ת"א 993-08-18 להב נ' בוצר ואח'

בית משפט השלום בבית שמש

ת"א 993-08-18 להב נ' בוצר ואח'

בפני

כבוד הנשיא שמואל הרבסט

תובע

יגאל חי להב
באמצעות ב"כ עו"ד רון לונטל ואח'

נגד

נתבעים

1. דרור בוצר - בעצמו

2. אסנת בוצר - נמחקה

3. יורם לסר
באמצעות ב"כ עו"ד ברק קדם

פסק דין - חלקי

בפניי תביעה אשר הוגשה בגין פרסום לשון הרע כנגד התובע על ידי הנתבע.

התובע (להלן: "להב") הוא יו"ר מועצת קרני שומרון והנתבע (להלן: "בוצר") הוא תושב היישוב.

על פי כתב התביעה, במשך השנים 2015-2018 פרסם הנתבע "פוסטים" בנוגע לתובע בקבוצת הפייסבוק של התושבים הנקראת "קרני שומרון רבתי". נטען על ידי התובע, כי פוסטים אלה משמיצים את להב ופוגעים בשמו הטוב ועל כן הוגשה התביעה.

בתחילה הוגשה התביעה גם כנגד אשת הנתבע בגין פוסט אשר פרסמה אף היא, וכן כנגד מר יורם לסר (להלן: "לסר"), שהוא מנהל הקבוצה בה פורסמו הדברים, ולטענת התובע, משלא נעתר לבקשותיו להסיר את הפרסומים, יש לראות בו שותף לעוולה ולחייבו בתשלום הפיצויים לתובע.

בהמשך נמחקה הנתבעת מכתב התביעה בהסכמת התובע. לגבי לסר, נקבע כי ההכרעה בעניינו תתקבל לאחר ההכרעה בנוגע לנתבע. עוד נקבע כי מהלך הדיון יפוצל לשניים: כעת תתקבל הכרעה בנוגע לשאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע. באם יוכרע שכן, יטענו הצדדים לעניין גובה הפיצוי וייכתב פסק דין משלים.

כבר עתה יצויין כי הנתבע, בכתב ההגנה אשר הגיש וכן בסיכומים אשר הוגשו על ידו, הרחיב והאריך בנוגע למעשי התובע כלפיו ולפגיעות לכאורה שספג ממנו. למעשה, הנתבע טוען שהתובע אחראי לכך שהמועצה מכרה שטח שהיה בבעלותו לשכנים (בטענה כי לפי התכנית הרלוונטית מדובר בשטח המשויך לו) – התובע היה אז סגן יו"ר המועצה וממלא המקום, ולאחר מכן כאשר התמנה ליו"ר המשיך שלא לטפל בעניין כיאות, וזאת לטענת הנתבע. היות ומדובר בתביעה העוסקת בלשון הרע אשר פרסם הנתבע כלפי התובע, ולא בתביעה שהגיש הנתבע, הדברים יוזכרו בפסק הדין ככל שאראה להם חשיבות.

אין מחלוקת לגבי קיומם של הפוסטים ולגבי פרסומם על ידי הנתבע ועל כן אפנה ישר לבחון את הפרסומים לאורו של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). יצויין כי בוצר בסיכומיו טען שלמרות שהתובע הציג בכתב תביעתו שמונה פרסומים שונים, למעשה מדובר רק בשלושה פרסומים והתובע פיצל אותם על מנת "לנפח" את תביעתו. לאחר עיון בנספחים, נראה כי לא מדובר בשמונה פרסומים, אך גם לא בשלושה. בחינת הצילומים והתאריכים המצורפים לחלקם מעלה כי קיימים חמישה פרסומים, והתובע פיצל מטעמיו שלו את אחד הפרסומים - לשלושה פרסומים בכתב תביעתו.

היות והתובע החריש בנוגע לעניין זה בסיכומי התשובה שלו, אני קובע כי אלה הפרסומים אשר יש לבחון בראי החוק:

פרסום מיום 24.6.15 (נספח 5 לכתב התביעה), המעלה שאלות בנוגע לקשר של להב לחברת "סילס", חברת בנייה המבצעת עבודות פיתוח ביישוב, שבעבר היה שמה "סילס-להב", וטוען שככל וקיים קשר בין החברה לבין להב– מדובר בניגוד עניינים חמור. עוד מעלה שם בוצר טענות בדבר מינוי תומכים של להב לניהול פרוייקטים אחרים ביישוב. טענה נוספת אשר עלתה בפוסט היא בנוגע לציוד עבודה שעומד בכניסה ליישוב ולא משתמשים בו. לטענת בוצר, אם הציוד מושכר ולא נעשה בו שימוש הרי שהדבר עולה כדי בזבוז כספי הציבור והדבר מראה על תפקודו הלקוי של להב.

פרסום מיום 15.11.15 (נספח 6 לכתב התביעה). בפרסום מעלה בוצר שאלות רבות בנוגע לתפקוד היישוב, ובאחת מהן מתמקד בתובע ובקשר שלו לחברת "סילס", ואף מבקש ממנו להכחיש את הקשר הנטען ביניהם. יצויין שבמסגרת השאלות נשאל האם כספי התושבים מגיעים לכיס הפרטי של להב, לאור הקשר הלכאורי בינו ובין החברה.

פרסום מיום 30.11.17 (נספח 7 לכתב התביעה), בו בוצר מפרט על נסיבות אישור חריגות בניה בביתו של התובע, ומספר שלאחר שבשנת 2015 הגיש התובע בקשה לאישור החריגות, הוא (בוצר) הגיש התנגדות. בפוסט הוא קורא לכלל התושבים להגיש התנגדויות לבקשה, מציע חומרי עזר למי שרוצה, ומסיים אותו כך: "האם נראה לכם הגיוני שראש מועצה לא מצליח לאשר חריגות בניה "קטנות" אצלו יותר משנתיים ימים? ואם זה מה שהוא עושה ביום כדאי שתחשבו מה הוא עושה בלילה".

פרסום מיום 11.1.18 (נספח 14 לסיכומי הנתבע), בו הנתבע מפרט את סיפורו ומסביר מדוע הוא רואה בלהב, ראש המועצה, את האחראי לקורותיו. עוד הוא מספר על כך שהרכב שלו הוצת, ומסיים כך: "בעתיד אפרסם דברים נוספים על יגאל, על העבריינים לירן אלחייק, שלומי מועלם, ועל הקשר בין כל הנעשה לי אליהם".

פרסום מיום 5.3.18 (כך נטען ע"י בוצר; התובע לא ציין את תאריך הפרסום, וכן – פיצל את הפוסט הזה כך שמכתב התביעה הובן כאילו מדובר בשלושה פרסומים שונים. נספחים 1, 2 ו-4 לכתב התביעה). את הפוסט פותח בוצר בשאלה "האם ראש המועצה שלנו יגאל להב הוא עבריין?", וממשיך ומתאר תיק פלילי המרשיע אדם ששמו יגאל להב מאילת. הוא מוסיף וטוען כי לפי ערך ויקיפדיה המצוי על שמו של התובע, הוא התגורר בעבר באילת, כך שייתכן ומדובר באותו אדם. עוד הוא מתאר תיק פלילי בו מתואר אדם בשם "יגאל להב" אשר שילם כספים לבעלים של מועדון חשפנות; תיק בו יגאל להב ואחרים נתבעו ע"י עיריית אשדוד בגין בעיות בפאב. כן הוא חוזר ומתאר את חריגות הבניה שנעשו על ידי התובע, ועדיין לא אושרו כדין.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

כפי שניתן להסיק מהתמקדותם של שני הצדדים במערכת היחסים ביניהם ובעוולות והקשיים אשר כל אחד מערים על השני – מדובר בשני צדדים, שכנים, אשר היחסים ביניהם התערערו. זאת, מעבר להיות האחד ראש מועצה והשני אזרח המצוי תחת סמכותה. נראה, כי כל אירוע הוא עילה לפוסט בנוגע לתובע, וכל פוסט כזה מהווה עילה לתביעה. עם זאת, לא כל פרסום כזה מהווה לשון הרע, ומעבר לכך – לא כל פוסט שהוא לשון הרע מהווה עוולה נזיקית. חוק איסור לשון הרע מגדיר מהו לשון הרע ומונה הגנות אשר בבסיסן טמון הרצון לאפשר את חופש הביטוי והפרסום במקרים מסויימים. על כן, נבחן כל פרסום על פי החוק.

סעיף 1 לחוק קובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

פרק ג' לחוק מונה רשימת פרסומים מותרים, וכן הגנות והקלות.

כך, סעיף 14 לחוק קובע הגנה לדבר אשר היה אמת ושהיה לציבור עניין בו, וסעיף 15 לחוק קובע את הגנת תום הלב, שתחול אם מתקיימת אחת מן הנסיבות המפורטות בו. סעיף 16 קובע כי פרסום אשר מתקיימת בו אחת הנסיבות המנויות בסעיף 15, חזקה שפורסם בתום לב. עם זאת, הסעיף קובע חזקות שפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והנתבע לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתות הדברים; אם הוא התכוון על ידי הפרסום "לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

בהתאם לחוק, אבחן בנוגע לכל פרסום האם הוא עומד בהגדרת לשון הרע. ככל שכך הוא הדבר - אבחן האם עומדות לנתבע הגנת אמת הפרסום או הגנת תום הלב.

שני הפרסומים הראשונים – הקשר בין התובע לחברת "סילס"

משום הדמיון הן בסגנון הפוסטים והן מבחינת התוכן שלהם, וכן משום שהנתבע טען בנוגע אליהם יחד, אדון גם אני בשניהם יחד, מאחר ומצאתי כי ההכרעה בעניינם זהה, והניתוח – אף הוא.

כאמור, בפוסט הראשון רומז בוצר על קשרים שיש ליו"ר המועצה עם חברת הבניה ביישוב, ועל כך שבהעסקתו אותה הוא פועל בניגוד עניינים חמור. בנוסף, הוא טוען שייתכן ופעילות המועצה מביאה לבזבוז כספי התושבים משום שציוד עבודה עומד ללא שימוש זה זמן רב, וייתכן שהמועצה משלמת עבור הציוד. בפוסט השני שב הנתבע ומזכיר את הקשר של התובע לחברת "סילס", ואף מעלה תהיה האם לאור הקשר הנטען, כספי היישוב מועברים היישר לכיסו הפרטי של התובע. כאמור, בפרסום הזה בוצר פונה ללהב ומבקש ממנו להכחיש את האמור.

נראה, כי הפרסומים עלולים לפגוע במשרתו הציבורית של להב, יו"ר המועצה, מאחר והם רומזים על התנהגות שאינה כשרה וקידום אינטרסים אישיים של להב מתוקף מעמדו. לטעמי, יש בדבר גם כדי להשפיל את להב בעיני הציבור ולעשותו מטרה ללעג ובוז מצידם. על כן, הפוסטים עולים כדי לשון הרע בהתאם להגדרתו בחוק.

הנתבע בכתב הגנתו טוען כי נוכח הדמיון בין שם החברה בעבר ובין שמו של יו"ר המועצה, הוא מצא שיש בפרסום הדברים עניין ציבורי רב. בסיכומיו, מתאר בוצר כיצד בעקבות "מחקר אינטרנטי ברמה הכי בסיסית" הוא גילה על שמה הקודם של חברת "סיליס", וכיצד שלח שאילתה ליו"ר המועצה בו שאל על הקשר בין התובע לבין החברה, והלין על ניצול סמכות התובע לרעה בנוגע לחריגות הבניה בביתו, וכן על יחס קלוקל שהוא סופג מהתובע.

לפי הכתוב בסיכומים, התובע השיב לו שרק חברי מליאה יכולים להעלות שאילתות ולכן לא השיב עניינית לשאלות. בוצר הדגיש שלהב לא הכחיש שקיים קשר בינו ובין החברה. לטענתו, אין בפוסט הוצאת דיבה משום שהוא מעלה שאלות "סופר לגיטימיות" על פעילות התובע במעמדו כאיש ציבור, ועל כן – שאלות אלה "חוסות תחת סעיפים 14-16 על כל מרכיביהם". עוד הוא טוען שהוא פעל מעבר למצופה ממנו כאשר שלח שאילתא ללהב, ושדברים אלה, בנוסף להתנהגות התובע האישית כלפיו בנוגע לחריגות הבניה בביתו, מעידות כי התובע הוא אדם חסר מעצורים ודורסני.

התובע טוען כי אין בחשדות שעלו במוחו של הנתבע ובבירור השטחי אשר בחר לעשות, ממנו הסיק שאי הכחשה פירושה הודאה, כדי ידיעה. על כן, לא עומדת לו הגנת "אמת הפרסום", מאחר ולא הוכח שמדובר בדבר שהוא אמת. זאת, גם אם אכן יש עניין ציבורי בפרסום. בנוסף, הוא טוען שלאור תיאור הנתבע את השתלשלות העניינים ואת הבירור השטחי אשר ערך בטרם הפרסום, אין בכך כדי לתקן את החזקה השלילית הקבועה בסעיף 16 לחוק. אשר לפרסום השני, טוען התובע כי הפניית פניה לראש המועצה על מנת שיכחיש, משמעותה שעליו להיות דרוך בכל עת לספק מענה להשמצות שכותב עליו הנתבע, ויש בכך נטל שאינו מתקבל על הדעת.

הגנת אמת הפרסום: כאמור, על מנת שההגנה תעמוד יש להוכיח שני תנאים: שהדברים שפורסמו הם אמת, ושהיה בהם עניין ציבורי. יצויין כי הנטל הוא על הנתבע, להוכיח שהדברים שפרסם הם אמיתיים ונכונים. יובהר כי הנטל הוא להוכיח לפי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, וכי הנטל יגבר ככל והפרסום הוא יותר משמעותי. "נטל זה אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו" (ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב (נבו 12.12.2006)‏‏. להלן: עניין קורן).

השאלה היא, האם הפוסטים, אשר נוסחו בצורת שאלות, למעשה נחשבים כטענות עובדתיות שהיה על הנתבע להוכיח – או שמא, משעה שבחר הנתבע להציג את תהיותיו בלבד, הדבר מספיק כדי להקנות את ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק. לטעמי, אין ספק כי בפוסט התכוון הנתבע לטעון שיו"ר המועצה להב פועל בניגוד עניינים חמור, ושהוא מביא גם לבזבוז כספי ציבור. טענה לפיה הפוסט נכתב בצורת שאלות ולא הציג עובדות מוגמרות היא טענה מתחמקת שאין בידי לקבל. יפים בהקשר הזה הדברים הבאים: "ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר. לעניין זה מתייחס סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, הקובע: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה"." (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607 (2002)). כך לא רק לקביעה אם יש בפרסום לשון הרע, אלא גם לבחינת תחולת ההגנות.

נראה שכל קורא של הפוסטים מבין את שנרמז בין השיטין.

על כן, אני קובע כי הפוסטים מציגים עובדות שהנתבע לא הוכיח את אמיתותן בפניי. להפך, הנתבע טוען כי ערך "מחקר אינטרנטי בסיסי" ושלאחר שלא השיב לו התובע, הניח לנושא. אין בכך כדי להוכיח את אמיתות הטענות שהועלו ברמה הנדרשת לביסוס ההגנה, ועל כן, אני דוחה את טענת הנתבע בנוגע לתחולת הגנת אמת הפרסום על פרסום זה. זאת, אף מבלי להידרש לתנאי בדבר קיומו של צורך ציבורי.

לסיום החלק הזה, אבקש להביא את המילים הבאות בנוגע לפניית בוצר לתובע בפוסט השני, שיכחיש את האמור לגביו: "ניתן אמנם להתמודד עם הביטוי השקרי בזירה החופשית של שוק הבעת הדעות וההשקפות, המאפיינת את מהלכיה של חברה דמוקרטית, אולם מלאכה זו מעמיסה נטל כבד על הפרט הנפגע, להוכיח את שקריות הדברים, גם בהיותו איש ציבור, אשר נגישותו לכלי התקשורת קלה יותר. יתר על כן, אפילו ניצל הנפגע את אמצעי הנגישות לציבור לצורך הכחשת תכניה של לשון הרע, עדיין עלול לדבוק בו רבב בתודעה הציבורית" (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (נבו 04.08.2008)‏‏, להלן: עניין שרנסקי). כפי שניתן לראות, אין בדבר כדי להכשיר את הטענות, ראשית משום שהוא מטיל נטל כבד על הנפגע, ושנית – משום שגם אם היה התובע משיב לנטען כלפיו, אין בכך כדי לבטל את ההשפעה אשר נוצרה כתוצאה מפרסום העובדות (השגויות) על עמדת הציבור כלפיו.

הגנת תום הלב: ניתן, אולי, לומר שעשויות לעמוד לבוצר ההגנה המנויה בסעיף 15(4): "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". עם זאת, כזכור, תנאי נוסף לתחולת ההגנה הוא שהפרסום נעשה בתום לב. כאמור, לשם בחינת קיומו של תום לב סעיף 16 קובע חזקות:

הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

כך קבע בית המשפט העליון בנוגע לבחינת הסבירות שבפרסום: "תחום "הסביר" לענין זה נשקל כענין נורמטיבי, ונגזר מהשאלה האם קיים במקרה זה מיתאם רציונלי בין הערך של חופש הביטוי בתחום השיח הציבורי, לבין אופי הפרסום הפוגעני ומידת פגיעתו באיש הציבור, המצדיק מן הבחינה הנורמטיבית-ערכית הכרה בפרישת הגנת תום הלב על האמרות הנדונות (ענין בן גביר, שם, פסקה 28)." (עניין שרנסקי‏‏). נראה, כי הצורה הבוטה בה פורסמו השאלות, תוך ריבוי אותיות וסימני קריאה ושאלה (כך, בפרסום השני – "... האם הכסף שלנו נכנס לכיס הפרטי שלו??? שאלה? בבקשה יגאל תכחיש בבקשהההההההה!), והעלאת הטענות כנגד להב כאשר הן אינן מבוססות, אינן סבירות ואינן מצדיקות הכרה בהגנת תום הלב על מנת להגן על חופש הביטוי בשיח הציבורי.

מעבר לכך, מתקיימת בענייננו החזקה שבסעיף 16(ב)(2): לא הוכח בפניי כי הדברים בנוגע לחברת סילס הם אמת, וכבר קבעתי כי הנתבע לא נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדברים. על כן אני קובע כי גם הגנה זו אינו מתקיימת בנוגע לשני הפוסטים האלה.

מעבר לכך, ייתכן וקמה לחובת הנתבע אף החזקה הקיימת בסעיף (ב)(3) לחוק. נראה כי מטרת הפרסום אינה להביא עניינים חשובים לידיעת הציבור, כפי שטוען הנתבע, אלא לפגוע בתובע. זאת, לאור העוול שנעשה לנתבע, לטענתו, סביב חריגות הבניה בביתו, אשר לא אושרו. נראה כי הרצון לפגוע בתובע אף הוא אינו במידה שמצדיקה להגן על הערכים של חופש הביטוי והגנת השיח הציבורי.

פרסום שלישי – חריגות הבניה בביתו של התובע

בפרסום מפרט בוצר על מעשיו בנוגע לאישור חריגות הבניה בביתו של התובע. כפי שכתבתי למעלה, הפוסט מסתיים באופן הבא: "האם נראה לכם הגיוני שראש מועצה לא מצליח לאשר חריגות בניה "קטנות" אצלו יותר משנתיים ימים? ואם זה מה שהוא עושה ביום כדאי שתחשבו מה הוא עושה בלילה".

גם בדברים אלה יש כדי לפגוע במשרתו של להב או להשפילו ולעשות אותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם. אמירות בדבר חריגות בניה של ראש המועצה עשויות להביא לזלזול בו או לכעס כלפיו – כפי שנראה שקיים גם בקרב הנתבע, היות וחריגות בניה שלו לא אושרו. כמובן, שהדבר עשוי להשפיע על משרתו ועל ההצבעה עבורו בבחירות הבאות לראשות המועצה. על כן, הדבר עולה כדי לשון הרע.

התובע טען כי הרמיזה בסיום הפוסט, לגבי מה שהוא עושה בלילה, היא הוצאת דיבה. עוד הוא טוען, כי חריגות הבניה התעכבו במשך שנתיים משום שבוצר הגיש התנגדויות ועיכב בכך את העניין. הנתבע טען כי עומדת לו טענת "אמת הפרסום", וזאת "מבלי להידרש לסעיפים 15-16 אשר גם הם מסייעים לנתבע".

הגנת אמת הפרסום: אשר לתנאי הראשון, של אמיתות הדברים, על פי ההלכה הפסוקה די כי עיקרי הדברים יהיו אמת – אם קיימים בפרסום גם דברים שוליים שאינם חוסים תחת הסעיף, הם לא בהכרח יפגעו בקיומה של ההגנה: "גם כאשר נוכח בית המשפט כי קיים פער בין המציאות לבין התיאור בפרסום, עדיין יכול הוא לקבוע כי עומדת לנתבע הגנת הסעיף, אם מצא כי מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", היינו פרט לוואי שמשקלו קל במידה כזו שאין פרסומו גורם פגיעה ממשית" (עניין קורן). בשינויים המחייבים לענייננו, נראה כי ניתן להסיק גם במקרה דנן כי עיקר הפרסום עוסק בטענות אמיתיות ומוכחות בדבר חריגות הבניה של ראש המועצה, וסיומו – בשתי שאלות שאינן עובדות, ושאין מטרתן להביא אמת לידיעת הציבור – הוא פרט לוואי. לטעמי, משקלן של שתי השאלות בסיום הפוסט, לאור אורכו של הפוסט והעובדה שהוא מנוסח (בעיקרו) בצורה מכובדת ומתאר עובדות, הוא אכן קל ולא גורם לפגיעה ממשית. על כן, ולאור הוכחת אמיתות הטענות בפניי על ידי בוצר, אני קובע כי התנאי הזה מתקיים.

אשר לתנאי של עניין ציבורי – ודאי שלציבור יש עניין במעשי ראש המועצה שלהם, בייחוד אם מדובר במעשים שאינם חוקיים. היות וגם תנאי זה מתקיים, עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום בכל הנוגע לפרסום זה. משכך, אין להידרש לטענותיו בנוגע לתחולת הגנת תום הלב.

פרסום רביעי – הסיפור האישי של הנתבע

בפרסום בוצר מספר את סיפור הפלישה לשטחו ומסביר מדוע הוא רואה בלהב את האחראי. הוא מספר גם שרכבו שלו הוצת, ומוסיף ואומר שבהמשך יספר עוד, הן על ראש המועצה והן על ה"עבריינים" שנטען שהציתו את הרכב. אין ספק שיש בדבר לשון הרע שכן בוצר מתאר כיצד ראש המועצה תמך בפלישה של אנשים לחצרו, ומתאר זאת כ"גניבה". הדבר עשוי הן לפגוע במשרתו ובמינויו העתידי לכהונה נוספת, והן עשוי להביא לשנאה או בוז של תושבים כלפיו.

לדברי להב, בדברים שנאמרו בסיומו של הפוסט בוצר למעשה משייך את שמו לשמם של עבריינים ורומז לקשר ביניהם. בוצר טען כי עומדת לו טענת "אמת דיברתי", וכי ראש המועצה פעל רבות למען האדם אשר קשור לכאורה בהצתה, כך שאין בדבריו "המצאה". בסיכומיו מרחיב הנתבע לגבי הקשרים בין ראש המועצה ובין אלחייק – העבריין הנטען – ומספר על תביעת לשון הרע שהוגשה נגדו גם על ידי אלחייק. לטענתו, העובדה שגם התובע וגם אלחייק הביאו את אותו הפרסום בתביעותיהם השונות מעידה על הקשר שיש ביניהם. עוד הוא טוען ש"כל הפרסום חוסה בהגנות חוק לשון הרע – ובעיקר זוכה להגנות הקיימות בסעיפים 15 ו-16".

הגנת אמת הפרסום: בדומה לפרסום הקודם, נראה כי עיקר הפוסט הוא שיתוף סיפורו האישי של בוצר, וה"דובדבן שבקצפת" - רמיזה לקשר בין להב ובין אלחייק אינה שולית ויתרה מכך – הקשר בהכרח נרמז מקריאה של הפרסום. משכך, לא הוכח בפני במידה הנדרשת במשפט האזרחי כי גרסתו של הנתבע הינה נכונה ומקובלת יותר מגרסתו של התובע.

למעלה מן הצורך, יאמר באשר לעניין הציבורי בפרסום, כי ספק אם ידיעת קורותיו של אדם רגיל היא צורך של הציבור. עם זאת, היות והתובע הוא איש ציבור, ברי כי יש עניין ציבורי מיוחד בפרסומים הנוגעים לו.

"עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו... לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך (כך, למשל, כאשר הפרסום הוא בעניין הנוגע לצנעת הפרט שאין בידיעתו על-ידי הרבים כדי להביא תועלת של ממש לציבור)....הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה." (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, נו(2) 607 (2002)‏‏).

נראה, כי יש בפרסום שהועלה ע"י בוצר עניין ציבורי, באשר הוא מעלה טענות בדבר התנהלותו של להב כראש מועצה ובדבר טיפולו במקרים של חריגות שטח של תושבים. עם זאת, נוכח קביעתי כי טענת ה"אמת בפרסום" נדחתה, הרי שגם בפרסומו של פוסט זה מתגבשת עילה של הפצת לשון הרע.

פרסום חמישי – טענות על היותו של התובע עבריין

כאמור, בפוסט הנתבע מציין רשימת פסקי דין בהם נפסקה אשמתו של אדם בשם יגאל להב, או נקבעו דברים בדבר מעורבותו במעשים מפוקפקים. ודאי שהדבר עשוי להשפילו בעיניי הבריות, לבזות אותו ואף לפגוע במשרתו הציבורית ועל כן הפוסט עולה כדי לשון הרע.

התובע טוען שמדובר בתיקים פליליים אשר אין לו כל קשר אליהם (מלבד הטענה בדבר חריגות הבניה), ושהנתבע מעלה תהיות ושאלות באופן הרומז על מעשים מפוקפקים של להב בלי לערוך בדיקה ובירור, כשאין אמת בדברים. עוד טוען התובע כי כאשר מדובר בהצמדה של עבירות פליליות לתבוע, הנטל בנוגע להוכחת אמיתות הדברים הוא גבוה יותר.

כן נטען שהיות ומדובר בדברים שהם שקר והנתבע לא ערך בירור מספיק, והיות וכוונת הנתבע היא לפגוע במידה גדולה מהסביר – קמות החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק, ונשללת הגנת תום הלב.

הנתבע טוען שהדברים הוצגו כשאלות ולכן אינם עולים כדי לשון הרע, ושהשאלות מבוססות על ממצאים לכאורה שגילה. אשר לפסק הדין שעוסק ביגאל להב שגר באילת – טוען הנתבע כי בערך "ויקיפדיה" על התובע נכתב שהוא התגורר באילת, והוא בירר זאת לפני שפרסם את הדברים. הנתבע טוען כי עומדת לו הגנת אמת הפרסום ושגם לאחר הבירור בוויקיפדיה הוא הקפיד לנסח את הדברים כשאלות ופנה לראש המועצה בבקשה להכחיש את הקשר במידה ואינו קיים. לחלופין טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב על פי סעיפים 15(2), 15(3) ו-15(4) לחוק.

הגנת אמת הפרסום: בדומה לקביעתי בנוגע לפרסום הראשון והשני, נראה כי הנתבע לא עמד בנטל שעומד עליו להוכיח את הטענות העלה בפוסט. העובדה שהציג את המידע בצורת שאלות אינה משפיעה על קביעה זו. כפי שטען התובע, הנטל הוא מוגבר כאשר מדובר בטענות בדבר עבירות פליליות, שכן ההשפעה שעשויה להיות לטענות כאלה על הציבור היא משמעותית יותר: "מקום בו בפרסום הפוגע יוחס לנפגע ביצוע עבירות פליליות, מקובל לדרוש מהטוען לתחולת הגנת אמת הפרסום להביא ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות... הכלל הוא אותו כלל ואולם יש לדרוש כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, "איכותיות" יותר, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות" (פרשת קורן). על כן, ואף מבלי להידרש לעניין הציבורי, אני קובע כי הגנה זו אינה מתקיימת בנוגע לפרסום זה. גם כאן יש לציין את שכתבתי לעיל בנוגע להפניית האמור על התובע – אל הנפגע –וזאת על מנת שיכחיש את הטענות.

הגנת תום הלב: גם כאן מצאתי לקבל את דברי התובע לגבי החזקות הקמות מכוח סעיף 16. מתקיימות הן החזקה בסעיף 16(2), משום שפרסם דברים שאינם אמת, מבלי לברר זאת, והן החזקה בסעיף 16(3) שכן נראה שאדם המפרסם רשימה של תיקים פליליים, עם כותרת המדגישה שהתובע עשוי להיות עבריין, ו"מושכת" את הציבור לקרוא, התכוון לפגוע בלהב פגיעה גדולה מהסביר, ועל כן הפרסום אינו זוכה להגנה.

משכך, אני קובע שהנתבע פרסם לשון הרע בפוסט זה, ולא קמות להגנתו ההגנות הקבועות בחוק.

סוף דבר

קבעתי כי הנתבע פרסם לשון הרע אשר אינו זוכה להגנות הקבועות בחוק בארבעה מתוך חמישה פוסטים בהם דנו הצדדים: בפרסום הראשון, השני, הרביעי והחמישי.

משכך, יגיש התובע את טיעוניו הכתובים לעניין גובה הפיצוי, וזאת עד ליום 1.4.22, הנתבע לאחריו יגיש את טיעוניו עד ליום 1.6.22 ופסק הדין ישלח לצדדים בדואר.

המזכירות – נא לשלוח לצדדים את פסק הדין החלקי.

ניתן היום, ט"ו אדר א' תשפ"ב, 16 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11