הבהרה: תוכן זה נוצר באמצעות מערכות בינה מלאכותית בהסתמך על פסק הדין. אין לראות בתוכן זה ייעוץ משפטי.
ת"א 71296-07-18 | בית משפט השלום בעכו | השופטת דנה עופר | 26.9.2021
שם ההליך: א.י.א. צעצועים בע"מ ואח' נ' יוסף ואח'
ההליך עסק בתביעת לשון הרע בסך 100,000 ₪ שהוגשה בעקבות ויכוח בחנות צעצועים ופרסומים בפייסבוק. בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי בנסיבות המקרה מדובר בביקורת צרכנית ובהבעת דעה שאינן מקימות אחריות בלשון הרע; ביחס לפרסום המרכזי נדונו לחלופין גם הגנות אמת הפרסום ותום הלב.
הפוסט בפייסבוק – ומה קבע עליו בית המשפט?
לפי פסק הדין, המחלוקת החלה לאחר שבתם בת השש של הנתבעים רכשה בחנות צעצועים בכרמיאל שעון חכם בסך 300 ₪. ההורים ביקשו לבטל את העסקה או לקבל זיכוי, אך הדבר לא הסתייע. יומיים לאחר מכן פרסמה הנתבעת 1 פוסט בעמוד פייסבוק מקומי, שבו תיארה את השתלשלות האירועים מנקודת מבטה והעלתה שאלות לגבי מכירת מוצר יקר לילדה צעירה ולגבי אופן הטיפול בבקשת ההורים לאחר הרכישה.
בית המשפט בחן את תוכן הפוסט ואת ההקשר שבו פורסם. השופטת דנה עופר קבעה כי הוא נוסח בזהירות, בלשון מכבדת וללא השתלחות או הכפשה. לפי פסק הדין, הנתבעת 1 תיארה את האירוע מנקודת מבטה והציגה ביקורת צרכנית באופן ענייני. בנסיבות אלה נקבע כי מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית ולא בפרסום המהווה לשון הרע.
המסקנה הייתה שהפוסט, בהקשרו המלא, אינו מהווה לשון הרע. בית המשפט ראה בו ביקורת צרכנית בעקבות חוויה שלילית והדגיש את החשיבות הציבורית של האפשרות להביע ביקורת עניינית על עסק.
גם בשלב החלופי, שבו בית המשפט בחן מה היה קורה אילו היה מדובר בלשון הרע, נקבע כי עומדת לנתבעים הגנת אמת הפרסום. בית המשפט מצא כי ליבת האירוע המתואר אכן התרחשה: הילדה רכשה את השעון ב-300 ₪, ההורים ביקשו לבטל את העסקה והבקשה סורבה. המחלוקות סביב פרטים מסוימים, ובהם השאלה אם המוכרת שכנעה את הילדה לקנות, הוגדרו כפרטי לוואי שאינם משנים את עיקר התמונה. בנוסף נקבע שלביקורת צרכנית מסוג זה יש עניין ציבורי.
בית המשפט קבע גם כי חלה, לחלופין, הגנת תום הלב: הפרסום הוגדר כהבעת דעה בעניין ציבורי, נוסח בלשון נקייה ומכבדת ולא חרג מן הסביר.
ומה לגבי התגובות בפייסבוק והוויכוח בחנות?
הנתבע 2 השתתף בדיון שהתפתח בפייסבוק והוסיף תגובות קצרות שבהן הביע עמדה שלילית כלפי החנות. בית המשפט קבע שאין לבחון תגובות אלה במנותק מהדיון שבו נכתבו, אלא כחלק מביקורת צרכנית על אירוע נקודתי. בהקשר זה נקבע כי גם תגובותיו אינן מקימות עילת לשון הרע.
התביעה כללה גם את הדברים שנאמרו במהלך הוויכוח בחנות. כאן התמונה הייתה פחות ברורה מבחינה ראייתית: בית המשפט קבע שהמילים המדויקות שנאמרו אינן ודאיות. גם בהנחה שיוחסה למוכרים התנהגות בלתי מוסרית, נקבע שהנוכחים הבינו שמדובר בוויכוח נקודתי בין לקוחות לבין החנות. מאחר שמדובר היה לכל היותר באמירה חד-פעמית בפני מספר מצומצם של אנשים, לא נמצאה עילת לשון הרע.
מה אנחנו למדים?
פסק הדין אינו מעניק חסינות גורפת לביקורת שלילית על עסקים. הוא מדגים כיצד בית המשפט בוחן ביקורת צרכנית בתוך ההקשר שבו פורסמה: מה נטען, האם מדובר בתיאור עובדות או בהבעת דעה, האם הניסוח ענייני או משתלח, ומה עשוי להבין קורא סביר מן הפרסום כולו.
במקרה הזה, הקביעה המרכזית הייתה שהפרסומים אינם לשון הרע. רק לאחר מכן, לחלופין, נקבע שגם אילו היה מדובר בלשון הרע – עומדות לנתבעים הגנות אמת הפרסום ותום הלב.
התוצאה: התביעה בסך 100,000 ₪ נדחתה. התובעים חויבו, יחד ולחוד, לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪.
המסקנה המעשית העולה מפסק הדין היא שבביקורת צרכנית יש משמעות רבה להקשר, לאופן הניסוח, לבסיס העובדתי ולהבחנה בין עובדה לבין דעה. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.
