעת שהזרם נחלש עולה לדעתי כדי אי גילוי, באופן שהנתבעת הייתה זכאית להביא לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אדגיש, כי אין בכך כדי לקבוע כי התובעות פעלו בחוסר תום לב, במובן הסובייקטיבי של המושג, ואני נכון לקבל כי לתפיסתן באותה עת הן פעלו כשורה וגילו לנתבעת את כל הבעיות שהיו בדירה. אולם, חובת הגילוי נקבעת לפי מבחן אובייקטיבי, ולטעמי לא יכול להיות ספק שבגדר מבחן זה היה על התובעות לגלות לנתבעת על כך שזרם המים הולך ונחלש, ובוודאי שכאשר שינתה הנתבעת את עמדתה לאחר מספר ימים – כשנוכחה כי זרם המים חלש יותר – היה ראוי שהתובעות יחזירו לה את מלוא כספה. על רקע קביעה זו יש לבחון האם עומדת לנתבעת הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק.

16. בכל הנוגע לעצם תיאור המעשה והאזהרה של הציבור כי יתרחק מהדירה, אני סבור כי עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום. הגנה זו כוללת שני יסודות – כי הפרסום יהיה אמת וכי יהיה בו עניין ציבורי. כאמור, הנתבעת הוכיחה ברף הרלוונטי כי הייתה בעיה בזרם המים של הדירה וכי לא ניתן גילוי מספיק בעניין זה על ידי התובעות. קיים אינטרס ציבורי בפרסום מידע מעין זה לשוכרי דירות פוטנציאליים. לפיכך, בכל הנוגע לעצם תיאור ההשתלשלות העובדתית אני סבור שעומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום. ממילא, גם אין מקום ליתן משקל לטענות התובעות לגבי הקושי שנגרם להן בהשכרת הדירה לאחר מכן, ככל שקושי זה נובע מפרסום המידע לגבי בעיית המים.

17. עם זאת, הנתבעת לא הסתפקה בתיאור המעשה ובאזהרה מפני רכישת הדירה, והוסיפה ותיארה את התובעות במילים קשות וחריפות, תוך פרסום תמונות שלהן. היא תיארה אותן ככאלו ש"גונבות וגוזלות" כספים, כינתה אותן "גזלניות", הכתירה את התנהלותן כ"גניבה וגזל" וכדומה. השאלה היא האם יש בכינויים אלו שהוצמדו לתובעות משום לשון הרע, מקום בו נקבע כי סיפור המעשה עצמו, המפורט בסמוך לאותם כינויים, חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום".

18. לא כל גידוף או כינוי גנאי עולה כדי לשון הרע, והדבר תלוי בהקשר הדברים (לעניין זה ראו, אורי שנהר דיני לשון הרע 131-132 (1997); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 26 לפסק דינו של השופט ריבלין (12.11.2006)). השאלה מתי הכינוי "גנב", "גזלן" וכדומה נחשב ללשון הרע היא תלוית הקשר (ראו למשל, ע"א (מחוזי נצרת) 5829-06-17 בהט נ' דגן (16.11.2017); ע"א (מחוזי מרכז) 44718-05-17 אשכנזי נ' הדס (30.7.2017); ת"א (שלום חי') 23300-11-10 כהן נ' כוכבי, פסקאות 36-22 (10.3.2012), וההפניות שם; תא"מ 42232-06-16 הדס נ' אשכנזי (2.4.2017), וההפניות שם). כאשר ברור מהפרסום מהו המעשה שבגינו מוצמד לאותו אדם התואר "גנב" – וסיפור אותו מעשה בפני עצמו אינו נחשב ללשון הרע או חוסה תחת הגנה – יש בכך משום שיקול מסוים לטובת אי הכרה בביטוי כמקים עילה של לשון הרע, שכן הקורא מודע לסיבה שבגינה טוען המפרסם כי אותו אדם נחשב ל"גנב" (ראו למשל, ע"א 5829-06-17 הנ"ל). אולם, אין מדובר בפרמטר יחיד. ישנם מקרים בהם נסיבות העניין – לרבות זהות הצדדים בהם מדובר והאופן והפורום בו נעשה הפרסום – יחייבו את המסקנה כי כינויו של אדם כ"גנב" עולה כדי לשון הרע, גם אם ברור לקורא מהו המעשה שבגינו הוצמד כינוי זה, ותיאור המעשה בפני עצמו לא היה מקים עילה. נקודת המוצא היא, כי לא כל סכסוך אזרחי הופך את הצד שכנגד ל"גנב" ולא כל אי הגינות מצדיקה לכנות אדם בשם "נוכל". גם אם ניתוח משפטי מדוקדק של התנהלותו של אדם מביא למסקנה כי הוא נהג בחוסר תום לב (במובן האובייקטיבי) בניהול משא ומתן חוזי, לא גילה דברים שהיה עליו לגלותם וכדומה, אין בכך כדי לומר שניתן להשחיר את שמו של אותו אדם על ידי כינויו ברבים "גנב" ו"גזלן". יפים לענייננו דבריו של בית משפט השלום (כב' השופט ר' ארניה) בת"א (שלום ראשל"צ) 40277-06-16‏ ניסנלר נ' צורף, פסקה 26 (27.1.2019):

"אמנם לרשתות חברתיות תפקיד חשוב בחשיפת עוולות ותקלות, וככל שהמדובר בביטויים על רקע זה בלבד – אין מקום להכיר בביטויים כאלה כלשון הרע. ואולם, לא כל סכסוך עיסקי הופך את הצד האחר לנוכל. לא כל חוב הופך את החייב לגנב. כינויו של אדם בכינויי גנאי ברשתות חברתיות אינ[ו] אמצעי לגיטימי לחיסול חשבונות. אכן, ניתן ואף רצוי לפרסם ברשתות החברתיות עובדות רלוונטיות ונכונות ביחס לנותן שירות, ובכך להביא מידע רלוונטי לגביו לידיעת הציבור. הדבר אף חיוני ורצוי ומהווה אחד היתרונות העצומים אשר מביאה המאה ה – 21 לאזרח. ככל שהעובדות המפורסמות הינן נכונות – יגיע הקורא למסקנותיו שלו בדבר נותן השירות. ואולם, הגנות חוק לשון הרע אינן חלות על כינויי גנאי פוגעניים חסרי פרופורציה למחלוקת, שהינה בבסיסה לא יותר ממחלוקת עסקית שגרתית, ובסופו של יום – על סכומים שאינם גדולים במיוחד, שאף ניתן להביאם בקהלו של בית המשפט לתביעות קטנות. עוקצו של הפירסום הנידון לא היה ניטל ולא היה מוקהה אילו הנתבע היה מביא בו רק את העובדות גרידא, מבלי להוסיף בו את הביטויים 'גנב', 'נוכל' "ו'עקיצה'".

19. בענייננו, אני סבור כי הפרסום חצה את הרף המצדיק לקבוע כי הוא מקים עוולה של לשון הרע. הגם שמצאתי כי טענותיה של הנתבעת כלפי התובעות היו מוצדקות, אני סבור כי נסיבות העניין לא הצדיקו לכנותן "גנבות" ו"גזלניות", תוך פרסום תמונותיהן, בפרסום בהיקף כה נרחב. דבר לא היה נגרע מהאפקט המוצדק של הפרסום אילו הוא היה נעשה בצורה עניינית ולא פוגענית. עם זאת, ברור כי העובדה שסיפור המעשה עצמו אינו עולה כדי עוולה של לשון הרע, אלא רק כינויי הגנאי שעיטרו אותו, משפיעה באופן משמעותי על גובה הפיצוי שיש לפסוק.

20. בנקודה זו אעיר, כי בסיכומיהן – ובעיקר בסיכומי התשובה – טוענות התובעות כי יש לשון הרע בכך שהנתבעת לא ציינה כי מאז שעזבה ביצעו התובעות תיקון של הברז והזרם חזר להיות תקין (עובדה שלטענת התובעות הייתה ידועה לנתבעת). לא מצאתי להידרש לטענה זו, שכן היא מהווה הרחבת חזית. בתביעה המוגשת בגין לשון הרע, חובה לפרט מהם בדיוק מרכיבי הפרסום המהווים לשון הרע (רע"א 2291/12 הלפרין נ' איצקוביץ (25.6.2012)). מעיון בכתב התביעה עולה, כי הפירוט היחיד שניתן בעניין זה הוא לגבי הכינוי של התובעות כגנבות וגזלניות המציגות את עצמן כתמימות (סעיף 16 לכתב התביעה). משלא הועלתה טענה שיש לשון הרע בכך שלא צוין שהברז תוקן, אין להידרש לטענה כזו או לרכיבים אחרים של הפרסום אשר לא צוינו בכתב התביעה.

21. מן האמור עולה, כי יש בפרסום משום לשון הרע, וכי בכל הנוגע לכינויין של התובעות "גנבות" ו"גזלניות" והאשמתן במעשה גניבה וגזל לא עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום. זאת, על אף שלקורא ברור כי הכינוי ניתן בשל מעשה המפורט בפרטי פרטים במסגרת הפרסום ואשר עצם הבאתו חוסה תחת הגנת אמת הפרסום. עם זאת, לעובדה זו יש השלכה ניכרת על גובה הפיצוי כלפי מטה. בנסיבות העניין, בהתחשב באמור מחד גיסא, ובהיקף החשיפה והזמן שהפרסום היה באוויר מאידך גיסא, אני סבור שיש להעמיד את הפיצוי על סכום של 8,500 ש"ח לכל תובעת (סה"כ 17,000 ש"ח).

אשר לתביעה לפרסום התנצלות, הרי שספק אם קיימת סמכות ליתן סעד כזה (ראו, ת"א (מחוזי ת"א) 32235-03-10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' עיתון "ישראל היום" (6.2.2011)), ומכל מקום אין לדרישה כזו הצדקה בנסיבות העניין.

אשר להוצאות – בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובפער בין סכום התביעה לבין הסכום שהתקבל, תחויב הנתבעת בהוצאות בסך 4,000 ש"ח.

סוף דבר

22. הנתבעת תשלם לתובעות סך של 17,000 ש"ח (8,500 ש"ח לכל תובעת), בתוספת הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 4,000 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתנה היום, י"ד תמוז תש"פ, 06 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

8 מתוך 9